חזון איש/יורה דעה/צט
סימן צט[עריכה]
א) נדה ג' א' והא איכא כתמים, עי' במהר"מ שפי' קו' הגמ' דר"ל דכיון דבכתמים ליכא טעמא דהרגשה ליטמא למפרע, וצ"ל לפי' דמשני מודה שמאי בכתמים היינו דמטמא למפרע, וכמו מודה שמאי בשוטה, והא דקאמר מ"ט בשוק של טבחים כו' ר"ל וכיון דודאי ראתה שלא בהרגשה יש לטמא גם למפרע, וכן צ"ל למאי דקאמר דאם איתא דהוי דם, יש לשאול והא איכא כתמים וצ"ל דמודה בכתמים, ובשו"ת רעק"א סי' ס"ב כתב וז"ל אלא דמהר"מ כו' דלשמאי לכל התירוצים א"מ בכתם למפרע דאינו מחמיר בכתם מבראי' עכ"ל וצ"ע, ואף לפי' תו' דפריך דלא נטמא בכתמים כלל, מ"מ למאי דמשני מודה שמאי היינו אף לטמא למפרע דהא השתא קיימינן דשמאי לא פליג אלא משום דאשה מרגשת וכיון דלא שייכא בכתמים, ממילא בכתמים ליכא פלוגתא בין שמאי להלל, וכן לטעמא דאם איתא דהוי דם כו', ושם בתשובה כ' הגרע"א ז"ל להוכיח דמודה שמאי בכתמים מדברי תו' שכתבו לטעמא דשמאי משום חזקה, דמודה בכתמים משום דלא מחלקינן בין לח ליבש, וכתב דממילא דה"ה לאידך שינוי', וצ"ע שהרי להני שינוי' יותר מוכרח דמודה שמאי, אבל לטעמא דמשום חזקה י"ל דאה"נ דשמאי פליג בכתמים.
ב) שם ז' א' רש"י ד"ה טמא, וכתיב במרכב הזב והנושא אותם וכש"כ זב עצמו, וכעין זה מבואר ברש"י לעיל ו' א' ד"ה כמגע כו' עיי"ש, ויש לעי' דהא מבואר [שבת פ"ג] דבכל הטומאות המטמאות במשא היינו שהטהור נושא את הטומאה או מסיטה במאזנים ומכלל זה מרכב משכב ומושב, ובזב הדין בהיפך, דהסיט הזב טמא, הסיטו הן טהורין, רק באדם המסיט הזב טמא, וכמבואר ברש"י שם, ואמאי, נילף דין הסיטו כלים אוכלין ומשקין את הזב, מק"ו ממשכבו אם משכבו מטמא את המסיטו, הוא עצמו לא כש"כ, ועי' לקמן נ"ד ב' רש"י ד"ה היא ובגהש"ס להגרע"א שם, וע"ע לקמן ל"ג א' ברש"י ובתוספי הרא"ש שם.
ג) שם י"א א' במתנ', נראה דאין חובת הבדיקה השנוי' במתני' לא תוך שיעור וסת ולא לאחר זמן דהוא באשם תלוי, אלא לאחר אחר, דאל"כ מאי קאמרי ב"ש ג' ב' דא"כ בטלת דא"כ לבו נוקפו, הלא בעסוקה בטהרות קיימינן, ובלא"ה הלא תבדוק מיד ויהי' באשם תלוי, ואם תמצא טהורה הלא שוב לא תטמא קדם הבדיקה, ומיהו משמע במתנ' י"ד א' דרשאית לבדוק תוך השיעור וכ"מ ברש"י י"ב א', והטעם נראה, כיון דכשבודקת אח"כ נמי טמאה למפרע, ולפ"ז לב"ש י"ל דאה"נ דאינה משמשת בעדים שלא יהא לבו נוקפו, א"נ בודקת לאחר אחר, ומ"מ אין חוששת למפרע אע"ג דעיקר הבדיקה משום חשש חימוד, וצ"ע.
ד) י"א ב' אפ"ה מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, יש לעי' ראת' דם בשפופרת, אי קבעה וסת, וכן אי מקרי מעין פתוח לענין שלא תקבע בראיות שאח"כ, וכן בגיורית שיש לה וסת מימי גיותה אי הוי וסת לאחר גירות, ובטעמא דלא קבעה וסת בימי טוהר, יש לעיין דלכאורה אין הטומאה של ג' הראיות הקובעות את וסתה, מהנות כלום לקביעות הוסת, אלא אחרי שביום הזה כבר הוחזקה ג"פ בראי', הנה יש לחוש לו לראי' עד שתבדוק, ומה יועיל זה שטהרה התורה את הראיות הראשונות, וי"ל דוסתות דרבנן וכה"ג לא גזרו, והעיקר נראה דהטומאה והטהרה יפעלו גם בטבע, וימי הטהרה הם בעצמותם אינם אות לראית יום הזה בימי טומאה, כי הטבע תלוי' במזל ע"פ השגחת ד', ואף אם ראתה ראי' שאינה מטמאה, לא תראה ראי' המטמאה, ולפ"ז נתגיירה בטלה לה וסת, וראתה בשפופרת קבעה וסת.
ה) יש לעי' ראתה דם בשפופרת תוך ימי ספירתה אי סותרת, די"ל דע"כ לא מהני הבדיקה לאחזוקה בטהרה אלא כשנמצאת טהורה, אבל כשנמצאת במעין פתוח, יש לחוש למפרע, ואין זה ספירה ודאית, ועי' מש"כ בסי' צ"ג בענין בדיקת חו"ס, וכ"ז כשהשפופרת בעמק, אבל אם איננה רק בבית החיצון כבר סתרה, ולכן אין שייך כלל לעשות סניף מדין רואה בשפופרת במצאה דם בבדיקה אף כשנתעקם העד והדם בפנימיותו, באופן שהוא כשפופרת, כיון דהבדיקות בבית החיצון וגם יש לחוש לטפת דם שיוצא אחר העד.