חזון איש/יורה דעה/פח
סימן פח[עריכה]
א) נדה ט' ב' תנוקת שלא הגיע זמנה כו', דעת רש"י ותו' דתנוקת שהגיע זמנה מתחזקת בדמים בראי' אחת ואינו ענין לפלוגתת רשב"ג ורבי, והא דדי' שעתה הוא דראי' המחדשת מצבה לעולם לא החמירו בה טומאה למפרע, והלכך ראי' שני' מטמאה מעל"ע, והלכך לא גרסינן לק' י' א' הגיע זמנה כו' מני רבי היא דהגיע זמנה פעם שני' מטמאה מעל"ע הוא לכו"ע, וע"כ לומר דהא דאמר מני רבי היא היינו בלא הגיע זמנה דקתני דפעם ג' מטמאה מעל"ע ואינו אלא לרבי דראי' שני' חדשה מצבה והמחדשת די' שעתה, ושלישית מטמאה מעל"ע, אבל לרשב"ג שלישית חדשה מצבה ודי' שעתה ורביעית מטמאה מעל"ע.
והא דתניא בעברו עלי' ג"ע ג"פ דבפעם ג' מטמאה מעל"ע פרש"י דזה אפי' לרבי דבפעם ב' הוי חידוש המצב דבהפסקת ג"ע בפעם ראשונה יש להחזיקה לחזרה לקדמותה [שהרי מסקינן דאפי' חזיא בעונות פעם ראשונה די' שעתה דחשבינן לה חידוש המצב] ופעם שני' מחדשת מצבה, ואע"ג דהשתא מתחדשת למפרע דהפסקה ראשונה לא היתה הפסקה מ"מ כיון דשני' גרמה לה די' שעתה, ומיהו הא דתניא בזקנה דפסקה ג"ע ב' פעמים ד"ש ושלישית מטמאה מעל"ע פרש"י דזה כרשב"ג דלרבי בפעם שני' מטמאה מעל"ע דלא חשיב חידוש מצב כיון דאשתכח דלאו זקנה היא, וכמו בראתה בעונה אחת אחר הפסקת ג"ע דמטמאה מעל"ע וכדתנן במתני', אבל דעת תו' דברייתא כרבי דכיון דג"ע בזקנה ראוי לקבוע שהפסיקה אלא משום שאירע כן ב' פעמים מחזקינן לה בשינוי וסת וזה מקרי חידוש מצב וד"ש ואינה מטמאה מעל"ע רק בשלישית לרבי ורביעית לרשב"ג.
וכן בלא הגיע זמנה וראתה ג"פ ואח"כ הפסיקה ג"ע וראתה ועוד עברו כו' ועוד עברו כו', דתניא דשלישית מטמאה מעל"ע, דעת רש"י דהדבר תלוי אי מחזקינן לה לחזרה לקדמותה [וכדבעי בגמ' הדר קחזיא בעונות מאי] דאי מחזקינן לה לחזרה לקדמותה לרבי שלישית מטמאה למפרע, ולרשב"ג רביעית, ואי לא מחזקינן לה לחזרה לקדמותה לרבי שני' מטמאה למפרע ולרשב"ג שלישית, וד' תו' דתנוקת שלא הגיע זמנה אף לבתר דראתה ג"פ אם הפסיקה ג"ע וראתה ועוד הפסיקה כו' ועוד הפסיקה כו' לרבי שני' ד"ש שלישית מטמאה למפרע ולרשב"ג שלישית ד"ש רביעית מטמאה למפרע, אף אם נימא דחזיא בעונה אחר הפסקת ג"ע מטמאה למפרע ולא דיינינן לה בחזרה לקדמותה בהפסקת ג"ע דכל שפסקה ג"ע יש לחשבה לחזרה לקדמותה ועוד פסקה ג"ע יש לחשבה לחזרה לקדמותה, אלא כיון דפסקה ב' פעמים ג"ע וחזרה וראתה הוחזקה שכן טבעה, ומ"מ הפסקת ג"ע ואח"כ לראות חשיב חידוש מצב, וד"ש, ולרשב"ג ג' ראיות מחזיקות ורביעית מטמאה למפרע, [ולא דמי לכל הנשים שהפסיקו ג"ע דראי' שני' מטמאה למפרע, וחזרה והפסיקה ג"ע וראתה דאע"ג דראתה אחר ג"ע מטמאה למפרע, דקדם שהגיע זמנה שאני].
והנה תנוקת שלא הגיע זמנה וראתה ג"פ וחזרה והפסיקה ג"ע וראתה ד"ש אפי' לרבנן דפליגי אר"א בכל הנשים, דלא הגיע זמנה דינה כדין זקנה, וכמש"כ רש"י י' א' ד"ה אימא, ואפי' אם היה הדין דהדר חזיא בעונות מטמא מעל"ע, ולא אמרינן חזרה לקדמותה, מ"מ הא דראתה סוף ג"ע דיה שעתה אתיא אף לרבנן דר"א.
ראתה ג"פ כל פעם אחר הפסקת ג"ע וכיונה לא פחתה ולא הוסיפה דקבעה וסת כדאמר בגמ' ט' ב', קבעה וסת בג"פ אף לרשב"ג, ואע"ג דדיה שעתה בפעם שלישית לרשב"ג לדעת תו' בין בזקנה ובין בלא הגיע זמנה, מ"מ קבעה וסת בג"פ, דלענין לטמא למפרע לא החמירו חכמים בראי' זו שמחדשת מצבה אבל וסת שפיר קבעה, ואי קבעה וסת אינה מטמאה למפרע משום קביעות וסת וכדאמר בגמ' שם.
ודעת רשב"א דמתני' דקתני בתולה ד"ש דוקא בראי' ראשונה אבל שני' מטמאה מעל"ע, היא כרבי דאע"ג דהגיע זמנה אינה מוחזקת בפ"א אלא בשתים לרבי ושלש לרשב"ג ואותה ראי' המחדשת מצבה מטמאה למפרע, ובלא הגיע זמנה אינה מטמאה מעל"ע אלא בפעם שלישית בין לרבי בין לרשב"ג דאותה ראי' המחזקת אותה בדמים מטמאה מעל"ע והיא ראי' השלישית לרשב"ג, אבל גם רבי מודה בזה, דב' ראיות בלא הגיע זמנה אינן מכריעות דאפשר דראי' ראשונה מקרית והשני' יחידה ותלינן ג"כ במקרה אבל כשהן ג' ע"כ יש כאן ב' כסדר הוסת, ולרשב"ג כיון דהן ג' אין חוששין למקרה [וסברא זו גם לרבי אע"ג דבתרי חוששין למקרה].
וכן בזקנה בעינן ג"פ במרחק ג"ע בין לרבי בין לרשב"ג וכן בלא הגיע זמנה וראתה ג"פ ואח"כ עברו עלי' ג"ע וראתה ועוד עברו ועוד עברו דתניא דבפעם ג' מטמאה מעל"ע הוא בין לרבי בין לרשב"ג.
והנה נפקותא לדינא בין שיטת התו' להרשב"א הוא לענין כתם דקיי"ל כר"י י' א' דכל זמן דלא נהגנו בה טומאת מעל"ע כתמה טהור, ולדעת תו' בלא הגיע זמנה כתמה טהור אחר ראי' שלישית, ואין לה כתם רק אחר ראי' רביעית ולדעת רשב"א כתמה טמא אחר ראי' שלישית, דאנן בוסתות כרשב"ג קיימינן.
אבל לענין וסת בג' ראיות מסודרות בין בוסת בעונות, בין בוסת של ג"ע ג"פ מכוונות אין נפקותא בין תו' להרשב"א, וגם לתו' קבעה וסת וכמש"כ לעיל.
והגר"א ז"ל בביאורו סי' קפ"ט ס"ק מ"ג כתב דלדעת תו' בג"ע חזרה לקדמותה ואינה קובעת וסת עד ראי' רביעית, וצ"ע דבתו' מבואר דדוקא לענין טומאה למפרע אין ראי' שלישית בדין למפרע אלא רביעית אבל לענין וסת ודאי ראי' שלישית קובעת דהרי השתא איגלאי דלא חזרה לקדמותה, אלא משום דעד ראי' שלישית החזקנוה לחזרה לקדמותה, והשלישית מחדשת מצבה מקילינן בטומאה למפרע.
והדבר מפורש ברשב"א שהק' לדעת תו' דאין ראשונה מן החשבון מפני שחזרה לקדמותה ואין כאן רק ב' ראיות אחר צ' יום [בפחתה והותירה] והלכך לא הוחזקה בדמים לרשב"ג עד רביעית, א"כ גם לרבי אין כאן חזקה בכיונה שאי אפשר לחשוב את ראי' שני' לסוף צ' יום להפלגה של צ' יום דלא שייך הפלגה אלא כששתי הראיות טבעיות, אבל אם ראי' אחת מקרית לא שייך למנות ימי הפלגה מראי' כזו, ותירץ דלאחר ראי' ג' אשתכח דלא חזרה לקדמותה, וכונתו ז"ל דלענין טומאה למפרע מקילינן כיון דעד השתא החזקנו את ראי' ראשונה לחזרה לקדמותה והוי השתא כחידוש במצבה, אבל לענין וסת ע"כ השתא אשתכח דיש כאן ג' ראיות מסודרות וא"כ אין כאן מקום פלוגתת רבי ורשב"ג לענין וסת, והוי וסת אף לרשב"ג.
מיהו הא דאיתא לק' סי' ק"צ ס"ב דאחר ראי' שלישית מטמאה כתם הוא כדעת רשב"א וכמש"כ הגר"א שם.
ב) ר"מ פ"ד מה' מו"מ ה"א וחזרו ועברו עלי' ג"ע אחרות או פחות או יותר כו' ומטמאה למפרע, כ' הכ"מ דגרס כן בגמ' ט' ב' וזהו בכלל המשנה ז' ב' דקתני במה אמרו ד"ש בראי' ראשונה אבל בשני' מטמאה מעל"ע וכולל בין ראתה שני' לסוף עונה אחת או שראתה לסוף ג"ע וסיים הכ"מ שא"צ לדחוק כמו שדחקו התוס', והדברים תמוהים מאד, דאם איתא דבשני' מטמאה מעל"ע א"כ מאי מקשה בגמ' כי כיונה קבעה לה וסת ומסיק כיונה קבעה לה וסת הלא קיי"ל בוסתות כרשב"ג ובב"פ לא קבעה וסת, והרי הר"מ פסק בפרקין דלעיל ה"ה דראתה בשעת וסתה דיה שעתה, והכא כתב או פחתה או הותירה ומבואר דה"ה כיונה, אלא דבגמ' דאיירי בפעם ג' בעינן דלא כיונה אבל בר"מ דאיירי בפעם ב' אין נפקותא בין כיונה ללא כיונה, וצ"ל כמש"כ בס"ט סי' קפ"ט דברייתא כר"א דכל הנשים שעברו עליהן ג"ע ד"ש ואינן מטמאין למפרע עד שתחזק בג"פ נג"ע, אבל לרבנן דכל הנשים לא מהני להו ג"ע רק בזקנה ובזה לא אמרו אלא בראי' ראשונה, וזה מוכח ג"כ בר"מ במש"כ או פחות או יותר ולשון זה מתפרש פחות מג' עונות, אבל בגמ' הנידון לאשמועינן דאע"ג דדלגה צ' יום מ"מ מטמאה למפרע כיון דהוחזקה לדלג צ' יום ולחזור ולראות ופחתה והותירה פרש"י מצ' לצ"ג ומצ"ג לצ' אבל כל הראיות היו לאחר ג"ע, אבל הר"מ העתיק דין המשנה דלא אמרו ד"ש אלא בראי' ראשונה ואין נפקותא בשני' אם היא לאחר ג"ע או פחות, מיהו קשה לדעת זו דהוי להו בגמ' לקבוע ברייתא זו אחרי דברי ר"א המצוין בגמ' ולא אחרי דברי ת"ק וגם הו"ל בגמ' לפרש דזו דברי ר"א, ודברי התו' מרווחין ואינו מובן למה קרי להו הכ"מ דוחק.
שם ה"ו מעוברת כו' ועברו עליה ג"ח ואח"כ ראתה דיה שעתה עברו כו', מש"כ הכ"מ דר"י מודה לת"ק ות"ק לר"י, תמוה שהרי אמרו בגמ' י' ב' דימי עיבורה עולין לימי מניקותה וימי מניקות לימי עיבורה, ואי ס"ל כת"ק למה לי צירוף, וכמו שתמה הס"ט סי' קפ"ט, אבל נראה דהר"מ למד דין זה מדברי ר"י אחרי שר"י ס"ל דאם עברו עלי' ג"ע דיה שעתה אע"ג דמעוברת ומניקה אינן מסולקות דמים, מסתבר דאפי' מעוברת שראתה ואח"כ הפסיקה ג"ע ד"ש, וא"כ לא מצינו דרבנן פליגי על ר"י בזה, ומיהו אין ד"ש אלא בראי' ראשונה אבל לא בשניה, כדין מעוברת לת"ק, בין ראתה שני' לאחר ל' בין ראתה שני' אחר צ' יום, וכדין זקנה שכתב הר"מ לעיל, [והן הן דברי הס"ט שם].
ג) שם ה"ג תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פ"ר כו', דברי רבנו קשים לישבם ע"פ הגמ', דבגמ' מבואר דלרבי דבתרי זימני מתחזקת ראי' שני' דיה שעתה, דלא מטמאין לה למפרע באותה ראי' שמתחזקת וכמו ראי' ראשונה דהגיע זמנה דלא מטמאה למפרע, ולפ"ז הדין נותן דלרשב"ג שלישית ד"ש רביעית מטמאה מעל"ע, ומיהו י"ל דהר"מ פסק כרבי בהחזקת דמים כמש"כ הרשב"א בחי', א"נ דגם רשב"ג מודה דבשלישית מטמאה למפרע וכדמסיק הרשב"א שם, אבל מש"כ הר"מ בהגיע זמנה דראי' ראשונה ד"ש ושני' מטמאה מעל"ע אי אפשר לישב רק אי הלכה כרבי בהחזקת דמים, אבל אי מודה רשב"ג בלא הגיע זמנה, ע"כ הא דאמרו מני רבי היא קאי בהגיע זמנה דקתני שני' מטמאה מעל"ע, דזה דוקא כרבי דלרשב"ג שני' ד"ש, וא"כ קיי"ל לדינא דשני' ד"ש, ואמנם אפי' הלכה כרבי לא יתכנו עדיין דברי הר"מ שסיים שאם עברה ג"ע וראתה ד"ש וזה אתיא כר"א דכל הנשים שעברו ג"ע וראתה ד"ש וכדאמרו בגמ' אימא סיפא כו', שהרי כיון שהגיע זמנה וראתה ב' פעמים הרי היא ככל הנשים לרבי.
ובס"ט סי' קפ"ט כ' לישב דעת הר"מ, ותו"ד דלרשב"ג דבתרי זימני לא הויא חזקה, הגיע זמנה וראתה ב' פעמים עדיין לא חשיבא מוחזקת בדמים, וג"ע לדידה כג"ע במעוברת שראתה והפסיקה ג"ע דגם לרבנן ד"ש לדעת הר"מ וכן לא הגיע זמנה לרשב"ג שני' ד"ש שלישית מטמאה מעל"ע, עברו עליה ג"ע ב"פ ד"ש דחזרה לקדמותה עברו עליה ג"ע פעם ג' מטמאה מעל"ע, ואותה ראי' שהיא מתחזקת בה מטמאה מעל"ע.
ואמנם בסוגין מסתפקת הגמ' בזה אם אותה ראי' שהיא מתחזקת בה מטמאה למפרע, דאפשר דאותה ראי' באמת ד"ש, וברייתא רבי והיא מתחזקת בדמים בב' ראיות והלכך ג' מטמאה מעל"ע, ולרשב"ג שלישית ד"ש רביעית מטמאה מעל"ע, וכן עברו עלי' ג"פ ג"ע שלישית ד"ש רביעית מטמאה מעל"ע, שהרי בג"ע חוזרת לקדמותה וכן בג"ע שניות מחזקינן לה לחוזרת לקדמותה, ואפי' ראתה בעונות אחר הפסקה שני' ד"ש לרשב"ג.
ובגמ' שאלו הדר קחזיא בעונות מאי, היינו דיש מקום לומר דהפסיקה ג"ע ד"ש דקתני היינו כר"א וכדין כל הנשים ואינה אלא בראי' ראשונה, ואפי' לרשב"ג ראי' שני' בעונה מטמאה מעל"ע, ואמר רב דשני' ג"כ ד"ש, דחוזרת לקדמותה, והדר שאיל הדר קחזיא בעונות אחר הפסקה שני', והיינו אי ברייתא כרשב"ג ובתרי זימני בהפסקת ג"ע עדיין יש להחזיקה דלא הגיע זמנה, ועדיין ד"ש אף אם תראה בעונה, ואמר רב שני' מטמאה מעל"ע, והיינו כרבי, ובתרי הפסקות מחזקינן לה בת דמים למפרע, והשתא שמעינן מרב דאותה ראי' המחזקת אותה בדמים ד"ש, ולרשב"ג שלישית ד"ש רביעית מטמאה מעת לעת, וכן בהגיע זמנה דקתני הפסיקה ג"ע ד"ש ר"א היא כיון דלרבי כבר היא ככל הנשים.
ואנן לא קיי"ל כהאי סוגיא, דטעמי' דרב דמוקי ברייתא כרבי דס"ל דאותה ראי' שמתחזקת בה לרואה אינה מטמאה מעל"ע, דס"ל דכל שאינה חייבת בבדיקה אין בה חומרת מעל"ע, ואנן קיי"ל לק' ל"ט א' די"א יום א"צ בדיקה ומ"מ מטמאה מעל"ע, והלכך קיי"ל דאותה ראי' דמתחזקת בה מטמאה מעל"ע, וברייתא שפיר אתיא כרשב"ג.
אבל הדברים תמוהים דלא יתכן דמחתימי התלמוד יסיימו את הסוגיא כאילו היא מסקנא להלכה ובאמת היא בפלוגתא ונדחית בהלכה, אלא בדברים פשוטים וגלוים לכל מעיין וכגון זה אמרו ד"ת עניים במקומם ועשירים במקום אחר, אבל כאן הדברים רחוקים ונעלמים לא הוזכר כלל בגמ' נידון אם ראי' זו שהיא מתחזקת בה מטמא למפרע ובפשוטו נזכר בגמ' דראי' שני' לרבי ד"ש, וגם טעם הר"ן מפני שא"צ בדיקה לא הוזכר בגמ' וגם אינו מוכרע כל כך ובתו' פירשו משום דהשתא הדבר מתחדש אמרינן ד"ש, וכן הא דבעי הדר קחזיא בעונות אינו פשוט דהשאלה היא אי ברייתא כרבי או כרשב"ג, אלא אף לרשב"ג י"ל כיון דאחר הפסקת ג"ע ראתה ג' ראיות לא תלינן דחזרה לקדמותה ראשונה וראתה במקרה וחזרה וראתה במקרה בסוף ג"ע שניות, וחזרה וראתה בסוף עונה במקרה, אלא אמרי' דלא חזרה כלל לקדמותה וכמו שפרש"י, והלכך א"א שסמכו בעלי הגמ' שהתלמידים הבאים אחריהם ידעו לדחות דברי רב מכח סוגיא דלקמן ל"ט א' וגם לדברי הר"ן יש לחלק בין לא הגיע זמנה לראות לי"א יום, ובי"א יום אמרינן לא פלוג, ואם באנו לדחות סוגיא מסוימה וסלוקה כהאי לא מצאנו ידינו ורגלינו בהלכה בכל התלמוד.
גם בעל המימרא בגמ' ל"ט א' הוא ר"י תלמידו המובהק דרב, דאמר שני' מטמאה מעל"ע.