חזון איש/אורח חיים/קיז
סימן קיז[עריכה]
א) פסחים כ"ח ב' רש"א חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, לק' ל' א' פסק רבא כר"ש אבל אינו מבואר בהדיא אי קאי גם אלפני זמנו, ומ"מ דעת הרז"ה דהלכה כר"ש אף בלפני זמנו דהא לא מצינו תנא דמחלק בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו, ומ"מ מודה ר"ש דאסור להשהות חמץ לאחר שש כדיליף לעיל ד' ב', אבל מותר באכילה וזו השבתתו, אבל קשה לפ"ז דהא ר"מ דפליג לק' ל"א א' בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ס"ל דחמץ של נכרי לאחר הפסח מותר, ולרבא כ"ט א' לר"י אין חילוק בין של ישראל לשל נכרי, ועל כרחך ר"מ כר"ש, ומ"מ ס"ל לר"מ במתני' י"א ב' דשורפין בתחלת שש, וכן ר"ג במתנ' שם סבר תולין כל ארבע, ואית לי' עירובין ס"ד ב' כר"ש דחמץ של נכרי לאחר פסח מותר, וכן במתני' לק' מ"ט א' ובגמ' שם מבואר דאין אוכלין חמץ ערב הפסח, וכן מבואר במתני' כ"א א', ובגמ' י"ג א' ונימא מר הלכה כר"מ כו' אע"ג דרבא סבר בר"ש, ואמרו שם חמשית א"ל צא ומוכרה, ולכן פי' הרז"ה דלר"ש אסור באכילה ובהנאה לאחר ו' שעות מדרבנן, וגם אסרו חכמים בשעה ששית ובחמישית.
וכתב הרז"ה דסוגיא דלעיל ז' א' ניבטלי' בשית כיון כו', וסוגיא דלעיל כ"א ב' לא צריכא לשעות דרבנן, כר"י ודלא כהלכתא, דלמאי דקיי"ל כר"ש המקדש בחמץ גמור לאחר שש מקודשת, ולא אתפרש טעמא, מ"ש לאחר שש לר"ש משעה ששית לר"י, כיון דאסור ליהנות הרי ע"כ אין לו בהן דין ממון, וכבר הקשה כן במלחמות, [ונראה דהרז"ה סבר כדעת תו' כ"ח ב' דבשעת שריפתו מותר לו ליהנות להסיקו תחת תבשילו וא"כ יכול לבטלו ולקדש בו את האשה] מיהו הרמב"ן כתב ג"כ לחלק בין שעה ששית לבין אחר שש, אבל מבואר מדבריו ז"ל דמה"ת אינה מקודשת אף בשעה ששית, אבל חוששין לקדושיה מדרבנן, וכן בתו' חולין ד' ב' כתבו דאם החמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקדושין לחומרא, וצ"ל נמי דחוששין מדרבנן, ובתו' קדושין נ"ח א' ד"ה אלמא כתבו נמי לחלק בין חמץ דרבנן לשעות דרבנן ובין שאר איסורי הנאה דרבנן ואפשר נמי דחוששין מדרבנן, אבל מדברי הרז"ה משמע דלר"ש הוו קדושין מה"ת ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושין, והיינו כמש"כ לעיל דראוי להסיקו תחת תבשילו, וכ"ה לדעת תו'.
ולדעת רמב"ן דמודה ר"ש דאסור בהנאה מדרבנן ואף בשעה ששית, סוגיא דלעיל ז' א' דבשש אינו יכול לבטלו אף לר"ש, וכן סוגיא דלעיל כ"א ב' בשעות דרבנן, מיהו דעת רמב"ן כדעת ר"ת דדוקא לאחר שש אין חוששין לקדושין אבל בשעה ששית חוששין לקדושין, וגרס בגמ' כ"א ב' ל"צ לשש שעות ור"ל לאחר שש שעות, ועבר זמנו היינו זמן החמץ ור"ל שכבר נכנס זמן איסור שלא יהא כבר ברשותו אסור בהנאה אף לענין קדושין, והא דאמר כדר"ג א"ר היינו לפרושי אף לר"ש דאינו אסור אלא מדרבנן דלר"י לא אצטריך לאשמעינן, והא דאמר ו' ב' שני דברים אינן ברשותו של אדם כו' וחמץ משש שעות ולמעלה, פי' הרמב"ן דאתיא בין לר"י ובין לר"ש לר"י מה"ת ולר"ש מדרבנן.
והרא"ש הביא דעת הר"מ דחמץ משש שעות ולמעלה לוקין עליו כר"י, ופי' הטעם דאע"ג דר"י ור"ש פליגי בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו משום דר"ש דריש להו לקראי חד לחמץ ע"י דבר אחר וחד לסמוכין, מ"מ אנן מחלקינן ביניהן, ודרשינן חד קרא למחמצת ע"י דבר אחר, וחד לחמץ לפני זמנו וסמוכין לא דרשינן [ואע"ג דבגמ' לק' צ"ו ב' משמע דדרשינן סמוכין י"ל דנקטינן כתירוץ קמא בגמ' דסמיך לי' היום], וס"ל דלר"ש אין איסור לאכול אחר חצות ואפי' איסורא דרבנן ליכא, וא"כ מוכח דר"מ ור"ג דס"ל דשורפין בשש ס"ל כר"י בלפני זמנו אע"ג דס"ל כר"ש לאחר זמנו, מיהו ע"כ אין זו ראי' למה שהוכיח הרא"ש דגם לר"ש שורפין בשש, וברא"ש הביא דעת הרז"ה דמותר לאכלו אחר שש ואף איסור דרבנן ליכא, וצ"ע דהרי מבואר ברז"ה דמדרבנן אכילתו אסורה, וגם שאר הנאות אסור אלא להסיק תחת תבשילו, ובטור סי' תמ"ג כתב נמי כדברי הרא"ש וכן תפש הב"י שם, וכ"ז נגד המבואר בס' המאור.
כ"ח ב' תוד"ה ר"ש, ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה, אין הכונה דאם אוכל אינו מקיים מצות תשביתו אבל אין כאן איסור אכילה, דא"כ הדין נותן דחמץ של הפקר מותר לו לאוכלו, וא"כ למה שורפין בשש טהורה עם התלוי' הרי מצי להפקיר את הטהורה ולאוכלה אחר שש, ועוד א"כ שפיר מתפרש ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אף לר"ש דהא איסור הנאה הוא משום חמץ בין חמץ שלו ובין של אחרים ושל הפקר, ואיסור זה אינו אלא כשנכנס הפסח ומתחיל איסור אכילה ואיסור הנאה בשעה אחת, אלא כונת תו' דמקרא דתשביתו ילפינן דאסרה תורה אכילת חמץ ביום הראשון ר"ל עיו"ט אחר חצות, ואילו הי' מותר באכילה לא שייך ליתן מצות תשביתו כיון דעדיין לא נאסר לאכול, אלא ודאי אסרתו תורה לאכול, וצותה התורה להשבית.
ב) טור סי' תמ"ז אבל מו"ש ולמעלה כו' ולר"ת בין במינו בין שלב"מ כו', לכאורה לדעת הר"מ דחמץ לאחר הפסח בטל ברוב גם לפני הפסח כן דהא רבא כלל שלא בזמנו מותר משמע בין לפני זמנו בין לאחר זמנו, מיהו למה שפסק הר"מ דלאחר חצות לקי על אכילתו ע"כ אין בדברי רבא לפני זמנו, ואע"ג דרבא סתמא קאמר שלא בזמנו, שפיר מתפרש דעבר זמנו קאמר, אבל לפני זמנו לר"ש דינו כלאחר זמנו לר"י, ודוקא לאחר זמנו לר"ש דאינו אלא משום קנסא לא קנסו אלא בעינא ולא בתערובות, אבל לפני זמנו אף לדעת רמב"ן דרבא כר"ש ס"ל אף בלפני זמנו מ"מ כיון דאף לר"ש אסור מדרבנן בהנאה, ובאכילה אסור מה"ת יש כאן משום טכ"ע כשאר איסורים ואוסר בס'.
ודעת הר"ן דאחר חצות הוא בכלל חמץ בזמנו ואוסר בכל שהו.
דינים העולים. חמץ שעבר עליו הפסח ונתערב מין בשא"מ בפחות מס' הטור אוסר, אבל הר"מ והר"ן מתירים, וסוגיא דשמעתא קשה לפרש לדעת הטור וכיון דאיסורו מדרבנן ראוי להקל, אבל בשו"ע סי' תמ"ז החמיר כדעת הטור, ובמ"ב שם ס"ק ק"ה כתב להקל בשעת הדחק.
נתערב מין במינו בטל ברובא אף לדעת הטור כיון דמה"ת ברובא בטל אף איסור גמור, כ"כ במ"ב בשה"צ אות קע"ה.
נוקשה בעה"פ אסור באכילה ובהנאה אף לר"ש דחמץ גמור אין איסור הנאתו אלא מדרבנן משש שעות ולמעלה כן מבואר במלחמות, דפי' דחטי קורדנייתא הן חמץ נוקשה וחמץ נוקשה מדרבנן, ופי' דהא דר"ג הוא אף לר"ש כיון דמודה ר"ש דאסור מדרבנן, וכתב שכן דעת הראב"ד והגאונים, ואין כאן שאלה גזירה לגזירה דאין מדמין ד"ס זה לזה, ולא מצאו חכמים לחלק בעה"פ בין חמץ לחמץ דאין הכל בקיאין בזה ואסרו הכל, וכיון דסוגית הגמ' רהיטא דהא דר"ג הלכתא היא, וקיי"ל כר"ש, הוכרע הדבר דנוקשה אסורה בהנאה משש שעות ולמעלה אף לר"ש וכמש"כ הרמב"ן, ואף הרז"ה לא התיר אלא להסיקו תחת תבשילו וזה התיר הרז"ה אף בחמץ גמור, ובנו"ב קמא או"ח סי' כ"א האריך לצדד להתיר נוקשה בעה"פ אבל אין לנו אלא דברי הראשונים ז"ל, ואף בשעה חמשית אסורה אכילתו דלא חלקו חכמים בדבר.
נוקשה שנתערב הביא המ"א סי' תמ"ז סק"ה פלוגתא אי אוסר במשהו או בטל בס' והכרעת המ"א להקל שבטל בס', ונוקשה היינו אחד מג' גווני, א. במעורב קדם חימוצו בדבר המקלקל טעמו כמו זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. ב. שיאור דמתניתין מ"ח ב'. ג. מים ומי פירות וכל הני כיון דאין בהן כרת אינן בכלל חומרת משהו דאמרו בגמ' כ"ט ב', אלא דינן כשאר איסורין בין במינן בין שלא במינן בס' כדין חמץ בעה"פ אחר ו' שעות.
ובטור סי' תמ"ב הביא בשם ר"נ גאון בנמצאו גרעיני חטה ביין צמוקים וסיננן קדם הפסח אם ידוע שנתחמצו קדם שסיננן חייב לבער, ואם הדבר ספק אסור בשתיה ומותר להשהות, ומבואר לכאורה דנוקשה אוסר במשהו דנהי דרנ"ג סובר דאע"ג דנתבטל קדם הפסח חוזר וניעור, מ"מ הכא דמעורב יין ומים הו"ל נוקשה, אבל י"ל דהכא כיון דרובא מים הו"ל חמץ גמור, וכמש"כ המ"ב סי' תס"ב בשם הפמ"ג, ועוד יש לחוש שנתחמצו קדם שנשרו הצמוקים לפלוט יינן.
וללוש עיסה ביין צמוקים כבר פירש הח"צ סי' ק"מ שאין יי"צ כיין למחשב את כולו כמי פירות, אלא חשיב כיין מזוג במים, והא דאמרו ב"ב צ"ז ב' של צמוקים אם הביא כשר פי' הח"צ שהענבים נצטמקו בחמה ואח"כ דרכן ודקדק כן מלשון הרשב"ם, וכן הוא בהדיא בתו' מנחות פ"ז א' ד"ה הליסטיון, דליסטיון נצטמקו במחובר וצמוקין נצטמקו בתלוש, והכל בענבים הנדרכים איירי. [א"ה, ע"ע בד' הח"צ לק' סי' קכ"א סק"כ].
ג) בנו"ב סי' כ"ב כתב דנוקשה של מ"פ ומים אוסר במשהו אף לדעת מהרי"ל שהביא המ"א דנוקשה לא חמירא מחמץ בעה"פ אחר ו' שעות, וא"כ אף לדעת הפוסקים דנוקשה דאורייתא אין להחמיר לאסור במשהו כיון דאין בו כרת, מ"מ עיסה שנלושה במ"פ ומים אוסרת במשהו, דלדידן דנקטינן כהרי"ף והרא"ש דנוקשה דרבנן ע"כ סבירא לן דמ"פ ומים חמץ גמור, דאל"כ לא מש"ל חימוץ במנחת נסכים, וכבר כתוב לקמן סימן קכ"ד דל"מ כן דהרי בגמ' ל"ה א' מסיימי אמוראי בתראי בהא דר"ל דעיסה שנלושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, ופי' תו' והרא"ש דהוי נוקשה ומ"מ מש"ל חימוץ במנחת נסכים וכמש"כ שם, ולקמן סימן קכ"א כתוב לדעת הר"מ דמ"פ ומים הוי חמץ גמור, ומ"מ לענין משהו דרבנן יש לסמוך על דעת תו' דמ"פ ומים הוי נוקשה.
ובנו"ב שם הביא ראי' ממש"כ הרשב"א בתשובה שפי' הא דאמרו בירו' [הובא גם בתו' מנחות נ"ד א' ד"ה אין] ר"י היה לו יין קוסס יהב בגוויהו שעורים כו' א"ל צריך אתה לבער, היינו דהיו מים ג"כ באותו יין ואכתי השעורים חמץ נוקשה הן וש"מ דגם נוקשה אוסר במשהו, ובתו' מנחות שם כתבו דהירו' סבר דמ"פ מחמיצין כאביי, ונראה דכונת תו' הוא מהא דגרבא דמשחא גו אוצרא חטי שאל לרבא כו' גרוף מה דתחותיהן, אבל מהא דיין קוסס דיהב בגוויהו שעורים, י"ל דהשעורים היו מחומצים במים כמש"כ תו' שם בהא דחומץ האדומי דר"ב שערי, ולפי' הרשב"א דהירו' מיירי בהיו מים בחמרא צ"ל דהא דגרבא דמשחא גו אוצרא חטי, ג"כ חש שהיו מים מלחלחים את החטים, אבל קשה למה נחוש לחטים אלו יותר משאר חטים, ועוד קשה מה הוכיח מכאן הרשב"א דטעם נמי אוסר במשהו דלמא משום מעמיד אתינן עלה כיון שהשעורים החמיצו את היין וכדאיתא באו"ח סי' תמ"ב ס"ה, וע"כ בהכי איירי דהא משמע דאמר לי' לבער קדם הפסח ועדיין אין אוסר במשהו, ולדעת הפוסקים דלא אמרינן חוזר וניעור מותר בפסח, אבל נראה דכל הני דרמו בה שערי מעט לא מקרי מעמיד דמעמיד חשיב כנו"ט ממש, ואיכא בל יראה מדרבנן מיהא, ובחומץ האדומי הלא דן הרא"ש אם חייב לבערו, ומיהו מדברי הרשב"א דפי' דהיו מים בחמרא ומשום חמץ במשהו אתינן עלה שפיר הוכיח הנו"ב דעת הרשב"א דאפי' נוקשה אוסר במשהו אבל י"ל דהרשב"א מפרש דהירו' סובר דמ"פ ומים הוי חמץ גמור, ולמש"כ המ"ב סי' תס"ב בשם הפמ"ג דברוב מים לכו"ע הוי חמץ גמור י"ל דהרשב"א מוקי לה ביין מזוג דהרוב מים.
ד) כ"ט ב' חמץ בזמנו בין במינו כו' אסור בנו"ט, יש לעי' הלא לכו"ע חמץ דגן גמור ע"י תערובות אסור מדרבנן או מדאורייתא ופי' הטור סי' תמ"ב דאיירי באין בו בנו"ט אלא קיוהא בעלמא, ומ"ט מותר במשהו למה לא חשיב ככותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזה"מ, וצ"ל דשאני הני דבאמת מטעימין אלא שאין טעמן חשיב טעם אלא קיוהא אבל הכא קיימינן בדבר המטעים טעם גמור אלא בשביל שהוא מועט אין נרגש טעמו כלל.
טור סי' תמ"ב ופעמים מוצאים בהם שנים או שלשה חטים כו', ממה שנתבאר לעיל סי' קט"ז ס"ק ט"ז נלמד דשעורים דרמו בחמרא דאינם נותנים טעם רק קיוהא, זהו פלוגתת החכמים בגמ' בחד"ג ע"י תערובות, ולכו"ע אסור מדרבנן באכילה ובהנאה וחייב לבער [בלא ביטול לכו"ע] ואפילו נתן מעט אסור מדין חמץ במשהו וכשם דדבר שמטעים טעם גמור אוסר במשהו כן זה שמקהא אוסר במשהו.
וגם נוקשה שמקהא שיעור הצריך אסור באכילה ובהנאה וחייב לבער, ומיהו דוקא בהטעים טעם קהה אבל אינו אוסר במשהו, והכא ב' או ג' חטים נראה דאינם נותנים קיוהא והדין נותן דאם אינם חמץ גמור אינם אוסרין במשהו, ומש"ל שיהיו חמץ גמור אם החמיצו במים טרם שנפלט טעם הצמוקים וכמש"כ לעיל סק"ב, מיהו יש לעי' כיון דהוי ספק משהו למה אסר באכילה.
ה) תמ"ב ס"ד דבר שנתערב בו חמץ אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו, יש בזה תרי גווני, א. כשהחמץ בעין והוא גוש הנבלל בתוך התערובות, ב. כשהחמץ לח והוא נותן טעם, או שהוסר החמץ מן התערובות ולא נשאר אלא טעמו, ויש לעי' למה אסור באכילה הלא כיון שנתערב החמץ קדם הפסח בדבר שאינו ראוי לאכילה גם החמץ נפסל לאדם, וחמץ שנפסל מאכילת אדם אינו אוסר תערובות כמש"כ המ"ב סי' תמ"ז ס"ק צ"ז דלא שייך בו נותן טעם, ואע"ג דהכא החמץ מצד עצמו היה ראוי לאדם מ"מ כיון דההיתר פסול לאדם ואין טעם החמץ משנה אותו לשבח אלא אדרבה גם הטעם נפסל בתערובתו לא שייך כאן נותן טעם, וכן בגוש הנבלל ונפסל מאכילת אדם ונתערב בהיתר מותר באכילה כמש"כ המ"ב לק' ס"ק מ"ג דדוקא בבא לאוכלו בעין אסור מדרבנן כיון דאחשבי' לאכילה, אבל כשנפל לאוכל בטל ברוב דכשאוכלו אין דעתו אלא על האוכל.
ואמנם כל זה בנפל מעצמו אבל הכא קיימינן שהוא מערבו בידים וניחא לי' בתערובתו והלכך כשאוכל את התערובות חשיב באחשבי' גם לחמץ והלכך אסור מדרבנן לאוכלו, בין כשנתנו לטעם והסיר החמץ ובין בחמץ שנמוח ונבלל, מיהו עדיין יש מקום להתיר כיון דחמץ המועט מתבטל ברוב היתר קדם הפסח דין הוא שלא יהא חוזר וניעור כדין חמץ שנתבטל בס' קדם הפסח, דהכא כיון שאין בו משום נו"ט בפחות מס' נמי חשיב כביטול בס' דעלמא ואף בגוש הנבלל אפשר להתיר, אפי' לדעת רמ"א סי' תמ"ז ס"ד דיבש ביבש שנתבטל קדם הפסח חוזר וניעור התם בחמץ הראוי לאכילה, אבל הכא כיון דהחמץ נפסל מאכילת אדם וכל זמן שאינו אוכלו לאו חמץ הוא, אלא שאנו באין לאסור עליו משום דכשאוכלו אחשבי' שפיר י"ל דכבר נתבטל קדם הפסח, ואולי זו כונת רמ"א, וא"כ דעת רמ"א להתיר אפי' ליכא בהיתר ס' כנגד החמץ, ואמנם רהיטת דברי רמ"א משמע דוקא כשנתבטל בס'.
ומש"כ המחבר דאוסר אפי' בכל שהו, ע"כ קאי באופן דהחמץ הוא לח ואוסר משום נ"ט, אבל אם החמץ בעין לא שייך לחלק בין איכא ס' לליכא ס' דאין שיעור ס' אלא לענין טעם, אבל יבש בטל ברוב, ואם אינו בטל ברוב מפני שהוא בעין אין שום יתרון היתר בזה שיש ס' כנגדו וכמש"כ במ"ב סי' תמ"ז ס"ק ל"ג, וא"כ דברי הרמ"א ג"כ לענין נ"ט, והנה מחמרינן בעירבו [לזה שנפסל] בידים דלא מהני לי' ביטול יבש ביבש כאילו היה חמץ גמור, וכן בחמץ לח משום נו"ט כאילו היה חמץ גמור, רק אם נתערב לח בס' אינו חוזר וניעור כדין חמץ בעלמא.
ו) מ"ג א' מאן תנא דחד"ג ע"י תערובות ונוקשה בעינו בלאו כו', דין טכ"ע הוא אף בתערובות צונן בצונן כמבואר זבחים ע"ח א' וכדאמרו דאיכא מאן דיליף טכ"ע ממשרת, [ואפשר דענבים ששראן במים היינו כבוש וחשיב כמבושל], וכן מבואר בר"ש פ"ב דטבו"י דהק' בהא דכותח וב' מדוכות תיפוק לי' משום טכ"ע, וכ"מ ברא"ש וטור שכתבו דכותח אין בו משום נו"ט דאינו אלא קיוהא, והכא חד"ג ע"י תערובות דנחלקו ר"א וחכמים איירי בליכא משום טכ"ע, והנה תערובות צונן בצונן מש"ל בב' אופנים, אחד בלא נמוח האיסור והוא ניכר בפני עצמו, ואחד בנימוח ואינו ניכר, ולענין טכ"ע בעינן שיהא נמוח ומתערבין הטעמים, אבל אם האיסור עומד בפני עצמו לא שייך טכ"ע, אבל לענין ביטול האיסור ברוב היתר בעינן דוקא שיהא נמוח ולא יהא ניכר, ובכותח הבבלי דחכמים מתירין לאכלו מה"ת נראה דאיירי דאין החמץ בעין ואינו ניכר, [דאילו ניכר לא שייך ביטול וראוי לאסור אכילתו מדין ח"ש אסור מה"ת] וא"כ היה ראוי לאוסרו מדין טכ"ע, אלא דהכא אין בו טעם רק קיוהא כמש"כ הטור סי' תמ"ב, א"נ באמת [איירי באיכא טעמא ואסור משום טכ"ע] ולא נחלקו ר"א וחכמים רק לענין מלקות דלר"א המל"א ולוקה על כזית מן התערובות וכמש"כ הרמב"ן והר"ן, וכן בעומד בפ"ע ואינו ניכר מפני שחזותו כחזותא דהיתרא איכא משום המל"א ואין בו משום טכ"ע.
ודין המל"א הוא בין שהאיסור נו"ט בתערובות ובין שאינו נו"ט אלא קיוהא, בין שהוא נמוח בין שהוא בעין, ואפי' לא לעסו אלא בלעו דלא ממעטינן בגמ' מ"ה א' רק אכלן בזא"ז אבל בלען בב"א המל"א, ונראה דדוקא במקום דדרך לערבו ואדם נהנה בתערובתו, אבל אם נפל איסור לתוך היתר ולא ניחא לי' בתערובתו אין כאן דין המל"א.
וזו כונת תו' נזיר ל"ו ב' ד"ה שתי, והר"ש פ"ב דטבו"י, ור"ל דשום ושאר תבלין ניחא לי' בתערובתו ומשביח את הקדירה, אבל תערובות שעורים וחטים אין ניחותא בזיווגם, אבל בתו' פסחים מ"ד א' ד"ה איתיבי', דעתם דאף חטים שנתערבו בשעורים יש דין המל"א, ונראה דאף לדבריהם דוקא באיכא טעם האיסור בתערובות, אבל בליכא טעם כגון דאיכא ס' בהיתר ליכא דין המל"א, ונראה דדוקא באין האיסור ניכר אבל אם הוא ניכר ואינו נהנה בתערובתו אף לדעת תו' פסחים לית בו משום המל"א.
ומסקינן דכזית בכא"פ דאורייתא, ואסור בכל שהו כדין ח"ש ולוקה אם אכל כזית, ובזה אין חילוק בין ניחא לי' בתערובתו או לא, ואף אם האיסור אינו ניכר בין שנמוח בין שהוא בעין, וזה לר"א בשאר איסורים דלית בהו המל"א ולרבנן גם בחמץ, וכן בלא נהנה בתערובתו דליכא משום המל"א וכמש"כ לעיל, מ"מ איכא משום כזית בכא"פ.
וכ"ז בתערובות מין בשא"מ אבל מב"מ אין בו לא משום כזית בכא"פ ולא משום המל"א, כדאמר זבחים ע"ח א' ב', דכיון דאין האיסור נו"ט ואין כאן טעם מחודש בהיתר בטל האיסור ברוב, וכן בנו"ט לפגם אין בו לא משום כזית בכא"פ ולא משום המל"א כדאמר ע"ז ס"ז ב' ואם ריבה טעם לפגם מותר, משמע אפי' נתערב טעמו וממשו כיון שהוא לפגם מותר.
ומצינו בראשונים ז"ל דלא כמש"כ, והוא דדעת הרז"ה דכזית בכא"פ לר"י ע"ז שם אף במין במינו ודלא כר"ל זבחים שם וקיי"ל כר"י, אבל צ"ע דסוגיא דזבחים משמע דסתמא דגמ' מסקא שמעתא, וגמ' דע"ז שפיר י"ל דאיירי באינו מינו, וכן נקטו התו' בפשיטות שם ובחולין צ"ט ב', והר"ש פ"ב דטבו"י הביא ב' הצדדים.
ודעת רמב"ן במלחמות שאין דין המל"א אלא באיכא טעמא דאל"כ חמץ אוסר במשהו מה"ת לר"א, אבל י"ל דגם הרז"ה ס"ל דבעינן דיהא נהנה בטעם תערובתן, וכמש"כ לעיל וכמש"כ תו' והר"ש, ומבואר מדברי הרמב"ן דבהמל"א א"צ כזית בכא"פ ומכותח הבבלי וחבריו אין ראי' כל כך דהתם איכא כזית בכא"פ אי אכיל לי' בעינא.
ז) מ"ג א' מאן תנא דחד"ג ע"י תערובות כו', האי חד"ג ע"י תערובות דמרבינן היינו דהמל"א כמו בקדשים, ואף שהיה מקום לומר דמרבינן לאסור כאן קיוהא לפי' הרא"ש והטור, או לחייב מלקות על טעם כעיקר, לא מסתבר להו לחז"ל לחדש בדין טכ"ע, אלא לרבות המל"א כמו בקדשים, ואילו ההיתר לא נתהפך לאיסור היה האיסור מתבטל ונהפך להיתר כדין יבש ביבש דחד בתרי בטל.
יו"ד סי' ק"ט ס"א אבל לא יאכל שלשתן יחד, ובטור כתב דמותר לאוכלן יחד, וזה תלוי אם דין כזית בכא"פ אסור במין במינו בנתערב ממשו, וא"כ הדין נותן דאם אכלן יחד ויש כזית בכא"פ לוקה, ולא משמע כן אלא הכא אפי' אין כזית בכא"פ ואסור מדרבנן וצ"ע.
ח) מ"ד א' מקפה של תרומה כו', אם השום בעין ונגע טבו"י בשום דין הוא שלא יפסול את המקפה, מ"מ כיון דרובו תרומה והשום נאכל עמו החמירו חכמים, אבל במקפה חולין ושום ושמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו אע"ג דיש בו בנו"ט דאין דין נו"ט אלא לענין איסורין אבל לא שיחשב כתרומה ליפסל בטבו"י כ"כ הר"ש פ"ב דטבו"י מ"ג, וצ"ל דאין כאן שמן טופח שמקבל טומאת משקין דא"כ נטמא כל השמן ויאסור את המקפה מדין טכ"ע, אלא השמן נהפך לאוכל ואין כאן ממשו ואין כאן נגיעה בשמן, ומ"מ מקום מגעו טמא כיון דיש בו כזית בכא"פ וכדאמר בגמ' ולא נתפרש מה מקרי מקום מגעו, וברז"ה משמע דכל שאינו ניכר ממשו אין בו משום כזית בכא"פ, וצ"ל דבשמן מקרי ניכר ממשו.
הא דפריך מב' קדירות ומב' קופות ולא קשיא לי' משום טכ"ע, פירשו דאיירי במין במינו, אלא דאם כזית בכא"פ דאורייתא באינו מינו אין להתיר אף במינו, ואפשר דהוי מוקי להאי תנא דסבר טכ"ע לאו דאורייתא שהרי אביי דמותיב הכא דן בזה חולין ק"ח א' ואפשר דקיבל דברי רבא שם, ואמנם הר"ש שם פי' דאביי מוקי ההיא דב' מדוכות דלא כר"ע וא"כ משרת לטכ"ע וס"ל דילפינן כה"ת מנזיר, ומיהו אביי ס"ל דח"ש מותר מה"ת כר"ל ביומא, א"נ ח"ש ע"י תערובות מותר מה"ת וס"ל דשיעור כזית בכא"פ שנאמרה הללמ"מ וכדתנן כריתות י"ב ב' אינו אלא באוכל בעין אבל בטכ"ע בעינן שיאכל כזית באכילה אחת, ואם אוכל פחות מכזית הו"ל ח"ש ולכך ניחא לי' ב' מדוכות, אבל למסקנא קיי"ל דגם טכ"ע מצטרף בכא"פ וגם ח"ש אסור מה"ת אפי' ע"י תערובות, ואפשר לפרש דדין ח"ש תלוי בדין כזית בכא"פ דאם מצטרף בכא"פ ח"ש אסור מה"ת דחזי לאצטרופי בכא"פ אבל אם אין כזית בכא"פ בתערובות אין ח"ש אסור מה"ת דאיסור ח"ש הוא משום דחזי לאצטרופי כדאמרו יומא ע"ד.
בתו' פסחים כתבו דלא גרסינן ואלא מאי המל"א כו', אבל בתו' נזיר כתבו לפרש דבאמת אביי פירש דהאי תנא לא סבר כר"ע אבל לר"ע המל"א בכל התורה, אבל כזית בכא"פ לאו דאורייתא, אבל לר"ד דמוכרח לומר כזית בכא"פ דאורייתא ובזה ליכא פלוגתא קשיא לי' למה {א"ה, כמדומה דצ"ל קשיא לי' אמאי פליגי רבנן ולמה} מתירין בשאני אומר.
כתבו תו' שם לפרש הא דאמרינן דנפישי חולין, דר"ל דאתיא דלא כר"ע ולית לן המל"א אלא ברוב איסור, וצ"ע מנ"ל דהיתר מצטרף לאיסור ברוב איסור, ובלא ילפותא אין לנו לומר כן, ובגמ' אין לנו הכרח לפרש כן דשפיר י"ל דבנפיש איסור אסור מה"ת אבל לענין מלקות בעינן שיאכל כזית איסור.
מ"ד א' ד"ה איתיבי', כגון קמח חטים בקמח שעורים, ר"ל דהחטים תרומה והשעורים חולין אבל אפכא הו"ל נו"ט לפגם דשעורים קרו להו חכמים מאכל בהמה כדאמר לעיל ג' ב' צא ובשר לסוסים ולחמורים, ובסוטה ט' א' קרבנה מאכל בהמה, ועי' תרומות פ"י מ"ב שעורים שנפלו לתוך הבור כו' מימיו מותרין.
מדברי הרמב"ן במלחמות משמע דמדין טכ"ע נמי לקי בכזית בכא"פ ומשערין שיהיה טעם חזק כטעם של כזית המתערב והרא"ש פ' א"ע סי' א' כתב דשכר שעורין איכא יותר מכזית בכא"פ, ואם כונתו ז"ל דשעורין כנגד המים איכא כזית בכא"פ הרי אין זה מכריע דאיכא בשכר חמץ כזית בכא"פ שהרי השעורין משתיירין בשולי הכלי ורק טעמן נסחט לתוך המים, וע"כ כונתו ז"ל דיש בהנסחט כזית בכא"פ, ואמנם אם אין ממשן של שעורין מתערבין אין כאן דין כזית בכא"פ רק דין טכ"ע ואפי' בליכא כזית בכא"פ, ואפשר דלענין ב"י בעינן כזית בכא"פ באכילה בינונית, ויותר נראה דגוף השעורה נימוסה ומתערבת.
ענין כזית בכא"פ לדעת הרא"ש והטור הוא בליכא טעמא אלא קיוהא, ובפחות מכזית בכא"פ דליכא טעמא שרי דהאיסור בטל, אבל לדעת רמב"ן איירי באיכא טעמא וכמש"כ לק' סק"י.
ט) אחרי שאמרו בגמ' ג' דברים, טכ"ע, וכזית בכא"פ, והיתר מצטרף לאיסור, קשיא להו לראשונים ז"ל שהדברים סותרים זא"ז, שאם היתר מצטרף לאיסור א"צ כזית בכא"פ ואם טכ"ע דאורייתא דין הוא דכזית בכא"פ חייבין עלי' ולמה לן הלכה מיוחדת על כזית בכא"פ.
ודעת הרז"ה דרבנן דילפי טכ"ע ממשרת היינו אפי' טעמו ולא ממשו, ואי איכא כזית בכא"פ לוקין עליו וכל התורה דילפינן מני' אין לוקין עליו משום דאין מזהירין מן הדין, ואם ממשו של האיסור קיים בזה הויא הלכה דכזית בכא"פ לוקין בכל התורה ואפי' מין במינו, ואפי' דבר שאינו נותן טעם רק קיוהא כמו כותח הבבלי וכל הני דמתניתין, והיכי דהמל"א כגון קדשים לא שייך בזה טכ"ע ולא כזית בכא"פ דבכל תערובות דידי' היתר מצטרף לאיסור בין שיש ממשו של איסור ובין שיש טעמו, ופי' הא דאמרו בגמ' מ"ד ב' ור"ע טכ"ע מנ"ל אין הכונה מנ"ל בכל התורה חוץ מנזיר, דמהיכן פסיקא לי' דאית לי' טכ"ע, אלא הכונה מנ"ל טכ"ע בנזיר דאי לית לי' טכ"ע מנ"ל לרבות המל"א דלמא לטכ"ע הוא דאתא ומשני דיליף מגיעולי מדין וצ"ל דלוקין דאהדרי' קרא ללאוי' ולוקה בכזית בכא"פ אף באין ממשו קיים, והלכך אייתר משרת להמל"א אבל השתא דמרבינן המל"א לא שייך בנזיר טכ"ע, [והרמב"ן הק' לדברי הרז"ה דבהמל"א לא בעינן טעמא א"כ חמץ אוסר במשהו מה"ת לר"א משמע דנקט בדעת הרז"ה דהמל"א אף בטעם בלא ממש, והכי מוכח בירו' שהביא הרז"ה דאפי' שרה ענבים במים המל"א וצ"ע דברי רמב"ן שכתב דאין המל"א אלא בממשו ולא בטעמו].
והנה דעת הרז"ה דאי קים לן דלוקה על טכ"ע בבלע כזית בב"א, מוכרע הדבר בסברא דמצטרף כזית בכא"פ דמ"ל איסור בעין מ"ל מעורב בהיתר כיון דהתורה אסרתו גם כשהוא מעורב, והא דדנו בכזית בכא"פ היינו משום שאין מלקות על טכ"ע אף בבלע כזית בב"א ודנו בגמ' בממשו קיים אי יש מלקות והנידון הוא בין בבולע בב"א כזית בין בצירוף כזית בכא"פ, והוא איסור מחודש אפי' בדליכא טעמא כמו כותח הבבלי וחבריו.
והא דפליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי ולא אסרי משום טכ"ע, דבכותח ליכא טעם חמץ אלא טעם חדש וגם משום כזית בכא"פ ליכא כדאמר בגמ' דליכא כזית בכא"פ, ועדיין קשה למה ניחא לי' לאביי ב' מדוכות למה אין אסור משום טכ"ע.
י) ודעת ר"ש היפוך דלענין איסור טכ"ע אין חילוק בין ממשו של איסור קיים בין נמס ואין ממשו ניכר, או דמתחלה לא נכנס בהיתר רק טעם, ובכל אופן האוכל כזית מן האיסור לוקה, ומה שדנו בגמ' בכזית בכא"פ העיקר בזה לענין שיעור שהרי כל איסורין שבתורה שיעורן בכזית, ותנן כריתות י"ב ב' דמצטרפת אכילתן כזית בכא"פ, ואמר ר"ד דה"ה בתערובות, ואביי בעי לאוכוחי מהא דב' מדוכות דבתערובות בעינן שיאכל כזית מן האיסור באכילה אחת, ואם אכלו בב' אכילות אף שאכל כזית בכא"פ חשיב כאכל חצי שיעור וכיון שאין באכילה זו צירוף אין בזה דין ח"ש אסור מה"ת וכמש"כ לעיל, ולפ"ז א"צ לומר דבכותח אין בו טעם חמץ אלא אביי סבר כיון דאין צירוף כזית בכא"פ ממילא אין כאן איסור ומסקינן משום שאין שם כזית בכא"פ, ומ"מ אסור משום ח"ש דחזי לאצטרופי עם חמץ גמור, אבל מלקות ליכא ולר"א המל"א.
וזו נראה גם דעת רמב"ן במלחמות, ופי' דדין המל"א הוא דוקא בממשו של איסור קיים, ודין טכ"ע וכזית בכא"פ הוא אפי' אין ממשו של איסור קיים, זולת בקדשים דהמל"א אף באין ממשו של איסור קיים, ולמסקנא דאין המל"א בכל התורה אף באיכא ממשו אינו לוקה עד שיאכל כזית מן האיסור בכא"פ, ואין חילוק לדידן בין טעמו לממשו, מיהו ח"ש אסור מה"ת אף בתערובות כיון דכזית בכא"פ בתערובות חייבין עליו.
לדעת ר"ש א"צ שיהא בתערובות כזית בכא"פ אלא אפי' איסור מועט שנתערב בהיתר מרובה ואכל במהירות יותר מפרס ויש באכילתו כזית איסור בזמן של אכילת פרס חייב, אבל לדעת הרז"ה אינו חייב מלקות אלא אם יש בתערובות כזית בפרס.
ושיטת רש"י דבאמת קיי"ל טכ"ע לאו דאורייתא בטעמו ולא ממשו אף באיכא כזית בכא"פ, וכן בטעמו וממשו בליכא כזית בכא"פ, וכמימרא דר"י ע"ז ס"ז, וברמב"ן חולין צ"ט האריך לישב הסוגיות לשיטה זו, ולדעת זו דין כזית בכא"פ הוא מחודש בעיקר איסורו וכמו לדעת הרז"ה, ולא כפר"ש דעיקרו נאמר לענין צירוף כזית.
יא) והנה חמץ שנתערב בפחות מס' ואין בו כזית בכא"פ, בין שנתערב בצונן בין דרך בישול כל שנתערב בשא"מ לדעת הפוסקים דטכ"ע דאורייתא ה"נ אסור מה"ת ואף שאין כאן כזית יש כאן דין ח"ש אסור מה"ת, [דמש"כ הר"ש פ"ב דטבו"י לפרש ההיא דב' מדוכות שאין איסור משום ח"ש לאביי, אינו לדינא דלמאי דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת וקיי"ל דכזית בתערובות ג"כ מצטרף בכא"פ, א"כ גם חצי זית אסור מה"ת], ולדעת הפוסקים כר"א דהמל"א בחמץ אף אם טכ"ע לאו דאורייתא הכא אסור מה"ת, אלא דלדעת רמב"ן דוקא נתערב ממשו של חמץ ולדעת רז"ה אף בנתערב טעמו.
וכל שאכילתו מה"ת איכא נמי בל יראה וכמש"ב הר"ן ר"פ א"ע, ולא אמר ר"ת אלא בחמץ ע"י תערובות דליכא משום טכ"ע כגון דליכא רק קיוהא, או למאן דלית לי' טכ"ע ובעינן קרא מיוחד לרבות כותח בפסח, בזה ליכא בל יראה כיון דלא אתרבי, אבל אי איכא בהאי תערובות משום טכ"ע באכילתה, יש בו ג"כ משום ב"י.
ודברי הר"ן ר"פ א"ע צריכים פירוש שכתב דחד"ג ע"י תערובות אפי' לרבנן אסורין משום ח"ש כיון דלא נתבטל החמץ, ולא פירש למה לא נתבטל החמץ והיה אפשר לומר כונתו ז"ל משום טכ"ע, אבל הר"ן פג"ה הסכים לדעת רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא, ולעיל סי' קט"ז ס"ק י"א כתבנו לפרש דבריו ז"ל דאע"ג דטכ"ע לאו דאורייתא בטעמו ולא ממשו מ"מ בנתערב ממשו אף דליכא כזית בכא"פ אסור כדין ח"ש, אבל זה יתכן לפר"ש, אבל לדעת הסוברין טכ"ע לאו דאורייתא וכזית בכא"פ מחודש לאסור תערובות זה, הדין נותן דכל דליכא כזית בכא"פ האיסור בטל, ואפשר דכונת הר"ן להני דסברי טכ"ע דאורייתא או בזמן שהחמץ בעין וניכר, ואמנם בגמ' חולין ק"ח א' אמר טעמו ולא ממשו דאורייתא משמע דטעמו וממשו עדיפא, ואפשר דהא דאמרו כזית בכא"פ דאורייתא היינו שנאמרה הלכה דממשו מין בשא"מ לא בטל וממילא כזית בכא"פ לוקין עליו ופחות מכזית בכא"פ אסור משום ח"ש.
הרמב"ן חולין צ"ט והר"ן בחי' שם כתבו להסכים לדעת רש"י דקיי"ל טכ"ע דרבנן, והטעם כתב הר"ן שם בשם רש"י דר"י בע"ז ורבא בחולין ק"ח א' ס"ל כר"ע דגיעולי מדין לאו חידוש הוא ומשרת לטכ"ע והו"ל ב' כתובים, וצ"ע כיון דאית לן ברייתא דיליף כל התורה מנזיר וע"כ דלית לי' דהוי ב' כתובין, מנ"ל דר"ע פליג דלמא ר"ע דמוקי משרת להמל"א לית לי' טכ"ע דגיעולי מדין חידוש, ואפשר דיותר יש לנו לאוקמי קרא לטכ"ע ולא להמל"א ומדמוקים קרא להמל"א ש"מ דטכ"ע ידעינן מגיעולי מדין.
עוד פי' דס"ל משרת להמל"א כר"ע וגיעולי מדין חידוש כרבנן, עוד פי' בשם רמב"ן דס"ל כר"ע וסברי דר"ע לית לי' טכ"ע משום דגיעולי מדין וחטאת הוו ב' כתובים גם לענין טכ"ע, וצ"ע הלא גיעולי מדין צריכי דחולין מקדשים לא גמרינן כדאמר בגמ', ואי תימא דחטאת מיותר הלא איצטריך להמל"א, ועוד קשה למה לא פירשו בגמ' שיטת ר"י ורבא שזו הלכה ופירשו דברי ר"ע דלא כהלכתא, ומש"כ דבגמ' פירשו לאביי, יש לעי' הלא אביי אמר דבאמת איכא למילף מבב"ח ובגמ' מסיק דבב"ח חידוש כרבא.
יב) כתב הח"י סי' תמ"ב דטעם בלא ממש אינו מוזהר עליו בב"י אפי' להפוסקים דטכ"ע דאורייתא, ותימא היכן למדנו חילוק בטכ"ע בין ממשו לטעמו, ואם בממשו המתערב בפחות מס' מין בשא"מ חייב לבער מה"ת וכמש"כ הר"ן דין הוא דטעמו ולא ממשו נמי יש בזה דין טכ"ע מה"ת, והלא מבואר במלחמות דלוקין על טכ"ע אף בנתערב טעם האיסור בלא ממשו, אי איכא בטעמא כזית בכא"פ, ודין הוא שיהא בו גם ב"י, ומש"כ הח"י לצרף דעת הפוסקים שפי' ואלו עוברין היינו מעל השלחן אבל ב"י ליכא, תמוה דלא אמרו אלא בנוקשה אבל חד"ג ע"י תערובות אף לרבנן איכא משום ב"י ול"פ ר"א ורבנן אלא לענין המל"א וכמש"כ הר"ן, ואמנם במרדכי ר"פ א"ע כתב דגם חד"ג ע"י תערובות מותר להשהותו, אבל י"ל דפירשו דהני דמתנ' אינם נותנין טעם רק קיוהא, מיהו סיימו וכש"כ תרנגולת שנמצאת בה חטה, אבל י"ל דחטה אינה בכדי נתינת טעם אלא משהו ולכך לא חמירא מכותח דכותח נמי אכילתו אסורה מדרבנן אפי' לחכמים דפליגי אדר"א, מיהו סיים שם וראי' מקדרות בפסח, ור"ל דמשמע פסחים ל' א' דמותר להשהותן אף שהן בלועין טעם חמץ, ומשמע דעתו ז"ל דאף טעם גמור מותר להשהות ואין חילוק בין בלוע בקדירה לבלוע באוכל אבל לולא דבריהם ז"ל י"ל דבלוע בקדירה חשיב כנפל עליו מפולת כיון שאין ראוי לאכילה בעין אף שאפשר להוציאו ע"י בישול, וע"כ צריך לחלק כן להני דמחמרי לשרוף תרנגולת שנמצאת בה חטה ואף שלא החמירו אלא מדרבנן מ"מ היה לנו להחמיר גם בקדירות מדרבנן וע"כ קדירות קיל טפי, [עי' סי' קט"ז ס"ק ט"ז], ולהאמור יש לדון אפי' בפליטת כלים, ומיהו בסתמא יש ס' וכמש"כ לק' ס"ק ט"ו אבל בידוע שאין ס' אין מקום לחלק בין טעם חמץ לפליטת כלים.
יג) טור יו"ד סי' ק"ט ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כו', אע"ג דשלא במינה איכא משום טכ"ע ומשום כזית בכא"פ זה דוקא בנדרסו ההיתר והאיסור יחד ובכל משהו שהוא נוטל מן התערובות אית בי' משהו איסור. אבל הכא קיימינן שכל חתיכה נפרדת ואם אוכלן אחת אחת אמרינן בהו כל דפריש מרובא פריש א"כ הדין נותן דכל התערובות מותר, מיהו אם יאכל כל התערובות בבת אחת תאסר בפיו ע"י הלעיסה משום טכ"ע או כזית בכא"פ, אבל לבלוע כל התערובות בלא לעיסה מותר מן הדין, ומש"כ הב"ח בשם מהרא"י בהגש"ד צ"ע דאין כאן מחלוקת, אלא בתו' איירי בדרוסין ושחוקין יחד, והטור איירי בנפרדין, וכ"ה בהדיא בל' הת"ה שהביא ב"י, [שו"ר שכ"כ הש"ך סק"י].
מיהו יש לעי' לדעת הרא"ש דמב"מ מותר לאכול כל התערובות בב"א דהאיסור נהפך להיתר א"כ גם מין בא"מ יהא מותר לאכלן יחד או לבשלן יחד, י"ל דכשיבשלם הוי כחזר והוכר האיסור ומודה בזה הרא"ש דנאסר מן התורה, אבל מב"מ אף כשמבשלם הם בטלים מן התורה ונהי דאסרינן מב"מ מדרבנן מכל מקום לא חייל על התערובות שם איסור ולא מקרי הוכר האיסור, והלכך סבר הרא"ש דמותר לאכלם בב"א אף שנבללים בפיו, ולדברי סה"ת שהביא הטור נראה דאפי' לאכול אחת מן התערובות אסור, ובמב"מ לכאורה לדעת הרא"ש מותר לבשלן יחד לכתחלה, אבל מלשון הטור משמע דדוקא דיעבד התיר הרא"ש, ומיהו לבשלן במים יש מקום לאסור משום דהמים נאסרין כדין אינו מינו, ומיהו למש"כ יו"ד סי' צ"ח ס"ב דאמרינן רואין שא"מ כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו, ה"נ הרוטב מותר מה"ת, וזהו טעמו של הרא"ש שהתיר גם הרוטב כמש"כ הטור, ומ"מ לכתחלה אין לבשלן אף לדעת הרא"ש מדלא אשמעינן רבותא טפי דמותר לבשלן כאחד לכתחלה, וצריך לחלק בין אוכלן כאחת למבשלן כאחת.
בב"י הביא תשובת הרשב"א דדעתו לאסור את החתיכות אף שבשלן אחר שנודע לו התערובות, כמו שאוסרן לאוכלן בב"א, אבל לשונו ז"ל צ"ע שכתב שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות, ולמה תלה איסור החתיכות ברוטב, הלא כיון דהאיסור נו"ט בחתיכות המותרות כולן נאסרות שהרי יש בהן טעם איסור.
יבמות פ"ב א' תוד"ה ר"י, אלא ברותח איירי, ר"ל דאיירי בחטים ושעורים ממש וחטים חטים ממש שנתבשלו יחד דחטים בחטים לא בטל וחטים בשעורים בטלין, אבל בקמח לא יתכן לחלק בין חטים וחטים לחטים ושעורים דכולהו קמח מקרי והו"ל מין במינו ולא בטל אפי' קמח חטים בקמח שעורים, את"ל דקמח בקמח מקרי לח בלח, ומיהו אפשר לקיים דקמח בקמח הוי לח בלח, אלא דבגמ' ביצה שם לא איירי בקמח אלא בגרעינים הניכרים, אבל בסברא צדדו דאין ללמוד קמח בקמח מדם הפר והשעיר דקמח בקמח לא נבלל כולי האי, ונראה דלענין ביטול איסור ודאי קמח בקמח אסור בנו"ט ובכזית בכא"פ דאע"ג דאין בלילתן מעורבת כלח בלח, מ"מ גם דין יבש ביבש אין לתערובות קמח, דטעם ביטול יבש ביבש משום דכל אחת ניכרת בפ"ע ואמרינן על כל אחת כל דפריש מרובא פריש, אבל קמח בקמח שנתערב מעורב איסור והיתר בכל משהו שאדם אוכל אף אם איננו בטוחים שנתערבו החטים והשעורים על תכונה משותפת קבועה, ושייך כאן דין טכ"ע וכזית בכא"פ, וכמש"כ תו' פסחים מ"ד א' ד"ה איתיבי', והש"ך סי' ק"ט סק"ג נקט דדברי התו' דפסחים ודיבמות פליגי ולמש"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
יד) סי' ק"ט ש"ך ס"ק י"ב א"כ על כל קדירה י"ל שמא כו', כונתו ז"ל כגון שהיו ד' חתיכות ואחת ביניהם טריפה ובשלו ב' חתיכות בקדירה אחת וב' בשניה והנה השתא יש לפנינו ב' חתיכות אסורות בהחלט אחת טריפה ואחת אסורה מדרבנן מחמת טעם טריפה דמב"מ צריך ס' מדרבנן, והשתא יש כאן תערובות של ד' חתיכות שב' מהן מותרות וב' מהן אסורות, ולא ידעינן איזו מהן המותרות ואיזו מהן האסורות, וכבר כתב הש"ך סק"ט דחד בחד אפי' בדרבנן אסור, ואמנם אם נודע התערובות קדם שנתבשל דמעיקר הדין נהפך האיסור להיתר לא שייך לומר דאוסר בטעמו, וכמש"כ הרא"ש, אלא בבשלן יחד דהשתא ודאי כולן אסורין ס"ל להרשב"א דאסורין באכילה, אבל כשנתבשלו בב' קדירות דכשבא לאכול כל קדירה י"ל דאוכל היתר בזה מודה הרשב"א להרא"ש דסומכין על הביטול ואמרינן דלא נאסרה כלל חתיכה המותרת כשנתבשלה עם חתיכה האסורה וכמש"כ הש"ך באורך, אבל כשלא נודע התערובות עד אחר הבישול, אין שום מקום לומר דחתיכה האסורה לא תאסור את המותרת, דהא דין ביטול לא חייל עלה בלא ידיעה, ואף שדין ספק חייל בלא ידיעה, הרי ספק אינו מתיר את האיסור ואדרבה ספיקא דאוריתא לחומרא, והלכך כל קדירה שנתבשלה בה חתיכה האסורה אסרה את חברתה המותרת, וא"כ השתא הוי תערובות חד בחד, ומש"כ הש"ך על כל קדירה י"ל שמא האיסור בזו והו"ל ספיקא דאוריתא ר"ל כשאנו דנין שחתיכת האיסור אסרה את ההיתר בשעה ההיא היה ספיקא דאוריתא, ושפיר נאסרה המותרת, והשתא הו"ל תערובות תרי בתרי.
טו) ל' א' ולשהינהו כו', למדנו דמותר להשהות קדרות הבלועות בהם חמץ וכמש"כ לעיל ס"ק י"ב, ובגמ' יש לפרש לשהינהו היינו שימכרם לנכרי ויחזור ויקחם ממנו לאחר הפסח [דהא לר"י אף חמץ של נכרי לאה"פ אסור אי לא יליף שאור דאכילה משאור דראי'] אבל במרדכי מבואר דא"צ מכירה דסתימת הגמ' משמע דמותר להשהותן וא"כ א"צ לכתוב בשטרי מכירה שאנו נוהגין "כלים הבלוע בהן חמץ".
שם וליעבד בהו שלא במינן, פי' בתו' דחשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד, וצ"ע כונתם דהלא אין במה שבקדירה ס' כנגד הקדירה שהרי בשאר איסורין כתבו דלא חשיב משהו, וא"כ צ"ל דיש ס' כנגד החמץ עצמו שנתבשל בו קדם הפסח, וזה תימא מהיכי פסיקא לומר כן, ונראה דכונתם דחמץ רגילין לערב בקדירה אבל אין הדבר רגיל שיהא כל הקדירה חמץ, שהרי המים הבשר או חלב או שאר שלקות אינו חמץ, והקדירה בולעת לפי ערך, ואם החמץ אחד מג' מכל מה שבתוכה היא בולעת ב' חלקים משאר השלקות ואחד מן החמץ, וגם לפעמים אף זה שנעשה מחמשת מיני דגן לא בא לידי חימוץ שנתבשל קדם שהחמיץ והלכך חשבינן דלעולם יש ס' בקדירה נגד החמץ.