חזון איש/יורה דעה/קנה
סימן קנה
[עריכה]א) יבמות פ' א' ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהא בן כ', פי' רמב"ן דעד שיהא בן כ' קאי אסריס ואילונית, אבל בבן ח' לא שייך כ' שנה, והנה לת"ק כל שנולד קדם ט' אף שגמרו שערו וצפרניו הרי הוא נפל גמור ואין מחללין עליו את השבת ואין מטלטלין אותו, ואם שהה ל' יום הוא מעשה נסים וע"כ הוא כחי לכל דבריו ופוטר את אמו מן החליצה ונוחל את אמו, אבל הוא דבר שאינו, ואין מסתפקין בו שמא יחי' ואם מת תוך ל' אמו מתיבמת, ורבי ורשב"ג סברי דכיון דגמרו סימניו ספיקא הוא שמא בן ז' הוא ואשתהויי אשתהי, ומחללין עליו את השבת, ומהלינן לי' ממ"נ כדאמר שבת קל"ו, ואמו אינה מתיבמת אף שמת תוך ל', וכן לענין נחלה הוא ספק, וכן לענין אבלות, ואם נתקדשה אמו לכהן חולצת, והכי נקטינן לדינא.
והא דמוכחינן מרשב"ג דאמרינן אשתהי, אע"ג דמודים חכמים דאם שהה ל' יום אפי' בן ח' ולא גמרו דינו כחי לכל דבריו אע"ג דהוא מעשה נסים כמש"כ לעיל, דמדקאמר רשב"ג אינו נפל משמע דאינו מעשה נסים אלא אינו נפל מעיקרו דבן ז' הוא ואשתהי, [והעיקר דלא שייך למתני כל ששהה סתמא ואינו אלא מעשה נסים] ומזה שמעינן נמי דקדם ששהה ספיקא הוא והיינו בגמרו סימניו, אבל אם לא גמרו סימניו אסור לטלטלו בשבת ואין מלין אותו בשבת, ומ"מ אם שהה ל' יום הרי הוא ככל אדם וגם זה בכלל דברי רשב"ג אבל זה מעשה נסים, ועיקר דברי רשב"ג בגמרו סימניו.
וכן דעת הר"מ דבן ח' ונגמרו סימניו הרי זה ספק, ולפיכך כתב בפ"ב מה' רוצח שההורג את הנולד לפחות מט' חדשים אינו נהרג עליו אלא א"כ שהה ל' יום, והיינו אפי' גמרו סימניו, ובפ"א מה' מילה הי"ג כתב דנולד בחדש השמיני ושלם בשערו וצפרניו מלין אותו בשבת והיינו שהוא ספק בן קיימא ומלין אותו משום ממ"נ כדאמר שבת קל"ו, ולשון הר"מ שסיים דמותר לטלטלו בשבת מוכיח כן דעדיין הוא ספק, דבודאות גמורה לא שייך להזכיר היתר טלטול.
ב) ובאין ידוע לנו חדשי עיבורה מהלינן לי' בשבת אף בלא נגמרו סימניו, דהרי זה שלא נגמרו סימניו אינו עושה לי' לנפל, וכדאמר סימני בן ח' אין עושין בו מעשה ור"ל דמחללין עליו את השבת להצלתו, ומסקינן דהא דתניא שאין מטלטלין אותו היינו בבן ח' ודאי, ולרבי דוקא בלא נגמרו סימניו, ומשמע דסתם ולד אף בלא נגמרו סימניו מטלטלין אותו והדין נותן דמהלינן לי' ממ"נ, וכ"כ הטור סי' רס"ו, והרי רבי אומר דבן ח' הוא שלא נגמרו סימניו, ואפ"ה דוקא בן ח' שלא כלו לו חדשיו, אבל סתם ולד אין דינו כבן ח' אף שלא נגמרו סימניו.
ובב"י שם כתב לישב דעת רי"ף והרא"ש דכתבו סתמא דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת, ומשמע דלא מהלינן לי', דמוקי להאי ברייתא בלא נגמרו סימניו, וסברי דמחמרינן בי' אף שהוא מחתך בשר, והא דלא מוקי לברייתא בהכי בגמרא שבת קל"ו א' דראב"א לא מחלק בהכי כדקא ס"ד בגמרא יבמות פ' אבל למאי דמסיק ביבמות לחלק בין גמרו ללא גמרו, א"צ לדחוקי ברייתא אליבא דר"א ובמכשירי מילה אלא ברייתא בלא גמרו סימניו, והדברים תמוהים מאד, דמנ"ל לגמ' דראב"א סבר דאף בלא גמרו סימניו מהלינן לי', ומוקמינן לי' דלא כהלכתא, הרי בנגמרו סימניו נמי מחמיר רשב"ג שצריכה חליצה, ובזה קשיא לי' שהדין נותן שאין מהלין מספק, [וכ"ה באמת לר"א לענין מכשירין דלא עבדינן בלא קים לן דכלו לו חדשיו אף בגמרו סימניו ואין לנו רמז בגמ' שיש מי שחולק בזה ומר ברי' דרבינא חתים עלי'] ובזה חידש ראב"א דבנפל ליכא חילול שבת בחיתוך ערלתו ובלא נגמרו אם ראוי להחמיר בחיתוך בשר לא מצינו שחולק בזה ראב"א, ובגמ' יבמות ס"ד דבבן ח' לא מהני סימנים, ומסיק דגם בבן ח' מהני סימנים, אבל לרשב"ג ודאי קדם ששהה מספקינן לי' אף בנגמרו סימניו ואף בספק בן ח' ספק בן ט' וכן קיי"ל לדינא דצריכה חליצה, ומנ"ל לרי"ף ורא"ש לעקור סוגיא מפורשת במימרא של אמוראי בתראי דמוקמינן ברייתא דקתני ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת במכשירי מילה, הרי שפיר י"ל דבלא נודעו חדשיו מהלינן לי' בשבת אף בלא גמרו סימניו ומשום ממ"נ שהרי מותר לטלטלו ומחללין עליו את השבת להצלתו ולמה נחמיר חיתוך בשרו, ומנ"ל לרי"ף ורא"ש לחדש זה, וכבר חלק הדרישה על הב"י.
ג) וכן מש"כ בד"מ דאין מפקחין עליו את הגל תמוה דודאי מפקחין עליו את הגל שאם זה שהוא ספק אם כלו לו חדשיו בעינן גמרו סימניו ואם לא גמרו הוא בחזקת נפל ודאי א"כ אין נפקותא לרבי בין בן ח' לסתם נולד, ובברייתא אמרו איזהו בן ח' כו' רבי אומר סימניו מוכיחין עליו ופי' דתרתי בעינן, ולפי' רמב"ן זהו עיקר דינו של ר' אבהו דמחללין עליו את השבת אע"ג דלא נגמרו סימניו והרמב"ן הביא שכן הוא בהדיא בירושלמי, וכבר חלק עליו הגר"א באו"ח סי' של"א דכיון דהוא ספק דין הוא דמחללין עליו השבת להצלתו.
ולהאמור יבמה שנתקדשה לכהן דשבקינן לה בלא חליצה בסתם נולד ומת תוך ל', אף בלא גמרו סימניו הדין כן.
אה"ע סי' קס"ד ס"ה ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו חדשיו קרוי נפל, ר"ל דבזה היא נשארת תחת בעלה היבם.
שם ואם ילדה ולד שנגמרו סימניו ואין ידוע אם כלו כו', ה"ה אפי' ידוע שהוא בן ח', דכיון דנגמרו סימניו אמרינן אשתהה, אבל הא דכתב המחבר לק' ס"ח דאם נתקדשה לכהן אין אוסרין אותה הוא דוקא באין ידוע אם כלו חדשיו, אבל אם ידוע שהוא בן ח' אף שנגמרו סימניו, צריכה חליצה ובעלה הכהן נאסר בה.
אה"ע סי' קנ"ו ס"ד בהגה' וי"א דוקא כו', כבר כתב הגר"א דליכא מן הפוסקים דסבר הכי, רק רבנן דרבי לפי' תו' דאין עושין מעשה עד כ' שנה, אבל אנן קיי"ל כרבי ורשב"ג וכבר איפסק הלכתא כרשב"ג.
נראה דהא דהביא הנ"י פלוגתת הפוסקים אי רשב"ג פליג ארבי בבן ח' ונגמרו סימניו, היינו שפירשו דרבי מחזיקו לודאי בן ז' ובזה י"ל דמודה רשב"ג, והא דבעי שהיה היינו בלא נגמרו, ואפשר דרשב"ג משוי לי' ספק אפי' נגמרו סימניו, אבל אי אפשר לומר דרשב"ג מחזיק לי' לבן ח' ודאי נפל אף שנגמרו סימניו דא"כ רשב"ג לית לי' אשתהי, והא דמהני שהה ל' יום, אין מזה ראי' דבן ז' משתהי דהא אפילו בלא נגמרו דמחזקינן לי' כאבן נמי מהני שהה ל' יום.
ד) יש טועין וסוברין דהנולד קדם ט' הוא נפל ומתיאשין הימנו ואינם זריזין ברפואתו וזו טעות אלא כל שנגמרו שערו וצפרניו הרי הוא ספק בן קיימא, וליש פוסקים הוא בחזקת ודאי בן קיימא, וחייבין להשתדל ברפואתו, ומחללין עליו את השבת לרפואתו, וכן מעידין עכשו עובדות רבות דבני ח' חיים ומתקיימין.
בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז' [ועי' יבמות ל"ז א' נשי דידן לשבעה ילדן ומשמע דהיתה משפחתם ילדן בקביעות לשבעה ושמעתי דזה קיים גם עכשו] ורובן לתשעה אבל לא היו נגמרין לשמונה ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואשתהי, וכמדומה דעכשו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש"כ הרמ"א סימן קנ"ו ס"ד בהגה'.
ואפשר דהא דאמרו בגמ' בן ז' הוא ואשתהויי אשתהי ר"ל בן נמהר הוא [וכל הנמהרין נקראין על שם בן ז'] ונתאחר שלא נמהר כל כך ונגמר לח', והעיקר שאינו בן ט' ונולד קדם גמרו את השלימות ונפל הוא אלא נמהר להשתלם.
ה) ר"מ פ"א מה' אבל ה"ח ובן ח' שמת אפי' לאחר שלשים, כבר תמהו על זה כיון דל' יום מהני בבן ח' לענין להרוג הרוצח כמש"כ הר"מ בפ"ב מה' רוצח ה"ו, למה לא יהא מתאבל עליו, ועוד הרי דברי רבנו מפורשין בפ"א מה' מילה הי"ג דאם שהה ל' יום אפי' לא נגמרו שערו וצפרניו הרי הוא ולד של קיימא וסיים שם והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, וזה ודאי כולל אבלות, [ומש"כ הגר"א ז"ל דהקיל באבלות כרבנן דלא מהני ל' יום בבן ח', דעת הראשונים דר' אבהו לא קאי לענין בן קיימא דאין סברא כלל דגדלות יהא תלוי בכ' שנה, והא דאמרו דסברת אשתהה הוא כרשב"ג היינו דרבנן סברי דאינו בטבע וכמש"כ לעיל, ואף דלפי' תו' סברי רבנן דגדלות בן ח' הוא כ' שנה מ"מ אי אפשר שזו כונת הר"מ דא"כ הו"ל להזכיר דעד כ' שנה אין מתאבלין עליו, ועוד אין סברא להקל באבלות במקום שאין מקילין בנפשות וכמש"כ לעיל].
ונראה דלשון הר"מ היה אפי' לאחר ל' והוא ראש תיבה לידה, וכלפי שאמר דבן ט' אינו נפל אלא אם נולד מת אמר דבן ח' אפי' מת לאחר לידה, ואם נפשך לומר דאין דרך לעשות ר"ת לידה באות ל' לחוד אפשר שהיה כתוב לי' והמעתיק לשיגרא דלישנא קראו לאחר ל', ויש ראיה לזה דאחרי שכתב בבן ט' שנולד מת מדת החכמים שלא לדלג מנולד מת לחי ל' יום, אלא לשון חכמים לשנות שתי בבות ובן ח' אף שנולד חי ומת, ואף אם שהה ל' יום, ועוד דבכל מקום שמזכיר הר"מ שלשים רהיטת לשונו שלשים יום ולא שלשים סתם, אלא נראה דבאמת סיים הר"מ ובן ח' שמת אפי' לאחר לידה ונשתבש לאחר ל'.
ר"מ פ"א מה' נחלות [הי"ג] אפי' היה קטן ב"י ולא כלו לו חדשיו, היינו שלא היה כאן הנידון בכלו לו חדשיו, והיינו משום דבסתמא אין לחוש דלמא נולד קדם זמנו דאזלינן בתר רובא וכמש"כ רבנו בפ"א מה' יבום ה"ה, דהא דמצרכינן לה חליצה אינו אלא מדרבנן, וכן מש"כ רבנו בפ"ב מה' רוצח ה"ו והוא שכלו לו חדשיו ר"ל סתמא, ומש"כ אבל אם נולד לפחות מט' כו' ר"ל שנודע שלא כלו לו חדשיו, וכן הוא בבהגר"א או"ח סי' של"א.
וכן ח' ודאי אף אם נגמרו סימניו אינו נוחל אמו דאינו אלא ספק ובספק הנכסים בחזקת יורשי האם כמש"כ הר"מ פ"ה ה"ו, מיהו יש לעי' במש"כ הר"מ פ"א מה' טו"מ דבן ח' הרי הוא כאבן ואינו מק"ט, צריך עיון למה דאם נגמרו סימניו הדין נותן שיהא טמא מספק, ומיהו יש לטהרו מדין אין בו דעת לישאל, ומיהו לענין זיבה לא שייך זה.
ו) נדה מ"ד ב' כמאן דלא כרשב"ג, הא דלא קאמר הכי לעיל אהא דתנן ופוטר מן היבום ורשב"ג מצריך חליצה כדאמר שבת קל"ו, דכל הני דמתני' כונת התנא לשנן את ההלכה כפי שקבלנוה, שולד בן קיימא אפי' בן יום אחד יש לו הדין של גדול, כמו מטמא בזיבה ובנגעים ובכל הני דתני, ואם הדבר ספק אם הוא בן קיימא, דינו כספק זיבה וכספק נגעים ולא עסיק התנא בזה במשנה זו, וכי קתני שפוטר מן היבום היינו שבשרש הדין בן יומו פוטר ונפל אינו פוטר, וממילא משתמע דאי לא קים לן דכלו לו חדשיו יש לדון בו מצד ספק, אבל בהא דתנן והרי הוא לאביו ולאמו כו' ולא קתני סתם ומתאבלין עליו, משמע דהתנא שנה כאן מציאות והנהגה, וזה דלא כרשב"ג דלרשב"ג אין הדבר נהוג למעשה אלא בקים לן שכלו חדשיו, ומשני דבאמת נקט התנא בכלו לו חדשיו ונקט לאביו ולאמו משום שבן יום אחד אין עומדין עליו בשורה ואין בו תנחומי אבלים כדאיתא מו"ק כ"ד ב' ואפי' כלו לו חדשיו כמש"כ תו' שם וביו"ד סי' שנ"ג ס"ד, מ"מ לאביו ולאמו הוא כחתן שלם, ומיושב קו' המ"מ והל"מ פ"א מה' נחלות, וכל זה לדעת הר"מ אבל רש"י פי' דהא דפריך כמאן כו' אכולה מתני' קאי.
ירו' יבמות פי"א ה"ז, תני ר"ח אוננין ומיטמאין על הספק, ר"ל נולד ומת תוך ל' אוננין עליו כרבנן דרשב"ג, ומיטמאין היינו בישראל ולא בכהן, דהא מייתא סיעתא ממשנתנו ובמשנתנו אין מיטמאין מספק, ומיהו כיון דרבנן פטרי מחליצה דין הוא שגם כהן יטמא, ולכן נראה דר"ח אפי' לרשב"ג דאע"ג דמחמיר רשב"ג להצריך חליצה ומשוי לי' ספק מ"מ לענין אבילות מחמיר רשב"ג דאוננין ומיטמאין ולא נחשב ספק גמור, וזה דלא כגמ' דידן שבת קל"ו א' נדה מ"ד ב' דלרשב"ג אינו נוהג אבלות, ומייתא עובדא דר"י הורה דלא צריך לנהוג אבלות, ומסיק דההיא עובדא בקים לי' דלא כלו לו חדשיו אבל בסתם ולדות נוהג אבלות, ואפי' לא נגמרו סימניו, כל זה מבואר ברמב"ן יבמות פ', ומיהו אנן לא קיי"ל כהאי ירו' דבגמ' דידן נקטו בפשיטות דלרשב"ג אינו נוהג אבלות.
ז) דעת ר"ח והראב"ד והנ"י דבן ח' אף ששהה ל' יום והוא בן קיימא, מ"מ אינו נעשה גדול בן י"ג שנה אלא בן כ', ולדבריהם צריך לקשור בו שני לזכור שהוא בן ח', ואין אנו נוהגין כן, שאין כן דעת הרמב"ם והרמב"ן, ואי נשתנו הטבעים בזה [עי' סק"ד] גם לדעת ר"ח ודעמי' נעשה גדול בן י"ג.