חזון איש/יורה דעה/פז
סימן פז[עריכה]
א) יו"ד סי' קפ"ט סל"ג מעוברת כו' ומניקה כו' אינה קובעת וסת, ובבהגר"א הביא פלוגתת רמב"ן ורשב"א, דעת רמב"ן דקובעת וסת בימי מניקותה, מהא דאמר י"א ב' דמעין טהור למעין טמא לא קבעה, ולרב מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, ומשמע דקבעה וסת בימי מניקותה, ואע"ג דאמרו לעיל י' ב' דיין כל ימי מניקותן אפי' רואות כמה פעמים, היינו בלא כיוונו ראיותיהן לקביעות וסת, אבל אם קבעו וסת דינן כשאר נשים שיש להם וסת, ותליא בפלוגתת ר"ד ורבנן ד' ב', ואפשר דאע"ג דקבעו וסת מ"מ דיין שעתן בין בשעת וסת בין שלא בשעת וסת, ודעת רשב"א דתלי בפלוגתא דתנאי י"א א' דלר"י ור"י ור"ש דס"ל דראיה שניה מטמאה מעל"ע דין הוא שקבעה וסת ואנן קיי"ל כר"מ דשמואל ור"י הכי ס"ל, דדיין כל ימי מניקותן וה"ה שאינן קובעין וסת כמו שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כדאמר ל"ט א', והא דאמרו י"א ב' דמעין טהור למעין טמא לא קבעה, היינו כדי לאוקמי מתנ' ככו"ע אפי' כר"י ור"י ור"ש דראי' שניה מטמאה מעל"ע וה"ה דקובעת וסת, ובת"ה הוסיף בזה דברים, ואפשר דכונתו דלמאי דמוקים מתנ' ביושבת ע"כ ס"ל כר"י ור"י ור"ש דאשה קובעת וסת בימי מניקותה, והלכך אצטריך לאשמועינן דא"צ בדיקה ביושבת על ד"ט, אבל אם אינה קובעת וסת בימי מניקותה לא אצטריך לאשמועינן דא"צ בדיקה בימי טוהר, ואת"ל כיון דעדיין לא אשמעינן דלא קבעה וסת בימי מניקותה שפיר תני לי' דא"צ בדיקה ביושבת על ד"ט, אכתי ליתני דמניקה א"צ בדיקה, אלא ודאי ס"ל דמניקה צריכה בדיקה, אבל לדידן מפרשינן מבקשת לישב ואשמעינן דמעין אחד, [ומשמע דעת רשב"א דמעוברת ומניקה אינן צריכין בדיקה משום חשש ראי' אלא משום קביעות וסת, והא דתנן אע"פ שאמרו דיה שעתה צ"ל בודקת קאי אאשה שיש לה וסת וכדפרש"י, אבל בתו' י' ב' ד"ה דיין, כתבו דכל ד' נשים צריכות בדיקה, וכ"כ ל"ט א' ד"ה והיולדות, וכתבו הטעם שלא תשתכח תורת בדיקה, ומיהו אכתי מוכח דמתנ' איתניא כמ"ד אק"ו בימי מניקותה דאל"כ לישמעינן דאין אק"ו בימי מניקותה, וא"צ בדיקה בימי טוהר משנה יתירה היא], עוד תירץ הרשב"א דאצטריך לאשמעינן מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה אף לר"מ וכגון שגמלתו ואין כאן משום מיניקה, וכ' עוד הרשב"א דבגמ' מוכח דבימי מניקותה לא קבעה וסת לר"מ דאם איתא דגם לר"מ קבעה וסת א"כ מאי פריך מאי למימרא לימא דאשמעינן דקבעה וסת בימי מניקותה, אלא היה ס"ל שאין הדין כן, ומשני דע"כ תנא קאי דאק"ו בימי מניקותה.
וכ' הש"ך דקיי"ל כהרשב"א שזו דעת רה"פ והריטב"א כתב שכן המנהג.
ודעת רמב"ן דקובעת וסת בימי מניקותה, ונראה דמ"מ אינה חוששת בימי מניקותה לוסת הראשון וכדאמר בגמ' ט' א' בהגיעה וסתה בימי עיבורה.
ב) וכתב הטור בשם הרשב"א דכשם שאינה קובעת וסת קבועה, כמו כן אין לה לחוש לראייתה כלל, ויש מרבוותא דאומרים דחוששת כמו שחוששת לוסת שאינה קבועה וראוי לחוש לדבריהם, ויש לעיין אם איתא דוסת של ימי מניקותה חוששת לה, אם כן למה להו בגמרא י"א ב' למימר דאשמעינן דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה והיינו לא קבעה וסת גמורה, וכר"י ור"י ור"ש דבימי מניקותה קובעת וסת גמורה, לימא דאשמעינן דמימי טהרה לימי טומאה אינה חוששת אבל בימי מניקותה חוששת, וצ"ל דדוקא בשביל לקבוע וסת גמורה מצרכינן לה בדיקה אבל בשביל וסת שאינה קבועה לא מצרכינן לה בדיקה, ולפ"ז י"ל דמימי טהרה לימי טומאה נמי חוששת, ואמנם אחרי דעיקר הטעם של הראב"ד דאית לי' דלחוש חוששת לוסת שקבעה בימי מניקותה דמדמה לה לוסת של ימי זיבתה ופסק כר"פ ל"ט א' דלחוש חוששת, אין לנו מקור לחוש מימי טהרה לימי טומאה, שהרי ע"כ מימי טהרה לימי טומאה עדיפא מימי מניקותה, ועדיפא מימי זיבתה, והא דחש הרשב"א לדעת הראב"ד יש לעי' אי חש ג"כ בימי זיבתה כדעת הראב"ד לפסוק כר"פ, או חש לומר דימי מניקותה גריעי מימי זיבתה.
ויש מקום לומר דאף לדעת הראב"ד דחוששת לוסת של ימי מניקותה היינו דוקא בקבעה וסת בימי מניקותה דחזינן שאינה ככל הנשים, אבל הגיעה וסת הקדם בימי מניקותה אין לה לחוש וכדאמרו בגמ' ט' א' בהגיעה וסתה בימי עיבורה, אבל למאי דיליף הראב"ד ימי מניקותה מימי זיבתה נראה דחוששת אף לוסת הקדם דהכי אית לי' לר"פ ל"ט א' בימי זיבתה דחוששת לוסת של כ"ב שהגיעה עכשו בימי זיבתה, אבל קשה לומר דסוגית הגמ' ט' א' דלא כהלכתא, וצ"ל דסוגית הגמ' שם לחוש דיעבד כשלא בדקה, אבל אסור לשמש בעונת הוסת, וצריכה בדיקה לכתחלה, והא דאמר שם לא בעיא בדיקה היינו שאין טהרתה תלויה בבדיקה שאף אם לא בדקה היא טהורה.
אבל בשו"ע סל"ד כתב דאינה חוששת כלל לוסת הראשון וא"צ בדיקה ומותרת לבעלה, וצ"ע כיון דפסק דחוששת לוסת שקבעה כדין וסת שאינה קבועה וכדין וסת בימי זיבתה א"כ הדין נותן דחוששת לוסת הראשון כימי זיבתה, ואפשר דלא החמיר בשו"ע אלא בקבעה וסת בימי מניקותה דלדעת רמב"ן קבעה וסת, ונהי דסמכינן אש"פ דלא קבעה וסת, מיחוש מיהא חיישינן דהא גם הראב"ד ס"ל דחיישינן, אבל לוסת הקדם לא מצינו דעת רמב"ן וסמכינן על דעת רשב"א דס"ל דאין חוששין.
והא דחוששין לימי מניקותה כוסת שאינה קבועה, כתב בס"ט דאפי' בראי' אחת חוששין, ויש לעי' בהא דאיתא בשו"ע סל"ד ואפי' שופעות ורואות דם באותן עונות אינו אלא כמקרה, ומשמע דאינה חוששת לו כלל, ואמאי הלא חוששין לראיה אחת, וי"ל דאין חוששין לוסת הפלגה קאמר, כגון שיש לה וסת לכ' יום והגיעה וסתה לאחר שהוכר עוברה וראתה, אינה חוששת לסוף כ' יום אלא ליום החדש, וכן בראתה ב"פ לסוף כ' יום, אבל ראתה ג"פ לא מש"ל דא"כ חוששת משום וסת בימי עיבורה.
ג) כ' ב"י דלדעת הרמב"ן דאשה ק"ו בימי מניקותה בזה"ז קובעת וסת אפי' מימי טהרה לימי טומאה כיון דאין אנו נוהגין טהרה בימי טוהר, ונראה דלדידן דאין אשה ק"ו בימי מניקותה, אלא אנו מחמירין לחוש לראיתה כוסת שאינה קבועה, אין להחמיר בוסת של ימי טוהר, דלא מצינו חומרא זו אלא לדעת רמב"ן דבימי מניקותה הויא וסת גמורה, ועוד דהרי דעת רשב"א דמעיקר הדין אף לחוש אין חוששין, אלא שאין אנו מקילין למעשה כיון שהראב"ד החמיר די לנו להחמיר בימי מניקותה אבל לא מימי טוהר לימי טומאה, והרי דעת הראב"ד דגם לדידן אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה, ונהי דאנו מחמירין בזה כדעת רמב"ן, מ"מ בימי טוהר שאין כאן וסת אפי' בימי מניקותה רק חוששין כוסת שאינה קבועה אין להחמיר בזה לדידן יותר מזמן הגמ', ונראה דאם ראתה בימי מניקותה ואינה זוכרת יום ראייתה אין לאוסרה כל הימים כיון דאין כאן רק דין וסת שאינה קבועה, ולדעת רשב"א מעיקר הדין אין לחוש כלל אין להחמיר מספק.
בתורת הבית שער הוסתות כתוב ומיהו נמי משמע דאפי' מיחוש נמי לא חיישא משא"כ בשאר ימי מיניקותה כו', ונראה דט"ס הוא וצ"ל לא חיישא בשאר ימי מניקותה ותיבת משא"כ מיותר, כמבואר בטור בשם הרשב"א.