חזון איש/יורה דעה/קיח
סימן קיח[עריכה]
א) נדה כ"ח א' המפלת יד חתוכה כו' אמו טמאה לידה, לכאורה האי תנא לא סבר להא דר"ב לעיל כ"א ב' דהמפלת חתיכה לבנה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה, דאל"כ מאי אריא חתוכה הא כל חתיכה שיש בה עצם נמי, ואפשר דהתם ספק והכא ודאי, ואע"ג דאין לה ימי טהרה שמא הרחיקה לידתה, מ"מ נ"מ דמביאה קרבן ונאכל, א"נ מיירי בהפילה יום מ"א דבזה יהבינן לה ימי טוהר וכמש"נ לעיל, אבל ברש"י ז"ל לעיל שם כתוב דיש לה ימי טוהר וצ"ע.
ב) ס"ט א' המפלת ואין ידוע מהו תשב לזו"נ, נראה דמתנ' מיירי דחזינן שהוא מיחוי של דבר מרוקם ואז מחזקינן לו לודאי ולד ואפי' אם לא הוחזקה עוברה, דהלך אחר רוב ואין חוששין לריקום גוף אטום, וזהו דינא דהמפלת חררת דם לעיל כ"ז ב', דכיון דודאי הוא מיחוי דבר מרוקם מחזקינן לי' לודאי ולד, ואין חילוק בזה בבהמה, וכדמשמע לעיל כ"ה א' מכדי סברא הוא מ"ל אשה מ"ל בהמה, וזהו דין טינוף בבהמה דקה, וצ"ל דטינוף בבהמה דקה קליש טובא ובבהמה גסה אין זה מיחוי שפיר מרוקם, ומיהו היכי דהפילה חתיכה גרע שהרי חזינן את המרוקם ואינו ולד, והלכך אצטריך לאשמועינן במפלת יד חתוכה דאע"ג דלא חזינן מיחוי אחר, ויש מקום לומר דאין לנו להחזיק יותר [וכמש"נ לעיל סי' קי"א סק"ז] ואשמועינן דכיון דהוא מרוקם כתיקונו מחזקינן לודאי נמוח, דרוב המרוקמים ולד מעליא הן, ומיהו בחתיכה לבנה שיש בה עצם אם נימא דלא הוי רק ספק היינו טעמא כיון דגם אותה שהיא לפנינו איננה מרוקמת כמשפט ודאית, הלכך לא חשיב רוב גמור, ובצירוף חזקה דמעיקרא הוי כפלגא ופלגא.
ג) ומיהו למש"כ תו' לעיל כ"ד א' ד"ה עד, דמיירי שניכר שהמותר נמחה כשפירש, צ"ע דא"כ מאי רבותא יד חתוכה הלא משום מיחוי לחוד יש להחזיק לולד ודאי, ומ"ל כשהמיחוי לפנינו ומ"ל כשניכר באותו שהוא לפנינו דהיה עוד ונמחה, ומיהו ע"כ הכא גרע דהרי בחתיכה לבנה שיש בה עצם אף שניכר שנמחה לא הוי כ"א ספק, מפני שאותו הנשאר מורה להסתפק בריקום חתיכה, וקמ"ל ביד חתוכה דהוי ודאי, ומיהו לא דמי דהתם אינה כדרך הרוב שניכרין בכל חלקיהן שהוא חלק הולד, ובחתיכה זו א"א לעמוד עליה שהוא חלק ולד בודאי, אבל ביד חתוכה אין כל ריעותא באותו שלפנינו, אבל לתי' התו' השני דאין דין גוף אטום אלא בניכר שלא היה יותר ניחא טפי, דמפלת יד חתוכה מיירי באופן שיש להסתפק אם היה עוד ונמוח ואפ"ה מחזקינן לה לודאי.
וכן מפלת שפיר מלא גנונים גרע, וכמש"נ לעיל, כיון דהדבר שלם בפנינו, ואפשר שלא נשתנה עתה ממה שהיה בפנים.
ד) והנה כ"ז בידעינן שהיה מיחוי דבר מרוקם, אבל עברה בנהר והפילה ואינה יודעת אם רוח אם מיחוי ולד, בזה קאמר ריב"ל דאם הוחזקה עוברה מחזקונן לודאי ולד, ובלא הוחזקה עוברה הוי ספק, ולכאורה גם בלא הוחזקה עוברה כיון דחזינן עוברה יש לומר הלך אחר רוב, דהלא גם בהוחזקה י"ל רוח הוא, וכדאמרינן לעיל ח' ב' הרי שהיתה כו', ונראה דהיכי דהוחזקה עוברה יש להחזיקה ברוב המעוברות והוי רובא בפועל לפנינו, אבל לא הוחזקה והפילה הרי רוב ושוברו עמו, דלא שייך לומר דילדה מהרוב, דאם לא איעברה היכי ילדתו, ולמידן למפרע לא דיינינן, א"נ מה שלא הוחזק עוברה הוי ריעותא, ומ"מ לא מוקמינן לה בחזקת טהרה, דרוב כל דהו הוי, ואפשר דאינו מן הדין אלא מדרבנן.
ה) ל' א' המפלת ליום מ', היינו דינא דמתנ' דלעיל דקתני אין ידוע אם ולד כו', אבל אם לא שמשה קדם מ' אין לחוש, וכן אם הוא בפנינו וא"א לעמוד עליו אם כבר הוא מרוקם, דלא כו"ע בקיאי כשמואל דהכיר בין מ' למ"א, לעיל כ"ה ב', אם הוא רק מ' יום אין לחוש, אבל למ"א היינו דינא דאין ידוע אם ולד, בין שהוא בפנינו וא"א לעמוד עליו ובין שאינו לפנינו, ונראה דבשמשה והלכה לעולם הדין כן שאינו ולד ודאי כל שלא קים לן שהוא ריקום גמור, דהכא לא שייך רובא, אבל שמשה פ"א והפילה לאחר מ"ג יום הוי ודאי מרוקם שלא נקלט לאחר ג' יום, ולפ"ז בלא הוחזק עוברה בלא ספק רוח הפילה, אינו אלא ספק לידה שמא שפיר שאינו מרוקם הוא, אבל נראה דאפי' לא שמשה רק פ"א קדם מ"ג יום, נמי קאמרה מתנ' דאין ידוע אם ולד הוא תשב לזו"נ ולנדה, ומשום ספק רוח, וכמש"נ לעיל סק"ד לפי' הראשון.
ו) ונראה דהמפלת שליא אפי' אין ידוע אם כבר עברו מ' יום הוי לידה ודאית, וכדקאמר לעיל כ"ו א' שליא תחלתה כו', משמע שהשליא בתחלתה הוא ג"כ סימן ולד, מיהו רש"י ז"ל פי' במתנ' דהמפלת ליום מ' דהיינו שליא, וכבר העירו בזה בתו"ח יעו"ש ובתורע"א, ונראה דבאמת השליא מתחלת להתרקם יחד עם השפיר, וכמש"כ חכמי הנתוח דהשליא היא מזרע האם המקפת את הטפה ונקרשת עליה כעין קליפה והיא הולכת ומתגדלת, ובאמת לא חשיבא עדיין בשר עד סוף מ' יום, וכי היכי דא"א לעמוד על השפיר אם הוא כבר ריקום בשר או לא, וכדאמרינן שאני שמואל דרב גוברי', כמו כן א"א לעמוד על השליא אם הוא כבר ריקום בשר, והא דאמר דהשליא סימן ולד היינו כדחזינן דהיא מרוקמת כבר לבשר, וה"ה היכא דלא שמשה זה יותר ממ"ג יום, והא דאמר לעיל כ"ו א' אין שליא פחותה מטפח, היינו דבתחלת ריקומה לבשר דהיינו סוף מ' יום כבר נתגדלה עד טפח, וכשהשליא פחותה מטפח אמרינן דלאו שליא היא אלא ריקום בשר בעלמא, א"נ שכבר אבדה ולדה תוך מ' יום ושוב לא נתגדלה השליא, מיהו לפ"ז מ"ש שליא דנקט רש"י ז"ל, ומה כונת רבנו ז"ל לפרש את הסתום במשנתנו וצ"ע.
ז) והנה לעיל כ"ה ב' קאמר שמואל שלא ליתן ימי טהרה עד שישעיר, משום שא"א לעמוד עליו, ויש לעיין דהלא אם ראה מיחוי ולד מחזקינן לודאי ולד אף אם לא הוחזק עוברה, וכן ביד חתוכה דהלך אחר רוב שמרוקמין כתיקונם, א"כ כשאין אנו בקיאין ליהוי כמו שאינו קמן והלך אחר רובא, ואי משום שמא לא נתרקם עדיין בקים לן שכבר הוא בשר סגי, ועוד לאחר מ"ג יום לשימושה מאי איכא למימר, ונראה דהעמידו חכמים הדבר בגבול הניכר לכל דהיינו עד שישעיר ואפי' בהוחזקה עוברה, מיהו בהוחזקה עוברה ועברה בנהר והפילה, אפשר דאינו בכלל חומרת חכמים כיון דאינו קמן, ואפשר דאף ביצא מחוי יהבינן ימי טהרה, ומיהו בכ"ז אין לה ימי טהרה משום שמא הרחיקה לידתה, אלא דמ"מ מש"ל ימי טהרה וכמש"נ לעיל סי' קט"ו וצ"ע.
ח) ל' א' רש"י ד"ה ליום מ', לטבילתה, בס"ט דקדק מאי ראיה מטבילתה, ונראה דכונת רש"י ז"ל היינו שביאה שיש להסתפק בעיבורה לא הוי כ"א מ' יום משום דאינו אלא מ' יום מטבילתה, ופשוט דמיירי שלא שמשה קדם או דמכירין אנו בו שאינו זקן כל כך, ורש"י ז"ל ל' הגמ' לעיל כ"ה ב' "וחשיב מיומא דאזלא כו' ולא הוי אלא מ' יום" נקיט.
ט) והנה לעיל ט"ז א' אמרינן ספק רוח הפילה ספק נפל, ואפשר דהיינו דוקא בלא הוחזק עוברה, אבל יש לעיין בהא דתניא לעיל כ"א א' קשתה שנים ולשלישי הפילה כו' מביאה קרבן ואינו נאכל, ונהי דנוקים לה בלא הוחזק עוברה, מ"מ ליהוי הקישוי כהוחזק עוברה, לפי' הראשון שנתבאר לעיל סק"ד, אבל לפי' הב' דהוי ריעותא מה שלא הוחזק עוברה ניחא, מיהו בלא"ה פי' הראשון צ"ע דלעולם ברגע הראשון של הלידה ליהוי כהוחזק עוברה, אם לא דבעינן הכרת עובר ולא הכרת לידה וכמש"נ לעיל וצ"ע, ועיין לעיל סוף סק"ה.