חזון איש/יורה דעה/צד
סימן צד
[עריכה]א) מכתב.
זבחים כ"ב א' אפילו בעינייהו נמי כו', לכאורה משמע דרשב"ג דהכא היינו רשב"ג דמתני' דמקואות פ"ו מ"ז ודידים פ"ב מ"ב, והדבר תימא דהתם פליגי רבנן עלי', ואין הלכה כרשב"ג, והכא פריך בפשיטות אפילו בעינייהו נמי, ואע"ג דע"כ ר"ל דלא כרבנן, דלרבנן אינו משלים ג"כ, דאם מודים חכמים דמשלים לא היה ממעט בשפופרת הנוד, מ"מ הו"ל למיפרך דלמקוה ג"כ אינו משלים וכרבנן דרשב"ג, ומשמע דהלכה כרשב"ג, וכן פסק הר"מ פ"ח מהל' מקואות הי"א, ואמנם בדין מיעוט בשפופרת הנוד פסק הר"מ בפ"ח מהל' מקואות ה"ו כרבנן דרשב"ג, דאפילו דבר שברייתו מן המים ממעט, ונראה דדין דדבר שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו דמייתי בסוגיין, אינו ענין להא דמשנת מקואות, דהכא איירי בריסקן, ונעשו כעין מים, אבל כ"ז שהן שלמים דתורת אוכל עליהן כדתנן פ"ו דמכשירין, דצריכין הכשר מים, ודאי אין תורת מים עליהם, והכא פליגי רבנן ורשב"ג, דרבנן חשיבי לי' כמי פירות ורשב"ג חשיב לי' מים, ויותר נראה דבזה לא פליגי כלל רבנן עלי' דרשב"ג, ולהכי פריך בסוגיין בפשיטות, אפילו בעינייהו נמי, אבל במשנת מקואות ומשנת ידים טעמא דרשב"ג דאמר אין ממעטין, דכיון דזהו דרך גידולן במים לא חשיב מיעוט, וכן לענין ידים, חשיב כאילו המים ע"ג היד ואינן חוצצין, ובסברא זו פליגי רבנן עלי' דרשב"ג, וקיי"ל כרבנן בזה, והדבר מבואר בהדיא ברמ"א או"ח סי' ק"ס ס"י, דדוקא בריסקן דינן כמים, ומדכתב הרמ"א שם דלא עדיף משלג משמע דיש סברא דיהא גריעי משלג דאפילו למ"ד דשלג לא בעי ריסוק הכא בעי ריסוק, וכמש"כ המג"א סי' קס"ב סקי"ז, וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל"ג, דדבר שברייתו מן המים מטבילין בו, ושם בסעי' נ"ב פסק דכל דבר ממעט בשפופרת הנוד, ואף שברייתו מן המים, והדבר מבואר ג"כ בגמ' בסוגיין, דלא לחנם נקט ר' יצחק בר אבדימי דמטבילין בעינו של דג, ופרש"י שינמוק שומן עינו.
והדבר מוכרח שהתורה קראה לטבילה רחיצה, וכן דנו בגמ' לענין לטבול ביוה"כ משום איסור רחיצה, וכן בהיה כתוב שם על בשרו דנו בגמ' אי מותר לו לטבול, ומבואר מכ"ז דטבילה בדבר יבש ליתא, ומיהו יש להסתפק עד כמה צריך שיהא הלחות לאחר שריסקן, דאפשר דבעינן טופח להטפיח שיהא שם רחיצה עלה, וכבר נסתפק בזה באו"ז הגדול סי' נ"ה, ואין ספיקו שיהא כשר בזמן שהוא יבש לגמרי דודאי לאו שם רחיצה עלה, אלא שמסתפק שצריך שיהא לחלוחית יתירה מטבע הבשר של דג, ולפיכך נראה דכשמעבדין עור הדג ועושין ממנו כעין בגד אינו בכלל דין ברייתו מן המים, אף אם ירסקנו, ולא עוד אלא שלאחר העיבוד מקרי פנים חדשות וכשם שנפסל מתורת אוכל כך נפסל מדין מקוה.
ולפיכך אין תקנה לזו שאין יכולה לטבול [מפני שציוו עליה הרופאים שלא להביא מים על גולגלתה] לכסות ראשה בעור הדג המעובד שאינו בכלל מים מכל הלין טעמי.
ועוד כיון דע"כ ישאר בבשרה ובשערה מקומות יבשים, שאין עור הדג נוגע בהן, נמצא שלא באה כולה במים, הגע עצמך אילו נשאר צד אחד מן שער אחת חוץ למים, הרי אין כאן טבילה, והכא אפילו כי חשבת לעור הדג כמים, מ"מ לא הקיף המים כל שער ושער מכל צדדיו, וגם לא את הבשר שמתחת לשער, ובשלמא כשיש על ראשה דבר שאינה מקפדת, אז נחשב פני החציצה כבשרה ממש, וכשהמים עוברין על החציצה חשיב כמים עוברין על בשרה, אבל הכא שהכיסוי בעצם מקפדת עליו וחוצץ, ואתה בא להכשירו מפני שחשבת לי' לעור הדג עצמו כמים, א"כ צריך שיהא עור הדג מקיף את כל שער ושער מכל צדדיו, ואת כל בשרה שמתחת לשער, וכיון שזה לא נעשה הרי אין כאן טבילה כלל.
וחציצת הראש הכריע בשו"ע יו"ד סי' קצ"ח ס"ה כדעת הגאונים דראש נחשב כגוף בפני עצמו, ורוב הראש חוצץ מה"ת כשמקפיד, ומדרבנן אף אם אינו מקפיד, וכמש"כ הגר"א שם סק"י וי"א. [א"ה, וע"ע לקמן סי' קל"ג סק"ט].
ב) מקואות פ"ט מ"ד לפלוף שבעין כו', בנדה ס"ז א' אמר דיבש חוצץ, ומני' דחוץ לעין אף לח חוצץ, משום שהוא עב ודבוק ואינו מניח המים לעבור בו, והא דא"ח בעין משום דלחות העין מרככתו ומלחלחתו והמים עוברין בו, כן יש ללמוד בתו' שם, ומיהו מש"כ תו' שם דצואה שתחת הצפורן נמי בלח איירי תמוה דבל' המשנה מבואר דתחת הצפורן דוקא בצק חוצץ אבל גלדי צואה א"ח וכ"ה בתוספ' דשלא כנגד הבשר אף צואה חוצץ וכנגד הבשר דוקא בצק וטיט ואפשר שט"ס בתו' שם וכצ"ל מיירי בלח דאי ביבשה כו' ור"ל לכלוכי צואה איירי בלח.
מ"ז ר"ש אית דגרסי ובקדרות והמכובשים כו' כצ"ל, אפשר דצ"ל וקדרות ור"ל קדרות ששחרוריתן מכובשין עליהן, ולגירסא קתדראות לא פי' ר"ש מאי מכובשין ואפשר דר"ל מכובש שהוגלד, והגר"א גרס מכובסין ולאפוקי בלוסין.
שם והמוך שבשיר לפר"ש צ"ל הא דא"ח משום דאינו מקפיד או משום דעייל בו מיא והא דקתני הגלידו לא קאי אמוך, וכ"ז דחוק והגר"א הגי' והפוך והוא כחול, והא דמחלק בטיט ובצק בין הוגלד ללא הוגלד קשה דבמתני' לעיל מבואר דג' טיטין אפי' לחין חוצצין ובצק שוה לג' טיטין כדתניא בתו' בר"ש מ"ד בטיט ובצק שתחת הצפורן והתם בג' טיטין איירי כמבואר בב"י סי' קצ"ח בשם ר"ת.
ג) נדה ס"ז א' ריבדא דכוסילתא כו' לפלוף שבעין כו', הנה במתנ' בפ"ט דמקואות שנינו דלפלוף שחוץ לעין חוצץ ולפלוף שבעין אינו חוצץ, ושנינו גלד שחוץ למכה חוצץ, ושעל המכה אינו חוצץ, והנה אם נפרש דהאי לפלוף דקאמר הכא היינו שחוץ לעין [וכ"כ הב"י סי' קצ"ח לפרש דעת הרא"ש] וכן ריבדא דכוסילתא היינו הנגלד חוץ למכה [וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל] א"כ הני אמוראי אינם אלא מפרשים דינא דמשנתנו דחוצץ דאינו אלא ביבש שיעור יבשות שביארו, וא"כ אין מקום לגרוס ולית הלכתא כו' דודאי דין השנוי במתנ' אף לבעלה וכמש"כ תו', ובאמת זהו דעת הרא"ש שהסכים לגרסת רש"י ז"ל, והגורסין בסוף הסוגיא ולית הלכתא כו', ע"כ שמפרשין דלפלוף שבעין קאמר דיבש חוצץ, ומסיק דדוקא לטהרות, וכן פי' בתו', וכן דעת הרמב"ם וכמש"כ הב"י, וכן ריבדא דכוסילתא היינו שעל המכה דקתני דאינו חוצץ וקאמר דיבש חוצץ והיינו לטהרות כדמסיק, ולפ"ז בלפלוף שבעין ובגלד שעל המכה להרא"ש אף לטהרות אינו חוצץ אף ביבש, ולדעת הרמב"ם והראב"ד וש"פ ביבש חוצץ לטהרות, ובחוץ לעין וחוץ למכה להרא"ש אינו חוצץ כ"א ביבש ולש"פ אף בלח, ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם שרטה בבשרה והוציאה דם כו' ר"ל שעל המכה וחוצץ לטהרות, אבל תימה לפ"ז מש"כ דהוי כגליד שע"ג המכה והיינו חוץ למכה לפי מה שפי' הב"י, ומה ענין זה לזה, הלא בשניהם מה שחוץ למכה חוצץ מעיקר הדין ומה שעל המכה אינו אלא משום חומרא דטהרות, ומדברי הב"י נראה שבאמת ריבדא דכוסילתא היינו שעל המכה אלא שהחמירו לחוש שהגליד גם חוץ למכה ודין זה מיוחד בשרט דוקא ולא בשאר מכה ולטהרות, ולדעת הראב"ד שרט דינו כשאר מכה ודוקא בריבדא דכוסילתא חוששין בזה, ולפ"ז גם חוץ למכה דוקא יבש חוצץ, מיהו בשיעור היבשות לדעת הר"מ תלוי בג' ימים, ולדעת הראב"ד דוקא בכוסילתא בעינן ג' ימים ובשארי כל שנגלד חוצץ, ולפ"ז תמוהין דברי הטור שסיים והראב"ד כתב דגליד שע"ג מכה כו' וכן לפלוף כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן, ובב"י הוסיף דהר"מ והרשב"א חולקים על הראב"ד בגליד יעו"ש, וכבר תמה בכ"ז בס"ט, ומש"כ בס"ט דהרא"ש ס"ל דגם גלד שע"פ המכה מקריא חוץ למכה וגרס במתנ' באלו שא"ח גלד שבמכה, וכ"מ בדברי הב"ח, ולכאורה נראה מדבריהם דלעולם קרום הגלד כיון שעברו עלי' ג' ימים חוצץ, וכשמסירתו אין הריר חוצץ עד שיעברו ג' ימים אחרים ויגליד פניה, וא"כ אין חילוק בין חוץ למכה לתוכה, אלא בנגלד ולא נגלד תליא מלתא, ומתנ' בגלד עצמו הפליגה בין חוץ למכה לשבמכה, וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו הני ריבדא כו' היינו כי הא דתנן פ"ט דמקואות גליד שחול"מ חוצץ גליד שבמכה א"ח כי אותו שחוץ למכה נקרש ונעשה עב אבל שעל תוך המכה נעשה רך תדיר לכך אשה שהיא בעלת חטטין יש לה לחוף עד שיתרככו עכ"ל, הרי מבואר דשבמכה קרי שעל תוך המכה.
ד) ואפשר דתרי גלדי נינהו הדם והריר שיוצאים בשעת מכת טריתו והן נקפאין אח"כ על פי המכה והשני' אותו הגליד שמעלה שטח פני המכה שמתחיל הבשר להקרש ולהגליד והולך וגדל עד שיתרפא הבשר תחת חסות הגלד והגלד נפל, והנה כל שתחת הגלד עדיין לא נקרם ונתרפא הרי הגלד נידון כעור הבשר ואינו חוצץ וכשנתרפא כבר תחתיו הרי הוא חוצץ וזהו דין השנוי במתנ' שחוץ למכה חוצץ, ובכלל הזה אם נתפשטו שפתי הגלד על עור שסביבות המכה או שכבר נתרפא תחת שפתי הגלד הקיצונים או שנקרש הדם והריר שנשתרבבו בשעת הפצע בסביבות המכה ושבמכה, וכן להגורסין שעל המכה היינו מה שהעלתה המכה כדרכה כאשר הולכת ומתרפאה, והנה אותו הדם והריר שנשאר על פי המכה והוא נגלד יחד עם הגלד שמעלה המכה לא נתבאר דינה במתנ', שבעצמה אינה נדונית כבשר האדם, שהרי במקרה נקרשה כאן ואילו שפשף את המכה בראשיתה היה עובר הריר הזה, ואפשר דע"י חפיפה במים חמין יעבור גם עתה אחר שנקרש, ומיהו כיון דנקרש יחד עם הגלד אפשר דלא קפיד עלי', וזהו ענין ריבדא דכוסילתא, דודאי יש בגלדו גם הדם שהוקרש על פניה, וקאמר דאחר ג' ימים חוצץ, וזה יהי' בכלל חוץ למכה, כמו שאם זב דם מן החוץ על פני גלד המכה ונקרש עליה דחוצץ, ובזה תלוי מחלוקת הרא"ש וש"פ, דלדעת הרא"ש קיימא כן במסקנא דזה דינו כגלד שחוץ למכה, ולש"פ במסקנא אינו אלא לטהרות, ועיקר דברנו מבואר בל' הרז"ה בהשגותיו לס' בה"נ וז"ל ומ"ש הרב הגלד שעל המכה היינו רבדא דכוסילתא לא נ"ל כן אלא גלד שעל המכה הוא עור האדם שיבש מחמת המכה והוגלד לפיכך א"ח כל זמן שמעורה בו שלא יצא חוץ למכה, אבל רבדא דכוסילתא הוא דם שיצא לחוץ לפיכך חוצץ לאחר ג' ימים מפני שהוא יבש עכ"ל.
ה) ואפשר לפרש עפ"ז לשון הר"מ, שכתב גבי אלו חוצצין גלד שעל גבי המכה, ופירש הבית יוסף דהיינו חוץ למכה, ובאין חוצצין תנא גלד שהעלתה המכה, ופירש הבית יוסף דהיינו מכוון נגד פי המכה, ולפי האמור י"ל דה"ק גלד שע"ג המכה היינו שהוגלד על פיה הדם והריר שנאספו על פניה והוו כרטי' שע"פ המכה שאין להם חיבור גידוליי ומזגיי אלא שנסרך ונדבק ע"פ המכה, ואפשר שגרס במתנ' כן גלד שע"ג המכה, ובאין חוצצין קתני שעל המכה או שבמכה ופי' דהיינו שהעלתה המכה, ומבואר בזה מש"כ בשרט דהוי כע"ג המכה, דבאמת בשרט מתערב גלד שהעלתה המכה והדם והריר שמחוץ ומעיקר הדין אינו חוצץ כיון דנתערב בעיקר הגליד ולא קפיד עלי', ומ"מ החמירו בו, ולטהרות דוקא כדמסיק, ודעת הראב"ד בהשגות צ"ל דס"ל דדוקא ברבדא דיש בו ריבוי דם החמירו וצ"ע.
ו) ולפ"ז יש לפרש לשון הטור דם יבש שעל המכה חוצץ ר"ל שנקרש על פניה דם האגור עליה וצריך להעבירו במים, וריר שבתוכה אינו חוצץ ר"ל אף הריר שנאסף בעת הפצע ומשום שהוא לעולם לא יצא מתוכה ר"ל והוא קרוש על פניה כל תוך ג' ימים לח הוא וא"ח לאחר מכאן יבש הוא וחוצץ, והראב"ד כתב דגליד שע"ג המכה, ר"ל הראב"ד ז"ל סבר דאין חילוק בין שנקרש הדם והריר שנאגרו על פיה ונעשה גלד ובין שהעלתה המכה לעולם הוא בכלל גלד שעל המכה והני רבדא דכוסיל' לטהרות דוקא וכדמסיק, ולפ"ז הראב"ד הקיל יותר מהרמב"ם דלדידי' דוקא בריבדא דכוסילתא דנתערבו הגלדים, ולדעת הראב"ד אף אם תחתיתו לח ולא הוגלד אלא המכונס אינו חוצץ וצ"ע, ולדעת הראב"ד ההיא דדם יבש שעל המכה דקתני בתוספתא י"ל היינו בעוברת במים דבזה י"ל דלכו"ע חוצץ ואפשר דקפדי אינשי בזה, ועדיין לא נתיישב לשון הפוסקים ז"ל כל הצורך, וענין הריכוך שכתבו הפוסקים יש לפרש לפי האמור שהוא לנקות את הדם והריר שנסרך לאחר שנתלש שזה חוצץ והנשאר לאחר הריכוך אינו חוצץ.
ז) מקואות פ"ט מ"ד ר"ש תניא בתוס' חוץ מקרום שע"ג המכה והאגד כו', כתוב בר"ש דכ"ז אחוץ קאי, וזה תימא דודאי רטי' לא חשיב גופו והרי שנינו שחוצצת, ומדין יד לא שייך באדם ולא מרבינן בת"כ רק שער וצפורן שהן גופו ממש, ואפי' קלקלי ממעטינן כמש"כ ר"ש לעיל, והגר"א ז"ל מחקו מדברי הר"ש, והאי והאגד כו' אדלקמי' קאי אוצין חוצצין רפין אין חוצצין, ועי' יו"ד סי' קצ"ח סכ"ג, והא דממעטינן קלקלי נראה דוקא אם נגע במלמלי הזיעה אבל אם נגע בשיער הוי כגופו.
שם ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין חוצצין מפני שהם שטף לכלוכי פירות, אפשר דר"ל דגם הלחין עבין ואין המים עוברין בו, והגר"א הגיה אין חוצצין, וצ"ע יבשין למה אין חוצצין ומה טעם שהם לכלוכי פירות וגם ל' שטף אין לו פירוש ואם ר"ל שהם נשטפים אף שהן יבשין אין ל' שטף לכלוכי פירות מורה על זה וצ"ע.
הא דצפורן שפירשה רובה אינו חוצץ עי' ב"י סי' קצ"ח ובט"ז שם ס"ק כ"ב.
שם בר"ש ובחולין אינן חוצצין, משמע דבחולין לא גזרו על מיעוט המקפיד, ואפשר דוקא בחולין לאוכל חולין בטהרה אבל אם נגעו אח"כ בתרומה טמא [שו"ר בתו' חולין ק"ו ב' ד"ה וכל, פי' בחולין שנעשו עט"ת ובדבר שאין פוסל בחולין כגון ידים], ול' כל החוצצין בכלים קשה למעוטי מאי קאתא.
ובהא דאבר ובשר המדולדלים עי' ב"י שם דיש גורסים חוצץ.
יו"ד סי' קצ"ח סי"ד. [א"ה, עי' לקמן סי' קל"ג סק"ח].
ח) יו"ד סי' קצ"ח סי"ד בהגה' מיהו אם היא מקפדת אפי' בדבר לח חוצץ, וכתב הש"ך דה"ה בסעיף שאח"ז בדיו וחלב ודבש ואינך אם מקפיד עליו חוצץ, וד"ז כתבו המרדכי בשם הרא"מ, ומשום דקשיא לי' למאן דמפרש הטעם דלחים אינם חוצצים דהמים מחלחלים דרך הדיו והחלב והדבש, מהא דאמרינן חולין כ"ו ב' דתמד קדם שהחמיץ אם היין קפא מלעיל לא מהני לי' השקה [אלא דמסקינן דמבלבלי] אלמא דאין המים מחלחלי דרך היין, ולפיכך פי' הרא"מ דבאמת המים לא מחלחלי דרך היין וכן בדיו וחלב ודבש ואינך, אלא היינו טעמא דאינן חוצצין מפני שאין בני אדם מקפידין על הלח, ואמנם הדבר קשה להבין ולכאורה כל אדם מקפיד על רבב לח על גופו, ועוד קשה הא דאמרו פסחים ס"ה דלכך אין הדם חוצץ בין כהן לרצפה משום דלח הוא ואינו חוצץ, ולכאורה ברצפה לאו ברצון אדם תלוי ואם דין הוא דבעינן שיעמוד על הרצפה כל מה שמפסיק חוצץ, ואם דרך שיהי' דם על הרצפה ואינו חוצץ, אכתי לא הוי לי' לגמ' לתלות הדבר בלח אלא בדם לח, ובפשוטו משמע דהבשר נוגע ברצפה אף דרך הדם, וכמו שהמים נוגעים בבשר דרך הדם.
ובעיקר הדין כבר הביאו תו' חולין שם קושית הרא"מ, וכתבו דלק"מ דנהי דבכלי בזמן שהיין קפא מלעיל אין כח במים לחלחל דרך היין, מ"מ על גבי דמנא ועל הגוף שפיר המים מחלחלי, ונראה כונתם דבכלי היין מרוכז ע"י דופני הכלי ומגין על עצמו שלא יחלחלו המים לתוכם בנקל, אבל יין שעל הכלי ועל הגוף נוח להתפזר ולספוג המים, והנה תלמידי ר"י הזקן בעלי תו' נטו מדברי הרא"מ והסכימו דבאמת הטעם דלחים אינם חוצצים משום דהמים מחלחלי, ונראה דהלכה כמותם דבתראי נינהו וראו דברי הרא"מ ופליגי עלי', ונראה דזו גם דעת הר"מ וש"פ דסתמו הדבר ולא פירשו דהטעם משום שאינם מקפידים עלי', ויוצא מזה דבמקפדת חוצץ.
ובטיט לח נמי פליגי דלענין חציצה אמרינן דכל הטיטין אינם חוצצין, וכדתנן פ"ט מ"ב, ובפ"ב מ"י פ"ז מ"ז תנן דבטיט עבה בעינן מים קדמו, ולזה פי' הרא"מ דבאמת אין מי המקוה מתחברין עם המים שבתוך הטיט ולפיכך בעינן מים קדמו, והא דאינו חוצץ משום דסתמא אינם מקפידים, אבל לדברי תו' חולין ה"נ יש חילוק בין כשהטיט על הגוף והמים מקיפין את הטיט מכל צדדיו, ובין כשהטיט נכבש על הקרקע, ובזה מפורש דעת הר"מ כדעת התו' שהרי כתב הר"מ פ"ב ה"א דלכך טיט הלח אינו חוצץ מפני שהוא נמחה במים.
ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעת תו' דהא מיעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן.
וזו שיש לה נקב בתוף האוזן, ורטיבת האוזן סכנה היא לה, ואף מוך טבול במים אי אפשר לה לתת באזנה, רק מוך טבול בשמן התירו לה הרופאים ליתן באזנה בשעת טבילה, באנו למחלוקת הרא"מ ותו', דלדעת הרא"מ לא עלתה לה טבילה דהכא מקפדת על המוך, ומיהו י"ל כיון דהמוך כולו טבול בשמן וכל בשרה שמן נוגע בו, ועל השמן אינה מקפדת ובטל השמן לגופה והרי המים מקיפים את השמן ואין כאן חציצה, אבל ז"א דכאן מקפדת על המוך ועל השמן שבתוך המוך, ולא דמי לשמן טופח על גופה, אבל לדעת תו' י"ל דה"נ המים מחלחלי דרך השמן ואף את"ל דבשעת טבילה עדיין לא חדרו המים תוך השמן, מ"מ אם היתה שוהה במים היו המים נכנסין וחשיב ראוי לביאת מים ואף שלא נכנסו מים כשר, ומיהו לא מצינו בהדיא דשמן לח אינו חוצץ אבל נראה דשמן לא גרע מדבש, ואפשר דבעינן שמי המקוה יהיו פושרין, דצוננין אינם מחלחלים כמו חמין, ואפשר דתוף האוזן מקרי בלוע ולא בית הסתרים, וא"כ אפשר להניח מוך בנקב התוף בלבד, והמוך טבול בשמן, וכיון שהנידון בדרבנן, ואם נאסרנה איסורה איסור עולם, אפשר דיש לסמוך על הא דלעיל וצ"ע. [א"ה, ע"ע לק' סי' קל"ג ס"ק ח'].
ט) מקואות פ"ט מ"ב ר"ש יתדות הדרכים כו' שמהלכין עליהן בימה"ג, בפי' ר"מ נראה דגרס בימה"ח.
שם מ"ג ובית הסתרים באיש, מפירוש הר"מ נראה דלענין קלקלי איירי וביה"ס היינו שער שע"ג הערוה ולפ"ז כל קלקלי הלב ושאר חלקת הגוף חוצצין בין באיש ובין באשה, וקלקלי הראש ובית השחי א"ח אף באשה נשואה וקלקלי שע"ג הערוה באיש א"ח ובאשה נשואה חוצץ אבל הר"ש מפרש ביה"ס לא לענין קלקלי אלא בכל חציצה וכל קלקלי זולת הראש חוצצין אף באיש והוי בכלל קלקלי הלב ואף קלקלי שע"ג הערוה אבל קלקלי בית השחי של איש א"ח משום שאין חציצה פוסלת בבה"ס של איש, ושל איש דקתני במתנ' קאי אף על בית השחי ומשום דעסיק בקלקלי קתני דקלקלי בה"ש אינם חוצצין וה"ה שאר חציצה, דבית השחי בכלל ביה"ס, וכמש"כ ר"ש, ולפי' ר"ש קשה דדין ביה"ס אינו מענין המשנה כלל דעסיק בגדרי החציצה וקתני ביה"ס שאינו מענין שלמעלה וקתני לה בוא"ו החיבור, ולפי' ר"מ ק"ק דקרי גב הערוה ביה"ס שאינו ביה"ס רק עיקר המקום הוא ביה"ס גם מה שסיים הר"מ בפירושו הלכך ילמד אדם להדיח הקמטים אינו מעיקר ענין משנתנו שאינו מדבר בביה"ס ומ"מ חד טעמא הוא דנשואה מקפדת בכל.
שם מ"ב בפי' הרא"ש, שלא ידבקו זב"ז ויחוצו כו', צ"ע וכי נדבקו זב"ז מאי הוי ובלבד שלא ידבקו בכלי גם ל' ר"מ אינו מובן והכונה נראה שישפשף הכלי ומש"כ הרא"ש דבחוץ א"ח היינו דעדיף מרובו ואינו מקפיד וכן תנן מ"ה על הבלוסין א"ח והבליסה עצמה נמי א"ח ומשמע אף ברובו.
י) גיטין ט"ז א' הא נמי תנינא טלה"ט חיבור, לפי' תו' קיימא במסקנא דאין משקה טופח חיבור רק טלה"ט, ונראה דזה אפי' לרבנן עדיות פ"ד מ"ו, דשמן טמא שעל גופו של אדם טמא אפי' אין בו רק כדי להטפיח היד ואין בו טלה"ט דבנטמא כבר חמיר טפי ולא שב לטהרתו כל זמן שהוא טופח אבל לענין חיבור לטומאה וטהרה בעי טלה"ט, ולענין לקבל טומאה נסתפק הר"ש פ"ג דטהרות אי סגי בטופח או בעינן טלה"ט, ואע"ג דתנן שם משקה טופח מ"מ יש לפרש טלה"ט כיון דהתנא לא עסיק כאן בשיעורא רק בדין אחר, וכן הא דתנן כלים פ"ח מ"ג מ"ד היה בה משקה טופח נטמא וטמאה, יש לפרש טלה"ט, ומיהו לר"י דאית לי' עדיות שם דגם שמן טמא שעל גופו בטל כשאין בו טלה"ט כש"כ שאינו מקבל טומאה אבל י"ל דשמן שעל גופו בטיל טפי.
והר"מ פ"ז מה' טו"א ה"ה ובפי' המשנה טהרות פ"ח מ"ט, מפרש דהא דמפרש בגמ' משקה טופח אינו חיבור וטלה"ט חיבור הוא דלפום ריהטא משמע כן אבל למאי דמסיק דההיא ברייתא דטלה"ט חיבור לא קאי אמתנ' לא צריכין אנו לומר דהא דתנן משקה טופח אינו חיבור היינו משום דפחות מטלה"ט בטל, אלא כל שהוא טופח לא בטל ומשקה טופח דקתני היינו משקה טופח הנשאר על המדרון לאחר שירדו כבר המשקה למטה אינו חיבור אע"ג דמשקה טופח נח על מקומו מ"מ לא חשיב אשבורן, ולפ"ז לרבנן דעדיות שיעור משקה לעולם בטופח אע"ג שאין בו טלה"ט והא דתנן משקה טופח בכל המשניות היינו טופח ואינו טלה"ט. [עי' לק' סקי"א].
יא) גיטין ט"ז א' הא נמי תנינא טלה"ט חיבור כו', בפ"ד דעדיות מ"ו נחלקו ר"י וחכמים בסך שמן טמא חכמים סברי שאם יש בו כדי לטפח את היד לא נטהר, ור"י סבר דאע"ג דיש בו לטפח את היד אם אין בו כל כך שיטפח את היד שהיד תטפח אחרים נטהר, ומבואר שם במתנ' דעל בשר אדם נוח הוא להתבטל והלכך בסך שמן טהור ונטמא וטבל מטהרינן אף ביש בו כדי טופח ומטפח אע"ג דע"ג כלים כה"ג היה טמא וכמש"כ הראב"ד בפירושו שם מהירושלמי, ורבנן דמטמאין ביש בו כדי לטפח משמע דס"ל דכן הוא שיעורו לעולם, ור"י סבר דשיעורו בטלה"ט לעולם ולפי סוגין מתני' דתנן משקה טופח אינו חיבור אתיא כר"י, והכי קיי"ל, וזו דעת הר"ש טהרות פ"א מ"ט פ"ג מ"א, פ"ח מ"ט, וכ"כ הש"ך יו"ד סי' קצ"ח ס"ק ל"ח בשם אחרונים ובשם הרשב"א, אבל הר"מ פסק במשנת עדיות שם דאין הלכה כר"י אלא אם נשאר כדי להטפיח היד טמא וכ"ה בר"מ פ"ב מטו"א הכ"ח, וכ"ה בפי' הר"מ כלים פ"ח מ"ג טהרות פ"א מ"ט, והא דתנן פ"ח דטהרות מ"ט משקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה מפרש הר"מ שם במשנה דקאי אקטפרס דאע"ג דמשקה טופח נח גם במקום קטפרס מ"מ אינו חיבור אע"ג דבסוגין פירשו מתנ' משום דבעינן טלה"ט, מ"מ למאי דמסיק דהא דתניא טלה"ט חיבור ר"י היא הדרינן לפרש מתני' דמשקה טופח באמת מלי לי' שיעורא וכרבנן דמס' עדיות ומ"מ אינו חיבור משום דאיירי בקטפרס, וכמבואר בדבריו ז"ל בפי' המשנה שם, וכ"ה בר"מ פ"ז מטו"א הל"ה, והנה לא הוצרך הר"מ להזכיר דאם אין המשקה טופח אינו חיבור אף באשבורן דממילא משתמע שהרי הזכיר משקה טופח בקטפרס בשביל שיעורא דבפחות מזה לאו משקה הוא דבטל במיעוטו שאף אם הוא טמא נעשה טהור, וכשסיים אבל המשקין שבאשבורן חיבור היינו משקה טופח שהזכיר, וכן מש"כ הר"מ פ"ז מטו"א ה"ו ואם היה המשקה עומד אפי' כעין החרדל ה"ז מצרף את כולן, אם נפרש דכעין החרדל קאי על המשקין כפי' הכ"מ ע"כ צ"ל דהוא חד שיעורא עם משקה טופח, דאם אין בו שיעור טופח ודאי לאו שם משקה עלי' ובטל במקום שהוא מונח, ובראב"ד עדיות שם הביא הירו' דפריך מהא דמטמאין משקין שבמפה ומחלקין שם דעל גוף האדם נוח להתבטל ומ"מ למדנו דפחות מטופח בטל לעולם בכל מקום שהוא, ואמנם פי' הכ"מ תמוה דאי כעין החרדל קאי אמשקה א"כ לא נתפרש דין ג' וד' חתיכות אי מצטרפין במשקה עומד שזה עיקר דין המשנה, וכן לשון מצרף את כולן לא יתכן הלא לא הזכיר בסיפא רק ב', גם אין דרך להזכיר חרדל, אלא בפרורי אוכלין, ואי חרדל דוקא מנ"ל שיעור חדש ואי אפי' פחות לימא כל שהוא, אלא ודאי כעין החרדל על אוכלין קאי ובמשקה טופח איירי.
ויש להסתפק לדעת הר"מ במסקנא בהא דאיבעי בידים אי כשרין לחצאין בדאיכא טלה"ט, אי דוקא בטלה"ט מבעי לי' או ביש בו כדי להטפיח היד נמי מבעי לי', דאע"ג דמתחלה סבר דמשקה טופח לאו כלום הוא מ"מ במסקנא שפיר י"ל דבטופח מבעי לי', והא דכתב הר"מ פי"א מה' מקואות ה"ז דאם יש על היד טופח ע"מ להטפיח היינו להטפיח היד הנוגעת ואינו טלה"ט הנזכר בגמ', ואפשר לפרש בגמ' משקה טופח היינו שאין בה לחלוחית לטפח היד וטלה"ט היינו ללחלח היד, אבל א"כ לא הו"ל להר"מ בפי' המשנה לנטות לפרש מתני' בקטפרס, ועוד דלמאי דמוקי לה לענין מקואות ור"י היא ע"כ טלה"ט היינו טופח היד ומטפחה את האחר דהא ר"י ס"ל בעדיות טופח ומטפח.
יב) מקואות פ"ט מ"ב שאין טובלין בהן, פי' הראשונים ז"ל אם היו במקוה, ונראה דלא איירי בטיט הנרוק דתנן לעיל פ"ב מ"י לר"י טובלין בו בזמן שהמים צפין ע"ג דדינו כמקוה לגמרי [והתם איירי אפי' הכניס מחט דרך חור הכותל בטיט הנרוק עלתה לה טבילה ולא משום דהמים קדמו דא"כ לא היה פליג ר"א, ואי ר"א ור"י פליגי אי מהני מים קדמו לא הו"ל לתנא למתני פלוגתתן גבי טיט הנרוק דהא מודה ר"י שאם הכניס מחט דרך חור או שהיתה המחט בטיט ואח"כ נתמלא המקוה מים שלא עלתה לה טבילה למחט שאין טובלין בטיט הנרוק, ואי קדמו מים גם בטיט עבה מטבילין לר"י, והו"ל למתני פלוגתתן בפ"ז מ"ז, וכן מבואר בהדיא בר"ש ורא"ש שם וכדמוכח לשון המשנה דקתני שם טיט העבה, ועוד נראה דבטיט הנרוק לא שייך מים קדמו שהמים מתערבים תכף עם הטיט ואין להם קיום בעצמן והלכך לר"א שאין מטבילין בטיט הנרוק אף שקדמו מים אין מטבילין בהן, ובטיט העבה מטבילין אף לר"א] ואשמועינן דהני ג' טיטין גריעי טפי ואין דינן כמקוה דלא מסתבר לחלק בטיט הנרוק ועוד דא"כ הו"ל למתני שיעוריהו דבנרוק לגמרי ודאי לא גריעי משאר טיט, אלא נראה שאין טובלין בהן כשהן טיט עבה והמים קדמו וכ"מ בהדיא בר"ש כאן ולעיל פ"ז מ"ז, והיינו טעמא שהן נאחזין ונדבקין ברגל הנטבל והמים נבלעין, והן גריעי מהדיח ידו בפ"ח מ"ה דהתם המים קימים, ואפשר דאפי' בטיט הנרוק אין טובלין בהן אף שהן משלימין וכשרין גם לטבילה מ"מ אי אפשר לטבול בהן שכיון שפוגעין במידי דאית להו למסרך בי' הן נדבקין וחוצצין ובטל מניהו שם טיט הנרוק, ומיהו קשה לפי' זה הא דסיים התנא ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח, האי כשהוא לח אין לו פירוש, ומש"כ תוי"ט כשיעור טיט הנרוק אין לשון כשהוא לח נופל על זה, ועוד הלא איירי במים קדמו ובכל אופן מטבילין בו וע"כ דארישא קאי דקתני שהן חוצצין וקאמר דשאר טיט מטבילין בו ר"ל אינו חוצץ ומטבילין הכלים אף שהטיט בו, וכן משמע בר"מ וסמ"ג וכמו שפי' ב"י סי' קצ"ח, ודוקא לחין אבל יבשין חוצצין, ודעת הטור קשה מאד שזה נגד משנתנו.
והא דתנן ולא מטבילין אותן פר"ש ורא"ש לענין השקה שאם יש בכלי טיט ומים והשיק במקום הטיט לא עלתה השקה למים, וקשה דע"כ איירי בטיט עבה דטיט הנרוק כיון דמשלים למקוה מועיל לו השקה ג"כ ומאי איריא הני ג' טיטין אפי' כל טיט נמי [והרע"ב פי' מטבילין אותן כשהן דבוקין בכלים וניחא הכל וצ"ע] וי"ל דכל טיט כיון דלח אינו חוצץ דהמים מבצבצים בו ה"ה דמועיל השקה במקום הטיט דהמים הטמאים מתחברים עם מי המקוה דרך חרחורי הטיט, משא"כ בג' טיטין שהן עבין ואין המים מחרחרים אותם, וד"ז מבואר בהדיא בתוספ' הובא בר"ש מ"ז לגין שהוא מלא מים טמאין ונתון על פיו טיט טופח אם היו טיט שוקעין במים [כ"ה גי' הגר"א] וזה גי' הר"מ פ"ג ה"כ והטבילן טהור ואם היה טיט היון כו' כאילו לא טבל, ומיהו לשון התוספ' קשה דקתני אם היו טיט שוקעין במים למה לי טיט שוקעין במים, ואם היינו רשאין להגיה יש לגרוס ונתון על פיו טיט טופח והטבילן טהור ואם היה טיט כו' לא טבל אם היו טיט שוקעין במים והטבילן טהור, ולגירסא דידן וזה גי' הראב"ד שם אם היו מים שוקעין בטיט י"ל דבא למעוטי טיט יבש [ואפשר לפרש לגי' הגר"א דבא למעט אם אויר מפסיק בין מים לטיט, א"נ צריך שישקיע כל הטיט במים ולא מהני נגיעת הטיט במקוה בצד אחד, שאין מי המקוה מחרחרים דרך הטיט עד שהמים מקיפין כל הטיט, והראב"ד פי' שם למעוטי טיט עבה, וצ"ל דכוונתו קרוב ליובש דטיט לח אינו חוצץ, אף עב].
יג) ויש לעי' בהא דתנן פ"ב מ"י שאין מטבילין בטיט הנרוק מן הצד לר"י ולר"א אף אם המים צפין על גביו, ומ"ש מטבעת שנתונה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואע"פ שאינו טיט הנרוק שאינו חוצץ, ולמה טיט הנרוק חוצץ, ואפשר דטיט הנרוק גרע טפי דהמים נבלעין בו ומתבטלין וכמש"כ לעיל, ומיהו נראה דאף טיט הנרוק אינו חוצץ, וכל שהמים של המקוה מקיפין אותו מכל צד אינו חוצץ, וחשיב חיבור של המים שבתוך הטיט למי המקוה לענין דחשיב טבילתו בכל המקוה, אבל אם טיט הנרוק מן הצד או בקרקע המקוה, אז צריך שיהא טיט הנרוק עצמו ראוי לטבול בו, [וכן מוכח דבפ"ז מ"ז יהיב טעמא שהמים מקדמים, ואילו בטבעת שנתונה בלבינה אין הטיט חוצץ אף שהטיט קדם].
יו"ד סי' קצ"ח ס"ל ל"א ל"ג. [א"ה, עי' לק' סי' קל"ג סק"ו ז'].
יד) כלים פ"כ מ"ה קערה שקבעה בשידה כו' כדרך קבלתה טמאה כו' נראה דאם עשאה מתחלה לקבעה אפי' כדרך קבלתה טהורה שהיא חלק השדה ובשדה טהורה עסקינן כמבואר בר"מ פ"ה ה"ט, אלא דעשאה מתחלה לשמש בה איירי וירדה לה תורת טומאה, ובדין שינוי מעשה איירי ככל השנויות בסמוך, ואמר דקבעה שלא כדרך קבלתה חשיב ביטול הכלי וכשינוי מעשה הוא, אבל כדרך קבלתה לא חשיב שינוי מעשה, והנה דף של נחתומין שקבעה בכותל וכן ערבה שעשאה אבוס כלהו כדרך קבלתן הן וכן כופת שקבעו בנדבך וכן מפץ שנתנו ע"ג הקורות [וכן זוג של בהמה שעשאו לדלת, וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד פ"כ מ"ג] ומצינו חילוק זה גם בשפופרת בתוספ' הובא בר"מ פ"ב מה"כ ה"ה ועי' כלים סי' כ"ג ס"ק כ"א, ומצינו דקבעו במסמרים חשיב שינוי מעשה אף כדרך תשמישו וכמש"כ כלים שם במינקת ומגירה, ואפשר דאף אם משתמשין בהן בדוחק מקרי שלא כדרך קבלתה, ומיהו בדכון בר"ש פ"ז מ"ב ובפרדסקין פ"ו מ"ז משמע דקבעו במסמר חשיב שינוי מעשה לטהר אפי' כדרך קבלתן וענין כל הכלים אינו שוה בזה.
ומהא דמשנתנו דקבעו ובנה עליו טהור דנו אחרונים ז"ל דנסרים טמאות מדרס שקבען בקרקעית המקוה והמים צפין עליהן טהורין מן המדרס דחשיב המים כבנה עליו והוי קבעו ובנה עליו, עי' ט"ז יו"ד סי' קצ"ח ס"ק ל"א ובגליון מהגאון בעל עה"ג שם ובס"ט שם ועי' נו"ב מהד"ת יו"ד סי' קל"ז בצנורות שטמונין ובנוין בקרקע שהחמיר בלא נעשו מתחלה לכך ואפשר דחשיב כקבעו ובנה עליו, ונראה דמסמרים שכתב הר"מ לאו דוקא אלא כל קביעות חזקה ובריאה היינו מסמריו, ובלא בנין נמי אין כל ענינים שוין דהלא דכון ופרדסקין בקביעות סגי, ומיהו כונת הרא"ש כלל ל"א סי' ז' נראה דמספקא לי' בצנורות המונחות על הקרקע אי חשיב תשמישו עם הקרקע דכיון דקל להסירן ואי צריך להו שקיל להו, ובזה כ' דאם החמירו הגדולים בזה החמירו.
יו"ד סי' קצ"ח סל"א. [א"ה, עי' לק' סי' קכ"ט סק"ח ט' י'].