חזון איש/יורה דעה/קמז
סימן קמז[עריכה]
כתובות ע"א ב' תוד"ה ולא, אבל לא פריך אמאי יוציא ויתן כתובה כו', מבואר לפ"ז דאם אסרה פירות אם תתקשט דיכול להפר אף לר"י, אם קיים יוציא ויתן כתובה לאלתר, ואע"ג דקישוט לר"י לא הוי ע"נ ולא בינו לבינה, מ"מ כייפינן לי' להוציא בשביל זה שאין ראוי לצערה בזה, עוד למדנו דאפי' לשמואל דבסתם נמי ממתינן שיעורא דמתנ' שמא ימצא פתח לנדרו, מ"מ באיסור קשוט לא אמרינן דתמתין עד הרגל או עד י"ב חדש והלכך אם תלתה איסור פירות בקשוט לא אמרינן שתמתין אלא יוציא ויתן כתובה מיד [רק לר' יהודה תמתין יום אחד באיסור פירות] דפרנס ומניעת תשמיש קל יותר לסבול, אבל קישוט לא מחייבינן לה לסבול, רק במפרש דודאי יעבור הזמן ותשוב לחיות תחת בעלה בשלו' אבל בסתם אינה חייבת להצטער על הספק, וזה מוכח בגמ' דלא פריך אלא דתמתין ב' שבתות אחר קשוט ולא פריך ולא תתקשט עד הרגל בעניות ועד ל' יום בעשירות, והקשו בתו' דלוקמי' להא דר"י בתלתה איסור פירות בקישוט והלכך יוציא ויתן כתובה לאלתר, ותירצו דאכתי לר"י תתקשט ותמתין יום אחד, ומבואר מדבריהם דקישוט יום אחד חמיר טפי מפירות יום אחד דבקישוט סתם מודה שמואל דלא מזקיקין לה להמתין אף יום אחד, ובפירות מזקיקין לה להמתין יום אחד אף בספק, אבל צ"ע מנ"ל הא דאפשר דמודה שמואל דיום אחד דר"י היינו במפרש אבל בסתם אינה חייבת להמתין אף יום אחד.
והא דלא מוקי לה לר"י באסרה פירות משום דקושטא הוא דמודה שמואל בנדרה היא וקיים לה שא"צ להמתין אף יום אחד בסתם, וגם מתנ' דלקמן שלא תלך וע"מ שתאמרי בהכי איירי, וכמש"כ הר"ן, ולשון הר"ן להוכיח ממתנ' דלקמן דהא דנאמר בגמ' דבנדרה איהי וקיים לה בעלה לא אמרינן שתמתין לאו לר"י לחודי' איתמר אלא כולהו תנאי אית להו האי סברא, והגרע"א הק' דמש"ל דתלתה בקישוט ובתשמיש ועיקרא דמתנ' לאשמועינן דלא אמרינן שתעשה דברים הללו ולא תאסר, אבל עיקרן של דברים דגם הא דר"י עיקרו שנה לן תנא דר"י לא חמירא לי' העדר הקישוט עד ל' יום בעשירות ועד י"ב חדש בעניות ובשביל זה לא אמרינן יוציא, ואם איסור הקישוט מרובה משיעור זה מודה ר"י דיוציא, אלא דלר"י קישוט דלעולם נמי אינו לא ע"נ ולא דברים שבינו לבינה לר"ה, הוצרכנו לאוקמי' באסרה נכסיו או תשמיש אם תתקשט, ואם איתא דאף בנדרה איהי וקיים לה צריכה להמתין שבת אחת אחר קישוט היה התנא קובע דברי ר"י בקשטה והמתינה שבת אחת ולא מצאה פתח, דאם היה לי' לקישוט קצבה לא היה לה הזכות להתקשט ולא אמרינן לי' להוציא בשביל שקשטה, אבל אם לא היה לי' לאיסור קישוט קצבה אז היא רשאה לקשט ואחר שבת אחת כופין אותו להוציא, ומדנקט התנא סתמא דלר"י באין לו קצבה יוציא לאלתר ויתן כתובה שמעינן דכיון דנדרה איהי וקיים לה סברה מיסנא סנא לה וא"צ להמתין ואין לן למתלי סברא זו לר"י, וכיון שכן מוקמינן מתנ' דלקמן ג"כ בהכי.
ע"א ב' תוד"ה כגון, דתלינהו באיסור פירות כו', ר"ל כל זמן שהיא תחתיו וכמש"כ תו' לעיל ד"ה שנדרה, אבל הר"ן כתב דאפי' בלא זמן יכולה למימר לא בעינא גברא דמקיים לי נדרא.
ע"א ב' ולא תתקשט ולא תאסר כו', אפשר דלר"י ניוול איכא אפי' בפחות משיעור וכיון שאסרה תשמיש אם תתקשט מצי מיפר ואם לא הפר הרי נתן אצבע, ומ"מ אין כופין אותו דאמרינן לא תתקשט ולא תתסר, [ובנדרים פ' א' אמרו דסבר ר"י ניוול דחד יומא ל"ש ניוול, ואפשר דתרי יומי שמי' ניוול].
ע"א א' וסבר ר"י היא נתנה כו', אע"ג דקישוט לר"י לא הוי ע"נ ולא בינו לבינה, ולא מצי למימר איני רוצה באשה נדרנית מ"מ כיון דהיא נתנה אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ומה שהאריך מהרש"א ז"ל אינו מובן.
ע' א' תוד"ה הכא, אלא לאחר ל' תהנה ותאסר, מבואר מדבריהם דאף לתנאי ממתין זמן שאפשר להמתין משום דלמא ימצא פתח לנדרו, ואע"ג דפסקו ראשונים ז"ל נדרים צ' א' דאפי' לרבנן דאמרי בעל מפר קדם שחל הנדר חכם אינו מתיר עד שיחול הנדר, וא"כ לא יזדקק החכם למצוא לו פתח תוך ל', מ"מ שפיר מאריכין הזמן מה דאפשר לה לסבול דלמא יחזור בו ואם יחזור בו יזונה ותאסר וילך אצל חכם ויתירנו, ומיהו דוקא במזונות דאפשר ע"י פרנס אית לי' לשמואל דאפי' בסתם ממתין, אבל בקישוט אינה ממתנת אפי' לשמואל וכמש"כ לעיל, וכן במדירה שלא תלך לבית אביה במתנ' דלקמן אם אמר יותר מן הזמן מודה שמואל שא"צ להמתין כלום מספק אלא הולכת ונאסרת וממתין ז' ימים וכמש"כ הטור אה"ע סי' ע"ד ול"ק קושית הדרישה שהביא ב"ש שם סק"ט.
ר"מ פי"ב מה' אישות הכ"ד נדרה היא שלא תאכל אחד מכל כו', אם כונתו ז"ל שהיא ככל הנשים אם רצונו מגרש ואם רצונו מקיים ולא אשמועינן רק שאינה מפסדת כתובתה, לא הו"ל לרבנו להאריך כל כך, אלא הו"ל למימר אינה מפסדת כתובתה שהרי היה בידו להפר, ועוד דהא תנן בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות ל' יום, ומוקמינן בנדרה היא וקיים לה, וע"כ בלא נתנה קצבה כופין אותו דלענין שאינה מפסדת כתובתה אין חילוק בין נתנה קצבה ללא נתנה, וכל פלוגתת רב ושמואל בסתם, הוא לענין אם כופין אותו, ובנדרה היא וקיים הוא מודה שמואל דכופין אותו, וכן תנן במתנ' ר"י אומר בישראל יום אחד יקיים כו' מבואר דאם הוא נותן אצבע כופין אותו להוציא, ונראה דכונת הר"מ דהא דאמרו הוא נותן אצבע היינו שאינו יכול לטעון איני רוצה באשה נדרנית אבל לענין כפי' לבעל לגרש לא מהני סברת הוא נותן, והלכך אם מתרצה לסבול נדרה אין כופין אותו להוציא, אבל אם מונע ממנה עונתה בטענה אי אפשי באשה נדרנית אז כופין אותו להוציא, אבל אם אסרה קישוט עד י"ב חדש וקיים הוא אף שמונע עונתה עד י"ב חדש אין כופין אותו להוציא כיון דסוף סוף היא גרמה ויש לזה קצבה שאין טענתו רק כל זמן שהיא נדרנית, אבל אם נדרה יותר מי"ב חדש והוא מונע ממנה עונתה בטענת אי אפשי באשה נדרנית כופין אותו להוציא.
ולדברי הר"מ הא דבעי למימר ע"א א' דהא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות היינו שנדרה איהי וקיים לה איהו, והיינו שאסרה פירות וכמש"כ תו' שם ד"ה שנדרה, א"צ לאוקמה שאסרה כל זמן שהיא תחתיו, אלא אפי' אסרה סתם, כיון שהוא מונע בשביל זה תשמיש.
יו"ד סי' רל"ה ש"ך ס"ק י"ג דטעם זה לא שייך כ"א כשתלתה נדרה בתשמיש, ר"ל דתשמיש הוי דבר שאפשר לה לעמוד ז' ימים, ואם אסרה תשמיש אם תאכל פירות, היה מקום לומר שתאכל ותאסר וימתין ז' ימים אולי תמצא פתח לנדרה, ולזה צריך טעם מסנא סני לה שכופין אותו להוציא מיד, ולטעם זה אם אמרה קונם תשמישך עלי ז' ימים אם אוכל פירות אין כופין אותו ולא שייך כאן מסנא סני כיון דההיתר יבוא בהכרח וכדאמר ר"י בנתנה קצבה א"צ להוציא, בין כשתלתה בתשמיש כדמוקי לה לר"ה ובין כשאסרה קישוט כדמוקי לה לראב"א, [ובתו' ע"א א' ד"ה שנדרה, משמע דהא דאמרו מסנא סני לה היינו שלא תבקש פתח לנדרה כיון שהיא תובעת גט, ולא שייך בנתנה קצבה] אבל כשאסרה פירות או קישוט יוציא מיד משום דאינה יכולה לסבול אף יום אחד והלכך אף אם פירשה יום אחד יוציא, והיכי דלא תלתה בתשמיש אין דין יוציא אלא כשאסרה בעודה תחתיו, והגרע"א בגליון הקשה על הש"ך מהא דכתב הר"ן שאם נדרה איהי לאסור עלה הנאתו וקיים לה יוציא מיד וא"צ להמתין ל' יום משום סברת מיסנא סני לה, ולהאמור לא בא הש"ך כאן לחלק בין תשמיש לשארי דברים.
ובגמ' אמרינן דלראב"א דאמר דמודה ר"י דמיפר משום בינו לבינה ניחא, ולכאורה עדיין קשה בשלא נתן קצבה נמתין בעניות כדינן ובעשירות כדינן וע"כ משום מיסנא סני לה, והא דפריך בגמ' ותתקשט ותאסר שבת אחת, היא קושיא גם לראב"א תמתין זמן עניות ועשירות ואכולהו משני משום דסברה מיסנא סני לה, ולפ"ז לא הו"ל להגרע"א להוכיח מדברי הר"ן דהרי זה מבואר בגמ' לראב"א דלא איירי בתלתה בתשמיש ומ"מ אמרינן מיסנא סני לה, אמנם למש"כ לעיל דמודה שמואל דקישוט חמיר טפי ואין ממתינין לי' בלא נתן קצבה אין ראי' מגמ' דבהא דראב"א א"צ לטעם מיסנא סני לה, ואפשר דזו כונת הגרע"א שהביא דברי הר"ן.
ודאתאן עלה נראה להוכיח דזו דעת התו' ע"א א' ד"ה שנדרה, דהקשו לפרש"י דפי' דכונת הגמ' דבנדרה איהי וקיים לה מודה שמואל דאין להמתין שבת אחת, דאם איתא דכבר ידעו בגמ' סברא זו מאי פריך בשלהי הסוגיא ותתקשט ותאסר, ואם איתא דהא דפריך ותתקשט ותאסר קאי גם אהא דראב"א א"כ שפיר י"ל דקאי גם אהא דר' יהודה ובאמת כל הסוגיא הוא משום מיסנא סני לה, ונטרא לה בגמ' עד סוף הסוגיא, ומפרש טעמא דכל הסוגיא דאמרינן בנדרה איהי יוציא לאלתר, ומוכח דדעת תו' דבהא דראב"א א"צ טעם מיסנא סני לה, ומ"מ י"ל לפרש"י דטעם מיסנא סני לה קאי גם על נדר פירות לר"י, אף דלא קאי אהא דראב"א.