חזון איש/אורח חיים/קיח
סימן קיח
[עריכה]א) כ"ח ב' רש"א חמץ ל"ז ולאח"ז א"ע עליו כו', הר"מ והרא"ש פסקו בלפני זמנו כר"י, וכתב הראב"ד פ"ג ה"ח דב"י ליכא לפני זמנו ובמ"מ שם כתב דכן דעת הר"מ, ומ"מ עשה דתשביתו איכא, ומשמע בר"מ דאם לא השבית קדם חצות עבר במצות תשביתו, ויש לעי' במש"כ תו' בסוגין ד"ה ר"ש, דלר"ש אין להסיקו תחת תבשילו מעט מעט עד הלילה דלמא אתא לידי תקלה, והלא כיון דמודה ר"ש דתשביתו היינו קדם חצות ואסור באכילה מה"ת אחר חצות, א"כ עובר בעשה בכל רגע שהוא שוהה, ומשמע דעת תו' דמצות תשביתו כל חצי היום עד הלילה, ואין כאן רק מצות זירוז להקדים, ואפשר דלר"י דאסור בהנאה מסתבר לפרש תשביתו קדם שיגיע חצי היום, אבל לר"ש דלא אסרה תורה אלא אכילה, ועדיין מותר ליהנות, אינו מוזהר להשבית קדם חצות דא"כ אינו יכול ליהנות, אלא מצות תשביתו נמשכת עד הלילה, וכל שהשבית אחר חצות קיים מצוה, ומיהו לדעת תו' לק' כ"ט ב' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו, לעולם מותר להשהות, ומיהו מאן דיליף לעיל ה' א' לא תשחט ועדיין חמץ קיים משמע דחייב להשבית תיכף ואמנם אם אין דעתו להשבית עובר בעשה תיכף אף לדעת תו'.
ב) כ"ח א' מפרר ומטיל לים או דלמא כו', נראה דלענין ב"י אפי' השליך לשאר נהרות בלא שחיקה אפי' חטי סגי דהוי אבודה ממנו ומכל אדם, [וכ"ה בכ"מ פ"ג הי"א, דקדם הפסח א"צ שחיקה לכו"ע] והרי חמץ שנפלה עליו מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער כדתנן ל"א ב' והא דצריך לבטל אינו אלא מדרבנן ומתנ' בלא ביטל דהא מתנ' לענין ב"י מתניא דכן משנה הקודמת וכן ר"ח אמר וצריך שיבטל ולא אמר דמשנתנו איירי בביטל דוקא וכ"ה בהדיא בפרש"י והר"ן דהא דצריך ביטול הוא מדרבנן, ובמכילתא ממעט נפלה עליו מפולת מקרא וע"כ בלא ביטל, וכ"ה בר"מ פ"ג הי"א דאם כבר נכנס הפסח ואינו יכול לבטל א"צ לבער, וכבר הכריע המ"א סי' תמ"ה סק"ז דנתן החמץ במקום הפקר סגי דדוקא בביטול החמירו שהחמץ במקום המשומר ושייך שמא יערים אבל אם הוא במקום הפקר ומיואש סגי, ואע"ג דלאחר שש לעולם אינו שלו ואוקמה רחמנא ברשותו, זהו דוקא בזמן שמצוי החמץ בידו אלא שהוא מפקירו, בזה אמרינן לאו ברשותו קאי להפקירו אבל אם הפיל עליו מפולת שאין החמץ מצוי אפי' בתר זמן איסורו מהני לענין שלא יעבור בב"י, וכן הניחו במקום הילוך רבים שעומד לאיבוד והוי כתרנגולת שמרדה ואין קנין לאדם בדבר שאינו שליט עליו ואף אם אינו רוצה להפקירו נעשה הפקר בע"כ, זה מהני אף בתר זמן איסורו, וכן אם בא נכרי וזכה בו לאחר זמן איסורו אינו עובר שוב בב"י כיון שהנכרי לקח בהיתר ולא מקרי מצוי ביד ישראל.
ושמעינן מכאן דאפי' לרבנן דאמרי השבתתו בכל דבר מ"מ אחרי שנכנס הפסח נתחייב בביעור החמץ מן העולם ולא סגי בהוצאת החמץ מעבירת בל יראה, ויש להסתפק אם חיובו משום פסח, או משום ביעור איסורי הנאה, ואי משום איסור הנאה לר"ש לאחר שש, ולריה"ג בפסח, סגי בהשלכה לים בלא פירור, או ליתנן לנכרי, או להפקירן, וליתנן במקום הפקר, וברא"ש פ' כ"ש סי' ד', כתב דלר"ש מוכרו לנכרי אחר שש, מבואר דביעור מן העולם הוא מדין ביעור איסורי הנאה [דתשביתו דקרא מסור פירושו לחכמים ואחר שנאסר החמץ מסתבר להו לחכמים דתשביתו הוא ביעור מן העולם], וכ"מ בגמ' ו' ב' דאמר דלבתר איסורו לאו ברשותו קאי לבטלו, משמע דאי חמץ מותר בהנאה סגי בביטול, ואי חייב לבער מן העולם אכתי עבר על מצות תשביתו.
כ"ז ב' שוה"נ יוכיח שאסור כו' וא"ט שריפה, אע"ג דחמץ כתיב בו תשביתו וחייב לאבדו מן העולם אף בלא ילפותא מנותר, ושור הנסקל סגי בקבורה [זה מדרבנן דלא ליתי לידי תקלה] מ"מ משמעותא דתשביתו היינו לאפסו מן הארץ וסגי בהטלה לים, ואף שיש כליון יותר חזק דהיינו שריפה, וכליון זה הצריכה תורה בנותר, אין לנו ללמוד מנותר שהרי יש איסורי הנאה שלא הצריכתן תורה כליון כלל, א"כ אין לנו לחדש בחמץ יותר ממשמעותו דתשביתו.
ואפשר דלולא קרא דתשביתו לא היה ר"י יליף מנותר לחדש דבעינן שריפה אבל השתא דכתיב תשביתו מסתבר לי' למילף מנותר דבשריפה, וזה מכריע דתשביתו של כליון הוא מחמת איסורי הנאה ולא משום פסח, דאי משום פסח לא שייך למילף איסור חמץ בפסח מנותר, ומיהו י"ל דלרבנן ביעורו מן העולם משום פסח ור"י יליף עוד חיוב משום איסורי הנאה, אבל טוב לנו להשוות ר"י וחכמים במה דאפשר.
ג) תמ"ה ס"א ואם היה החמץ קשה כו' ה"ז מפררו כו', הוא לשון הר"מ, ופי' המ"מ והכ"מ דפסק כר"י ובכ"מ תמה הלא אמרו ב"ב קי"ד ב' והלכתא כרב יוסף בתלת והאי לא קחשיב, ונראה דהכא שאני דמחתימי התלמוד לא מסרו לנו כאן בלשון פלוגתא מוחלטת ורבה אמר בלשון מסתברא, ור"י אמר לי' דאפכא מסתברא, ולא פירשו אם קיבלה רבה מיני', ובעלמא יש דמספקא בגמ' אם קיבלה מני' או לא, והכא אפשר דשתיק רבה דהיה רפיא בידו, לא הודה לו ולא חלק עליו, ואין ספק דרבה מוציא מידי ודאי דרב יוסף.
והאי פירור מעיקר הדין [למאי דהסכימו הפוסקים כפר"ת בתו' י"ב ב' ד"ה אימתי] אינו אלא במצא חמץ במועד, אבל קדם זמן איסורו ודאי סגי בהטלה לים בלא פירור כמש"כ לעיל סק"ב, אלא כיון דנוהגין לשרוף אף קדם שש ע"פ פרש"י, בכלל מנהג זה לפרר אם אינו שורף.
כ' במ"ב בשם אחרונים ז"ל דהטלה לביהכ"ס חשיב ביעור, ואין דין זה אלא לפני זמן איסורו, אבל אחר שש דחייב לבער מן העולם לא סגי בזה דנהי דחשיב כיחדו לישיבה וטח פניו בטיט ובטל מתורת אוכל, מ"מ לא חשיב אבוד מן העולם ועדיין ראוי לחזיר ולהסקה, וראוי גם לכלב ע"י נקיון, [עיין לעיל סי' קט"ז ס"ק ט"ז].
נראה דהשוחט על החמץ אינו חייב בזמן שהחמץ בים או ברה"ר אף אם הטילוהו בעלים לאחר זמן איסורו ולא קיימו מצות ביעור בדין בל יראה שאינם עוברין על חמץ שבים אף בקשה שלא פרר.
ד) בנו"ב או"ח סי' כ' כתב דגזל חמץ דעבר עליו הפסח מותר בהנאה שהנגזל לא עבר על ב"י כיון שאין החמץ ברשותו ומשום גזלן לא שייך למקנסי' דאין לו פסידא כיון דיכול לומר לנגזל הש"ל והאריך לפרש הסוגיות בזה, אבל כבר כתב הגרע"א בתשובה או"ח סי' כ"ג שז"א אלא הסוגיות כפשוטן דהחמץ אסור בהנאה, והטעם דלא חלקו חכמים בדבר וכל שהחמץ של ישראל בפסח אסרוהו לאחר הפסח, ואין הדבר תלוי בפרטי הנקנס, והלכך כיון דהגזלן עבר על ב"י החמץ אסור, וכן משמע במתנ' כ"ז ב' דקתני ושל נכרי שעבר עה"פ מותר, ומשמע דשל ישראל דומיא דשל נכרי דלא שייך למקנסי' אסור, ועוד דבגזלן נמי שייך קנס למיסר עלי' שהרי הגזלן עדיין לא עשה תשובה וקנס הוא לו אם הוא אסור בהנאה, ועוד דגם מצד הנגזל יש כאן ב"י שהרי החמץ שלו ברשות אחרים, ולדעת הרא"ש פ"ק סי' ד' חייב עליו מדאוריתא, [ומש"כ הרא"ש שם וכיון שהשאילו הנפקד ביתו כו' קרינא בי' ביתו, ר"ל כיון שהחמץ שלו בית שמשמש להחזיק אותו מקרי בתיכם על היחס שבין הבית אליו, ומש"כ הרא"ש שהשאיל כו' לאו דוקא ואף אם הניח שלא ברשות נמי אלא דהכא בנפקד קיימינן נקט לשון זה, אבל עיקרו משום שהחמץ שלו, וכשמניחו בכל מקום שהוא מתפשט שם גבולך על המקום, ולא מסתבר לו להרא"ש שיהא קפידא על המקום שיהא שלו ממש, ואף שהחמץ שלו ממש יהא מותר, ועל החמץ אין קפידא, ואף של אחרים אסור כשקיבל אחריות, אבל אין לפרש דכונת הרא"ש דהנפקד מקנה את מקום הקרקע להמפקיד, דא"כ מודה הרא"ש שאם אמר לו הנפקד בהדיא שאינו משאיל לו את המקום אינו עובר המפקיד בב"י, וכל לשון הרא"ש מורה שחולק עליהם בעיקר הדין שהרי התחיל ונ"ל דדבר פשוט כו' מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא, מבואר דמה שגוף החמץ שלו גורם לעבור בב"י ואם איתא דבלא השאיל לו מקום אינו עובר הרי מבואר דאע"ג דגוף החמץ שלו אינו עובר, ועוד מאי קשיא לו מכילתא לוקמה באמר לו בהדיא שאינו משאיל לו מקום אלא ודאי כדאמרן, ומוכח ג"כ דאפי' הניח בבית חברו שלא ברשות עובר בב"י דאל"כ אכתי מצינו קולא בחמץ שלו שאינו עובר עליו משום חסרון ביתך, ועוד לוקמה המכילתא שלא ברשות].
בנו"ב שם כתב דאם מת בעל החמץ בפסח החמץ מותר דעיקר הקנס חייל במוצאי יו"ט וכיון שמת לא שייך בו קנס והיורשים לא ירשו איה"נ ולא שייך אצלם קנסא, וגם זה לא נראה אלא כיון שהיה שעה אחת בחיים והיה אצלו חמץ נאסר החמץ אחר הפסח מדין קנסא.
ויש להסתפק במת אחר חצות ועבר על עשה דתשביתו אם יש בזה קנסא ובסברא אין לחלק בין איסור עשה לאיסור לאו, ואמנם לר"ש אינו עובר בעשה דכל חצי היום זמנו הוא לקיים מצות תשביתו כמבואר בתו' כ"ח ב' [עי' לעיל סי' קי"ז ס"ק א'] א"כ לא שייך קנסא, ואמנם לדעת הר"מ והרא"ש דפסקו בלפני זמנו כר"י איכא עשה בכל רגע, אמנם לענין קנסא דרבנן יש לסמוך על הפוסקים כר"ש לפני זמנו, ואמנם לר"ש קנו יורשים וחייבים לבער, והם חייבים לנהוג איסור הנאה כדעת הפוסקים המחמירים.
ה) ת"מ מ"א סק"א, פשיטא לי' דישראל שקבל פקדון מן הנכרי וקבל אחריות, אחר הפסח אסור בהנאה, ואם חזר הישראל והפקיד ביד הנכרי בעליו, אף דאחריות גנבה ואבדה נשארה על ישראל מותר, והח"י חלק עליו, אבל שני דינים אלו מבואר ברא"ש פ' כ"ש סי' י', דהא דתנן ל"א ב' נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה מוקמינן בהרהינו אצלו ואמר לו מעכשו, וכתב הרא"ש דבלא הרהינו אסור כדין חמץ של נכרי בבית ישראל וקבל עליו אחריות, וכונתו ז"ל דכיון דמתני' איירי בהרהינו אצלו דין הוא דמותר אפי' אחריות החמץ על ישראל דהיינו אם יגנב ישלם לו משאר נכסים, ובזה בעינן הרהינו אצלו דוקא דאילו משך לקנותו או קנהו בכסף שנתן [כקנינו של נכרי מישראל לכל חד כדאית לי'] והניחו אצל ישראל אסור משום אחריות של ישראל אע"ג דהחמץ של נכרי מעכשו, וא"כ מבואר מדברי הרא"ש דמשום קבלת אחריות, החמץ לאחר הפסח אסור בהנאה, אע"ג דהחמץ למפרע של הנכרי, וגם מבואר דהרהינו אצל בעליו מותר אע"ג דבשעה שמוסר לו, אחריותו על ישראל, וקדם אחריותו למסירתו.
כ' עוד המ"א דרשאי ישראל למסור החמץ לנכרי בפסח כמו שאומרים באיה"נ הש"ל, והנה קים לי' להמ"א שאין כאן על ישראל מצות ביעור מן העולם, וכן נראה שהרי אין חובת ביעור אלא על הבעלים והנפקד אינו בעלים אף שהחמץ גורם לממון לעבור בב"י, מ"מ כשמבער מן העולם מבער את גוף החמץ, והגוף אינו שלו, ולא רמיא עלי' מצות תשביתו של ביעור מן העולם, רק חובה עליו להשבית אחריותו, ורשאי להחזיר לנכרי, ומיהו אם אי אפשר לו להחזיר רשאי לשרוף ע"מ לשלם לנכרי וממון נכרי מופקר לישראל בזמן שהוא נכשל בהן לעבור עבירה, אלא דחייב לשלם לנכרי.
ולפ"ז הדין נותן דהנפקד המטיל לים א"צ פירור דכיון דהחמץ אבוד מן העולם סגי, וכן רשאי להפיל עליו מפולת בפסח ודיו.
יש לעי' בהטיל לים והים השליכו ליבשה, אי מוזהר עליו השתא בב"י כמו בנפל עליו מפולת ונתגלה, או דלמא בים פקע בעלותו ולא עשה עוד הכתוב כאילו הן ברשותו.
נפל עליו מפולת אחר זמן איסורו נראה דחייב לגלות ולקיים ביעור, ואע"ג דכי מגלה לו קאים עלי' בב"י מ"מ כיון דחייב בביעורו והוא עסיק בביעורו אין כאן בל יראה.
ו) דעת רמב"ן בפרשה בא, דחמץ של ישראל שהפקידו אצל נכרי קדם הפסח אינו עובר עליו מה"ת, אלא רבנן אסרוהו ולא אסרו אלא במפקיד חמצו אבל אם בידו חמצו של גוי שקיבל עליו אחריות והפקידו ביד גוי לא אסרוהו חכמים ומשמע אפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו, שהרי עיקר ההיתר משום שאינו ביתו וזה מספיק מדאוריתא, ובזמן שגוף החמץ שלו אסרוהו חכמים אבל כשאין החמץ שלו רק שיש לו אחריות לא אסרוהו, ואף לדעת הר"י והרא"ש שחולקים על הרמב"ן מ"מ בקיבל אחריות על חמץ של נכרי בבית נכרי גם דעת הרא"ש כהרמב"ן דלא רבתה תורה קבלת פקדונות מן הנכרי אלא בבתיכם וגבולכם, וכיון שאינו ביתו ואין החמץ שלו לא מקרי גבולו, א"כ הדין נותן שאם הפקידו ביד נכרי מותר, וצ"ע טעם השה"ג שאסרו, וקבעו הרמ"א סי' ת"מ להלכה, ונראה דעת ריא"ז דכיון דמוטלת עליו השמירה, מקום החפץ חשיב גבולו, ונראה דאם הנכרי בעל החמץ שאל רשות מנכרי אחר להניח שם את החמץ מודה ריא"ז דמותר, דחשיב כחזר והפקיד לבעליו.
הרמב"ן שם כתב דנפל עליו מפולת איירי שאינו יכול לפקח הגל והוי אבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם. וצ"ע וכי יהיב עלי' עפר ג"ט הוי אבוד מכל אדם, וע"כ הרי הוא עדיין בעלים שהרי אמרו דצריך לבטל, ואם הוא כבר אבוד מן העולם מה שייך ביטול.
רא"ש פ"ק סי' ד' יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו כו', נראה דהני גאונים אינם שיטת הרמב"ן אלא ס"ל דהפקיד אצל הנכרי ולא קיבל אחריות עובר עליו, אבל אם קיבל הנכרי אחריות אינו עובר עליו, דכשם דחמץ של נכרי בבית ישראל וקיבל עליו אחריות עובר עליו, והחשיבתו תורה כחמץ שלו, הכי נמי בחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי לא חשיב של ישראל, ועל זה השיב הרא"ש דדבר פשוט הוא דמה דגוף הממון הוא של ישראל חשיב טפי שלו ממה שהוא באחריותו, וכיון דהגאונים מודים דחמץ שלו בבית נכרי עובר עליו בלא קיבל אחריות כי קיבל עליו אחריות נמי, ומה דלא אימעיט באמת מביתך וגבולך בית נכרי פי' הרא"ש דכל מקום ומקום שהניח כליו מקרי גבולך ורשותך ובזה מודים גם הגאונים.
שם וההיא דמכילתא מיירי בישראל כו', ר"ל שהרהין את החמץ אצל נכרי ואמר לו שיקנה מעכשו ואע"ג שלא אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה, ונמצא דישראל רוצה בקיומו שאם יאבד יגבה הנכרי משאר נכסיו, מ"מ מותר דהוי קיבל אחריות על חמץ של נכרי בביתו של נכרי. ובאמת הוי מצי למימר בהדיא יצא קיבל אחריות בביתו של נכרי, אלא מתנ' דלק' ל' ב' היתה משנה קדומה ודרך התנאים למנקט משנת רבם, ויצא חמצו ש"נ ברשות ישראל מתפרש בפשוטו דחמצו של נכרי בבית ישראל ולא קיבל עליו אחריות ומילי מילי נקט.
ז) כ"ט ב' תוד"ה ר"א, ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו כו', נראה כונתם דלעולם בלאו הנמשך כל שמתחיל לקיים העשה אינו עובר הלאו כגון גזילה דכל זמן שמחזיק בידו את הגזילה קאי בלא תגזול ואם עשה תשובה ונוטל את הגזילה ומוליכה להנגזל מיד נפסקה העבירה, דכיון דכבר עסיק במצוה פקעה העבירה, והכי נמי אם יש בידו חמץ והתחיל לעסוק במצות תשביתו ומבקש עצים לשורפו נפסק חטאו, והלכך רשאי לקנות חמץ לבערו תיכף, ואע"ג דאין רשאי לגזול ע"מ להשיב תיכף התם אמרה תורה לא תגזול ומעשה הגזילה עבירה, אבל הכא לא אמרה תורה לא תקנה חמץ, רק אמרה תורה לא ימצא וכשקונה מתחיל האיסור לאחר שקנה והחמץ מצוי בידו, וכיון שמתחיל תיכף במצות ביעורו אין כאן איסור, ואמנם לפ"ז הדין נותן דרשאי אדם להשאיר החמץ עד אחר שש ובלבד שיתחיל תיכף בביעורו, ולא משמע כן אלא מוזהר שבכניסת שש יהי' החמץ מושבת, וכ"ה בתו' י"ב ב' ד"ה ניכול, ואולי כיון שהחמץ שלו מכבר מוזהר עליו שלא יכנס תוך שש והחמץ בידו.
ר"מ פ"א ה"ג אלא א"כ קנה חמץ בפסח, אע"ג דזה שקנה חמץ בפסח לא קנה כלום, מ"מ כיון דביטול קנינו הוא מחמת איסור התורה אמרינן גם בזה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו.
החיוב שריפה לר"י ואיבוד מן העולם לרבנן, נוגע גם לענין ב"י שהרי במצות תשביתו שהוא מקיים הוא מתקן את הלאו שעבר עד עכשו ואם הטיל לים חמץ קשה ולא פירר לוקה על מה שעבר עד עכשו [אם היתה העבירה במעשה] ונראה דאף אם עבר באונס [כגון שהיה בידו חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות שאינו יכול לבטל והיה אנוס על הביעור] חייב לקיים תשביתו גם בשביל תיקון הלאו.
ודוקא בביער בפסח קיים תשביתו ותיקן הלאו, אבל לאחר הפסח ליכא מצות תשביתו אפי' לר"י דחמץ אחר הפסח אסור בהנאה, ואין חיוב שריפה לאחר הפסח.
יש לעי' הא מסקינן מכות ט"ז ב' דלא מש"ל בטלו אלא בשילוח הקן ופאה, והרי חמץ בפסח נמי מש"ל בבטלו שהטיל לים חמץ קשה ולא פירר, ולר"י בפרר וזרה לרוח, ונראה דעשה דתשביתו כוללת שתי מצוות, אחת שיוציא החמץ מרשותו לענין בל יראה, וסגי בהטלה לים בלא פירור, ולהטל עליו מפולת, ועוד מצוה ביעור איסור הנאה מן העולם, ובזה נחלקו ר"י וחכמים אי שריפה או מפרר וזורה לרוח, ולענין תיקון הלאו סגי בהוצאה מרשותו באופן המועיל שלא יעבור בב"י, ולפ"ז הא דאמר לא מצא עצים יהא יושב ובטל, היינו בטל מאיבוד מן העולם אלא יטיל לים בעינא או יטל עליו מפולת.
ואפשר דמתחלה דן ר"י דמצות תשביתו לתקן הלאו הוא דוקא בשריפה, ולזה אמרו לו לא מצא עצים כו' ור"ל דאין כאן מצות תשביתו אלא צריך לבער משום בל יראה להבא, ובזה הודה להם ר"י ואע"ג דר"י לית לי' סברא תחלתו להחמיר וסופו להקל, מ"מ תשביתו משמע בכל דבר כמו שא"ל חכמים והתורה אמרה כו' בכל דבר שאתה יכול להשביתו, וחזר ודן משום איבוד איסורי הנאה.
נראה דאם הפסילו לחמץ מאכילת אדם קיים מצות תשביתו לענין שאינו עובר עוד בב"י, וגם תיקון הלאו שעבר, אבל עדיין חייב לבער דתשביתו כולל חיוב ביעור מן העולם מדין איסורי הנאה, והיינו דין החמיצה ואח"כ נסרחה, ועי' לעיל סי' קט"ז ס"ק י"א. [א"ה, וע"ע לעיל סק"ב, ולק' סי' קכ"ד לדף כ"ז ב' ד"ה חזר ר"י].
ח) צ"ה א' תוד"ה לא, והא לאו שקדמו עשה הוא ולא חשיב להנל"ע, לאו שקדמו עשה משמע דהעשה איכא לאחר שעבר הלאו אלא כיון דאפשר לקיומי עשה קדם שעבר הלאו אין זה ניתק לעשה וכגון נכנס למקדש טמא ואונס שגירש המוזכר במכות ט"ו א', דעשה דשילוח היא בכל שעה וכן עשה ולו תהי' לאשה היא בכל שעה, אלא כיון דאפשר לקיומינהו קדם שעבר הלאו לא מקרי נל"ע, ויש לעי' לפ"ז הא דאמר חולין קמ"א טעמי' דר"י דלוקה משום דקסבר שלח מעיקרא משמע, ומבואר בגמ' שם דלאחר שלקח אם על הבנים אין שום מצוה על הנוטל לשלח, ומאי דוחקא דגמ' לפרש כן הלא סגי לן למימר דר"י סבר דמצות שילוח היא בין קודם שעבר על הלאו ובין לאחר שעבר על הלאו והו"ל לאו שקדמו עשה, ורבנן סברי דמעיקרא לאו איכא עשה ליכא, וכן בפאה אמרו טעמי' דר"י דסבר תעזוב מעיקרא משמע, ורבנן דרשי תעזוב לאחר זמן, ואפשר דדוקא בשילוח טמאים ובמצות ולו תהי' לאשה קים לן דבין מעיקרא ובין לאחר שעבר איכא עשה דהמצוה היא נמשכת לעולם ובשביל שעבר לא נשתנה זמן דלהבא, אבל שילוח הקן היא פעולה נגמרת ואם היא קדם שעבר הלאו אין לנו מקור לחייבו לאחר שעקר הלאו, ואמנם לענין ניתק לעשה צריך תנאי שלא תהא העשה קדם ללאו כסוגיא דמכות, ולכן שפיר הקשו תו' דעשה דבבית אחד יאכל קדמה ללאו, ומיהו י"ל דקים לי' להאי תנא דעשה דבבית אחד לאחר שהוציא קאי וכמו דסברי רבנן בשלח ובתעזוב, ואנן לא ידעינן טעמי', ולכאורה קשה גם בבל יראה הלא עשה דתשביתו קדמה ללאו, וע"כ צ"ל דקים להו לחז"ל דמלבד עשה דמעיקרא איכא עשה מיוחדת לאחר שעבר הלאו.
ויש לעי' הא מש"ל בטלו ולא בטלו בהוציא הפסח מן החבורה ובגמ' מכות ט"ז ב' אמרו דלא מש"ל אלא בשתים, י"ל דאנן לא קיי"ל כהאי תנא אלא כתנא דברייתא לעיל פ"ה א' דהבשר מפסל ואין כאן ניתק לעשה.
והנה הר"מ פ"א מה' חמץ פסק דלוקין על בל יראה, והקשו עליו הלא אמרינן בסוגין דהוי לאו הנל"ע, ואע"ג דבמוציא הפסח חוץ לחבורה לית הלכתא כהאי תנא מ"מ בבל יראה לא מצינו מאן דפליג, ואפשר דבאמת לאו דלא תוציא ולאו דבל יראה קדמן עשה ובאמת לוקין עליהן, ומ"מ מדמה להו ללאו לא תשאירו, דבכולהו איכא קיום עשה אחר הלאו, והלא ר"ל סבר דגם לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו, והלכך אף לדידן איכא השואה כל דהו בין נל"ע לקדמו עשה, ועוד י"ל דהאי תנא סבר התראת ספק לש"ה ופלוגתא דתנאי היא כדאמר חולין צ"א א', ומאן דסבר התראת ספק לש"ה מוכרח לסבור לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כדאמר במכות שם, אבל אנן קיי"ל לאו שקדמו עשה לוקין עליו.
ובח"צ סי' מ"ב כתב כונת הר"מ דלוקה בלא קיימו, ואמנם אם זו כונת הר"מ לא היה סותמו ובפי"ט מה' סנהדרין שמנה את הלאוין שלוקין עליהן מנה בכל לאו הנל"ע שלא קיים את העשה, במתנות עניים כתב ולא נתן לעניים, בנוטל אם על הבנים כתב ולא שלח, באונס ומוציא ש"ר שגרש כתב ולא החזיר, ובמשהה חמץ התנה שחימצו ולא התנה שלא השבית.