חזון איש/יורה דעה/קיז
סימן קיז[עריכה]
א) נדה ילדה תוך ימי נדותה לא אמרינן דהלידה יהא כראי' ותשלים ז' ימי נדותה, אבל ראתה תוך ימי לידה אינה טמאה ז' מיום הראיה אפי' למ"ד ב' מעינות הן, דהראיה נחשבת כראתה תוך ימי נדותה, אבל ילדה תוך ז' ללידתה טמאה ז' וי"ד מיום לידה השני', דלא מצינו למחשב ב' לידות כב' ראיות בתוך ז', ומה שלידה השניה פוגעת תוך ימי טהרה של לידה הראשונה, אין בזה די לטהר את ימי הטומאה של לידה השני', דלא טהרה התורה אלא ראיתה ולא טומאת לידתה, וכש"כ למ"ד ב' מעיינות הן, שאף ראיתה טמא במעין הטמא.
ב) כ"ט א' אר"א אפי' הראש עמהן כו', ענין הלידה איננו גמר הולד, שהרי כשכלו לו חדשיו בפנים עדיין אין תורת לידה לא על הולד ולא על האם למידן כמונח בקופסא במשכנו בבטן אמו, אלא כל שנאמר באמו בתורת הלידה הוא על מעשה הלידה, ולכן ביצא דרך דופן אין על האם תורת היולדת, אע"ג דגמרה את עיבורה והביאתו לחיים, ואף מה שנאמר בהילוד אינו תלוי בגמרו אלא ביציאתו לאויר, שהרי המית העובר פטור, הוציא ראשו הרי הוא כחי, וכן בן ח' ניתר בשחיטת אמו, הוציא ראשו אסור.
ג) ומ"מ יציאת הראש חשיב לידה, דכיון דראשו באויר העולם הרי הוא חי באויר העולם ומה שהוא שוכן בגופו במעי אמו אינו מגרע את היותו על פני הארץ והרי הוא כיצא וחזר, ובזה סגי בין לענין דין היולדת שיציאת הראש הוא מעשה הלידה ובין לענין הילוד, ולפ"ז אין הראש כילוד אלא בחי, וזהו טעמא דמ"ד אין הראש פוטר בנפלים.
ד) ומ"ד הראש פוטר, סבר כיון דהראש עיקרו של הולד, שהרי ביציאתו חי כל החיים מתיחס אליו, וכן פניו אדם אדם פניו תייש כתייש כדאמר לעיל כ"ג ב', גם לענין לידה חשיב יציאתו כלידה בין לענין היולדת ובין לענין הילוד, ואין חילוק אם הראש מחובר להגוף או שנקרע מהגוף בעודו בפנים, אבל בתנאי שיהא הראש שלם, אבל כשנתרסקה שוב בעת הלידה אין עליה תורת ראש אלא נידון מעשה הלידה ביציאת רוב המיחוי, וזהו טעמא דמ"ד בשלם אבל לא במחותך.
ה) ומ"ד אף במחותך, סבר כיון שמיחוי לא הוי ולד וכן חתיכת בשר לא הוי ולד, וא"כ עיקר תורת הולד והלידה נמשך משלימותו הקודמת, ואז היה עיקר הויותו מתיחס אל ראשו, וכשאנו דנין את יציאת המיחוי ללידה כשיצא מיחוי הראש הרי זה עיקר הלידה.
ו) חולין ס"ח ב' הוציא עובר את ידו וחתכו וחזר והוציא כו' עד שהשלימו לרובו כו' א"ד רובו בב"א בעינן, כתבו התו' דממתנ' דיצא מחותך אין ראיה, דנהי דאשה טמאה לידה ומ"מ אין ראיה דהמיעוט שבפנים חשיב לידה, לכאורה קשה שהרי פשוט שאם יצא רובו ביום ראשון ומיעוטו ביום שני זהו בכלל דינא דמתנ' דביציאת רוב חשיב לידה ומונין ימי טהרה מראשון, ואם איתא דהמיעוט עוד לא חשיב כילוד ליהוי כהפילה למחר דמונין ימי טהרה מהשני, אבל ז"א דהמיעוט לא חשיב ולד דגרע עוד מגוף אטום, אבל קשה שהרי מיעוט הזה כשהוא לבדו אינו ניתר בשחיטת אמו וכמש"נ לעיל סי' ק"י סק"ה וס"ק י"ז, וי"ל דלא דמי דלענין שיהא ניתר בשחיטת אמו כל שהיה על צד הניתר בשחיטת אם, אפילו אם בעת השחיטה לא נשאר כ"א חתיכה שפיר ניתר בשחיטת אם, ובלבד שלא יהי' תורת לידה על השאר, כעין שאם נשרף השאר במקומו, אבל לענין טומאת לידה אם נשרף השאר ונשאר מיעוט לא הוי ולד אף דאתא מולד שלם.
ז) והנה עיקר ספקו, הא דאמרינן דרוב הוא כילוד, אם הוא בעיקרו לידה רק על הרוב שיצא, אלא שממילא אין תורת ולד על המיעוט ואין תורת לידה ביציאתו, ולפ"ז ניתר בשחיטת אמו, א"ד יציאת הרוב מועלת גם על מה שבפנים למחשב כיצא וחזר, והיכי שהרוב שלם בחטיבה אחת, ואף אם המיעוט חתוך ממנו, פשיטא לי' דחשיב כיצא גם המיעוט, אבל בחתוך לחתיכות קמבעיא לי', וה"ה בלידת הראש במחותך למ"ד דהוא כילוד [ולמש"כ תו' חולין ס"ח א' בבהמה כו"ע מודו] יש להסתפק אי חשיב לידה מחמת עצמו או דחשיב כיצא גם מה שבפנים.
ח) והנה קשה ממתנ' דשליא שיצאה מקצת אסורה באכילה משום יציאת רוב או ראש [ומש"כ לעיל סי' קי"ג סק"ז בזה אינו כלום אחרי שזכינו להדברים האמורים] ונראה דכיון דשליא בעצמותה אינה ניתרת בשחיטת האם, שהרי היא רק חתיכת בשר לבד ואינה חלק מהולד, אלא מפני שהיא נטפלת לולד, בין שהוא מקרא דכל בבהמה, או שהוא מסברא וקרא אסמכתא, מ"מ אין דינה אלא כשהולד איתא בשעת לידה, אבל לא מהני לה מה שהיה ולד מקדם, והלכך כיון דהראש כבר כילוד ואין על הנשאר תורת ולד השליא כבר כילוד, ואפילו את"ל דנשרף הולד במקומו השליא נתרת, מ"מ כיון דנולד הראש ויציאת הראש חשיב לידה השליא כבר כילוד, משא"כ במיעוט ולד הניתר מחמת עצמו [שוב ראיתי במהרש"א בתוד"ה סיפא [ס"ח א'] כתב דשליא חשיב כשלם, ובכרו"פ הביאו, אבל הדברים צ"ע].
ט) ובזה נראה לישב קו' תו' דממתנ' דשליא שיצא מקצתה כו' תקשה לשמואל דאין הראש פוטר בנפלים, והנה מוכרח ממתנ' דאפילו בנמוח הראש פוטר, ואפי' למה שנתבאר לעיל סי' קי"ד דקמ"ל דלא נמוח בשעת לידה היינו מיחוי גמור המתבטל אבל מ"מ הרי הוא כמחותך, ומה שכתבו דמודה שמואל בבהמה צ"ע שהרי שמואל אפי' בנחתך קאמר וכבר יצא מהפרוזדור ושוב אין לחלק בין בהמה לאשה, ועוד שהרי עיקר הטעם דלאו נשמת כו' באפיו וכש"כ במחוי ולאו שם הראש עלי' ומה לי אשה ומה לי בהמה, אבל לפי האמור י"ל דמודה שמואל בשליא כיון שעיקר היתרה משום ולד שהיה, ואחרי שיצא מיחוי החלק העיקרי של הולד שהוא הראש שהוא עיקרו של ולד בעת קיומו, כבר אין השליא נטפל להנשאר ואסורה.
י) וכל הדברים המבוארים כדעת הר"מ פ"ה מה' מ"א דהשליא יש בה משום אמ"ה, אבל לדעת הראב"ד ז"ל לא יתכן, איברא לא ידענא דעת הר"א ז"ל בטעמא דשליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, וכן הסוגיא דר"א ור"י יש עמה ולד אין עמה ולד כו' מבואר שהשליא אסורה וצ"ע. [וראיתי תשובת הגר"ד (שליט"א) [זצ"ל] שהטעם משום מיחוי הולד, אבל הדבר רחוק אחרי שאנו מסופקין אם השליא של ולד הנולד, משמע שלא ניכר בה שום מיחוי, וגם יכול למרקה במים, ובגמ' כל בבהמה לרבות את השליא, משמע דעל השליא גופה אנו דנין, וכבר רמז לזה המ"מ] ברם צריך טעם לדעת הר"מ אמאי אינה מטמאה טומאת נבלות, ומשמע דנקל להתבטל מטומאת נבלות מלהתבטל מאיסורה וזה תימה, ואפשר לפרש דלאו גופה הוא וגם מצד העובר אינה מטמאה כיון דאין בה חיות, ואפשר עוד דדוקא בהפילה את הנפל ושליתו קתני מתנ' דאינה מטמאה אבל מתה אמו מטמאה, וספק הזה בכל חתיכה שבמעי בהמה ומתה, ומבואר לעיל במתנ' כ"ו א' דגם באדם אין השליא מטמא, ומיהו בהפילה פשיטא דאין על השליא שם מת כיון דלא חי מעולם וכדפירשנו, ונראה כיון דאין חתיכה נידונית כגופה למשתרי בשחיטתה וכדמוכח בגמ' דמסמיך היתרא דשליא לקרא, ואם כל חתיכת בשר נתרת ודאי השליא לא גריעא וא"צ לטיפולה לולד, וכשנשחטה הבהמה החתיכה אסורה משום אמ"ה, הנה פשוט דה"ה כשמתה הבהמה החתיכה אמ"ה ולא נבלה, ואחרי כל הנ"ל דברי רש"י ז"ל שכתב חולין ע"ז א' שא"מ טומאת נבלות משום דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל צ"ע, דנראה דבאמת שפיר מקרי אוכל לטומאת נבלות כמו לענין איסור, אלא לטומאת אוכלין צריך שיהי' לו אוכלין בפועל, והלכך צריך מחשבה וכחלב נבלה בכפרים [חולין קכ"ט א'] וראיתי בס' ס"ט סי' קצ"ד לפרש דא"מ טומאת נבלות משום דלאו בשר אלא אוכל בעלמא, אבל לענין אמ"ה גם שאר אוכל אסור כיון שבא מן החי, והדבר צ"ע דנראה דכל שהוא אוכל הרי הוא בכלל בנבלתה ולא ממעט כ"א עצמות וגידין הקשין, וכונת רש"י ז"ל נראה שאין זה אוכל אלא כפרשא, והלכך כשמהני מחשבה הרי הוא אוכל משעת מחשבה ואילך, אבל אין מחשבה מועלת לטמא משום נבלה, שהרי שם נבלה צריך לחול בשעה שנעשה נבלה, אבל השתא כשנעשה אוכל במחשבה בשעת המחשבה, הרי הוא כחתיכה שנבראה ואין זה אלא כאוכל בעלמא [שם האריך הגאון הנ"ל מסוגיא דזבחים ל"ה, ובלשון הגמ' חולין קי"ד דם ושליא א"צ קרא].
יא) כ"ט א' תוד"ה מכלל, ור"י מקיל כו' פירוש מה שחשוב חיים כו', בס' ס"ט כתב דר"י במחותך קאמר ובזה פליג ת"ק ובשלם מודה, ולפ"ז אתותב ר"א דמבואר דלכו"ע במחותך הראש פוטר, אבל יותר נראה דר"י בשלם קאמר מדמסיים עלה משיראו קרני ראשו ולשון זה מורה דבשלם קאמר, ולפ"ז מתנ' ר"י וכמש"כ לעיל סי' ק"ח, ודברי הרמב"ם ז"ל לחלק בין שלם למחותך הוא ע"פ גירסת ר"ח לעיל כ"ו א' סנדל עד דנפק כולי', וכ"כ תו' בכורות מ"ו ב', וטעמא דמלתא דבשלם מקרי לידה ביציאת רוב הראש, אבל במחותך אין חשיבות הראש עתה אלא משום שעליו נתיחס עיקרו של ולד וכמש"נ לעיל סק"ד, ובזה צריך כל הראש, ואע"ג דלא בעינן כל צורת, מ"מ גם המיעוט הוא עיקר, שהרי אם יצטרף לו עוד מיעוט מהרוב ישוב לפיהו כל דין הולד.
יב) שו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ג, בביאור הגר"א ז"ל כתב רבנו לסתור דברי הטוש"ע ממתנ' דשליא, ויש לעיין שהרי ע"כ לחלק בין אדם לבהמה או שליא שאני, וכדפי' לעיל, דאלא"ה תקשה לר"א דאמר במחותך אין הראש פוטר, ואולי ר"א מוקים לה כת"ק ואיהו כר"י, א"נ ע"כ יפרש משום חשש רוב, ועיקר ראית רבנו ז"ל מדקאמר וכ"ת אשמעינן באדם דאדם מבהמה לא יליף כו', מבואר דבאמת אין חילוק מאדם לבהמה, ודין שליא שיצתה הוא באדם ג"כ, ולדעת הטוש"ע צריך לפרש מחלוקת ר"י ור"א ורבנן ור"י במחותך דוקא בבן ט' אבל בבן ח' לכו"ע אין הראש פוטר, ובן ט' מחותך עדיף מבן ח' מת שלם, וכ"ז דחוק מאד.
יג) כ"ט א' רש"י ד"ה אין הראש, יולדת תאומים לז' כו', כתב מהרש"א ז"ל דבבן ט' מת לכו"ע דהראש פוטר כמבואר בפ' יש בכור, ודבריו ז"ל צע"ג דבפ' יש בכור מבואר להיפוך, דלשמואל הא דקאמר בן ט' שיצא ראשו מת היינו רובו, והא דקתני ראשו לדיוקא דבראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי יעו"ש בסוגיא וברש"י, ודברי רש"י ז"ל כאן לבאר היאך יתכן דאחד יהי' ב"ח ואחד יהי' ב"ט, דשמואל בב"ח נמי מיירי וקמפרש לי' בבן ז' ואחד נגמר והשני לא נגמר, ועיין מש"כ בזה לעיל סימן קי"ג סק"ב.