חזון איש/יורה דעה/צח
סימן צח[עריכה]
א) כבר נתבאר לעיל סי' צ"ז דבטומאה למפרע לא אזלינן בתר המטמא אף שספיקו נולד ברה"י כיון שאין נפקותא בו בעצמו בטומאת למפרע, והלכך אזלינן בתר הנטמא, ואם ספיקו ברה"ר טהור ונראה דאף אם המטמא נגע מקודם בטהרות ברה"י ואח"כ נגע בטהרות ברה"ר מ"מ יש לטהר השניות ואע"ג שכבר דנינו על טומאת למפרע של המטמא משום טהרות הראשונות והחזקנוהו בטמא, מ"מ טהרות השניות טהורות וראי' לזה מדברי הרשב"א שהובא שם הלכך החמירו במעל"ע שברה"ר משום שאם תגע מקדם בטהרות ברה"י ואח"כ ברה"ר יהי' כחוכא לטהר השניות, משמע דמן הדין אינו מועיל הכרעת רה"י לטומאה לטמא השניות, ויש ללמוד מכאן לכלי שנולד לה ספק טומאה ברה"י ואח"כ נטמאה בטומאה ודאית, ובין טומאת הספק עד טומאה ודאית נגעה בראשונה בטהרות ברה"י, ואח"כ בטהרות ברה"ר, ולא נודע לנו ספק טומאתה אלא בשעה שכבר נטמאה טומאה ודאית, דטהרות השניות טהורות, ואע"ג שכבר דנינו על כלי הראשונה בטומאתה למפרע משום טהרות הראשונות וטמאנוה, מ"מ כיון שלא דנו עליה מחמת עצמה אלא מחמת הטהרות שנגעו בה אינה מכרעת על טהרות השניות, אמנם יש לדון אף אם לא נגעה ברה"י כלל אלא ברה"ר מ"מ י"ל דטמאות כיון שנולד הספק על הכלי ברה"י, ולא דמי למעל"ע שבנדה דהיא טומאת למפרע, ולא ילפינן מסוטה, ומן הדין יש לטהר אף ברה"י, והלכך כשהחמירו עשאוה ספק ולא טומאה ודאית, והלכך מה שנגע ברה"ר הוי בהטהרות ספק טומאה ברה"ר שהרי ספק במה שנגע בהן אם הוא טהור או טמא, אבל הכא בכלי שנולד לה ספק טומאה ברה"י אף שאח"כ נטמאה בטומאה ודאית אינו ענין לטומאה למפרע, שהרי אין אנו מסופקין בטומאה הודאית שמא היתה למפרע, אלא מסופקין אנו בטומאת הספק ע"י ספק נגיעה והרי הוא כדין ספק טומאה ברה"י והו"ל כטומאה ודאית, ואע"ג דלא נודע לנו מ"מ השתא כשנודע י"ל דיש להחזיקה בטמאה ודאי למפרע.
ב) והנה הקשו הראשונים ז"ל בהא דחברותיה נושאות אותה דהא הו"ל תלתא והוי ספק טומאה ברה"ר, ותי' הרמב"ן ז"ל דאשה אינה מצטרפת לג' כיון שהיא המטמא והו"ל כשרץ וצריך ג' מבלעדה, ונראה דאם היה הנידון על האשה עצמה ודאי היא מצטרפת לג' כיון שספק טומאתה נולד ברה"ר ומה לי אם חזיא מגופה או טומאתה מבחוץ, אלא טעמי' שהרי חזינן בגמ' שא"צ לדון על האשה עצמה אלא על הטהרות והוי כמו שנגעו טהרות בספק שרץ ספק צפרדע, והלכך אין האשה מצטרפת לג', ויש לעיין בדין ס"ט ברה"י וס"ט ברה"ר אי אזלינן בתר מקום חלות הספק או בתר מציאות הכלי בשעת הספק, והנה בכלי שרובה ברה"ר ומיעוטה ברה"י וספק נגע שרץ ברה"ר אי טמא משום דרובה ברה"י, ומסתבר דאזלינן אחר מקום המעשה כדיליף מסוטה דטמאה במקום סתירה, והתם עיקר תלוי שמעשה המטמא יהי' במקום סתירה.
ג) ולפ"ז נראה דאם שרץ מונח בצלחתו ספק נגע בו טמא כיון דהוא מקום סתירה דלא צריך הכא חילוק רשויות לרה"י אלא דיהי' מקום סתירה, וכיון שספק מעשה הטומאה ברה"י אף שהנטמא ברה"ר טמא, ולפ"ז יש לתמוה בקושית הראשונים ז"ל אמאי מטמא מעל"ע שבנדה ברה"ר שהרי טומאת האשה היא לעולם כשרץ בצלחתו והוי כספק טומאה ברה"י, וא"כ נהי דאנו דנין על הטהרות מ"מ ספק מעשה הטומאה של הטהרות נולד ברה"י והרי הוא כרובן ברה"ר ומיעוטן ברה"י ונולד הספק ברה"י ומה לי אם רובן ברה"ר או כולן מ"מ טהרתן וטומאתן תלויה במעשה שנעשתה ברה"י, וכשאנו דנין על הטהרות יש לומר דהמעשה ההוא היתה כצד המטמא את הטהרות וצ"ע, וע"כ שדעת הראשונים ז"ל דלא כמש"כ, אלא שיש להסתפק אי טעמם דאזלינן בתר מציאות הנטמא או דבעינן חילוק רשות במחיצה לרה"י או דיש חילוק בין רובה של כלי דסוף סוף הספק נולד בה ברה"י אם נגע בה טומאה ברה"י, משא"כ בכלה דאף אם נטמאה ע"כ קבלה טומאתה ברה"ר וכן נראה עיקר דלא ילפינן מסוטה אלא על מעשה המטמא את הנידן ברה"י כסוטה, ולא כשטומאת הנידן נתהוה ברה"ר, שוב מצאתי בטהרות פ"ו מתנייתא שנויות בזה.
ד) בע"ה אור ליום ה' י"ד טבת התרס"ט.
נדה ה' ב' מכדי האי מטה דשאבד"ל כו' כשחברותיה נושאות אותה כו' והשתא דאר"י כו', נראה דדין ספק טומאה הבאה בידי אדם, אינו שצדדי הספיקות הוא במעשי אדם, ועל ידו נולדו, אלא פירושו שבשעת הספק היתה הטומאה ביד אדם, וגם אין הדבר תלוי בשעה שנולד מעשה ההסתפקות, אלא בשעה שנגע הדבר שאנו מסתפקין בו, כגון אדם שהכה את החי ונתעלף וספק אם הוא מת, ונגעו בו כלים שלא ע"י אדם, טהורין, מדין אבד"ל, ואע"פ שספיקן הוא אם מת החי שנגעו בו, וספק הזה הוא ע"י מעשה אדם, וכן אפי' אם אחזו אדם להמתעלף, מ"מ לא מקרי באה בידי אדם, וכשנגעו בו כלים טהורין כדין אבד"ל, אע"פ שהאדם אחזו והסתפק בו למת בשעת אחיזה, כיון שהנגיעה היתה בשעה שכבר הניחו מידו, אחז אדם במתעלף ונגעו בו כלים, טמאין, ולא מבעיא בזה דיש להסתפק שמת בידו, אלא אף אם אחז ספק שרץ ספק צפרדע, ונגעו כלים באותו הספק בשעה שהוא ביד אדם, טמאין, אע"ג דלא נעשה הספק ע"י מעשה האדם ולא נולד הספק בידו, שהעיקר תלוי במציאות הטומאה והטהרה בשעה שהן נוגעין זה בזה, אם הן נמצאין ביד אדם אם לא, וגם מעשה הנגיעה שהיא המביאה לן להסתפק בהתטמאות הטהור, א"צ שיהי' במעשה האדם, אלא כשימצאו ביד אדם סגי, וכדאמרינן בסוגיין כשחברותיה נושאות אותה, ומשמע דאע"ג דהאשה במטה מכבר ולא הוסיפו הנושאין בהגעת הטומאה למטה כלום אפ"ה מקרי יבד"ל, כיון שהמטה נמצאת ביד אדם, ויש להסתפק בספק טומאה המונחת אצל כלים ולא נגעו, ובא אדם והגיען, אי מקרי באה בידי אדם כיון שלא לקחן ביד, או דלמא במה שעשה סיבת הנגיעה סגי, ואפשר דבמה שהניע האדם מקרי ביד אדם ולא בעינן אחיזה, ולכאורה מהא דתנן פ"ד דטהרות דאדם הזורק את הטומאה לא מקרי יבד"ל משום שאין לטומאה מקום, מוכח דבטומאה נחה מקרי ביד אדם כל שהסיב הנגיעה אע"ג שאין הנוגעין ביד אדם, בשעת נגיעה.
ה) וכן בחילוק רשויות, רה"י ורה"ר, אינו תלוי בנפילת סיבת הספק, אלא בנגיעת המסופק, כדתנן פ"ו דטהרות דמסוכן שהוציאו לרה"ר, ונגעו בו, יש להן דין רה"ר, ואע"ג שספק מת ברה"י, וכן שחט ברה"י וספק שהה והוציאה לרה"ר, יש להנוגעין בה דין רה"ר [לסימנא בעלמא נקטינן לי', עי' חולין ט' א'] וכן איפכא, לעולם הדין ישוב ע"פ רשות הטהרות בשעת הריעותא המספקת אותן, אמנם אדם שנגע בס"ט ברה"י, או שהיתה שם ודאי טומאה וספק נגע, ויצא לרה"ר ונגע בכלים, הכלים טמאין, ולא משום שצדדי ספיקן ברה"י, שז"א כלום, אלא כיון שכבר הוחלט האדם לטמא ודאי, אין כאן עוד ספק לכל מגעותיו, וכן נולד לו ס"ט ברה"ר ויצא לרה"י מגעו טהור, ואע"ג שספק מגעו נולד ברה"י, מפני שכבר הוחלט דינו לטהרה, וכן בנולד ס"ט בדשאבד"ל וטהרנו, ונגע בהן טהרה הבא בידי אדם, טהורה, ולא משום שצדדי ספיקותיה נולדו שלא ביד אדם אלא משום שכבר הוחלט המספקן בטהרה טרם הגיען, וכן אדם שנולד לו ס"ט ברה"י ונתחרש, מגעו טמא ומטעם המבואר, ונראה דא"צ שיודע לנו ספק הראשון קדם הנגיעה אלא אף אם לא נודע ספיקו של ראשון עד שכבר נגע, מ"מ דין מגעו כדינו הוא, אם ברה"י אם ברה"ר.
ו) ויש לעי' בהא דמסוכן, פ"ו דטהרות, למה אין אנו דנין באמת מתחלה עליו אם הוא טמא או טהור, ונטהרנו כדין דשאבד"ל, וממילא ישוב דין מגעו כדינו וכמש"נ לעיל בכל דבר הנטהר מדין אבד"ל שמגעו אח"כ טהור, אפי' ע"י אדם, ומה שהאדם נוגע בו לא מקרי כטומאה וטהרה ביד אדם לענין המסוכן עצמו, וכדפריך בסוגין והא מטה כו' אע"ג שהאשה עלי', וכן שם פ"ה מ"ב בספק שרץ ספק צפרדע משמע דדוקא ברה"ר טהור הנוגע, וכן שם פ"ו מ"ד בדיני ס"ס חשיב ספק טמאה ספק טהורה והיינו ספק שרץ ספק צפרדע, ולמה אין אנו דנין על הספק עצמו אם הוא טהור או טמא ונטהרנו מדין אבד"ל, ונראה דדין טומאה וטהרה שחלקה התורה מכל ספק איסור להחזיק לודאי טמא ברה"י בדשיבד"ל, ולהחזיק לטהרה ודאית ברה"ר או בדשאבד"ל, אינו אלא בדיני הטמאין שאמרה תורה, דהיינו אדם וכלים ואוכלין, אבל לא בהטומאה עצמה, והרי ספק נטהר נמי דיינינן לי' בחילוק רשויות וכדאמרינן במקוה שנמצאת חסרה ומדוע לא נימא כשאנו מסתפקין במקוה לענין אם הנטבל בה טהור הרי הוא ספק בדין טומאה וטהרה, ונחליטה שתטהר אחרי שאבד"ל וספיקו טהור, וע"כ שאין אנו דנין על הסבות, אלא על הטמאין, וה"נ בכל הטומאות כשהן ספיקות לא נאמר עליהן שום דין, אלא הרי הן בספיקן, ודין התורה הוא על המתטמא, ונראה דלענין להכניס ספק שרץ למקדש הרי הוא כשאר ספק איסור ואי נימא דהמכניס שרץ פטור [עי' שלהי עירובין] ניחא טפי דאין שייך כלל דין בהטומאה עצמה אלא לענין הנוגעין בה, ומיהו אותן הנטמאין בראי', מקרו טמאין ולא טומאה עצמה, אע"ג דטומאה יוצאה מגופן, והלכך טהור בדבר שאבד"ל וכמש"כ תו' ריש נדה.
ז) לפי מש"כ לעיל סק"ד דאם האדם עשה את הנגיעה מקרי ביד אדם אע"ג דשניהם ע"ג קרקע ממתני' דהזורק [פ"ד דטהרות] יש לעי' מאי פריך מכדי האי מטה כו' הלא מ"מ האדם עשה את הנגיעה שהאשה מטמאה את המטה בגופה בשכיבתה עליה, ור"י דאשמועינן דמה שהוא ביד אדם מקרי יבד"ל היינו אע"ג דאין האדם סיבה בנגיעה, ונראה משום דהכא מיירי אף שפקדה עצמה במטה ומצאת טהורה, ואפ"ה המטה טמאה, ובענין זה י"ל דלא מקרי נגיעה ע"י אדם, שלא הוסיפה האשה בשכיבתה בעת ספיקה, והלכך קאמר רק משום דר"י דטומאה ביד אדם מקרי יבד"ל ולא אכפת לן בסיבת הנגיעה שיהי' ע"י אדם.
ח) לפי מש"כ לעיל סק"ה, דאם נגע ספק הראשון בשני, כלן נמשכין אחר דין הראשון ואפי' אם לא נודע הספק אחר נגיעתו, אלא שנודע ספיקו של ראשון אחר נגיעת השני, לפ"ז נראה באדם שנטמא בודאי אבל אינו יודע אי השתא או מאתמול, אי ילפינן מסוטה טומאת נגיעה אף למפרע, מחזקינן לי' לודאי למפרע וכל שנגע עד ידיעת הספק טמא אף אם היתה נגיעתו ברה"ר, ואפי' נתחרש בעת הנגיעה, דלעולם מציאת הטומאה אח"כ עושה ספק בכל עת העבר ודינו כאילו עמדנו על ספיקו וטמאנוהו אז מספק שהרי עתה נודע שהיה אז בספק נגיעה בטומאה, והעדר ידיעתנו את הספק אינו מעכב בזה, אמנם נראה דדוקא אי ילפינן מסוטה למפרע, אבל אי לא ילפינן, ויש לטהר מעיקר הדין דהעמד דבר על חזקתו, ורק חכמים החמירו בטומאה למפרע, והקילו באבד"ל, אז יש לטהר המגע השני בדשאבד"ל אע"ג דהספק הראשון נולד בדשיבד"ל, כיון דלא שייך להחמיר לטמא למפרע דמה לנו בשעבר ואין, וכשאנו דנין בלשעבר הנה תחלת הדין נופל על מגעו ולא עליו, וכמו הכא באשה פריך מכדי האי מטה כו' וקשה הלא מ"מ האשה יבד"ל ובה נולד הספק ואף אם נתחרש אחר שכבר נטמא הרי הוא טמא ודאי ומטמא את כל מגעותיו, וה"נ המטה טמאה כיון שהאשה טמאה, אלא ע"כ ה"ט כיון דמעיקר הדין האשה טהורה לא שייך בה חומרת חכמים בלמפרע, ותחלת הדין שב על המטה, ואי נימא דלעולם אין הדין מחליט את העבר אלא בלהבא אף במקום דיש לחוש לשעבר מעיקר הדין אתי שפיר טפי, וכש"כ אי בעינן ידיעה דוקא ואלא"ה הראשון טמא והשני טהור או להיפך דניחא טפי.
ט) וממאי דמשני דכיון דטומאה ביד אדם מקרי יבד"ל, יש ללמוד שאם נתחרשה וישבה במטה המטה טהורה, אע"ג שהטהרות שביד אדם שנגעו בה טמאין אף אם נגעו בה קדם, שהרי מבואר בסוגין שאין דין האשה מכרעת טומאת המטה אלא משום שהטומאה בידי אדם הלכך המטה טמאה אף כשאנו דנין עליה בתחלת הדין, אבל בנתחרשה ואין הטומאה ביד אדם המטה טהורה, ומיהו אף בחרשת מעיקרא הטהרות שנגעו בה ע"י אדם טמאין, דכי היכי שאין הפקחת מכרעת את המטה לטומאה ה"נ אין החרשת מכרעת לטהרה ותחלת הדין מתחיל בהטהרות שנגעו ע"י אדם, וכ"כ תו' בהדיא ג' א' לענין שוטה.
י) נראה דאם נפל ספק בכלים אי נגע בהו אדם טמא, מקרי אבד"ל, אע"ג דהספק הוא שהטומאה ביד אדם, מ"מ כל שלא ידענו, יש לטהר מדין אבד"ל ולומר שלא נגע בהן טמא, ולפ"ז בנגע בו אדם טמא ונסתפקו לן בזמן הנגיעה אף אי נימא דבאדם המיטמא כה"ג כל הנגיעות שבינתים טמאין [עי' לעיל סק"ח] הכא בכלים הנוגעין בהן בינתים טהורין שאף אם נחשוב את הכלים הראשונים כאילו עמדנו עליהם להסתפק בהם בהאי נגיעה מאתמול קדם שנגעו באחרים לא היינו מחליטין את דינן לטומאה רק לטהרה כדין דבר שאבד"ל, ולפ"ז גם אם נגעו בהן טהרות ע"י אדם בינתים טהורין, אמנם לפי מש"נ לעיל דבלמפרע אין תחלת הדין אלא על הנוגעין בזמן הספק ואין דבר שהוליד הספק מכריע את מגעותיו ה"נ הטהרות טמאות, ולפי האמור נראה דכלי שנגע בה אדם ולא ידענו אי טהור נגע או טמא מקרי אבד"ל ויש להחזיק שאדם טהור ידוע לנו, נטלה, וכיון שאפשר שלא נפל עלה כלל ריעותא המספקת אותה בטומאה ביד אדם טהורה ולא נאמר דין כל שביד אדם נשאלין כו' אלא בדבר שהובא לשאלה בעת שהוא ביד אדם, או שהטומאה המספקת בו ביד אדם משא"כ הכא וצ"ע ועי' תו' נדה ד' א' בדין תולין באדם טהור.