חזון איש/יורה דעה/פה
סימן פה[עריכה]
א) נדה ל"ט ב' ה"ד לאו כגון דחזאי ריש ירחא וה' בירחא כו', נראה דבין לר"פ ובין לר"ה בדר"י בראתה בכ"ב ובכ"ז מכ"ב מנינא דהוא עיקר וסתה, וראי' של כ"ז מקרה בעלמא הוא, וכן בלא ראתה כלל מנינא מכ"ב, דכיון דבפ"א לא נעקר וסתה אמרינן דמקרה הוא שלא ראתה בפעם הזאת, אבל עיקר סדרי טבעה כמו שהיו שאחרי כ"ב תראה, ואע"ג שלא הוחזקה לראות לסוף מ"ד דיינינן לה כמו שראתה לסוף כ"ב דהיינו שבסוף כ"ב נגמרו סדרי מרוץ דמה והביאו את סיבת ראיתה אלא שאירע איזה מקרה בגופה שלא אירע בה מקרה הראי' בפועל אבל מיום זה יחל מחדש חליפת הסדר עד שיביא את ראיתה לסוף כ"ב כוסתה הקיים אבל הכא דלא ראתה בכ"ב וראתה בכ"ז ס"ל לר"ה ברדר"י דראית כ"ז היא ראית הוסת שנקרה הפעם שנתמשך ה' ימים ולכן יש למנות מנין ימי הוסת מראי' ההיא ור"פ סבר דראית כ"ז אינה ראית הוסת אלא מקרה והרי עברה לה וסתה ולא ראתה ומונה מיום הוסת.
ב) והנה מבואר מכאן בראתה ראיות הרבה באופן בלתי מסודר רק ראיות המרוחקות מסודרות הרי זה קביעות וסת כגון ראתה בריש ירחא ובכ"ה ובה' ובכ"ח ובי' ובכ"ו ובט"ו קבעה וסת ליום ל"ה שהרי ראתה בריש ירחא ובה' לחדש השני ולי' לחדש שלאחריו ולט"ו לחדש שלאחריו וכי היכי דאם היה לה וסת קבוע מל"ה לל"ה וראתה בינתים אין הראיות שבינתים כלום ועדיין חוששת ביום ל"ה וצריכה בדיקה ה"נ בתחלת קביעת הוסת אין הראיות שבינתים כלום והרחוקות המסודרות קובעות וסתה, ואף שיש לדחות דשא"ה בחזאי בריש ירחא ובחמשא כו' דקביעות הוסת ליום מיוחד למספר ימי החדש וכיון לג' ראיות ליום אחד משא"כ לקבוע וסת להפלגת ימים, וכן הא דאמר דלא קבעה וסת בימי זיבה משכחת לה כה"ג מ"מ מסתבר שאין חילוק בזה.
ג) ואם כיונה ב' הפלגות באופן מסודר קבעה שניהן כגון ראתה בריש ירחא ולי"ט ובריש ירחא ולי"ט ובריש ירחא ולי"ט קבעה שניהן, ולפ"ז נראה דראתה לט"ו ולט"ו זימני טובא דאמרינן דלא קבעה משום דראי' האמצעית הויא בימי זיבה, מ"מ קבעה וסת מיום ל' ליום ל' שהרי ראתה ג"פ בסוף ל' יום לראיתה בימי נדה ואם שינתה ליום כ' אם עמדה בט"ו של ימי זיבה עדיין חוששת לט"ו מיום ט"ו זה, שעבר בלא ראיה, שהרי ט"ו הבא הוא יום הוסת של ל' ואם עמדה בט"ו של ימי הנדות הרי דינו כהיתה לה וסת מל' לל' ושינתה פ"א ליום ל"ה, ומיהו מתנ' ליכא לפרושי בהכי דהכי לא היה התנא שונה מט"ו לט"ו אחרי שהוסת הוא מל' ל' ומי לא עסקינן דלא ראתה רק ג"פ מט"ו לט"ו, שו"ר דתליא בא"ר הר"א והרז"ה ז"ל עיין בס' בעה"נ.
ד) מיהו בראתה מכ"ב לכ"ב נראה דאפי' נמשך סדר הזה פעמים רבות מ"מ לא קבעה וסת ליום מ"ד דאל"כ שינתה ליום כ"ז עדיין תתסר ביום מ"ד, משום שקבעה ממ"ד למ"ד, ומסתימת הסוגיא משמע דלעולם אין לחוש ליום מ"ד אלא משום וסת של כ"ב ואפי' אם שינתה ליום כ"ג מותרת במ"ד לר"ה ברדר"י דכ"ב מכ"ג מנינן ואע"ג דהכא ביום מ"ד בימי נדותה קאי לה וטעמא דמלתא דכיון דיש לה סדר קיים מכ"ב לכ"ב הרי ידעינן סיבת הראי' של מ"ד שהוא משום הסדר של כ"ב והרי אין חליפת דמיה שב ממ"ד למ"ד אלא מכ"ב לכ"ב, משא"כ כשהראיות הקרובות בלתי מסודרות והרחוקות מסודרות וכן כשהפלגות משונות כמו ראתה בריש ירחא ובה' וכולהו כסדר הזה דע"כ תרי וסתות נינהו וכמש"נ לעיל.
ה) ויש לעיין בראתה בריש ירחא ובה' ושינתה לי' בחדש אי תמנה כ"ה מיום הראי' דאמרינן כן הוא וסתה פעם לה' ופעם לכ"ה, או דלמא וסתה מריש ירחא לריש ירחא, מיהו בכיונה ליום אחד בימי החדש אין ספק דההוא יומא גרים ולא איכפת לן למשך ההפלגה, מיהו יש לעיין בקבעה וסת להפלגות בכה"ג.
ו) יש לעיין בראתה ב"פ מכ"ב לכ"ב ושינתה פ"א לכ"ז וראתה אח"כ לכ"ב מיום כ"ז אי קבעה וסת, או דלמא צריכה לקבעו ג"פ רצופין, דתרי זמני קמאי כבר נעקרו בעקירת פ"א, וכן נראה.
ז) ה"ד לאו כגון דחזאי כו', ובתו' ד"ה אלמא, הנה מבואר דלפרש"י גם לר"פ פשיטא לי' דר"י לא אמרה במ"פ והלכך אם לא כיונה את הראיות שלפני הוסת כגון ראתה בה' בירחא ובי' ובד' ובי' ובז' ובי' לא מש"ל פלוגתא דר"י ור"ל דממ"נ אם היו כלם ממע"פ גם לר"י לא קבעה ואי כשראתה באחרונה בי' בירחא ממעין סתום אין זה קביעות וסתה בימי נדותה [ונראה דלר"פ בכה"ג גם לר"ל קבעא כיון דפעם הג' ממע"ס, ולפ"ז גם לר"ל צריכה בדיקה בימי נדותה ומתנ' דלעיל י"א צריך לאוקמי ממע"פ וכמו שפי' תו' התם לר"י רק הנפקותא בין ר"י לר"ל בכיונה תרי זימני קמאי דלא קבעא בפעם הג' אף ממע"ס ודוחק] והלכך מוקים לה ר"פ בכיונה ראיותיה כגון ראתה בריש ירחא ובה' ובריש ירחא ובה' וראתה אח"כ בה' ובריש ירחא לא חזאי ולכו"ע דהוי כראתה בריש ירחא דהעדר הראי' מקרה בעלמא הוא אבל תכונת חליפת דמיה היא במצבה התמידי בה' בירחא בירחים העברו כדחזאי, והלכך לר"ל לא קבעה בהן וסת ולר"י כיון דלא נפתח מעינה הפעם קבעה וסת בראי' זו, והנה קשה לפי' זה דע"כ לא קאמר ר"פ דחשבינן לה כאילו ראתה אלא ביום שקבעתו ג"פ ולא בתרי זימני, וכמו שהקשו תו', ונראה דגם לפרש"י י"ל דמיירי בג' זמני ובפעם הד' ראתה בה' ולא בריש ירחא ובג' זמני קמאי לא קבעה משום שראתה ממע"פ וקבעה בפעם ד' וה"ה כשהקדימה כבר פ"א בריש ירחא באופן דריש ירחא הוה לה וסת קבוע.
ח) והנה לפי' זה י"ל נמי הא דאמר ר"ל אקל"ו בימי זיבתה כה"ג כגון ראתה בכ' בירחא ובריש ירחא ובכ' ובר"י ובכ' ובר"י ובר"י ובכ' לא חזאי אבל בימי זיבה ממש לא, והנה ר"ה ברדר"י פליג בתרתי, האחד דלא חשבינן לה כראתה ביום הוסת והיה הדין נותן דקבעה וסת אף לר"ל דהרי ראתה בפעם הג' ממע"ס ופליג גם בזה דאף ראי' אחת ממע"פ אינו מצטרף לקביעות וסת ור"י ור"ל מיירי בחזאי בר"י ובר"י ובכ"ה ובר"י דכה"ג ס"ל לר"י דקבעה, וכן יש לפרש להא דקבעה בימי זיבה בחזאי בר"י ובר"י ובכ' ובר"י.
ט) והנה לפרש"י נראה דכי קבעה וסת ממע"פ הוי וסת קבוע לעולם אף אם לא תראה אח"כ תוך ז' קדם יום הוסת חוששת ליום וסתה כדין וסת קבוע, אבל בתו' פי' דכל שראתה ממע"פ הוי וסת לימים ולוסתות הגוף שהרי לא קבעה אלא ממ"פ והלכך לא מש"ל פלוגתא דר"י ור"ל בלא כיונה ראיותיה שקדם הוסת דממ"נ אם ראתה גם עתה אין נפקותא בראיתה ואי לא ראתה הרי אינה חוששת כלל לוסתה והלכך מוקים לה בכיונה ראיותה בר"י ובה' ובר"י ובה' ובר"י ובה' ובה' לחוד וחשבינן לה כאילו ראתה, ולפ"ז שפיר י"ל דלר"ל אף ראי' אחת ממע"פ אינה מצטרפת לקביעות וסת, ולר"י אפי' כלן ממע"פ קבעה, מיהו הא דקאמר אקל"ו בימי זיבתה נראה דכש"כ כשעומדת אח"כ בימי נדותה דחוששת לוסתה ולר"פ ודאי ר"י ור"ל פליגי אהא דשמואל דלא קבעה וסת בימי זיבתה.
י) מיהו לר"ה ברדר"י דפליג דלא חשיב לה כאילו ראתה וע"כ ר"י ור"ל מיירו דראתה תרי זימני קמאי ממע"ס פליג נמי בעיקר סברת ר"פ וס"ל דר"י מודה דמעיין פתוח אין זה קביעות וסת והלכך י"ל דר"י ור"ל מודו דלא קבעא ג"כ בימי זיבה כשמואל והכא נמי בכה"ג מיירי דראתה בריש ירחא ובר"י ובכ' ובר"י דלא מקרי ימי זיבה דדמי יתירא הוא דאתוספו בה ותרויהו מודו דאין ימי נדה קבעו משום שאין ראיתה מכרעת וסתה אחרי שמעינה פתוח ואין ימי זיבה קבעו משום שדמי' מסולקות, והראי' כמקרה אלא שבזה נחלקו בכיונה ג' ראיות לר"י והקדימה פ"א לראות ג"כ תוך הוסת דר"ל סבר אם הקדימה יותר מז' יום קבעה וסת ולא אמרינן כבר נסתלקו דמיה מחמת ראית תוך הוסת אלא אמרינן עיקר הראי' הוא זמן הוסת ותוך הוסת דמי יתירא הוא אבל אם הקדימה פחות מז' יום ויום הוסת תוך ז' לראי' הרשב"א ז"ל דר"י ור"ל ל"פ אדשמואל ובתו' כתבו דלית הלכתא כשמואל דר"י פליג עלי' ומפרשי דלצדדין נינהו ובימי זיבה מיירי שכל הראיות הוו בימי זיבה.
יא) ולמאי דקיי"ל כר"ה בדר"י, ראתה בכ"ה ובכ"ו כ"ז כ"ח ואח"כ עברה עלה יום כ"ה בלא ראי' וראתה בכ"ו וכן פעם השנית לאחר כ"ו עדיין לא קבעה שהרי פעם ראשונה ממעין פתוח היתה ואי עברה עלה פ"א יום כ"ו בלא ראי' אינה חוששת לו עוד, ראתה תרי זמני בכ"ה ואח"כ ראתה בכ"ד ובכ"ה קובעת וסת לכ"ה דדמי יתירי הוא דאתוספו בה, ראתה ממע"פ דקיי"ל דלא קבעה אי חוששת כוסת שאינו קבוע האריכו בזה הראשונים ז"ל, ונראה דלפי' התו' דכל דראתה ממע"פ הוי כוסת לימים ולוסתות הגוף אין ספק שאין חוששת לו ממעין סתום, מיהו דעת הראב"ד ז"ל במזלפת איזו ימים אחר הוסת דחשיב כעונה אחת וחיישינן לכל משך הזילוף, וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה, עיין בס"ט ובח"ד סי' קפ"ז.
יב) ראתה בר"י ובר"י ובכ"ה ובר"י, כתבו הראשונים ז"ל דחוששת לכ"ה מיהו יש לעיין אי לא חיישינן לי' רק כוסת שאינו קבוע או דלמא דחיישינן להקדמת הוסת ונ"מ דאפי' עקרה פ"א י"ל דלאו כלום הוא כיון דחיישינן לה להקדים פעם ופעם לאחר, וכן נראה לפ"ז דלאו לכ"ה לחוד חוששת אלא לכל הימים עד שיעבור הוסת דאע"ג דלא חזאי בכ"ו מ"מ כיון שדרכה להוסיף בדמים יש לחוש גם לכ"ו וכ"ז וכש"כ אם התחילה בכ"ה ומשכה ראיותיה עד יום הוסת דחיישינן לכל הימים ואפי' את"ל דבעלמא לא חיישינן לראיה ממעין פתוח היינו בראיה לאחר הוסת משא"כ קדם הוסת.
יג) ל"ט א' שא"צ בדיקה והא מדקתני כו', יש לעיין אכתי תבדוק דלמא קבעה וסת כדפריך לעיל י"א וי"ל דר"י אמר בסמוך משמי' דשמואל דלא קבעא וסת מיהו מאי קמבעיא לי' מקבע לא קבעה מיחוש מהו דנחוש לה פשיטא דלא חיישינן דאל"כ תבדוק ולק"מ דע"כ לא פריך לעיל אלא בנדה וביושבת על ד"ט דהא דלא צריכה בדיקה אינו משום דלא חיישינן לראיה אלא משום שאין נפקותא בראיתה והלכך פריך אכתי נפקותא בראיתה לענין קביעות וסת אבל הכא בי"א יום שראיתה טמאה ואפ"ה א"צ בדיקה דלא חיישינן שתראה כש"כ שאין להצריכה בדיקה משום קביעות וסת, מיהו צע"ק למש"כ תו' דמיניקה מסולקת דמים טפי מתוך ימי זיבתה אלא משום דזמן ארוך הוא הצריכוה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מאי פריך תבדוק דלמא קבעא וסת וי"ל דהאמת משני דלא קבעא וסת בימי טוהר.
יד) כגון דחזאי בר"י ובר"י ובכ"ה ובר"י, כתב ב"י סי' קפ"ט בשם הרשב"א ז"ל דה"נ בימי זיבה מיירי כה"ג דראתה בכ' ובר"י ואמרינן נמי דמא יתירא אתוספו בה, ולפ"ז נראה דכש"כ דמיחש חיישי לוסתה כה"ג כגון ראתה ג"פ בר"י וראתה בכ' בירחא צריכה לחוש לוסתה בר"י אע"ג דמתרמי בימי זיבה דיש להחזיקו לתוספת דמים ואין כאן סילוק דמים של ימי זיבה וסתימת הסוגיא ל"מ הכי דקמבעיא לי' מיחש מהו דנחוש לי' ופי' תו' דהיינו אי מתרמי וסתה בימי זיבה ולא מש"ל אלא בכה"ג דראתה תוך י"ח לוסתה ואמאי לא מחזקינן לי' לתוספת דמים, מיהו לפרש"י ז"ל דמיבעיא לי' אי צריכה לחוש לראיתה בימי זיבה כוסת שאינו קבוע ניחא.
טו) והא דפשיט לי' ר"פ מהא דהיתה למודה כו', והתם בוסת קבוע בימי נדותה שפגע הפעם בימי זיבתה מיירי, היינו דתרויהו בחדא מלתא תליא דכיון די"א יום היא בחזקת טהרה הרי אין הוסת שהוחזק בימים הראוים לראיה מורה על יום הזה שתראה בו ואפ"ה אסרו חז"ל בכל יום הראי' ה"ה בראתה בימי זיבה שאין וסת קבוע בימי נדה מורה יותר מראי' של ימי זיבה, ומיהו בראתה בימי זיבה אפי' ג"פ נעקר בפ"א כדין ראי' אחת אבל בימי נדה דהוי וסת קבוע כל שלא עקרתו ג"פ שעדיין הוא קיים אוסר את יומו בין שיפגע בימי נדה בין בימי זיבה [ועיין ס"ט סי' קפ"ד שהעתיק דברי הר"ן בזה ותמה עליו, וכנראה כיון למש"כ בסוף דבריו ז"ל שכתב וי"ל בדוחק ול"י למה חשבו לדוחק].
טז) מיהו יש לעיין דהנה בדין פתחי נדה אע"ג דעיקרו נראה דימי זיבה חלקה התורה דינן משום שהן בלא עת וכדכתיב קרא מ"מ פרטי דיניהן לא החשיבה התורה לפי סיבה זו אלא לעולם דין הזיבה בראי' שאחר ראית נדה וכמש"נ לק' סי' קי"ט סק"ו בס"ד, דבשעת מ"ת התחילו בימי נדה אע"ג דהויא קיימא בי"א יום, וכן גיורית מתחלת בימי נדה וכן ראתה נדותה בשפופרת ותוך י"א יום בבשרה ראי' שני' היא תחלת נדותה וכן לר"ע דבעיא ספורים בפנינו אע"ג דבאמת עברו עלה ז"נ וכבר התחילו פתח נדותה מ"מ כיון דלא ספרה עדיין ימי זיבה הן, וה"נ בסוגיא בראתה בר"י ובר"י ובכ' ובר"י דמחזקינן ראית כ' לתוספת דמים וראית ר"י לעת נדתה אפ"ה לענין דין הזיבות קרינן לי' בלא עת.
יז) ולענין דין דכל י"א יום בחזקת טהרה, מבואר בדברי הרשב"א ז"ל דאינו תלוי בדין הזיבות אלא בעיקר סברת סילוק הדמים, ולפ"ז צריכה האשה לחשב תרי חשבונות אחד לענין פתחי נדותה ואחד לדין משנתנו לכל י"א בחזקת טהרה וזה תמוה מאד, גם לפ"ז למה אתותב רבא דקאמר שא"מ מעל"ע מהא דתניא זבה ושומרת יום מטמאין מעל"ע הא מש"ל דתהא זבה ושומרת יום בעת שאינה מסולקת דמים וכמש"נ לעיל ומש"ל נמי ע"פ דברי הרשב"א ז"ל בראתה בר"י ובר"י ובכ' ובכ"ז כ"ח כ"ט ובר"י דכלן תוספת דמים הן ויש להן תורת שלא בשעת וסתה ולא תורת י"א יום, לכן כשראתה בכ' ובר"י ובב' ג' ד' וספרה עד י"א וראתה בי"ב והשלימה בי"ט וכשתראה אח"כ קמה לה בימי זיבה ואינה מסולקת דמים באמת שהרי דמיה נסתלקו בראית תחלת החדש וראית י"ב היתה מקרה תוך ימי סילוק הדמים ועתה כבר שבו דמיה, וכן יש לעיין בהא דפשיט ר"פ מהיתה למודה, והנה ר"פ סבר דחשיב כאילו ראתה בכ"ב וחשיב ראית ה' בירחא כראית תוך ימי נדותה, ולפ"ז כשראתה בכ"ז אין ראי' זאת מסלקת דמים י"ח יום אלא עיקר תכונתה קיימה כאילו ראתה בכ"ב ובכ"ז דאינה מסולקת רק י"ח יום מיום כ"ב וא"כ לא פשיט מידי נהי דלענין נדה ופתחה מכ"ז מנינן מ"מ דין דלא קבעה וסת בימי זיבתה הרי יש לו דין מיוחד וחשבון מיוחד ותלוי בסילוק דמים.
יח) והנה דעת הראב"ד ז"ל בראתה ג' ימים בימי זיבתה וראתה בימי ספירתה דקבעא וסת, ובאר טעמו דלעולם לאחר י"א יום היא חוזרת לטבעת ימי הנדה וכבר שבו דמיה, ולפ"ז ע"כ עיקר דין הזיבה אינו תלוי בעת סילוק הדמים שהרי לאחר שראתה בימי ספירה שבחקי טבעה היא ראית נדה וכשתגמור ספירתה עדיין היא מסולקת דמים י"א יום ואינן אלא בתורת הנדה באמת ואם ראתה תוך י"א מתחלת למנות י"א יום אחר כלות ז' ימי נדותה והן באמת ראוין לראיה בטבע, והנה יפלא מאד איך יתחשב דין משנתנו כל י"א בחזקת טהרה שתלוי במירוק דמיה וצע"ג, אבל לדעת הרז"ה ז"ל בהשגות נראה שבאמת אינה חוזרת לטבע נדותה עד שיעברו עלה ז' ימים בלא ראיה אבל כל שלא עברו עלה עדיין סיבה הראשונה מושלת בה והכל נגרר לפתיחת המעין העבר ודעת הרז"ה ז"ל דלא קבעה וסת ממע"פ לעולם אפי' בימי זיבה.
יט) והנה בוסת הנמשך איזו ימים, מן הדין אין לחוש רק ליום התחלתו דהשאר ממעין פתוח ואפי' פ"א אין לחוש לו שהרי לא הוחזק אלא ממעין פתוח ולא מן הסתום, מיהו נאמרו בו ב' טעמים לחוש לו, האחד דעת הרמב"ן ז"ל כיון דהחמירו שלא לסמוך על חשבונן ובכל ראי' יש לחוש לספק נדה ספק זיבה הלכך חיישינן שמא יום ראשון היה בימי זיבה והשני בתחלת נדה, וכן יש לחוש לשלישי ולרביעי, והנה לטעם זה אין לחוש אלא ליום שראתה כגון אם ראתה ביום הוסת והפסיקה יום אחד וראתה אינה חוששת אלא ליום הראי' וכן אם הפסיקה כל הלילה וראתה ביום הלילה מותרת כדין כל וסת, וכל זה אינו אלא בראתה ג"פ ביום אחד אבל אם לא ראתה רק פ"א או שתים נעקר בפ"א, ועוד טעם שני דזמנין דמדלפת וחשיב כראי' אחת והוי כעונה אחת וצריך לעקור כל העונה ג"פ, ואסורה גם במפסקת אטו מדלפת, ולט"ז יש מקום לומר דגם הפסקת מעל"ע לא מהני, וכן י"ל דגם בהמשיכה פ"א ושתים צריך עקירת ג"פ דבפ"א כבר הוחזק הוסת להמשך ונחשב כל משך המשכתו כעונה אחת, ומיהו נראה דגם לט"ז אין לאסור רק בנמשך ג"פ וכן נראה מסתימת דברי הר"א ז"ל בס' בעה"נ וכן נראה דבהפסיקה יום שלם לא גזרינן אטו מדלפת ולא חיישינן כלל לראי' שאח"כ כיון שהוא ממע"פ.
כ) וכן בהקדימה ראיתה קדם הוסת, נראה דאינה אסורה רק אותו היום ואם עקרתו פ"א הותר ואם החזיקתו ג"פ צריך עקירה ג"פ, וכ"מ בס' בעה"נ, ולפ"ז אם הקדימה לראות בימים ולהפסיק הלילות מותרת בלילה ואסורה ביום, ונראה דאפי' אם החזיקה להקדים ג"פ ואח"כ הקדימה וראתה יום אחד והפסיקה עד הוסת וראתה ביום הוסת א"צ אח"כ לחוש אלא ליום הקדימה וליום הוסת ולא לימים שבינתים, מיהו יש לדון משום טעם הרמב"ן ז"ל דהאידנא יש לחוש לראי' ממע"פ, ומיהו ברמ"א סי' קפ"ד ל"מ שכתב אשה שמשנית וסתה כו' משמע דמעת הקדימה ואילך אסורה מחמת הוסת דהוי כאין לו יום קבוע, ובאמת ל"ד לוסת הנמשך דלא חיישינן לי' דהתם ע"כ נעקר הוסת בפעם הזאת ואפי' אם תראה אח"כ אין זה מחמת וסתן הראשון שהרי לא הוחזקו אלא ממעין פתוח ופתיחת המעין גרם להו והו"ל כוסת לימים ולקפיצות ולא קפצה אבל בהקדימה הוא תנאי בעיקר הוסת שאין יומו קבוע אלא לפעמים תקדים מחמת תוספת הדמים, ולפ"ז י"ל דחוששין מעת הקדימה ואילך, ומיהו נראה דאם לא הקדימה רק פ"א נעקר בפ"א.
כא) אמנם הש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט כתב בהדיא דאין כונת הרמ"א ז"ל אלא לאסור יום הקדימה, וכן נראה עיקר דהנה בוסת הנמשך מדינא אין לחוש רק לתחלתו אפי' אם נמשך ג"פ מתרי טעמי אחד שאין ראי' ממע"פ קביעות ואין ג"פ מחזיקות שבה טבע קימת להתמשך שאין ענין הוסת אלא בעיקר פתיחת המעין שבזה לו יסוד בטבעיהן הנודע לנו ע"י ג' ראיות, אבל שיעור המשכתו אחר פתיחת המעין לעולם הן מקרים בודדים שאינם שבים לפי סיבה נכונה וקימת, ועוד שאפי' אם תחשבנו למוחזק לא הוחזק אלא ממע"פ וכמו שופעת ד"ט מתוך דם טהור וכי היכי דהתם בשופעת ה"נ בפוסקת דכל תוך ז' יהי' פתיחת המעיין גורם להדם שיבוא, והראב"ד ז"ל חשש במדלפת שיהי' כעונה אחת, ודבריו ז"ל צריכין תלמוד אם יהי' כן גם לענין קביעות וסת כגון מדלפת ב' ימים ואח"כ ראתה ביום השני לחוד ואח"כ ביום הראשון וביום השני אם יהי' דינו כראתה פ"א בתחלת העונה ופעם בסופו דקבעה וסת, וזה זר מאד, ואם לענין קביעות בעינן דוקא שתראה ג"פ בעונה אחת ע"כ שאין דרך הוסת להעתק מעונה לעונה אלא להשתרבב פעם קדם ופעם אחריו אבל לעולם לא יעבור עונתו בבלי ראיה וא"כ כשקבע ג"פ והמשיך ראיתו בכל פעם ואח"כ עבר עיקר עונתו ולא ראתה בו ע"כ עקרה וסתה הפעם ומה לנו לחוש שתראה אחר העונה, וכבר נחלקו הראשונים ז"ל על הראב"ד ז"ל והכריעו מסוגיא לעיל י"א דבימי נדותה א"צ בדיקה דלא כותי' אלא גם מדלפת עונה הראשונה היא עיקר ראיתה ומה שרואה אח"כ אינו אלא הוספה ואין לחוש להן ונסתם כותיהו בשו"ע סי' קפ"ד, והנה לפ"ז כשהקדימה לראות קדם הוסת אפי' מדלפת עד אחר הוסת אינו נידון כעונה אחת אלא עיקר ראיתו הוא בעונתו והשאר אינו אלא תוספת מקרית וכש"כ בפוסקת שגם הראב"ד ז"ל מודה שאינו כעונה אחת.
כב) ועפ"ז נראה שאין דין הוסת האוסר עונתו אלא העונה בלבד אשר בהעדר הראי' בעונה זו דיינינן לעקירת הוסת, והלכך הוי בחזקת ודאי שיבוא מכח חזקת אורח ב"ב אבל קדם העונה אינו אלא כאין לה וסת אחרי שדרכו להשתרבב לפניו, והנה לו ידעינן דכל ראית הדם שקדם הוסת אינו אלא הוספת הדם מכח הוסת אפשר שלא יהי' מתחזק גם בג"פ כמו לאחר הוסת, אבל בג"פ אנו מחזיקין את ההקדמה לקביעות וסת אחר, ואפשר שאפילו אם הוסת שאח"כ סיבתו מ"מ מתחזק בג"פ, מיהו לכל הפירושים לעולם אין דין הוסתות אלא על עונה אחת לעולם, והלכך אי הקדימה פ"א חוששת לעונת הקדימה כוסת שאינו קבוע ואם הקדימה ג"פ הוי כוסת קבוע ואם הקדימה ב' ג' עונות ומשכה ראיתה בכל העונות בין מדלפת ובין פוסקת אינה חוששת אלא לעונת תחלת הקדימה.
כג) ודברי הרמ"א ז"ל מתפרשים שצריכה לחוש לעונת הקדימה, ואם הקדימה יום אחד חוששת לאותו היום, הקדימה ב' ימים ופסקה ביום א' שלפני הוסת הותר יום א' וחוששת ליום ב' וכן במאחרת, וכן הגר"א ז"ל הראה מקור ד"ז במתנ' דהיתה למודה ושינתה דזה וזה אסורין וכש"כ בזה, והח"ד הקשה לפי' זה דלא הו"ל להרמ"א ללמדו מהגה"מ אחרי דמשנה מפורשת היא, ואין זה תימה שהרי בתמונתו דין זה חלוק מדין המשנה, דהתם אין הדרך להשתנות מט"ו לכ' והוא התחלת קביעות וסת אחר והכא מדרך להשתנות והוי עיקר הוסת, וכה"ג דרך האחרונים ז"ל להעתיק דברי הראשונים ז"ל, ומיהו לישנא דהרמ"א ז"ל סתום דהו"ל לפרש דאין לחוש אלא להפעם ששינתה ובעקירת פ"א הותר ואפי' אם הקדימה הרבה פעמים ולא כיונה תחלת הקדימה לעונה אחת ושבה לוסתה פ"א הותרו כל עונות הקדימה, והח"ד ז"ל כתב לפרש דבאשה שמשנית וסתה וקשה לעמוד על חשבונה ופעמים שתקבע כל ימי השינוי הלכך חיישינן לכלהו דמה"ט כתב הראב"ד ז"ל בכל הנשים דצריכות לחוש לכל משך ראיתן דלמא כבר שינתה והימים שהן עתה באמצע הוסת כבר היו בתחלתו, ונהי דלא קיי"ל בהא כהר"א ז"ל, אבל בידוע שמשנית יש לחוש לכל הימים וכ"כ בס"ט, איברא לא הו"ל להגה"מ והרמ"א בד"מ לקצר כל כך והו"ל לבאר טעמם, ואחרי שהש"ך והגר"א ז"ל לא פי' כן נראה שאין להחמיר בזה אלא כל שידוע חשבונה יש להורות כפי עיקר הדין.
כד) ובוסת ההפלגה שהקדימה, דנתבאר דצריכה לחוש ליום שהקדימה, נראה דא"צ לחוש רק מחמת יום הראי' בעצמו ולא להקדמת הוסת כגון וסת שהוא מכ"ח לכ"ח ושינתה והקדימה בכ"ה וראתה גם בכ"ח חוששת לכ"ה למנין כ"ה העבר שהוא יום כ"ב למנין הוסת של כ"ח ואינה חוששת ליום כ"ה של מנין כ"ח שמא תקדים ג' ימים כמו שהקדימה בהגעת וסתה העבר, וכן במאחרת היה לה וסת לכ"ה וראתה בכ"ה ובכ"ח אי בעינן למיחש ליום כ"ח אין לחוש רק ליום כ"ח מראית כ"ח ולא ליום כ"ח מפתיחת המעין שהוא כ"ה מראית כ"ח, היתה למודה מכ"ח לכ"ח וראתה בכ"ב וראתה בכל יום עד כ"ח אסורה ליום כ"ב לפתיחת המעין ומותרת ליום כ"ג ואסורה ליום כ"ד ומותרת לכ"ה ואסורה לכ"ו ומותרת לכ"ז ואסורה לכ"ח ומותרת לכ"ט ואסורה ליום ל' ומותרת בל"א ואסורה בל"ב ומותרת בל"ג ואסורה בל"ד, ראהשני' בכ"ה לפתיחת המעין ומשכה ראיתה ז' יום דהיינו עד יום ל"א לפתיחת המעין הותר יום כ"ב ויום כ"ד שהרי לא ראתה לכ"ב ולכ"ג, אבל עדיין יש לחוש לקביעות וסת לכ"ד שהוא כ"ו לפתיחת המעין והרי ראתה בו והלכך אסורה ביום כ"ה לפתיחת מעין בפעם השני שהוא יום כ"ד ליום וסתה אבל ליום כ"ו כ"ז אין לחוש אבל יש לחוש לכ"ח מפני וסת של כ"ה וכ"ה מכ"ה מנינן שהוא יום כ"ח וליום ל"א מפני וסת של כ"ו אבל כ"ז כבר פקע ועדיין אסורה מחמת כ"ח שהוא וסת קבוע ולא פקע בעקירת פ"א ואסורה ביום ל"ז.
כה) מיהו יש לעיין בהיתה לה וסת קבוע והקדימתו פ"א וביום הוסת לא ראתה, אי מנינן ימי הוסת מיום הראי' כמו באחרתו דקיי"ל כר"ה בדר"י, או דלמא בהקדימתו לכו"ע דיינינן לי' כעברה וסתה פ"א ולא ראתה כלל דחשבינן מיום הוסת שהיה ראוי לראיה ואי מונה מיום הראי' אסורה ביום כ"ח כ"ט ל' ל"א ל"ב ל"ג ל"ד.
כו) ומלבד הימים הללו שהיא אסורה מחמת הפלגה הראשונה יש לחוש עוד להפלגה השני' שהיתה ליום י"ט לראית כ"ח שהיא עיקר ראית הוסת ואסורה בי"ט הבא ובכ' דלמא ראית הכ"ה היא הפלגת ראית כ"ז ובכ"א דלמא הפליגה מראית כ"ו ועוד דלמא הפליגה כ' מיום וסתה ואסורה ביום כ"א מיום פתה"מ ובכ"ב דלמא הפליגה מכ"ה ועוד דלמא הפליגה בראית כ"ו מראית כ"ז שהוא כ"א יום ואסורה ביום כ"א מיום כ"ו שהוא יום כ"ב מכ"ה.
כז) ועל פי החששות האמורות יש לחשוב ולהוסיף את ימי איסורה למכביר, אבל נראה דלענין הלכה אין לחוש כל כך וכאשר יתבאר בס"ד להלן.
כח) בס' ח"ד סי' קפ"ט ס"ק י"ד הביא דברי הרמב"ן ז"ל בחי' וסוגיא דשלהי פ' ב"כ, ובאמת שקשה לעמוד על הדבר מהעתקת הקיצור, אבל הנראה מתוך הסוגיא ע"פ תוכן פירושו הוא דהעיקר תלוי אם ראתה ביום וסתה אם לא, דאם ראתה ביום וסתה והקדימה בראיתה ג"כ קדם יום הוסת או שראתה גם אחר יום הוסת אז דיינינן ראית יום הוסת לעיקר הראי' וראיות האחרות זולת הוסת לתוספת דמים, אבל אם לא ראתה ביום הוסת אלא בימים שלפניו או שלאחריו, בזה נחלקו ר"פ ור"ה אי מנינן מיום הוסת כיון דלא נעקר ג"פ או מיום הראיה, ובזה קיי"ל כר"ה דמיום הראי' מנינן.
כט) ופירוש הסוגיא הכי הוא, דר"פ דאמר כ"ב מכ"ב מנינן סבר דוסת הפלגות ענינו כוסת החדש שאין קביעותו בארך הזמן מראי' לראי' אלא שיום החדש גורם ה"נ יום האחרון של וסת ההפלגה גורם הראי' בין שראתה באמצע ההפלגה ובין שלא ראתה כמו בוסת החדש דחוששת לוסתה לכו"ע אע"ג דראתה באמצע ההפלגה אלא דהתם נסמן היום ע"פ מנין ימי החדש והכא נסמן במנין ימי חלד, והלכך היתה למודה לראות יום כ"ב ושינתה לכ"ז מונית וסתה מכ"ב וכש"כ כשראתה בכ"ב ובכ"ז דמונית מכ"ב, ונראה דה"נ בראתה בכ"א ובכ"ב לא ראתה דמונית כ"ב כמו בוסת החדש דאם היתה למודה לראות כ' בחדש וראתה בי"ט או בכ"ח דוסתה עדיין קיים ליום כ' בירחא, ונראה דבעבר עלה ג"פ יום כ"ב מכ"ב ולא ראתה נעקר הוסת ואע"ג דראתה בכ"ב מכ"ז ובכ"ב מכ"ב ולא שייך הכא לומר דחזרה לקביעות קמייתא לראות מכ"ב לכ"ב כיון שאין ארך זמן שלילת הראי' מענין הוסת אלא חליפת ימי חלד הן המיחדים את יום הוסת ועל פיהם עבר יום הוסת בלא ראי' וכמו בוסת החדש ששינתה ליום אחר שנעקר יום הזה בג"פ ואין נקבע הוסת החדש עד שתכוין ראיתה ליום אחד ג"פ ולא סגי בב' פעמים לידון כחזרת הוסת [מש"כ הדבר בראתה לכ"ב ושינתה לכ"ז אינו אלא למשל בעלמא, אבל אינו מדוקדק דהכא הוי יום כ"ב מכ"ב בימי זיבה ואין עקירתו עקירה].
ל) וכן לענין קביעות וסת, ראתה לסוף כ' ולאחר י' ולאחר כ' קבעה וסת וראית י' שבהפלגה האמצעית אינה מבטלת את סדר ההפלגות כמו בדין וסת החדש כה"ג, ור"ה סבר דוסת הפלגות נקבע ע"פ שהית הדם לבוא והלכך בשינתה לכ"ז מונית כ"ב מכ"ז וכן כשראתה בכ"א ובכ"ב לא ראתה מונית מכ"א, ולזה פריך ר"פ בהא דאמר ר"י אשה קובעת לה וסת בימי נדותה וקמפרש לה גם בוסת ההפלגות כגון ראתה אחר ה' ואחר כ"ה ואחר ה' ואחר כ"ה ואחר ה' ואחר ל' דקבעה וסת מל' לל' ואין הראיות שבינתים סותרות את סדר ההפלגות. ויש לעיין בזה דנקט ר"פ ראי' בתרייתא אחר ל' אי דוקא בכה"ג דהראשונות היו ממעין פתוח צריך שהאחרונה תהי ממעין סתום ועוד כדי שתעקר ראיות כ"ה שאם ראתה ג"פ בכ"ה אחר ה' הרי קבעה בראית כ"ה וסת מל' לל' ממעין סתום, אבל כשלא קבעה ולא כיונה ראיות שבינתים וכיונה ראיות המרוחקות קבעה וסת לההפלגות המרוחקות, או דלמא צריכה שתפסיק פ"א שיעור ארך הפלגתה, והדעת נוטה כסברא הראשונה דלר"פ וסת הפלגה כדין וסת החדש.
לא) וקמשני שא"ה דאמרינן דמי יתירא הוא דאתוספו בה, ר"ל דע"כ לא קאמר ר"ה דמונית מכ"ז אלא בלא ראתה בכ"ב, דע"כ נשתנה ונעתק ראית הוסת ליום מאוחר, אבל בראתה בכ"ב ובכ"ז מכ"ב מנינן וראית כ"ז תוספת דמים והכא כראתה בכ"ב ובכ"ז דמי שהרי ראתה ביום קביעותה, ובדין הוא דלישני לי' בקצר דשא"ה דאמרינן דמי יתירא כו' אלא משום דר"ה פליג גם בעיקר דינא דר"פ דממעין פתוח לא קבעה ואפי' אם כיונה יום החדש ג"פ והא דר"י קמפרש בראתה ב"פ ממעין סתום ופעם הג' ממעין פתוח דאמרינן דמי יתירא לענין שאינו נידון כמעין פתוח וממילא נלמד דגם בוסת הפלגות לא מקרי שינתה הפלגותיה אלא תוספת דמים.
לב) ויש לעיין אי מודה ר"ה בראתה לאחר כ"ב ולאחר ח' ולאחר כ"ב ולאחר ח' ולאחר ל' דקבעה מל' לל' כיון דראיות שבסוף ל' לא היו ממעין פתוח דדוקא לענין מעין פתוח לא מהני פעם השלישי לגלוי' על הראשונות דממעין פתוח לאו ראי' היא לענין קביעות אבל לענין השואת ימי הראיות לסדר קבוע מודה ר"ה לדר"פ דדיינינן ראיות המסודרות לקביעות ושבינתים למקריות או דלמא ר"ה פליג גם בזה דדוקא בב' ראיות שוות בהפלגותיהן ובהפלגה השלישית הפסיקה בראי' באמצעיתה הוי קביעות וראי' שבאמצע הפלגה הג' תוספת דמים בעלמא היא, אבל בהפסיקה בראשונות לא, וקצת נראה כהאי סברא אחרונה ממאי דקיי"ל דאין אשה ק"ו בימי זיבה והא דקאמר ר"ל אקלוב"ז כתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל דמיירי נמי כה"ג דקבעה בימי נדותה, ויש ללמוד מסתימת הסוגיא דימי זיבה וימי נדה דיניהן שוין ואי ראתה ראיות הראשונות בימי זיבה וראיה הג' בימים הראוין לנדה לא קבעה ולא דיינינן את ראיות המשולשות בסדר קבוע להראיות העיקריות ושבינתים לתוספת, ומזה נלמד דה"ה בראתה לאחר י' ולאחר כ' ולאחר י' ולאחר כ' ולאחר ל' דלא קבעה ולא דיינינן את ראיות שבסוף ל' לעיקריות אלא כאין לה וסת, ומיהו יש לחלק דבראתה הראשונות בימי זיבתה כיון דמספקינן דאין הימים ראוין כלל לקביעות אין השואת סידורן מהני להכריע בזה, אבל בספקנו אי הראיות הסתדרו כראוי או כלן משובשות במקרה, בזה יש להחזיק את המסודרות לקביעות ודוחק וצ"ע, ועיין לעיל ס"ק י"ד ט"ו.
לג) ולפ"ז עלה בידינו א) בראתה ב' פעמים ליום ל' וראתה בה' ובכ"ה קבעה וסת לכו"ע ליום הל' ואע"ג דהפסיקה באמצע הפלגה השלישית, ב) ונראה דאסורה בעונת כ"ה קדם שראתה דכל שקובעת בו יש לחוש לו, וזה דלא כהש"ך סי' קפ"ט סק"מ, וגדולה מזו מבואר לעיל ס"ק י"ד ט"ו דאפילו אי ראי' הג' בימי זיבתה מ"מ קובעת, וע"פ האמור מיירי בוסת ההפלגות, ג) ואי הפסיקה באמצע ההפלגה הראשונה ובב' אחרונות לא הפסיקה או שהפסיקה בההפלגה האמצעית יש להסתפק אי קבעה, והח"ד ז"ל משוה דין זה לדין קביעות וסת ממעין פתוח ומסתפק בראי' האמצעית ממעין פתוח אי קבעה, ולפי המבואר אין הכרע שדיניהן שוין והכא אפי' בהפסיקה בכלן י"ל דקבעה [וכמש"נ לעיל ס"ק ל' ל"ב].
לד) איברא בראתה פ"א לסוף כ' וראתה אחר י' ולאחר י' לא ראתה, נראה דאינה חוששת ליום כ' מראית י' דכיון דלא נקבע ושינתה ראיתה פ"א להפלגה אחרת מהיכי תיתי נחוש לה ואפי' ראתה אח"כ ב' פעם לסוף כ' מראית י' לא קבעה עד שתשלש דפעם הראשון כבר נעקר, וזה יש ללמוד מראתה לסוף כ' ואח"כ לכ"ב ואח"כ ב"פ לכ' מיום כ"ב דפשיטא דלא קבעה עדיין עד שתשלש, ומה לי אחרה מה לי הקדימה כיון דלא ראתה ביום הוסת הרי הקדמתה אינו תוספת דמים אלא שינוי וזהו סברת הש"ך סי' קפ"ט סק"מ, אבל האחרונים ז"ל השיגו עליו ודעתם דכל שהקדימה אין זה עקירה, וכ"ה בהדיא בבעה"נ וז"ל ועוד תבין ותדע כי האשה שקבעה כו' כגון כו' מכ' יום לכ' יום ושינתה פ"א לכ"ה שאמרו כו' חוששת לשניהן כשהיא חוששת לוסת הראשון דהיינו הפלגת כ' מונה כ' מיום השינוי ואילך דהיינו מכ"ה ששינתה בו וכשהיא חוששת עוד לכ"ה אם ראתה ביום כ' שחששה בו הרי היא מונה כ"ה יום מכ' ואילך, ואילו לא ראתה ביום כ' היתה חוששת לסוף ה' ימים מאותו יום כ' שהוא כ"ה כו' עכ"ל.
לה) אמנם בהא דמבואר בדברי הראב"ד ז"ל דאפי' כשהיא חוזרת לוסתה הקבוע עדיין חוששת להפלגת וסת שאינו קבוע, לא הסכים עמו הרמב"ן ז"ל בהלכות פ"ו סי' ג' בדין היתה למודה לראות ליום כ' ושינתה ליום ל' כו', ודעתו ז"ל דכל שראתה ביום כ' אחר ששינתה ב"פ ליום ל' הותר יום ל', ומדברי הרמב"ן הכריח בס' ב"מ דבראתה פ"א להפלגת כ' ואח"כ הקדימה דחוששת להפלגת כ' מראי' בתרייתא דדוקא כשחזרה לקביעותה קמייתא הותר וסת שאינו קבוע אבל בשינתה פ"א להקדים לא, וכן כשהיתה למודה לראות להפלגת ל' ושינתה ג"פ להפלגת כ' עדיין חוששת לל', והכריח זאת ג"כ מדברי הרמב"ן האמורים שכתב בסוף דבריו שאם אי אתה אומר כן תהא אשה זו כל ימיה רואה מכ' ועדיין צריכה לחוש לל' עכ"ל, משמע דבג' זמני לא תותר.
לו) וצ"ע לחלק בין ראתה ג' זמני לכ' דלא נעקר וסת ל' ובחזרה לוסתה אנו מתירין יום ל', דמה נפשך אי הפלגת כ' הוי עקירה להפלגת ל' דלא יתכן שימשלו בה שתי טבעיות מתנגדות לכ' ולל' ובהיות שנתקיים וסת הכ' אזל לי' וסת הל' עד שישוב ויתקיים ג"פ א"כ גם בלמודה לראות לל' וראתה ג"פ לכ' יותר יום ל' ואם ראיות הכ' אינם מופת לאבדת הפלגת ל' אלא משום שאין הפלגת ל' גומר פעולתו מפני וסת כ' שמקדימו ואם יקרה שנעדר וסת כ' פ"א יגמור וסת הל' פעולתו ותראה לסוף ל' א"כ גם כשלא קבעה רק ראתה פ"א או שתים והקדימה וקבעה וסת ליום הקדימה עדיין תחוש לראות הפלגה הרחוקה וה"ה כשראתה ב"פ לל' וחזרה לוסתה להפלגת כ' עדיין תחוש ליום ל', וכמש"כ הגאון ז"ל דבהקדמת פ"א לא הותר וסת שאינו קבוע, ומיהו י"ל דכל ששינתה וקבעתן בסדר וסת קבוע אין לחוש להפלגה שאינה קבועה, ואע"ג דבכ"מ חיישינן לאינו קבוע אע"ג דיש לה וסת קבוע מ"מ בשתיהן בהפלגות הסותרות זו את זו אזלינן בתר בתרייתא הקבועות ולא חיישינן לקמייתא וצ"ע.
לז) ומיהו מש"כ דבקבוע לל' ושינתה ג"פ לכ' עדיין חוששת לל' וראיתו מדברי הרמב"ן שכ' דאל"כ תהא אזכי"ר מכ' לכ' ועדיין צריכה לחוש לל'. משמע דג' זמני לכ' לא מהני, צ"ע דאין ספק דלהאי דהורה לחוש לל' אע"ג דחזרה לכ' ה"ה כשראתה אח"כ ג"פ לכ' דהא הכא ראי' אחת כתלתא חשיבא ולא יעקר עוד עד שתעקרנו ג' זמני ואפ"ה סבירא להו דחוששת לל' אבל לדעת הרמב"ן ז"ל דקביעות וסת אחר להפלגה אחרת אפי' קרובה מתרת את הרחוקה י"ל דאפי' וסת קבוע ניתר ע"י קביעות וסת אחר אפי' אם הוא קצר ממנו דאל"כ תהא אשה זו רואה כל ימיה לכ' וחוששת לל' ומדברי הרמב"ן ז"ל מ' דדבר זה הוא זר וצ"ע.
לח) אמנם לגירסת הר"ן ז"ל בגמ' הגיע יום כ' וראתה הותר ל' אע"ג דלא עבר ל' בלא ראי' והיתר יום ל' משום חזרת וסת של כ' ואפ"ה מוכיח מכאן דחדא לתרי סגי, ולכאורה קשה דהא הכא כתלתא לתרי דכיון דקבוע וסת כ' אין כאן חשש וסת ל' וכמו שהקשו האחרונים וע"כ צ"ל דוסת קבוע לא נעקר ע"י קביעות וסת קצר מני' וה"נ אי חיישינן גם לתרי לקביעות לחומרא היה לנו לחוש ג"כ אחרי קביעות וסת קצר מני' וכמו בראתה תרי זמני לל' וחזרה וראתה תרי זמני לכ' עדיין אסור יום ל' ה"ה בראתה ג' זמני לכ' דלחומרא חיישינן דתרי כתלתא חשיבי, א"נ כיון דג"פ לכ' לא נעקר וסת ל' וע"כ שאפשר לשתיהן שישארו בטבעה וכמש"נ לעיל והתרת אינו קבוע אלא משום דלא חיישינן לי' כיון דחזינן את הקבוע, ז"א אלא אי לא בעינן עקירה בפועל אבל אי בעינן תרי לתרי הרי בעינן עקירה בפועל וזה אינו עקירה מה שנקבע אחר.
לט) ויש לפרש עוד לגרסת הר"ן דדעת חז"ל בחשש וסת שאינו קבוע אינו לחוש להמקרה שהוא טבע קיים בה אלא לחוש להמקרה כמו שאנו חוששין לוסת טבעי ולחוש אולי תשנה המקרה הזה, ולפ"ז בראתה פ"א לל' ואח"כ לכ' אין לחוש לראית ל' מכ' כיון שאין אנו חוששין לטבע של ל' שנאמר שעדיין טבעתה קיים והמקרה כבר נשתנה ולא הושוה עם המקרה הראשון ובאמת אין קביעות וסת קצר מופת לעקירת וסת הארוך ולכן ג"פ כ' אינו עוקר את וסת של ג"פ ל' וכן בוסת שאינו קבוע לוא חשנו לו לטבע לא נעקר אף בקבעתה קצר ממנו והא דהותר יום ל' אינו משום חזרת וסת כ' למקומו אלא משום שנשתנה מקראיה של ל' ושפיר מוכח דחד לתרי והחשש של תרי לתרי נראה דהוא משום חשש של טבע דאי על דרך השנות המקרה בעקר פעם אחת כבר נשתנה מב' המקריים והוי כתרי לתרי בשינוי הלזה.
מ) ולכל הפי' מוכח דג"פ לכ' אינו מתיר וסת הל' ולפי' האחרון פ"א לכ' מתיר את פ"א לל'.
מא) והנה נראה מדברי הרמב"ן ז"ל וכן לגרסת הר"ן דאינה חוששת לסוף י' מראית כ' שהוא יום ל', וד"ז אינו אלא בלמודה לראות לכ' אבל ראתה מתחלה תרי זמני לל' וראתה לכ' חוששת ליום ל' מראית ל' ואי ראתה קבעתו לל' וראית כ' תוספת דמים אבל בלמודה נראה דאפי' ראתה גם לל' אינה קובעת אלא תוספת הוא באמצע וסת של כ' ואי מונית כ' מראי' זו תלוי במחלוקת הראב"ד והרז"ה אי מונית וסתה מראי' בימי זיבתה, ובהשגות הרז"ה הביא הגירסא הגיע יום כ' וראתה הגיע יום ל' ולא ראתה, ולגירסתו מוכח איפכא דלא הותר יום ל' בחזרת וסת כ' וצ"ע.
מב) ויש לעיין לגירסת הר"ן לר"פ דאית לי' כ"ב מכ"ב מנינן, ולדידי' נראה דבראית כ' לא הותר ל' דהא ל' מל' מנינן וכ"ב מכ"ב והוי וסת הפלגות כוסת החדש, ואיך יפרש הברייתא, ולגירסא שהביא הרז"ה ניחא דהתרת ל' משום שעבר בלא ראי'.
מג) הא דאמרינן דבקרבה ראיתה מונית מראי' בתרייתא נראה דאינו אלא לאחר ז' אבל תוך ז' כיון דראתה ממעין פתוח לאו ראי' היא אלא בתר קמייתא גרירא ואי עבר יום הוסת מיום הראשון אינה חוששת עוד ליום הוסת מיום הראי' שבתוך ז', ונראה דאפי' ראתה למנין ימי הפלגתה דיינינן לה להרחיקה וסתה כגון שהיתה למודה לכ' וראתה לכ' וביום הז' וביום כ' לראית יום ז' שהוא יום כ"ו לראית יום כ' וחזרה וראתה לכ"ו ולכ"ו קבעה וסת לכ"ו ונעקר וסת כ' ולא אמרינן דראית כ"ו קמייתא ראית כ' הוא מראית יום ז' ועדיין לא ראתה לכ"ו אלא ב' פעמים דלעולם אין מונין לראי' ממעין פתוח.
מד) מיהו יש להסתפק בראתה בר"י ובר"י ובכ"ה ובר"י דקיי"ל דחוששת גם לכ"ה ואי ראתה ג' זמני בכ"ה קבעה גם לכ"ה, איך הדין בוסת ההפלגות כה"ג בראתה ביום ל' ול' וכ"ה ולל' ולכ"ה ולל' ולכ"ה ולל' אי קבעה גם לכ"ה, ולכאורה אין לחוש לכ"ה דממ"נ אי ראי' מחמת עצמה היא ווסת חדש לכ"ה הוא א"כ לסוף י"ט יום אחר ראית ל' מבעיא לה למחזי ואי הקדמת וסת הל' הוא אין שייך בזה קביעות שלא יוחזק לעולם שיעור הקדמת הוסת ואפי' את"ל דחיישינן לי' מיהו בפ"א יש לו ליעקר, ועיין לעיל ס"ק כ"ב, מיהו יש לדון דיש לו תורת וסת קבוע לכ"ה והא דלא ראתה לי"ט הוא משום שראתה לל' שהוא יום ו' למנין וסת כ"ה דהא לעולם בוסת ההפלגות מונין מראי' בתרייתא, ואע"ג דאין מונין מראי' ממעין פתוח, שא"ה דראית ל' ראי' גמורה היא שהרי הוחזקה ממעין סתום ובדין הוא שתהא מפסקת בהפלגת הכ"ה.
מה) ואי עברה עלה פ"א יום כ"ה בלא ראי' עדיין חוששת לו לכ"ה מיום ל' עד שתעקרנו ג"פ אי ראתה בכ"ה ולא ראתה ביום ל' נראה דחוששת לל' מכ"ה כדין קרבה ראיתה ואע"ג דהוחזקה שאין ראית כ"ה מפסיקתה מ"מ כיון דהיה לה וסת קבוע לל' אינו בדין שלא תחוש ליה מכל ראי' שראתה כל שלא עקרתו וכן חוששת לכ"ה מכ"ה, ואי ראתה לכ"ה עדיין חוששת לל' ואפי' בג"פ לא נעקר לדעת הר"מ שהבאנו לעיל דאין וסת קרוב עוקר את הרחוק וצ"ע.
מו) ראתה מט"ו לט"ו דקיי"ל דלא קבעה וסת לט"ו דאאק"ו בימי זיבתה, כתב הראב"ד ז"ל דאם ראתה ג"פ לכ"ט קבעה וסת לכ"ט ורואין את הראיות האמצעיות שהיו בימי זיבתה כמו שאינן, והרז"ה ז"ל כתב דקבעה וסת מט"ו לט"ו ע"י הראיות של הט"ו שהיו בימי נדותה, ונפקא מביניהו דאי עבר יום ט"ו של ימי זבה ולא ראתה, לדעת הראב"ד חוששת לכ"ט ולדעת הרז"ה אינה חוששת עוד.
מז) והנה נראה סברת הראב"ד ז"ל שאין ראית המקרה שבימי זיבה פועל על זמני ראיות הטבעיות, ולפ"ז הא דקיי"ל דקרבה ראיתה מונית משעת ראי' בתרייתא אינו אלא בראתה לאחר י"ח אבל תוך י"ח כיון דקיימה בימי זיבתה אין ראי' זו נכנסת תוך סדרי זמנה ומונית מראית הוסת, כגון היתה למודה לכ' וראתה בי"ח והפסיקה חוששת ליום כ' שהוא יום ג' לראית י"ח, עבר ולא ראתה אינה חוששת עוד עד שתראה, ראתה ליום כ' מראית י"ח הרי היא כשינתה וסתה לל"ז ואי שינתה עוד ב"פ נעקר וסת כ', אבל לדעת הרז"ה ראית כ' מי"ח הוא ראית עיקר וסת כ' וכן בתחלת קביעות וסת ראתה פ"א לכ' וראתה לי"ח ולכ' מי"ח כבר נעקר חשש כ' דלא מנינן מראית י"ח כיון שהוא מימי זיבתה וחוששת לל"ז, כ"ז לדעת הר"א ולהר"ז קבעה ראית כ' ב"פ.
מח) ויש מקום לומר דלעולם גם לדעת הר"א ראי' שבתוך ימי זיבה תוכל לפעול להאריך את הפסקתה ומונין את מנין ההפלגה מינה, מיהו בהיתה למודה לט"ו ועבר הט"ו שמימי הזיבה בדין הוא לחוש לט"ו שלאחריו שהוא כ"ט אע"ג דבכל וסת ההפלגות כיון שעבר יום הוסת אינה חוששת ליום הוסת שלאחריו כגון למודה לכ' ועבר ולא ראתה אינה חוששת ליום ל"ט, וכמש"כ הראשונים ז"ל, שא"ה דע"כ שינתה הרגלה ולא ראתה ביום הוסת ומאן לימא לן דיום ל"ט זמנה דלמא תאריך עוד הפסקתה, אבל הכא העדר ראיתה ט"ו אין זה שינוי שהרי בימי זיבתה הוא ומה שראתה עד עתה אינו אלא מקרה בעלמא ונהי דהמקרה זה פעל שלא ראתה עד ט"ו וכיון שלא ראתה יש לחוש שתקדים ראיתה, אבל כיון שעברו הימים עד כ"ט ולא ראתה איך יפעול העדר ראית ט"ו של ימי זיבה שלא תראה גם ט"ו של ימי נדות.
מט) אבל ז"א דמ"מ אין כל גבול יום הכ"ט כיון שעד עתה היתה ראית הכ"ט ע"י הפלגת ט"ו, ואם תאמר הרי ידוע טבעה שאינה מארכת יותר מט"ו והא דלא ראתה הפעם משום שהיתה בימי זיבתה אבל בפעם השנית שהיא בנדותה ודאי תראה, ז"א שלפ"ז היתה ראוי' לראות תכף לחליפת ימי זיבתה או בימים שלאחריו ואין יום כ"ט מסוים אצלה משאר הימים ובאמת זהו סברת הרז"ה, אבל סברת הראב"ד שאין ראית המקרה של ימי זיבה פועל מאומה על סדרי ראיות הטבעיות, והרי לדעת הראב"ד דנתן לה תורת וסת כ"ט אם ראתה לכ' ולכ' ולכ"א עדיין וסת כ"ט קיים ול"א דאין לה וסת לזו דחזינן דראית ט"ו גרם להפסקתה לכ"ט שהרי כשדלגתו קרבה אח"כ ראיותיה אלא ודאי דלעולם לא תלינן בראית ימי זיבה.
נ) והנה אין להכריע מכאן הא דנסתפקנו לעיל [ס"ק ל"ב] כשראיות המרוחקות מסודרות על אופן הקביעות ובינתים היו עוד ראיות אי קבעה לההפלגות הרחוקות דלדעת הראב"ד דקבעה לכ"ט י"ל דשא"ה דהראיות שבינתים היו בימי זיבה שאינן ראויות לראי' משא"כ אם הפסיקה בראיות בימים הראוין לראית נדה ולדעת הרז"ה דלא קבעה לכ"ט י"ל דשא"ה דראיותיה מכוונות לט"ו, ואע"ג דלא קבעה בג' הראשונות דהוי בימי זיבתה מ"מ קבעה בג' אחרונות משא"כ בראתה על אופן שאם נחשוב את כלם לא יסודרו כלל ואם נעמיד את טבעה לפי סדר הרחוקות יהי' סדרה קיים שפיר י"ל דהרחוקות עיקריות והשאר תוספת.
נא) ולפ"ז בראתה באמצע הכ"ט באופן בלתי מסודר אלא פעם קרבה את ההפלגה הראשונה והרחיקה את האחרונה ופעם הפכה, אבל זאת נתקיים שהרחוקות היו מכ"ט לכ"ט אם היו האמצעיות בימי זיבה גם להרז"ה קבעה מכ"ט לכ"ט, אמנם אם היו האמצעיות לאחר י"ח באופן שראיות כ"ט היו בימי זיבה יש לפקפק בזה אי קבעה וכמש"נ לעיל ס"ק נ"ב, ואם ראתה לכ' ולי"ט ולכ' ולי"ט ולכ' ולי"ט ולכ' קבעה וסת לכ' דראיות י"ט נתבטלו בעקירה של כ' אבל של כ' לא נעקרו במה שקרבה לי"ט ולא קבעה לל"ח, וכן בכל כה"ג דההפלגות הרחוקות הושוו ובין שהושוו הקרובות ובין שלא הושוו קבעה להרחוקות.
נב) כבר נתבאר לעיל דיש להסתפק בהשותה ראיותיה הרחוקות לדון קביעות וסת על פיהן ולהאמצעיות יש לדונם לתוספת ואפי' אם הרחוקות בימי זיבתה ע"י האמצעיות, ולדעת זו היה נראה דאפי' בראיותיה המרוחקות מכוונות בקביעות באחד מימי החדש אלא שהן בימי זיבתה ע"י האמצעיות דקבעה וסת דדיינינן את המסודרות לעיקריות ואע"ג דהכא אין ראיות האמצעיות מפסיקות את וסתה אף אם יהיו ראיות גמורות מ"מ כיון שהן גורמות שלא יהי' לה וסת מפני שהן משוות את ימי וסתה לימי זיבה ואין לה וסת לזו והרי לפי הדעת זאת העיקר להחזיק את הסדר ולא לדון כלם למקריות העדרי הסדר.
נג) ולפ"ז הא דאמרינן דאין אשה קל"ו בימי זיבתה אינו אלא בוסת קצר בפחות מי"ח יום א"נ בוסת החדש ובכיונה ג"פ בשתיהן כמו בכ' ובכ"ט ג"פ בלא קבעה ליום כ"ט משום דהוי בימי זיבתה, והנה נחלקו הראב"ד ז"ל והרז"ה ז"ל אי קבעה בימי ספירת זבה, דעת הראב"ד דקבעה ודעת הרז"ה דלא קבעה, והנה בראתה בט"ז בי"ז בי"ח ובי"ט וכן באינך, לדעת הרז"ה בלא"ה לא קבעה לי"ט כיון דמונין מראי' בימי זיבתה והרי ראתה לט"ז, אבל מש"ל דלא קבעה משום ספירת זבה בראתה בא' בחדש ובט"ז י"ז י"ח והתחילה לספור וסתרה עד שהגיע לא' בחדש השני, א"נ בראתה בכ"ז כ"ח כ"ט שהן ג' ימי זיבה וראתה בא' בחדש שהוא בימי ספירה וחזרה וראתה ב' פעמים בא' בחדש דלא קבעה עדיין משום שראי' הראשונה היתה בימי ספירתה.
נד) ראתה בל' ובל' ובכ"ה ובל' מראית ל' וכן עוד ב' פעמים דנתבאר לעיל דקבעה לכ"ה נראה דדוקא בכה"ג דראתה ג"פ לכ"ה מיום הל' אבל ראתה ג"פ מכ"ה לכ"ה לא קבעה כיון דהפסיקה בראית ל' היה מן חק הקביעות להפסיק כ"ה מל' וכשראתה לי"ט הרי קרבה וכן בראית ל' ובראית ח' הכל נידון כקרבה ראיתה ואע"ג דראית ל' היא תוך ז' לראית כ"ה מ"מ אינו נידון בתורת מעין פתוח אפי' לגבי וסת כ"ה כיון דראית ל' ראי' עיקרית היא וכן אינם נדונים ימי הל' לתוספת אפי' את"ל דבעלמא בהסתדרו הרחוקות קבעה בהן וסת ואישא"ה דהאמצעיות כבר הוחזקו לקביעות, ויש להסתפק בראית ח' אי נדונית כראי' שבתוך ימי זיבתה ואי ראתה אח"כ לכ"ה מראית ל' ב"פ קבעה, או דלמא כיון דבאמת ראית י"ט תחלת נדה וראית ל' תוך ימי זיבה ונהי דלא דיינינן לה למקרה כיון שהוחזקה כבר ודיינינן י"ט לתוספת מ"מ בראית ח' שהיא תחלת נדה האמת אולי מונית מינה וצע"ג, ועיין לעיל ס"ק י"ז י"ח י"ט.
נה) ולפ"ז היתה למודה בכ"ז ומשכה ראיתה ז' ימים וראתה בכ"ו ומשכה ז' ובכ"ו מכ"ו ובכ"ו הרי הקדימה בכ"ד כשתמנה כ"ז מכ"ז וחוששת לכ"ד לכ"ה לכ"ו אבל עדיין לא נקבעו דאע"ג דראתה בכ"ו ג"פ אבל לא ראתו ממעין סתום רק פ"א חזרה וראתה בכ"ח הותר כ"ד וכ"ה נקבע ב"פ חזרה וראתה בכ"ז תוקבע יום כ"ה וצריך עקירה ג"פ חזרה וראתה לכ"ט עדיין חוששת לכ"ה מיום הוסת ונמצא דכל שהקדימה את וסתה מונית לעולם כ"ז מפתיחת המעין וממילא כבר חששה לכל ימי הקדימה אבל אם עבר יום כ"ז עדיין אסורה שיעבור יום הכ"ז של עיקר הוסת ואם עבר יום כ"ז מיום האחרון של שפעת וסתה כבר יצאת מכל חששא, אמנם אם כשמנתה מיום הראשון ליום הראשון האריכה לפעמים יותר מכ"ז אחרי שכבר הקדימתו פעמים רבות באופן דיש לחוש שכבר החזיקה יום קדום לפני הוסת תחוש לכל יום הקדימה יום לפני הוסת כגון אם ראתה לכ"ח תחוש לכ"ו מכ"ח חזרה וראתה לכ"ח חוששת לכ"ה מכ"ח וכשראתה לכ"ט חוששת כ"ד מכ"ט, כללו של דבר שהיא חוששת כשאחרה עד ז' ימים למפרע ז' יום, פן החזיקה יום כ"א ועתה חזרה בתחלת ראיתה ליום עיקר וסתה וצריכה לחוש ליום כ"א ממנו וכ"ז כשתראה ז' ימים ע"י ב' הפלגות אבל כשהפליגה ג"פ אחר כ"ז כבר נפקה מחשש כ"א שאפי' אם החזיקתו כבר עקרתו אבל עדיין חוששת לכ"ב וה"ה בראתה כ"ח וכ"ז וכ"ז כבר יצאת מחשש כ"א ראתה בכ"ט וכ"ז וכ"ז אינה חוששת לכ"ב וחוששת לכ"ג, נמצא לפ"ז שאינה חוששת להקדים יום מכ"ז בשביל איחור לאחר כ"ז אלא פעם ראשונה ושני' אבל בשלישית אינה מקדמת עוד בשביל הראשון כגון ראתה בכ"ח חששה לכ"ו ראתה עוד ב' פעם לכ"ז חוזרת לחשש כ"ז ראתה ב' פעם כ"ח וחששה לכ"ה וראתה כ"ז אינה חוששת אלא לכ"ו ראתה בפעם ג' לכ"ח אינה מוסיפה לחוש בשבילו וחוששת לכ"ה.
נו) נראה דאם היה לה וסת מוסתות הגוף עם וסת הימים והקדימה ימיה והקדימה גם וסת הגוף ביום ראיתה ומשכה ראיתה עם יום הוסת העיקרי וביום ההוא לא הרגישה בוסתות הגוף אפי' אם ראתה כך ג' פעמים מ"מ לא הפסידה וסת הגוף אע"ג דמנינן הפלגתה מיום הוסת ואינו נידון כמעין פתוח מ"מ מקרי מעין פתוח לענין זה שלא ראתה אלא בוסת הגוף ונפתח המעין עד יום הוסת, תדע דאל"כ לעולם לא יהי' וסת הגוף בוסת הימים דוסת הגוף דרכו לעבור עם פתיחת המעין, ונראה דלעולם טיפה האחרונה מקרי וסתות הגוף ע"י הראשונה ואפי' אם הפסיקה וחזרה וראתה באופן הרגיל בראיות שפוסקות וחוזרות ורואות עד שיסתום המקור לגמרי, מ"מ נראה דלא גריעא מכל וסתות הגוף ואפי' אם לא נדונם בתורת מעין פתוח דלאו ראי' היא כלל, ואפי' אם ראתה אח"כ באותו יום ממעין סתום אינו מצטרף אבל בתורת וסת הגוף יש לדונו, ואם ראתה ב' פעמים ממעין פתוח ואחת מסתום קבעה כדין וסתות הגוף כמבואר בשו"ע סעי' כ', ונתבאר מזה הא דאיתא בשו"ע סי' קפ"ד סעי' ו' דאם וסת נמשך ב' ג' ימים אינה חוששת אלא לעונה הראשונה, והקשו האחרונים ז"ל דהלא קיי"ל דלדידן אקל"ו בימי נדותה, ולפי האמור בנידון דידן בלא"ה מותרת ואפי' את"ל דוסת הגוף הבא בימי זיבתה ונמשך ראיתה בימי נדותה לא מקרי וסת הגוף אלא וסת הימים לחוד, מ"מ י"ל דלא החמירו כל כך בוסתות וקבעו דינה כאילו אשה ק"ו בימי נדותה, והעיקר נראה דוסת הגוף הבא בימי זיבתה וע"י היתה ראי' בימי נדותה ודאי מקרי וסת הגוף.
נז) ונראה דבוסת הגוף אי קבעה לוסתות האלו ולימים ג' זמני אפי' אם ראתה אח"כ פ"א לימים לחוד אינה חוששת לימים לחוד אלא כוסת שאינו קבוע, ולפיכך אפי' לדידן אם הפסיקה יום הא' של וסתה וראתה ביום ב' אע"ג דכבר ראתו ממעין פתוח הרבה פעמים מ"מ לא קבעה וחוששת כאינו קבוע, מיהו לא דמי, דהכא דחיישינן דראיות קמייתי נמשכו מימי זיבה וכשראתה עתה ממעין סתום אגלאי מלתא דיומא דוסת גרים ומה לי ב' זמני מה לי ג', בשלמא בשאר הוסתות אמרינן דעיקר טבעה לראות ע"י התעוררות האלו ואפי' אם ראתה פ"א שלא ע"י מקרה הוא וכששבה לראות ע"י התעוררותן אינה חוששת עוד בלעדיהן, אבל הכא אין הטבע של וסת לבוא ע"י פתיחה מימי זיבה אלא שאין אנו קובעין אותו שאין בירור לחיוב ביאתו ביום הזה שלא ראינוהו לבוא אלא ע"י פתיחת המקור אבל אחרי שכבר ראינוה שבא מסתום יש לדונו לקבוע.
נח) אמנם אין אנו יודעין שיעור הדבר כמה תפסיק ולא יחשב עוד ראי' הראשונה סיבה לאחרונה.
נט) כ' הפוסקים ז"ל שאין אשה קובעת וסת אלא אם ראתה כלן בעונה א' אבל אם ראתה פעם ביום ופעם בלילה לא קבעה, ולכאורה י"ל דכל פירוש הימים שנזכר בוסת היינו עונות ובין בוסת החדש ובין בוסת הפלגות המנין לפי העונות, וכשקבעה וסת לט"ו בחדש ביום, היינו וסת בעונת ל' מתחלת החדש, וכשקבעה ליל ט"ו היינו עונת כ"ט מתחלת החדש וכן בוסת הפלגה, ולפ"ז מש"ל שפיר שראתה פעם ביום ופעם בלילה וקבעה אם כיונה מספר העונות בהפלגותיה, כגון ראתה ליום כ' מראי' שראתה בלילה דהיינו עונת מ' וראתה בליל כ"א דהיא ג"כ עונת מ' וביום כ' הרי קבעה וסת לעונת מ' וחוששת לעונת מ' שהוא ליל כ"א, אבל ראתה בלילה וביום כ' וביום כ' וביום כ' לא קבעה שהרי הפלגה הראשונה היתה של מ' עונות ושתים האחרונות של ל"ט וחוששת לשתיהן כוסת שאינו קבוע, ואם נעקרו פ"א הותרו, קצרו של דבר ששב דין העונות תחת שם יום שנתבאר בדין הוסתות, וכבר האריך בנוב"י תנינא סי' פ"ג להוכיח סתירת סברא זו.
ס) והנה למש"כ הגאון ז"ל לפרש דברי הראב"ד בוסת ההפלגה, יש להוכיח ג"כ מהא דקאמר דאם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה אינה חוששת אלא לאחרונה, וז"א לפי הסברא האמורה שאם ראתה ליום כ' שהוא עונת ל"ט ושינתה לליל כ' שהוא עונת ל"ח חוששת אח"כ ליום י"ט, ולפי המבואר לעיל דבהקדימה חוששת לשתיהן ה"נ חוששת ליום י"ט ולליל כ' ואין ספק שאין זה כונת הפוסקים שתקבע וסת לעונות ולא לחנם נקטו בגמ' את הפלגות למנין הימים כדתנן היתה למודה ליום ט"ו ושינתה ליום כ' וע"כ ימים קאמר דהא מוקי לה ט"ו לטבילתה.
סא) והנה הגאון ז"ל שם הביא עוד ראי' ברורה שאין המנין עונות דא"כ גם בוסת החדש ג"כ הגורם לראי' היא העונה המופלגה מריש ירחא, וא"כ הרא"ה ז"ל דלא ניחא לי' שיהא הדבר תלוי בקידוש ב"ד ופירש דתלוי במולד הלבנה, ואכתי מאי תיקן הלא ע"כ חזינן דקבעה וסת למנין הימים מימי החדש ואם ראתה ג"פ בט"ו לחדש נהי דנפרש יום ט"ו היינו מיום המולד מ"מ אין העונות שוין שהמולד הראשון היה בלילה ויום ט"ו הוא עונת ל' והמולד השני היה ביום ויום ט"ו הוא עונת כ"ט.
סב) אמנם ביאור הדברים כיון דבאמת המנין של הוסתות הן הימים ולא העונות א"כ גם עונת הוסת תחשב כל היום, ותשובת הגאון ז"ל בזה סתומה וחתומה, ולכאורה היה נראה לפרש דבריו ז"ל דאע"ג דלענין קביעות דיינינן לפי מספר הפלגת העונות, אבל לענין אם שאירע בו הדבר שממנו היא מפלגת ראיותיה נחשב כל היום לגוף אחד, והלכך כשהיתה למודה ליום כ' דהיינו עונת ל"ח אחר יום הראי' וראתה פ"א לליל כ' והרי הקדימה לעונת ל"ז אבל מנין העונות אכתי מליל כ"א מתחלת למנות דכל יום כ' כגוף אחד וענין ההפלגה להתחיל המנין אחר יום המאורע של הדבר שמפליגה ממנו, והלכך כשחוששת לראי' בתרייתא חוששת לליל כ' ולקמייתא חוששין ליומו, ולפ"ז נראה דפעם ראשונה לא איכפת לן אם היא ביום או בלילה כגון ראתה פ"א בלילה ביום כ' ובכ' ובכ' קבעה וסת אע"ג דהפלגה הראשונה היתה מלילה ליום מ"מ כלן לעונת ל"ח מלבד יום הראי' היו.
סג) ולפי הנראה דברי הגאון ז"ל לפרש דברי הראב"ד גם בוסת הפלגה, צ"ל הא דנקט ג"פ לקביעות היינו מלבד הראי' הראשונה דהא בהפלגות לעולם בעינן ד' ראיות, איברא יש לעיין בהא דכייל הראב"ד ז"ל דין שינתה מיום ללילה ומלילה ליום בחדא כיילא, ובאמת אין דיניהן שוין דאם ראתה פ"א ליום כ' ואח"כ בליל כ' עדיין יש לה לחוש ליום כ' דלא עדיף מהקדימה וסתה בימים דהקדמה אינו עקירה וכמבואר לעיל ס"ק ל"ד, ולדעת הראב"ד ז"ל אפי' בראתה אח"כ ג"פ בליל כ' וברביעית לא ראתה בלילו חוששת ליומו וכמש"נ לעיל שם.
סד) וגם עיקר סברא זו אין לה מקום, ומאי פסקא לחשוב את יום הראי' כחטיבה אחת ואת פרקי ההפלגה לפרק מיוחד לכל עונה ועונה.
סה) והנה מקור ד"ז דאין חוששת אלא לעונה שכתבו הפוסקים ז"ל בסוגין ס"ג ב' דלר"י שעות וסת ולר"י עונה, והנה לר"י דאמר שעות וסת אין ספק שאין המנין למספר השעות אלא לימים וכדקתני ימים ושעות וסתות כו' אלא דס"ל דאין כל היום בכלל הוסת אלא אותה שעה שקבעה והעיקר דוסת הפלגה כוסת החדש שאין אריכת הזמן הגורם להוסת עד שתמנה משעה לשעה אלא חליפת הימים ויום הראי' הוא סיבת ראיתו, אלא דר"י סבר דמדרך הוסתות להצטמצם בשעתו ביומו ור"י סבר כל היום זמנו ומ"מ דרכו לקבוע את עונתו ביומו, ונראה דעונה לר"י כשעה לר"י ובתרויהו נראה דהקביעות הוא ליום דוקא אלא שאינה חוששת אלא לשעה לר"י ולעונה לר"י שמדרכן לקבוע שעתן לר"י ועונתן לר"י ואם ראתה ג"פ בשעה אחת אינה חוששת אלא לשעה הזאת, ראתה פ"א בשעה אחרת חוששת לשתיהן, ראתה ג"פ בשעה אחרת הותרה הראשונה והשעות ביום הראי' כעין וסת החדש בקביעות הימים ולר"י העונות.
סו) ונראה שאם ראתה ג"פ ביום אחד בוסת החדש וכן ד' פעמים בוסת הפלגה ולא כיונה את עונתה מ"מ קבעה את היום ויש לו דין וסת קבוע ויש לה וסת לזה ואם עברה עלי' ב' פעמים ולא ראתה כלל עדיין חוששת לי' ולעונה בתרייתא דאע"ג דלא קבעה עונתה מ"מ קבעה יומה ואין עקירת היום עקירה להעונה שהיא לא נקבעה והיא נעקרת בפ"א, משום שעקרה את כל יום הוסת שהוא כבר נקבע ג"פ ולא נעקר בפ"א הלכך גם העונה קימת.
סז) ואע"ג דעיקר הוסת תלוי ביומו מ"מ שרינן כשעברה השעה לר"י והעונה לר"י דס"ל כיון דלא ראתה בשעתה תסרג הפעם וסתה, ואע"ג דחזינן דמענין הוסתות לשנות פעמים את העונה שהרי קובעת את היום אע"ג דלא כיונה העונה ואין עקירת העונה עקירה להוסת ועקירת היום הוי עקירה מ"מ לא אסרו אלא השעה שהיא מועדת טפי לראי' וזה דוחק.
סח) וכשראתה ביום ג"פ ושינתה וראתה ג"פ בלילה דאמרינן דהותר היום בזה חלוק דינה מדין וסת החדש, דבוסת החדש נראה דבהיתה למודה לראות לט"ו ושינתה ג"פ לי"ד לא הותר ט"ו שאין עקירה ממע"פ ואי משום שקבעה וסת אחר לי"ד ג"כ לא מהני לדעת הראב"ד וכמש"נ לעיל, מ"מ הכא עדיף טפי וצ"ע.
סט) אמנם הדבר תמוה לאסור וסת שאינו קבוע רק בראי' פ"א ולהתיר את וסת קבוע משום שהיתה למודה לראות בעונת הלילה אם איתא דגם בראית היום מתקיים עיקר וסתה, אלא ודאי שאין ראית עונות חלוקין מקיימת כלל את הוסת, וכ"מ בהדיא בלשון הרמב"ן פ"ה דין (ט"ו) [י"ד] שבדין קביעות הוסתות כ' אין האשה ק"ו אלא בעונות אפי' ראתה ג' ד' חדשים והיתה ראשונה בליל כו' אין כאן וסת, וכ"מ שנאמר בענין זה יום אין משמעו אלא עונה או יום או לילה עכ"ל.
ע) ולכן נראה דמדרך הוסת לקבוע שעה לר"י ועונה לר"י וכל שלא קבעה את השעה או את העונה אין זאת אלא ראיות מקריות, ומ"מ עיקר פרקי ההפלגה בין בוסת החדש בין בוסת ההפלגה הן הימים שלפיהן ישוב הזלת דמה אלא שבטבע הראיות הטבעיות הסדורות שיקבעו שעתן לר"י ועונתן לר"י וכל שלא כיונה את עונתן אע"ג דכיונה את היום אין זאת סידור הוסתות, ולפ"ז היתה למודה לראות ביום כ', וראתה בליל כ' ועבר עלי' עוד ב' פעמים יום כ' ולא ראתה כלל הוי עקירה שהרי לא ראתה ג"פ ביום כ' מיהו י"ל דאין עקירה ראשונה עקירה כיון דראתה בלילו דלא גרע מאילו ראתה בי"ט ולא ראתה בכ' דנראה דאין זה עקירה אפי' בוסת החדש דמעין פתוח לא עדיף מהגיע וסתה בימי זיבה דלא הוי עקירה וכש"כ בוסת הפלגה, אמנם לפ"ז גם בראתה פ"א ביום כ' וראתה בליל כ' למה אינה חוששת עדיין ליומו כאילו ראתה בי"ט, ואפי' למה שנטינו להקל בראתה בי"ט היינו לדעת הרמב"ן, אבל לדעת הראב"ד אפי' כשהקדימה וקבעה בהקדמתה עדיין חוששת לוסת הרחוק, והכא מבואר בבעה"נ דב' פעמים נעקרים בפ"א וג"פ בג"פ וצ"ע.
עא) היתה למודה לראות בליל כ' וראתה ב"פ ביומו ובשלישית לא ראתה כלל נעקר הוסת ואם שבה אח"כ לוסתה אם ראתה בלילה חוזרת לוסתה בפ"א אבל חזרה לראות ביום צריכה לקבעו ג"פ.
עב) ויש עוד מקום לפרש דהלילות והימים נחלקין ג"כ בפרקי ההפלגה כגון אם רואה ליום כ' אמרינן דכשעוברין עליה כ' הימים היומיים היא רואה והלילות שבינתים אינן פועלות כלום, וכן כשרואה בלילות אמרינן דע"י העברת כך וכך לילות הנה רואה ואין הימים שבינתיים מתיחסות כלל לוסתה, ולפ"ז צ"ל לר"י דשעות וסת נמי כה"ג דע"י העברה שעה ששית של היום היא רואה בהעברתה כ' פעמים ולעולם אין מצטרפין זע"ז דהיום והלילה חלוקין בתכונותיהן וכן השעות לר"י, ולפ"ז נראה דגם בראי' ראשונה שממנה היא מתחלת להפליג קפדינן שתהא בעונה אחת אבל ראתה בלילה וביום כ' ובכ' ובכ' עדיין לא קבעה אע"ג דבמנין ההפלגה כבר שילשה שהרי כשעברו עליה י"ט ימים יומיים ראתה ביום הכ' אבל ראי' הראשונה שהיתה בלילה שהנה בתכונה אחרת אין שייך למחשב ממנה את ההפלגות של וסת היומי, ולא מבעיא בהפלגות הראיות אלא אף בהפלגות של דבר חיצוני נראה דבעינן שיהא הסבה בעונה אחת תמיד, והא דכתב הרא"ה דוסת החדש תלוי בסיבת המולד י"ל דלא רגע המולד קאמר אלא הלבנה בימים הראשונים עדי מילואה פעולתה שונה מפעולתה בימי החדש האחרונים לפי גדלותה וקטנותה ומקומה בגלגלה ונגד השמש, ולכן כשהאשה משוה ראיותיה בהפלגות שוין מיום שבו המולד אמרינן דהיא מפלגת ע"פ פעולת ימי הלבנה הראשונים כגון אם רואה ליום כ' אמרינן דכשעוברות עליה י"ט ימים יומיים אחר שכבר נתחדשה הלבנה היא רואה אח"כ ביום הכ', ובלא"ה היה מסתבר לפרש כן דברי הרא"ה ז"ל, אמנם בלשונו המועתק בנוב"י מבואר הפכו וצ"ע.
עג) אמנם בלמודה לראות ביום וראתה בלילה דלא דיינינן לה כהקדימה וכמש"נ לעיל מתישב היטב לפירוש זה, דגם בלמודה ליום כ' והקדימה לליל י"ט אין אנו חוששין עוד לכ' מי"ט, דלמאי נחוש לה אי ליום כ' הרי אין זה הפלגה מלילה ליום, ואי ללילו הלא לא ראתה מעולם לליל כ' וגם לליל י"ט אינה חוששת שאין זה הפלגה מיום ללילה, ולפ"ז בוסת הפלגה לא יתפרשו כלל דברי הראב"ד ז"ל שאם למודה ביום ושינתה ללילה אינה חוששת עוד להפלגתה כלום לא ליומו ולא ללילו אע"ג דלא נעקר היום אלא בפ"א מ"מ אינה חוששת לו שאין יום כ' הפלגת כ' מיום ליום, חזרה וראתה בליל כ' חוששת ליל כ' כוסת שאינו קבוע, חזרה וראתה ביום כ' אינה חוששת עוד כלל, חזרה וראתה ביום כ' חזרה לוסתה הראשון.
עד) ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ר"י שעות וסת היינו שעות היומיים, ואם ראתה בתחלת שעה ששית אסורה כל שעה ששית ומותרת כל שעה החמישית וכן ברואה סוף שעה ששית מותר בתחלת שביעית דשעה לר"י כעונה לר"י וכ"מ בסוגין ובפרש"י ובתוד"ה וחוששת, והא דמונין שעות למעל"ע ענינו מכונת התורה ולא הסכם מדיני, וכדאמר בסנהדרין ספ"ד י"ב שעות הוי היום כו' ויעוין בתו' ר"ה ח' א' ובר"פ היו בודקים באיזו יום ובאיזה שעה ובסוגיא שם, וכ"ז צריך תלמוד ואין בידינו להכריע בזה.