חזון איש/אורח חיים/סה
סימן סה (א)[עריכה]
א) עירובין ה' ב', אבל במבוי ז' ניתר בע"מ עה"פ וק"ו מחצר כו', נראה דהא דצריך למילף מחצר, אע"ג שאם גדר דופן הרביעי כלו ודאי לא מפסל משום חסרון לחי וקורה, ועומד מרובה מחיצה מעליתא היא מה"ת ליעשות רה"י, ומה"ת לן למפסל, הלא כל שלא השמיענו תנא דמתנ' שצריך תיקון ברוח רביעית הוי אמינא דסגי בג' דפנות, והשתא דאשמועינן דצריך תיקון ברוח רביעית, לא אשמועינן אלא בפרוץ, דבאמת תקנו חכמים שיהא כלו גדור והפרצה יהי' על אופן שיקרא פתח, והלכך אע"ג דלחי וקורה מעלה את הפרצה לשם פתח, אכתי לא ידענו דעומד מרובה מעלה את הפרצה, והו"א דאכתי ליתסר מדרבנן מדין תקנת לחי.
ב) והנה לפי הצד דעו"מ לא מהני, אוסרת פרצה ד' בכל הדפנות, ומיהו בלחי וקורה ודאי משתריא, דהא אי עומד מרובה לא מהני הוי מפרשינן הא דר"ה במבוי ז', ואמרינן צריך לחי אחר להתירו, אבל לחי מהני, וכתבו התו' בד"ה וק"ו דאמחיצה רביעית הוא דעביד ק"ו אבל לא בד' מחיצות דדיו כמו לחי, ומשמע מדבריהם דגם בב' דפנות לא שרינן פרצה ד' אף שעומד מרובה, שהרי אם היה פרוץ מרובה בב' דפנות לא הוי סגי בלחי, וה"ה עומד מרובה, ולכאורה דבריהם צ"ע, שהרי הא דבב' דפנות לא מהני לחי אינו משום תקנת חכמים שהצריכו לחי, שאף אם היה הדין דסגי בג' דפנות וא"צ תיקון ברוח הד', מ"מ בעינן ג' דפנות בעומד מרובה ולא מהני לחי, ובזה הלא ידעינן דעומד מרובה עדיף מלחי, אלא השתא דתקנו חכמים לחי, יש מקום לומר דאחר ג' דפנות שלימות עדיף לחי ברוח רביעית מעומד מרובה, מחמת תקנת חכמים וכמש"כ בסק"א, וכיון דיליף מק"ו דעומד מרובה הוא עדיף כלחי, א"כ גם פרצה בב' דפנות ובג', תסגי בעומ"ר.
ונראה כונתם דכל שפרוץ מרובה גם תיקון הלחי לאותו דופן אינו מועיל, ומתבטל כח הלחי וענינו, והוי כלחי פסול, ואסור מתקנת חכמים מחמת שהצריכו לחי, וא"כ ליכא למילף ג"כ לעומד מרובה מב' צדדין, דלא עדיף מב' לחיין בפרוץ מרובה, ומיהו קשה דאכתי פשיטא דעומד מרובה מהני לענין שיעור מחיצה, אלא כיון דלא מהני לענין מה שתקנו חכמים ליתן שם פתח לכל פרצה, שאין זה רק ע"י לחי, וכמש"כ לעיל סק"א, יש לאסור פרצת ד' בב' דפנות, וא"כ פשיטא דמהני לחי לכל פרצה, ולא עוד אלא לחי לאחת מן הפרצות מהני, והשני יותר בעומד מרובה, שהרי אילו היה דופן השני פרוץ מרובה היה ג"כ מועיל לחי, ואע"ג שהיה ניתר בב' לחיים בב' דפנות לא איכפת לן, שאין הלחי להשלים המחיצות כיון שעומד מרובה, אלא להשלים תק"ח שחדשו לאסור בלא לחי, וא"כ למה לא יועיל עומד מרובה במקום לחי, דכיון דלחי מהני כש"כ עומד מרובה, דאע"ג שאין הלחי מהני אלא אחרי שעומ"ר, מ"מ לא בצירוף כח של עומ"ר הוא מועיל, אלא עומ"ר משלים הדפנות, ואז מועיל לחי, וכיון דסוף סוף מועיל לחי בב' דפנות, שהרי לא מצינו שאסרו חכמים פרצות שאינן אוסרות מן הדין, אלא ממה שהצריכום חכמים לחי, ובודאי גם בב' דפנות מועיל, וא"כ גם עומ"ר מהני אחרי שהדפנות שלימות מעיקר הדין, מהני כח עומ"ר גם במקום לחי, ומאי שייך דיו בזה, שהרי גם לחי מהני מב' צדדין אם עומ"ר באחד הצדדין.
ועוד אם איתא דעומ"ר מב' דפנות לא מהני ע"כ לחי בדופן אחד, ועומ"ר בדופן השני לא מהני, שהרי א"א ללמוד מלחי, שאילו היה פרוץ מרובה ומתוקן בלחי לא מהני, א"כ הא דאית לי' לר"ה בדר"י דמבוי פרצתו בעשר, ומשמע דעד עשר א"צ שום תיקון במקום הפרצה, ומי לא עסקינן דנשתייר ד"א לכל צד דאינו נדון משום לחי, וכן הא דר"א ור"א אם נשתייר פס ד' מתיר בפרצה עד עשר, אכתי האי פרצה צריך לחי, אם נשתייר ד"א לכל צד, ומיהו י"ל דז"א דע"כ לא מספקינן דלא יועיל עומ"ר אלא במקום לחי, אבל מן הצד שהוא מקום האורך של המבוי שאילו היה שם פרוץ מרובה היה צריך פס ד' כדין מבוי שרחבו יתר על ארכו ומדין פס לא נפיק לעולם אף אי משיך ד"א וא"כ לעולם עומ"ר א"צ שום תיקון, אמנם א"כ גם התו' צ"ע שאף אם עומד מרובה מב' צדדין נמי איכא למילף דמהני מדין עומ"ר מן הצד ולחי בפתחו, (אולי כיון דעיקר כניסת המבוי לארכו מקרי ארכו יתר על רחבו אף לענין תיקון פרצת צדדין בלחי ולא נראה).
ד) ולכן נראה דדבריהם היינו למאי דס"ד דר"ה בדר"י נמי סבר פרצת מבוי בד' ע"כ דגם עומ"ר ברוח רביעית לא מהני כל שיש פרצה ד' מן הצד, וכי היכי דלחי לא מהני כל שיש פרצת ד' באחד הדפנות ה"ה עומ"ר, משא"כ בחצר, דמותר עומ"ר בכל הדפנות שאף אי ליכא רק פס ד' ברוח רביעית, אין פרצות שאר הדפנות אוסרות אלא בעשר, ונמצינו למידין לפ"ז, דהיכי דאית לי' גידודא, דלכו"ע פרצת מבוי בעשר, א"צ במקום הפרצה כלום, אלא כל שעומ"ר מותר אף אי איכא ד"א בכל צד דליכא משום לחי, וכן היכי דליכא ד"א, אך לא סמכו עלי' מאתמול דליכא משום לחי, מ"מ מותר מדין עומ"ר, בין שהמבוי הותר בלחי וקורה, בין שהותר בעומ"ר, וכש"כ כשהותר בצוה"פ, וכן הדין לר"ח ב"ר משמי' דרב אף דליכא גידודא, כל דלא בקעי בה רבים, וכן לשמואל אפי' בקעי בה רבים, אבל אי בקעי בה רבים ולר"ה אפי' לא בקעי בה רבים דאסרינן בפרצת ד' מן הצד, ה"ה במבוי שהותר בלחי הבולט בעומ"ר, אוסר פרצת ד', דלא עדיף עומ"ר מלחי וקורה, אע"ג דצוה"פ מהני, וכל שיש צוה"פ א"צ שום תיקון בפרצה פחות מעשר, דניתר בעומ"ר, ומיהו אי איכא פרצה בב' דפנות, לא מהני עומ"ר שנכנס לדין מפולש, דלא מהני לחי ולא עומ"ר רק צוה"פ, וכ"מ ו' ב' לר"י דסגי במפולש בב' לחיים לחי לכל צד, וכ"ש עומ"ר לכל צד, ובזה ל"פ רבנן עלי' דר"י.
ה) ו' א' תוד"ה רב, נראה דלפרש"י נמי דלא מהני צוה"פ בראשו של אחד ולחי וקורה לראשו של שני, היינו שאותו שנתקן בלחי וקורה עדיין באיסורו, אבל אותו שנתקן בצוה"פ, מותר, שהרי אף אם נידון מקום העקמומית כמפולש לרה"ר, מ"מ מהני עומ"ר, כזה (א) ונראה דאף אם פרוץ מרובה כל שהוא פחות מעשר, מותר שהרי תקננו את רוח רביעית בצוה"פ שהוא כסתום ואין כאן רק פרצה מצד אחד, ואחרי שהוא בארך המבוי תיקונו בפס ד' וצ"ע בזה, ועי' לעיל סק"ג, ולפ"ז כשיעשה צוה"פ לב' המבואות בראשן א"צ לעשות בעקמימותן כלום, שכל אחד ניתר בעומ"ר, כאילו לא נתחברו כזה (ב) שכל אחד היה ניתר בצוה"פ לחוד, ודוחק לומר דעומ"ר של כל אחד מעכב על חברו שהרי אילו היה סתום לא שייך לומר עומ"ר, וה"נ הוי כסתום כזה (ג) ומ"מ כיון שהוא פרוץ אסור, שז"א, והא דנקט רש"י צוה"פ בעקמימותו, כי היכי דליסגי בחד צוה"פ, אבל הרא"ש ז"ל כ' דלפרש"י אי עביד צוה"פ להאי ולהאי צריך נמי לחי בעקמימותן, וצ"ע דל"ל לחי תשתרי בעומ"ר, ועוד דהא האי עקמימות הוי כפרצה מן הצד דלא מהני לחי ואי יעמיד באחד אצל דופן הקצר אכתי השני ליתסר, ונראה דהכא נידון כחד מבוי עגול ולא חל עלי' שם עומד מרובה, ואף לפר"י אי עביד חד צוה"פ אכתי לא משתרי האי מבוי גופי' עד שיעשה לחי בשני, או שיעשה לחי בעקמימותו, והלכך לפרש"י, אף אי עביד צוה"פ לשניהן אכתי צריך לחי בעקמימותו, ונידון האי לחי כהעמיד לחי באמצע מבוי מפולש, שאם עשה צוה"פ לראש האחד, מותר באותו חצי המבוי שבין צוה"פ והלחי, אלא שבמפולש גמור סגי בצוה"פ בראש האחד ולחי בראש השני, והכא בעקום, יש לחשוב מקום העקום לסוף מבוי אך לא כפרוץ מן הצד אלא כפרוץ בראש כמפולש, כמו שהוא נידון באמת כמבוי אחד.
ו) ו' א' רש"י ד"ה תורתו ל"א כו' וצריך לעשות לחי לעקמומיתו כו', נראה טעמי' דלא נחלקו רב ושמואל, אלא אי פרצה מן הצד חשיב כמפולש, ושמואל ס"ל דכל דלא מסתגי הלוכא להדיא עדיין ניתר בלחי, אבל במאי דסבר רב שאף צוה"פ לא מהני אפי' להתיר אותו מבוי שעשה בו צוה"פ כ"ז שלא עשה לחי בעקמומיתו, שנחשב כמבוי עגול שלא לידון בדין עומ"ר וכמש"נ בסק"ה, בזה לא פליג שמואל, דלחי וקורה לאחד לא מהני עד שיעשה גם להשני, והלכך אף אם עביד לחי להשני נמי לא מהני ובעינן לחי בעקמומיתו דאותו העקמומית נחשב כסוף מבוי לענין להצריכו לחי ונחשב העקמומית כפרוץ מראשו שלא יחשב כעומ"ר כמו לרב וכמו לרב בצוה"פ, כן לשמואל בלחי, והוא ע"פ פרש"י דלרב לעולם צריך בעקמומיתו, ורש"י ז"ל סובר דשמואל פליג גם בהא כיון דלא חשיב לי' כמפולש יש להתיר בעומ"ר, וא"צ לחי, ומיהו דוקא לאחר שתיקן ב' לחיים לב' ראשי המבואות אז לא נחשב העיקום כנפשט, וניתר בעומ"ר אבל אם לא עשה לחי רק לאחד, עדיין הוא באיסורו גם לפרש"י כיון שלא עשה להשני כמבואר ח' א' במבוי עקום שבסורא וכמש"כ ס"ק י"ט יעו"ש.
ז) וכן במבוי כח' כזה (ד) נראה דאף אם יעשה צוה"פ לראש אחד, אכתי אסור אף אותו מבוי, ואף אם יעשה לשניהן אכתי אסור, ואף אם יעשה גם בעקמומיתן לחיים לכל צד מ"מ המבוי שהוא בגג הח' אכתי אסור, ואע"ג שאם לא היו המבואות הצדדיים אלא היה מבוי של גג הח' לחוד פרוץ לרה"ר כזה (ה) היה ניתר בעומ"ר הכא נידון כמבוי המתעגל ולא נחשב כעומ"ר וכמש"נ בסק"ה, ולפרש"י לעולם צריך שיהא התיקון נראה לב' ראשי המבוי של כל מבוי ומבוי שבכל צדדי העיקום, והלכך לא הותר המבוי של גג הח' עד שיעשה ב' צוה"פ בעקמימותו, או צוה"פ מצד אחד ולחי מצד הב', ומיהו לו"ד הרא"ש שבסק"ה היה אפשר לומר דבצוה"פ לחוד במקום עקמומית הותר המבוי של גג הח', שהרי תיקונו נראה צוה"פ מצד אחד, ועומ"ר מצד הב'.
ח) ויש לעי' במבוי עקום כעין ח' דאסרינן אף המבוי שבגג הח', עד כמה שיעורה של הבליטה שתיאסר שהרי העשוי כזה (ו) מותר בעומ"ר ובלחי, וכדאמרינן י' ב' מרחיק ב' אמות כו' ול"א דהוי מבוי עקום כעין ח', ונראה דאף אם יעשה דפנות להפס שבאמצע כזה (ז) מ"מ כל שלא משך דופני המבוי לא הוי כמבוי עקום, ואע"ג דכבר בקעי רבים לסבב את הפס דרך המבוי מ"מ נראה דלא הוי כמבוי עקום בזה, מיהו כשמשך גם דופני המבוי יש לעי' עד כמה שיעורא, ונראה דדוקא כשאורך המבואות הצדדים ד"א כשיעור ארך מבוי דבבציר מזה לא מצינו בגמ' דבכ"מ שהוזכר ד"ז בגמ' בלשון מבוי שמענוה, וא"כ גם לענין מבוי עקום כמין ד' צריך שיהא משוך ד' אמות דוקא ונהי דלענין שיהא צריך צוה"פ ולא ליסגי לי' בלחי אין נפקותא בזה, שאף אם יהי' רק פרצה ורבים בוקעים בה כזה (ח) צריך צוה"פ דוקא, אבל נ"מ לענין שאם עשה צוה"פ במבוי הארוך בראשו לא יהא צריך לחי במבוי הקצר פחות מד"א כזה (ט) ולא הוי כמבוי עקום שנתבאר בסק"ה דלא מהני צוה"פ מצד אחד, ומיהו אפשר דלענין זה כל שמתעקם חשבינן לי' כמבוי עקום, ובס' מקו"ח בתיקון ערובין, כתב דבעינן דוקא דיורין בצדדי העיקום ואלא"ה המבוי שבגג הח' מותר מדין עומ"ר ולא נחשב כמבוי אחד ארוך ומתעקם, ומבואר מדבריו שאף לענין עקום כעין ד' אי ליכא דיורים באחד מהן יוכל להתיר אותו שיש בו דיורין בצוה"פ וא"צ לחי בצד הב' דניתר בעומ"ר כשאר פרצה, ומיהו הא דמשמע מרהיטת הלשון שם דגם לענין להצריך צוה"פ בצד אחד במבוי עקום כעין ד' בעינן תנאי דיורין דבר זה א"א לאומרו, שאף אם יהי' פרצה בצד אחד של המבוי בלא עקימת מבוי צריך צוה"פ דוקא כזה (י) וכש"כ כשנמשכין דפנות כזה (יא) ולא מהני בזה עומ"ר וכמש"כ לעיל סק"ד, וכש"כ שא"צ בזה תנאי דיורין, ואפי' לדעת המקו"ח דבעינן דיורין נראה שכל שיש פתח מן הבית להתם מקרי דיורין, ולא אבין בזה דברי המקו"ח שכ' שאם יש פרצות בב' מקומות מצד אחד וביניהן בית לא הוי כמבוי ח' מפני חסרון דיורין, ולא ידעתי למה שהרי חלק המבוי שנמשך כנגד הפרצות והבתים שביניהן הוא במקום מבוי שבגג הח' והפרצות הן רגלי הח' וכל שיש שם פתחים מן הבתים הרי יש כאן דיורין בכל הצדדין, וגם עיקר חידושא דדיורין אין לו מקור ואין זה ענין לבקעי בה רבים שבגמ' דהתם אפי' בפרצה בלא עקימת מבוי מקרי בקעי בה רבים וכמבואר בשו"ע שס"ה סעי' ב', ועוד לר"ה דאית לי' אפי' לא בקעי בה רבים דינו כמפולש, מאי איכא למימר.
ט) ו' א' בהא לימא שמואל כו' נראה דלא משום דכל פרצות י' אוסרת פריך דאיכא למימר שאני הכא דאינו פרוץ אלא למקום סתום שהרי מבוי הב' נתקן בלחי, אלא כיון דפרצת י' אוסרת, מסתבר דהכא צריך צוה"פ מצד אחד, דאל"כ ממ"נ אסור אי חשבינן לי כחד הרי הוא מפולש ואי כתרי ליתסר מדין פרצה, ונראה דה"ה אם אחד פרוץ ברובו לחבירו, כזה (יב) מודה שמואל דלא מהני לי' לחי, ונראה דשמואל פליג גם בפרצת מבוי שהוא בעשר, דאם איתא שפרצת מבוי בד' כל שפרוץ למקום מפולש גם הכא במבוי עקום לא מקרי פרוץ למקום סתום ע"י שנתקנו ב' המבואות בלחי, וכמו ביתר מעשר, ויש לעי' לענין ארכו יתר על רחבו ולשאר מילי אי חשיב מבוי עקום כחד מבוי או לא, ועי' בשו"ע שס"ג סעי' ל"ג, דצריך דוקא ד"א ובתים וחצרות אע"ג דדינו כמבוי עקום כמבואר שם, ומיהו אפשר דהתם לא סגי בלא"ה דאי הוי כחד הוי כפתוח כ' אמה ונעץ קנה באמצעו דלא מהני למעטו כדאמר י' א'.
י) ה' ב' קסבר ר"ה בדר"י מבוי נמי פרצתו בעשר, היינו דסבר כר"ח ב"ר משמי' דרב, ויש לעי' הלא פרכינן לי' לקמן ו' א', ממבוי עקום ומשנינן בקעי בה רבים שאני, וא"כ אכתי ליפרך מה לחצר שכן פרצתו בד' {א"ה, כמדומה דצ"ל פרצתו בעשר} אפי' בקעי בה רבים, משא"כ במבוי, ועוד דחצר אין פרצת ד' אוסרת אפי' בב' דפנות זה כנגד זה, ובמבוי מפולש לכו"ע דלא מהני לא לחי וקורה ולא עומד מרובה, וי"ל דגם בחצר אי בקעי בה רבים פרצתו בד', ובלא בקעי בה רבים גם במפולש במבוי, לא אסר' כל שעומ"ר, ועוד י"ל דבחצר לא שייך בקיעת רבים כמו במבוי, ולפ"ז בחצר אפי' אי בקעי בה רבים פרצתו בי', וכן מסתבר דרנב"י לקמן ו' א' דהביא ראי' לר"ה ממבוי עקום ע"כ ס"ל דחצר עקומה מותרת דאל"כ אין ראי' כלל לר"ה, ואפושי פלוגתתא לא מפשינן. אלא ע"כ דבחצר לא שייך בקיעת רבים.
יא) שם תוד"ה ק"ו כו' אבל שיועיל עומ"ר כו' הק' מהרש"א א"כ ליפרך מה לחצר שכן עומ"ר מהני בכל הדפנות, והנה מהרש"א פי' דבריהם דלא מהני עומ"ר במקום לחי אלא צריך לחי, ותירץ ע"פ מש"כ תוד"ה אינו דין, דכיון שאין יכול ללמדו בק"ו אין יכול לומר תוכיח, וצ"ע דהתם פס ולחי ב' ענינין הן, והלכך אע"ג דהפס לא מתבטל בד"א ולחי מתבטל, לא הוי חומרא במבוי בזה, אלא כל אחד בגדרו, אבל הכא, אי נימא דלמסקנא חמיר מבוי מחצר ולא מהני לי' עומ"ר מב' צדדין, משום שאין לחי מהני מב' צדדין, וחצר מהני עומ"ר מב' צדדין אע"ג דפס לא מהני מב' צדדין, שפיר איכא למימר דאין עומ"ר מהני במבוי אף ברוח אחת אע"ג דבחצר מהני, אבל למאי דפי' בסק"ד דשיעור דבריהם היינו למאי דס"ד דר"ה בדר"י סבר פרצת מבוי בד', היינו הא דפריך מה לחצר.
יב) ה' ב' וק"ו מחצר, אע"ג דהוי ס"ד במבוי דלא מהני עומ"ר, מ"מ קים לי' בחצר, דעומ"ר מהני, שהרי א"א לומר להצריכו פס, שעומ"ר לא גרע מפס, וכמש"כ תו' בד"ה אינו דבחצר הפס מהני משום מחיצה וכש"כ כשסותמו טפי כו', מיהו מנ"ל שעומ"ר מב' צדדין מהני שהרי אין פס מהני בפרוץ מרובה מב' צדדין, וי"ל כיון דלא שייך פס ודאי ניתר בעומ"ר לחוד, וכמש"נ לעיל סק"א ב'.
יג) תוד"ה אינו דין פי' בקונ' כו' ור"י פי' נראה דלפרש"י מהני פס במבוי, אלא בלחי הבולט נפיק גם מתורת פס, ואפי' בפס הבולט ד"א בחצר פסול, ולפי' ר"י בפס הבולט, כשר בחצר, אלא במבוי אין תקנת פס, וזה אין שייך לידון שיהי' תיקון פס, דזה גמירי שאין תיקון של זה כתיקון של זה, והנה כ' הגרע"א סי' ל"ה דיש נ"מ בזה לענין פס שלא סמכו עלי' מאתמול, אם נימא דבפס לא בעינן סמך עלי', לפרש"י כשר, ולפי' תו' אין תיקון פס במבוי, ולפרש"י צ"ל דקים לי' בחצר אע"ג דבחצר ח' ופס בולט ד"א פסול מ"מ בחצר ז' מותר מדין עומ"ר דלפרש"י, לא שייך הא דכתבנו לעיל ס"ק י"ב, (ושיעור ד"א לענין ביטול פס, אע"ג דשיעור ד"א הוא משום שיעור מבוי, נראה דגם חצר שיעורי' בד"א).
יד) מה לחצר כו' תאמר במבוי כו' היינו שאפי' לחי לא מהני ולא מתורת חסרון לחי מתקנת חכמים אלא משום מפולש, הק' בתו' היא גופי' נילף כו' ולו"ד נראה דבאמת אין זה מדין ק"ו שכלהו תקנת חכמים, אלא אמוראי בתראי דנו ע"פ שיקול דעתם לעמוד על כונת רבותיהם ע"פ המשניות והברייתות ושמועות שהיה בידם עד שהשיגו עמק דעת מתקני התקנות ונטית קדשם ועיונם בהעמדת פרטי הדינים בזה, והלכך אין תימה שהרבה מהם היו ברורות להם ומהן שנסתפקו בהן עד שנסתייעו בהאי ק"ו להכריע הדבר, ונראה דזהו כונת דבריהם בד"ה שפרצתו, וצ"ל דגמירי לה דמהני וכונתם דגמירי מרבותינו, אבל רש"ל ורש"א גרסי מסיני, ועיי"ש בדבריהם וצ"ע. [א"ה עי' סי' ע"ד ס"ק י"ב].
טו) ויש לעי' במבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו דדינו כחצר לענין דצריך פס ד', מה דינו לענין פרצה, אי פרצתו בד', ונראה דפרצתו בעשר, דאם איתא דפרצתו בד' ולענין עומ"ר פשיטא דדינו כחצר דכיון דהכשירו בפס כש"כ היכי דסתם טפי כש"נ ס"ק י"ב, ולמה לי' לדחוקי דר"ה בדר"י טעמי' דנפשי' קאמר, לימא דנלמד מק"ו ממבוי מרובע או שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו שפרצתו בד', אלא ודאי שכל דין חצר להם, ומיהו קשה אי בחצר אפי' בקעי בה רבים פרצתו בעשר, וה"ה במבוי מרובע, א"כ אכתי ליפרך מה לחצר שכן פרצתו בעשר אפי' אי בקעי בה רבים, והכא ליכא לשנוי' כדשנינן לעיל סק"י, שהרי במבוי שייך בקיעת רבים, וצ"ל דאה"נ דבבקעי בה רבים פרצתו בד' א"נ כל שאינו על מתכונת המבוי כמו שאמרו חכמים אין לו עוד שיעור תשמיש ודירה הראוי של מבוי, ואינו עוד אלא בשיעור חצר, וכן נראה עיקר, דלא מצינו אלא דין חצר ודין מבוי, ולא אמצעי ביניהן.
טז) ה' ב' תוד"ה ק"ו כו' אע"ג דחצר ומבוי שוין כו' אינן שוין לגמרי דבחצר פתוח לרה"ר אף בארכו יתר על רחבו צריך פס כמבואר בשו"ע שס"ג סעי' כ"ז בהג"ה, אלא בפתוח למבוי, ונראה דבחצר שארכו יתר על רחבו, נמי דין הפרצה בעשר, שדין חצר לו שהרי א"צ בתים וחצרות פתוחין לתוכו, ועי' תו' ה' ב' ד"ה תאמר וי"ל דהיא הנותנת, והכא לא שייך זאת, ומיהו אפשר דגם ר"ה מודה לדינא דעומ"ר אף דסבר מבוי פרצתו בד', וליכא ק"ו, מ"מ כ"ה מסברא, וכ"מ בפוסקים דלא הוכיחו דר"א סבר כר"ח ב"ר מדקאמר במבוי שמונה נמי, אלא די"ל דסבר הכי מסברא.
יז) כתב במ"ב שס"ד סעי' ג' בבה"ל דמבואות שלנו שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכן יש לסמוך להקל שא"צ תיקון בעקמומית, ונראה דגם אם עשה צוה"פ לראש האחד, ולא עשה בעקמימות כלום כל שהיא פחות מעשר ניתר אותו המבוי שעשה בו צוה"פ, ולא נאסר בפרצת העקמימות שניתר בעומ"ר, שכן הוא הדין לפר"י במבוי שא"צ בעקמימותו, ה"ה אם תיקן אחד הותר הוא לבדו, אמנם למש"כ לעיל סק"ה י"ל דגם לפר"י כה"ג עדיין לא הותר, יעו"ש. ומיהו מעיקר הדין דהוי כחצר ובחצר עקום ליכא דין מפולש, וכל שתיקן אותו הצד הפרוץ במלואו ניתר הפרצה של העקמימות מדין עומ"ר, ואם עשה לחי בצד העקמימות ודאי יש לסמוך מדין היתר מבוי לפר"י ומדין חצרות, איברא עיקר דברי רבותינו דמבואות שלנו אין בתים וחצרות פתוחין לתוכן, לא ידענו עיקר הריעותא בזה, שהרי אם הבית בנוי לצד המבוי אין בכך כלום כל שיש חצר ד"א לפני פתח הבית כזה (יג) ועוד נמצא חצרות שיש להם בתים לפנים כזה (יד) וזהו ממש בתים וחצרות, ובבנין הכרכים שלנו ודאי יש להרחוב דין מבוי, ואולי בימיהם היה בנוי על אופן אחר, וצ"ע.
יח) יש להסתפק במבוי עקום כעין ד' למש"כ לעיל סק"ה דלא מהני צוה"פ לחוד אף להתיר אותו מבוי שעשה בו צוה"פ, אי זה דוקא כשב' המבואות רחבן שוה כזה (טו) אבל אי אחד קצר ואחד רחב ועשה צוה"פ להרחב כזה (טז) אשר אם תחשבהו כנפשט העקמימות ויהי' עשוי כזה (יז) הוי סגי בצוה"פ דהוי כצוה"פ מכאן ולחי מכאן במפולש, ואת"ל דזה לא מהני, היה הרחב ט' אמות והקצר ד' שאם תפשט העקמימות יהי' העומד מרובה, מהו, עוד יש לעי' שהרי עיקר דינא דצריך לחי בעקמימותו שנחשב כל ב' הדפנות העקומות כדופן ארוך וכש"נ בסק"ה הוא משום הדפנות הצדדיות הדוחקות את רגלי הרבים מראש זה לראש זה דרך העקמומית וכמש"נ לעיל, סק"ח, א"כ במבוי עקום כזה (יח) י"ל דמהני צוה"פ בג' ראשיהן וא"צ בעקמימותן כלום אף לפרש"י, או אם עשה צוה"פ לב' ראשי מבואות יהיו אותן הב' מותר שיש להן צוה"פ מצד אחד ועומ"ר מצד הב', כזה (יט) שאילו היה כזה (כ) יש להתיר מדין עומ"ר, וכן אם עשה לב' הראשין המפולשין צוה"פ כזה (כא) יש להתיר בלא תיקון במקום העקמומית, ע"י עומ"ר, ולא מתבטל העומד להתחשב כאורך כיון שיש לו עוד דרך פנוי כנגד העקמימות, וצ"ע בכ"ז.
יט) ולכאורה היה מקום לומר דהא דכתב הרא"ש לפרש"י אף אי עושה צוה"פ לב' הראשין צריך לחי בעקמימותן לא בא לאפוקי דעומ"ר לא מהני, אלא דצריך או לחי או עומ"ר, כיון דעומ"ר הוי כלחי, א"צ להזכירו, ומיירי הרא"ש באמת בפרוץ מרובה כזה (כב) ומ"מ לא הוי רחבו יותר על ארכו, דמצטרף כל האורך, והא דמהני לחי בדופן הארוך משום דבאמת נחשב כמבוי ישר ארוך אלא שיהא בכל חלק תיקון הראוי להיתר מבוי בעינן לחי והלכך מהני לחי, אמנם ז"א דאכתי גם בפרוץ מרובה יש להתיר מדין לחי ופס, דנראה דמבוי העשוי כזה (כג) סגי לי' בפס מן הצד, ועוד נראה דדברי הרא"ש מוכרחין בסוגיא דמבוי העשוי כנדל, ח' ב', דאמרינן דעושה צוה"פ לכלהו לחד גיסא ואידך גיסא משתרו בלחי וקורה, ואם איתא דהיכי דעושה צוה"פ לב' הראשין א"צ בעקמימות כלום ליעבד צוה"פ לכלהו לצד רה"ר, ולחי וקורה למה לי, ומזה מוכרח דאפי' כה"ג צריך לחי בעקמימותן, ומזה מוכרח דאפי' בעומ"ר הדין כן דודאי הכי הוי התם דבפרוץ מרובה מודה שמואל ומזה נלמד דכל הני ספיקות דס"ק י"ח לחומרא, ומיהו אין ראי' משם דאם עושה צוה"פ לכל המבואות הקטנות סגי לפתח מבוי הגדול בלחי וקורה, אבל אי הוי הצוה"פ של הקטנות לצד רה"ר בעי גם מבוי הגדול צוה"פ, (ומיהו לפרש"י דכל מבוי ומבוי מהעקום צריך צוה"פ ה"ה המבוי שבגג הח' צריך צוה"פ דוקא, והלכך במבוי כנדל ע"כ צריך צוה"פ בראשו של מבוי הגדול משום שכל חלק וחלק של מבוי הגדול שבין מבואות הקטנות הוא מבוי שבגג הח'), עוד י"ל דדוקא במבוי עקום כזה (כד) אינו נידן בהיתר עומ"ר כיון דאינו נראה בו העומ"ר והוא נראה כמפולש גמור אבל העשוי כזה (כה) שפיר נראה בו העומ"ר, וי"ל דא"צ לחי בעקמימותו, שו"ר דדברי הרא"ש מבואר בגמ' ח' א' כריך בודיא אותיב בעקמימותי' כו' ומבואר דגם לשמואל צריך לחי בעקמימותי' כ"ז שאין לחי בראש השני.
כ) ויש לעי' במבוי העשוי כעין ח' לפי דברי הראשונים ז"ל שבאר הגרע"א בתשובה סי' ל"ג שאין להן דין מפולש, אי מותר המבוי שבגג הח' בלא שום תיקון דליהוי האמצעי כעומ"ר דאילו היה כזה (כו) היה מותר ובמה יגרע שנמשך ממנו מחיצות כזה (כז) אבל י"ל דאע"ג שאין דרך לילך מראש זה לראש זה דליהוי כמפולש, מ"מ ממבוי שבגג הח' הולכים למבוי שברגלי הח' וחשיב כמבוי עקום לענין זה דלא נחשב כעומ"ר כמש"כ לעיל סק"ה סברת הרא"ש, ומ"מ בלחי סגי דלעולם יש לדון חד צד כסתום כיון שאין סובבין מראש זה לראש זה דרך המבוי שבגג הח'.
כא) שו"ע שס"ה סע"ב בהג"ה אבל אי בקעי כו' רק ד"ט צריך לתקנו שם, בבה"ל נסתפק אי מהני צוה"פ במקום הפתח. ולא ידענא מקום לספק זה, שהרי מדין פרצה אין לאסור פחות מעשר, אלא שבשני דפנות ובקעי בה רבים דינו כמפולש, והרי במפולש גמור סגי צוה"פ מצד אחד, ולחי מצד שני, הגע עצמך הרי שהיה מבוי ארכו לאורך רה"ר כזה (כח) ודינו בפס ד' כשפרוץ פחות מעשר, אילו יש פתחים מתוקנים בצוה"פ בדופן שבצד, ושם מקום דלא בקעי בי' רבים לא היינו אוסרין, ואפי' לית בהן צוה"פ כל שעומ"ר, כדין חצר, שניתר בעומ"ר, וכן במבוי שנתקן בלחי ויש פרצה מצדו היכי דלא בקעי ניתר בפחות מעשר בעומ"ר, שאף אם יהי' ד"א בכל צד של הפרצה שאין כאן משום לחי מותר, וכש"נ לעיל סק"ד, וכמבואר בסתימת השו"ע בסעי' זה, וא"כ אין האיסור אלא משום דבקעי בה רבים, וזה כבר מיתקן בצוה"פ אף במפולש גמור, ולכ"נ דכל שיש צוה"פ בפתח המבוי אין פרצה פחות מי' אוסרת לא מבעיא אי עומ"ר, אלא אף אי פרוץ מרובה כשיש פס ד' בצד אחד וכש"כ יותר, ואף בד"א לא נפיק מתורת פס כמש"כ תו' ה' ב' ד"ה אינו, וה"נ ארך המבוי דינו בפס, אמנם כשהמבוי נתקן בלחי אין תקנה לפרצה היכי דבקעי בה רבים, אלא בצוה"פ, וזה כדעת אה"ע שכ' שם, וס' ב"מ אינו תח"י, ואם איתא דמבוי שניתר בצוה"פ לא מהני שום תיקון לפרצה, א"כ במבוי עקום איך מהני לחי בעקמימותו, ועי' לעיל סק"ה.
כב) ו' א' אי ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום, מבואר בתו' דהיינו כשיש בעקמומיתו יתר מי' אע"ג שאין בפתחו י' וכ"ה בפרש"י ח' א' ד"ה אבל, ובתו' י' ב' ד"ה עושה, ויש לעי' בטעמא דמלתא, כיון דניחא לי' דכל פרצת מבוי מן הצד בעשר, אע"ג שבאמצעותו הוא ארוך יותר מי', ומאי הפסידו המחיצות, ואע"ג שהמחיצות מפסידות לענין שצריך לחי בעקמומית ולא חשיב כעומ"ר כמש"נ לעיל סק"ה, אבל לענין עיקר דין מפולש ע"כ אין המחיצות שאחורי הפרצות גורמות דינו דאל"כ אין ראי' מהא דרב במבוי עקום לענין פרצת מבוי, וכן מסתבר שאין המחיצות גורמות בקיעות הרבים, שהרי בפרצה לרה"ר שרינן לשמואל, וכמ"ש לעיל ס"ק ט'.
כג) ונראה דביש בעקמימות י' ואין בפתחו י' אסור גם בחצר, כגון חצר ארכה ל' ורחבה י"ד וכן כל חצר וחצר שלכל צד העקמימות וגדר ה' אמות לכל פתח אסור כזה (כט) וה"ט שאם באנו לדון על החצר שהולך מזרח ומערב, יש לו רק ב' דפנות שלימות דופן צפונית ומערבית, ודופן המזרחי פרוץ מרובה שהרי גדור ה' ופרוץ ט', ודופן דרומית עומ"ר שגדור ט"ז ופרוץ י"ד, אבל הרי יש כאן פרצת עשר ואע"ג שגדור עוד כנגד הפרצה ה' אמות, כיון שהן מופלגין אינן מצטרפין, ושיעור הפלגה נראה דבג' טפחים ולפ"ז בחצר שדופן אחד מתעקם כזה (ל) אסור כל שיש מן מקום העקמומית עד דופן המערבית יתר מי', וכן אם הפרצה פחות מי' אלא שהוא יתר על העומד כגון בחצר י"ז אמות ונתעקם הדופן בסוף ח' ונשאר ט' ממקום העקמומית עד דופן המערבית, אין מצטרף שוב סוף הכותל שאחר העקמומית להשלים לשיעור עומ"ר כל שהוא מופלג ג"ט.
כד) מיהו כ"ז כשאין לאחר עקמימות עומ"ר אבל כשגדר עומ"ר של הפתח כגון שיש מן העקמימות עד דופן המערבית ט' וגדר ה' כיון שיש למבוי ההולך דרום וצפון ג' דפנות חשיב גם המבוי ההולך מזרח ומערב כסתום מג' רוחות ואפי' אם יש מעקמימות עד דופן המערבית יתר מי', ולפ"ז הא דאמרינן דביש בעקמומית יתר מי' מודה שמואל היינו כשאין פתחו עומ"ר, אבל כשפתח אחד עומ"ר, מותר לשמואל אע"ג דלרב גם כה"ג אסור וכש"נ סק"ד, ולפ"ז יש לתמוה בדברי תו' י' ב' ד"ה עושה שכ' דכל שיש עשר בין הכותל לפס לא מהני לחי גם לשמואל, ולפי האמור הלא לשמואל לעולם אינו נחשב כמפולש, אלא שביש בעקמומיתו יתר מעשר חסר לי' מחיצות, אבל הכא כיון שעומ"ר ולא נשאר פרצה רק פחות מי' אין כאן חסרון מחיצות, תדע שהרי לדעת הריצב"א שכ' שם דלרה"ר אחד לא יהבינן תורת מפולש תקשה סוף סוף אין כאן מחיצות וע"כ דחשיב מחיצה מעליתא, וא"כ בלא"ה לשמואל סגי בלחי, וכן מוכרח לקמן (ח') [ז'] א' דכל שיש בעקמומיתי' יתר מעשר אסור לשמואל אף כשפתחת העקמימות למקום גדור שעומ"ר שהרי בעי למימר ההיא דאם היה מבוי כלה לרחבה דשמואל היא. ואם איתא הרי לשמואל בכלה למבוי נמי שזהו מבוי עקום שתורתו כסתום, וע"כ דאשמועינן דאע"ג שיש בעקמומיתו יתר מעשר ובמבוי כה"ג אסור ואשמועינן דלרחבה מותר, וכן הא דאמר ר"י דכלה לצדי רחבה אסור היינו אף לשמואל וכ"כ רש"י ד"ה אבל.
כה) וע"כ צ"ל דקים להו לחז"ל דכל שיש יתר מעשר בעקמימות אסור אף לשמואל אף דלא הוי מפולש באמת מ"מ ע"י עקימת הדפנות חשיב כמפולש, מיהו כ"ז אם פרצה מן הצד אוסרת או שיש בעקמימות יתר מי' וא"א להתיר את המבוי במחיצותיו הוא, אלא במחיצות מבוי השני אז מועילות עיקום הדפנות למחשב כמפולש בישר, אבל כשפתחת העקמימות פחות מי' וכדסבר דמבוי פרצתו בעשר, גם במבוי עקום יש להתיר ואין מועיל עיקום הדפנות למחשב כמפולש כיון שכבר הושלמו מחיצותיו קדם הפילוש של מבוי השני והלכך שפיר מוכיח ו' א' מהא דמבוי עקום לפרצת מבוי, ולכל הפירושים נראה דכל שפרוץ בעקמימותו יתר על העומד דינו כיתר מעשר ואסור גם לשמואל. ויש לעיין בדברי תו' י' ב' שכתבו שאם יש בין הפס לכותל י' אמות אסור לשמואל עד שיעשה צוה"פ, ולפי האמור גם במעט יתר מד' אמות הדין כן, וכן דברי הרמ"א בהגה' שס"ג סל"ג שהוא ע"פ דברי התו' לא יתכנו בשיעורא דעשר אמות וצע"ג.
כו) ז' ב' תוד"ה דאי וה"ה דהוי מצי למנקט במבוי פתוח לחצר כו', יש לעי' וכי עיקר דינא דעירוב איצטריך לאשמועינן, ולא הו"ל למימר רק חצר שנפרצה מותרת, ומיהו השתא בנפרץ במלואו אצטריך לאשמועינן דנראה מבחוץ אינו נידון משום לחי וכמש"כ הגרע"א בדרו"ח וכ"ה בגליון לקמן ח' א', וי"ל דהתו' מפרשים דהא דקאמר רב מבוי אסור משום שלא עירבו אשמועינן בזה דאין המבוי נאסר בפרצת החצר, וזה מוכח מדקאמר במלואו דוקא, ואי משום פרצה כל שנפרץ ד' טפחים אסור, דלמאי דבעי למיסר בכלה לאמצע רחבה ואע"ג דסבר נראה מבחוץ נידון משום לחי, וע"כ דלא חשיב מחיצות למבוי אלא המועילות במבוי אבל כל שפרוץ באופן שאין מועיל במבוי (שהרי מבוי הגדור בעיקום ופרוץ בב' פרצות אסור שהרי לרב דינו כמפולש וכשיש בעקמימותו י' גם לשמואל אסור) גם השתא כשחלק מהמחיצות נעשות לחצר ובחצר הוי מחיצות מעליות, מ"מ אינו מועיל למבוי, (ואף למש"כ לעיל סק"י דטעמא דחצר פרצתו בעשר משום דלא חשיב בקיעת רבים בחצר, וא"כ אף במבוי כה"ג חשיב כגדור לר"ח ב"ר לעיל ה' ב' דמבוי דלא בקעי בה רבים בפרצתו, בעשר, מ"מ כיון שגדרו חכמים דמבוי חשיב בקיעת רבים לא חשיב מחיצות נכרות ע"י שחלק ממנו הוא חצר, שאין זה נכר במחיצותיו אלא בידיעה חוציי) והלכך כיון שבמבוי עקום לא מהני עומ"ר בעקמימותו, גם במבוי לחצר כן.
כז) והיינו נמי טעמא לדידן דאסרינן בכלה מן הצד דלא חשיב מחיצות נכרות למבוי, ומיהו בכלה לאמצע חשבינן כמחיצות נכרות כיון שהמחיצות מעידות שהוא רשות אחר, וכ"ז כשהפרצה שלא כנגד פרצת המבוי כיון שבתוך המבוי גדור ובצאת מן המבוי ניכר כלות המבוי אבל בזה כנגד זה כיון שתוך המבוי אינו על מתכונתו עד שנדע שהפרצה שכנגדו היא פרצת חצר לא חשיב מחיצות.
כח) ונראה דבכלה מן הצד או זה כנגד זה דאסרינן, היינו אף אם עומ"ר כל שיש פרצת ד' בין מבוי לחצר, וכמו במבוי עקום דצריך צוה"פ דוקא בחד מקום להגדיר פילושו ולא מהני עומ"ר, וכ"כ תו' ז' ב' ד"ה בעירבו, והגרע"א בגליון שם הק' כיון שאין במילואו מ"ש מבוי מהחצר דהגיפופי מתירין אותה, ולא אבין, הלא בחצר אין פרצות אוסרות, ובמבוי אוסרות, ואפי' עומ"ר לא מהני, ואצ"ל גיפופי.
כט) וכן אי הוי נקיט רב דינו בחצר פתוח למבוי ונפרץ כנגד הפתח, שפיר הוי דייקינן דוקא רגיל אבל אינו רגיל לא, וש"מ דאין פרצת חצר אוסר במבוי, וכמש"כ תו' וה"ה דהוי מצי למנקט כו' ומש"כ דאי נקט הכי לא הוי קמ"ל רב כו' דפשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא נראה דכונתם דלכך נקט רב בנפרצה ולא בפתוח דבפתוח מתפרש בצוה"פ וזה גם במבוי מהני, ולא אכפת לן בבקעי רבים דרך צוה"פ, אבל בלא צוה"פ אלא שאינו במילואו של מבוי, אין זה שום מעליותא להתירא דחצר, והגרע"א בדרו"ח הק' א"כ מאי פרכינן ממתנ' דחצר שרבים נכנסים לה בזו כו' דלמא התם בפתח גמור, והיינו ע"כ בצוה"פ, ונראה כיון דצוה"פ הוא תנאי בעיקר הדין לא הוי קסתם לה, ועוד דגם במבואות הדין כן, ועוד כיון דסבר השתא דמתני' בין לענין טלטול ובין לזורק בתוכה ולענין זורק בתוכה פשיטא דאין צריך צוה"פ. ועוד בזו ובזו ל' נקבה ופתח ל' זכר, וע"כ בפרצה קאמר.
ל) ז' ב' תוד"ה בעירבו השתא ס"ד כו' עי' במהרש"א ובדרו"ח, ודברי הגרע"א צל"ע דבגמ' מבואר דר"ש לא תירץ על קושיא אלא קבל כן מרב וכמבואר בפירש"י ותו', וע"כ דר"ש קאמר שאין בדברי רב רק איסור עירוב ולא איסור פרצה, וזהו עיקר חידוש מדברי ר"ש דלא כדס"ד דרב תרתי קאמר, וכדקאמר השתא דא"ל ר"ש כו' דרב אדרב כו', וכן מבואר לקמן ח' א' בפרש"י ד"ה גופא, ואלא"ה מאי פריך משנתינו היא זו כו', וכונת הרש"א נראה של' התו' משמע לכאורה שלס"ד ליכא לשנויי דרב אדרב, ובאמת עיקר חידושא הוא בדברי ר"י דדוקא לאמצע ובעירבו קאמר, אבל מימרא דרב יש לפרש כדקס"ד, אלא דקושטא דמלתא דרב רק משום איסור עירוב קאמר.
ולפי' תו' צ"ל דהא דר"י הדר בי' ומוקים לדברי ר"י באמצע רחבה אינו מכח דברי ר"ש אלא שבלא"ה הדר בי', והא דקאמר בגמ' השתא כו' דרב אדרב כו' היינו להתיר אפי' לצידי רחבה אליבא דרב, וכ"ז דחוק וצ"ע, עוד הק' הגרע"א, מאי האי דקאמר עובדא הוי כו' הא ע"כ התם באמצע רחבה ובעירבו, וי"ל בדוחק, דר"י קים לי' דעובדא הוי כשמעתי' דר"י, שר"י לא למד מפי מעשה אלא שמעתתא שמע מני' כמבואר בתו' ועובדא שהביא לחזק שמועתו שלא טעה, [אחרי שחלה], ושכן הלכה אף אם היא משמואל דר"י עבד עובדא בזה, אבל לא זכר היכי הוי, אי באמצע או מן הצד.
לא) ח' ב' ולרבה דאמר כו' יעוין מהרש"ל וכ"מ ברש"י ע"א ד"ה אבל כו' ואוקימנא טעמא כו' אבל מהיתר חצר לא קשיא, וכן בפרש"י ד"ה ולרבה כו' דהא אוקימנא כו' והרש"א במהד"ב הסכים לדברי רש"ל, וכ"ה בתו' ז' ב' ד"ה בעירבו והא דלא משני כו' או כאן בזכנ"ז כו' הרי פשוט להם דחצר מותר אף זכנ"ז, וכן מבואר לפר"ח למאי דס"ד, דרב בזכנ"ז איירי, וס"ל כרבה דמבוי אסור, ואפ"ה חצר מותרת, וכ"מ מדשרינן חצר עקומה אפי' ביש בעקמימותו יתר מי', וכדמוכח בסוגין דשרינן מבוי לאמצע חצר אף בעקמומית יתר מי' וכמש"נ לעיל ס"ק כ"ד, ואם איתא דבמפולש אסור אף בחצר עקומה ויש מסוף הכותל עד כותל שכנגדו יתר מי' יש לאסור כדפריך בפשיטות לעיל ו' א' בהא לימא שמואל תורתו כסתום אלמא כל שמפולש אסור גם עקום ביתר מעשר אסור, וכמש"כ לעיל ס"ק כ"ה, ואע"ג דמחלקינן הכא לענין איסור מבוי בין זכנ"ז לזשלכנ"ז, היינו שכל שנראה הפילוש במבוי נידון בדינו כמחיצת המבוי ולא בדין החצר, משא"כ כשתוכו נראה גדור וכמש"כ לעיל ס"ק כ"ז, אבל אם גם בדיני חצר אוסר פלוש, גם בזשלכנ"ז יש לאסור כל שיש בעקמימותי' יתר מי' [ובתו' עירובין צ"ד א' ד"ה מאי כתבו דבפרצת חצר במפולש צריך צוה"פ וצע"ג גם מה שמצוין שם דף י"א ואין זכר שם], והנה מבואר בסוגין דחצר מותר בפרוץ פחות מי' אף כשבקעי בה רבים ודלא כאה"ע, ומה שהשיב דשא"ה שגם המבוי מותר, אינו מובן, דהלא היתר המבוי הוא משום שהחצר חשיבא כסתומה והוי המבוי פתוח למקום סתום, ומה שקשה מסוגיא דלעיל ה' ב' יעוין במש"כ לעיל ס"ק י', מיהו מש"כ שם דבלא בקעי בה רבים אפשר דגם במבוי שרי אף מפולש לכאורה ל"מ הכי בסוגין דהא אסרינן בפרצת החצר כנגד פרצת המבוי, ואמאי ליהוי כפרוץ למקום דלא בקעי בה רבים, וי"ל דלעולם בקיעת רבים של מבוי חשיב לבטל מחיצה, ואף דלא בקעי בו יותר מבחצר, הלכך לגבי מבוי חשיב בקיעת רבים אף דשרינן החצר, ומ"מ נראה דבמפולש לא בעינן תנאי דבקיעת רבים במבוי וצ"ע.
לב) ונראה שאין חילוק בחצר לענין פרצה אם ארכו יתר על רחבו, דאע"ג דניתר בלחי מ"מ חצר הוא, ובט"ז סי' שס"ה ס"ק ג' ל"מ הכי, וכבר הניחו הפמ"ג שם בצ"ע ועי' מש"כ לעיל ס"ק ט"ז.
לג) והא דחצר פרצתו בעשר היינו דוקא כשנשאר ג' דפנות שלימות של עומ"ר אבל כל שאחד מג' הדפנות פרוץ מרובה כרמלית הוא, ולא מצינו שהקילו בחצר בלא מחיצות ועי' לעיל ה' ב' וק"ו מחצר כו' ולא פרכינן מה לחצר דסגי לי' בב' דפנות וראיתי במ"ב סי' שס"ד סק"ד כתב דחצר מפולש לרה"ר מב' צדדין די בפס ד' מב' צדדין, והדברים צלע"ג, [וראיתי במ"ב סי' שס"ב סעי"ח במ"ב ס"ק מ"ה ובבה"ל שם ד"ה פרוץ מבואר כדברנו, וצ"ל דכונת המחבר בסי' שס"ד שהחצר שאינה מעורבת היא פרוצה לרה"ר והפרצות מכוונות דבכה"ג במבוי לא מהני לחי מב' צדדין, וכמבואר סי' שס"ה בחצר מותר], ונראה דאפי' איכא גידודא ולא בקעי בה רבים אסורה עד שיעשה עומ"ר מצד אחד או צוה"פ, ודברי הרמ"א צריך לפרש דוקא בפרוץ לחצר שאינה מעורבת והחצר ההיא סתומה, וזהו דינא דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, וצריך לחילוק דיורין תיקון חצר, ועיקר דינא דהמחבר במפולש לחצר שאינה מעורבת נשנית בסי' שס"ה ס"ג ושם כתוב דאי איכא גיפופא לחצר נידון כלחי, והכא מסתם לה סתומי לעיקר דינא דסגי בלחי, ואפי' הוא מפולש במלאו מב' צדדין, ודין זה מבואר בגמ' ח' א' בלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ כו' ומבואר דאי נידון משום לחי אין החצר אוסר, ואף שהמבוי אין לו צוה"פ בראשו שלצד רה"ר, דסתם מבוי הכי הוא, ועוד אי איכא צוה"פ בראשו אין המבוי אסור משום נפרץ החצר, ולמאי דס"ד רב אוסר משום תרתי לפי' תו', ולפרש"י דר"י אוסר בכלה לחצר, מיירי ג"כ בלא צוה"פ שזהו עיקר דינו אם היה מבוי כלה לרחבה א"צ כלום היינו דסגי לי' בלחי לצד רה"ר, וראיתי בבה"ל בשם המאמ"ר דצדד דהר"ן חולק על ד"ז וצ"ע, ודברי הר"ן המובא בב"י י"ל דשאר העיר הי' בה פרצות ונעשית כרמלית.
לד) ו' א' אי ביתר מעשר כו' לפרש"י צריך צוה"פ בעקמימותו ולחי מכאן ומכאן או צוה"פ מכאן ומכאן ולחי בעקמימותי', ולפר"י לחי מכאן וצוה"פ מכאן, וכ"ז כשב' המבואות רחבות בעקמימותן יתר מי', אבל כשאחת מהן פחות מי' ואחת יתירה כגון כשהמבוי ההולך מזרח מערב רחב יתר מי' וההולך דרום וצפון פחות מי' כזה (לא) אז מבוי הקצר דינו כמפולש, והרחב דינו כסתום, ואם עשה צוה"פ להקצר ולחי להרחב ולחי בעקמימותי' סגי אף לפרש"י, ואפשר דלא בעי לחי בעקמימותי' בכה"ג כיון שהרחב דינו כסתום, ואם עשה ב' לחיים לב' ראשי מבוי הרחב הותר אף שלא תיקן מבוי הקצר, מיהו כשעשה לחי למבוי הרחב בראשו [וכשאין בראשו י' עסקינן] לא הותר עדיין כדמוכח בסוגיא ח' א' דאפי' לשמואל שתורתו כסתום צריך לחי בעקמימותי' כשלא עשו בני המבוי לחי בראש האחר וכמש"כ לעיל ס"ק י"ט, והכא לא מהני אף אם יעשה לחי למבוי הקצר כיון שתורתו כמפולש, וכן במבוי עקום כמין ח', אף להסוברין שתורתו כמפולש לרב וה"ה לשמואל ביתר מעשר וכמבואר י' ב', היינו כשכל ג' המבואות רחבות י' בעקמימותן, אבל כשאחד מהמבואות שברגלי הח' פחות מי' בתו' בעקמימותו, אז דין ב' המבואות כסתומות ומבוי הקצר כמפולש, ואם ב' המבואות שברגלי הח' פחותות מי' בעקמימותן אז דינן כלן כסתומות אף שמבוי שבגג הח' רחב יתר מי', שכל אחד אינו נחשב כמפולש אלא עד סוף מבוי של גג הח' כיון ששם אין פרצת י' וניתר בעומ"ר לשמואל, ואף שלא חשיב עומ"ר לענין שלא להצריכו לחי וכמש"נ לעיל ס"ק כ' מ"מ לאחר שעשו לחי לב' המבואות שברגלי הח' בראשן סגי והותרו כלן, ולפיכך יש מקום עיון בתו' י' ב' ד"ה עושה שכ' שכשיש מן הפס עד הדופן יתר מי' אסור גם לשמואל, וי"ל שא"ה כיון שבמבוי רחב כ' והעמיד קנה באמצעו לא מהני, והו"ל מבוי שמן הפס ולפנים כפרוץ במלאו רוח רביעית.
לה) ומדברי הגמ' ביתר מעשר לשמואל יש ללמוד לדידן, בדאיכא גידודא בעקמימותי' כגון גדר פחות מי' טפחים דנראה דבכה"ג בפחות מי' אמות תורתו כסתום לרב, דמבוי עקום לא חמיר מפרצה כדמוכח בגמ' ו' א' וכמש"נ לעיל ס"ק כ"ב, מ"מ ביתר מעשר, תורתו כמפולש, ויש בזה כל החילוקים שנתבארו בס"ק ל"ד לשמואל, אמנם אם מבוי פרוץ במפולש ולא בקעי בה רבים אין אוסר וכמו שכ' לעיל ס"ק ל"א להסתפק בזה, ה"נ בעקום ואיכא גידודא והוא יתר מי' בעקמימותי' דלא חמיר ממפולש, ואע"ג דבמפולש ממש שאין לו רק ב' דפנות ודאי אסור אף בדאיכא גידודא, ואין ספקינו רק במפולש דאיכא עומ"ר במקום דופן הג' אלא שהפרצה מפלשת אותו, ה"נ כיון שאין בפתחו י' חשיב כגדור מג' רוחות אלא דדינו כמפולש היינו כפרוץ ד' בפלוש.
לו) וכ"ז לענין מבוי אבל בחצר מבואר בסוגיא ח' א', דאפילו יש בעקמימותי' יתר מי' דינו כסתום וכמש"כ בס"ק כ"ד, ונראה דאפי' בחצר עקומה שבראשה פרוץ מרובה על העומד, מ"מ דינה כסתום ואע"ג שיש בעקמימותה יתר מי' כזה (לב) ואע"ג שאם נידון על חצר אחד כגון אם נידון על ההולכת מזרח ומערב הרי יש בה פרצה יתר מי', מ"מ כיון שדפנות נמשכין מצדי פרצתה [הוא החצר ההולכת צ"ד] ובין הדפנות בראשן פחות מעשר חשיב כסתום, ואע"ג שמעט שגדר בראשן למעט מעשר, הפרוץ רבה עליו, וראי' לזה ממבוי עקום שיש בעקמימותי' י' דלא אסרינן לשמואל אלא משום דפרצה כהאי אע"ג שהיא מן הצד, חשיבה כמפולש, וע"כ שמעיקר דיני הדפנות חשוב דפנות מעליות, ואין לומר דאה"נ דהאיסור ביש בעקמימותי' יתר מי' משום פרצה יתר מעשר, דא"כ כשהמבוי ההולך דרום צפון קצר יש להתיר שניהן שהרי ההולך מזרח מערב כסתום, ולא איכפת לן בהא דהקצר פתוח לתוכו, ומבואר בסוגיא דכה"ג אסור לשמואל וכמש"כ ס"ק כ"ד, וע"כ דחשיב מחיצות מעליות, ונראה דה"ה כשהחצרות רחבות עד שאם נחשוב כל חצר וחצר לבדה יהי' פרוץ מרובה בעקמימותן מ"מ כל שגדר בפתחן חשוב כגדור ודלא כמש"כ לעיל ס"ק כ"ג, וה"ט דהעשוי כזה (לג) לא גרע מעשוי כזה (לד) דנראה דחשיב עומ"ר, וכאילו נמשך קו מקצה האחד להשני כמבואר בצורה וכן אם גדר אחת מהן בראשו כגון בראש הדרומי עד שהחצר ההולך מזרח מערב גדור רובו כזה (לה) שאם נחשוב הגדור עד סוף הגדר שבראשו כזה (לו) יהי' רובו גדור, שתיהן מותרות בפס ד', ואם עשה פס רק לאחד מהן עדיין שתיהן אסורות כיון שהן פרוצות בב' דפנות ברובן למקום האסור, מיהו הגדר שבראש הדרום אם יש בו ד' טפחים נידון משום פס.
לז) ואם ב' החצרות אינן רחבות יתר מי', ניתרות בפס ד"ט, ואם עשה לאחת מהן היא מותרת, ואע"ג שחברתה אסורה, ואע"ג שבמבוי כה"ג אסור אף לשמואל כמש"כ לעיל ס"ק י"ט דלא חשיב כעומ"ר כ"ז שלא תיקן השני אלא כאורך עקום כמש"כ סק"ה, הכא בחצר לא אמרינן הכי, כדמוכח בגמ' דחצר מותרת אע"ג דמבוי אסור בכלה מן הצד או זכנ"ז, וכן בג' חצרות כעין ח', אם אין בעקמימות י' החצר שבגג הח' א"צ שום תיקון אם יש בו עומ"ר, ואע"ג שלא תיקן החצרות שברגלי הח', ואם בא לתקנן בפס ד"ט סגי להו, ואם יש ברוחב החצרות שברגלי הח' לצד החצר שבגג יתר מעשר, החצר שבגג אסור עד שיעשה פס להחצרות שברגלי הח', וכן אם רוחב ב' החצרות עודפים על העומד שביניהם ונמצא שהחצר שבגג הח' פרוץ מרובה ברוח רביעית, והבנוי שבאמצע אינו עולה משום פס, אסורה עד שיעשה פס להחצרות שברגליו.
לח) מסקינן בבנין {א"ה, כמדומה דצ"ל בענין} עקום שבמבוי מצד אחד וצד הב' חצר, אם המבוי כלה לאמצע החצר שניהן מותרין, ודוקא כשהפרצות זשלכנ"ז, אבל בכלה מן הצד או זכנ"ז מבוי אסור אבל חצר מותרת כמבואר בתו' ז' ב' ד"ה בעירבו, והנה לרב אסור בכלה מן הצד, אף בחצר שאין רחב י' כיון שנראה כמבוי עקום שתורתו כמפולש לרב אף באין בעקמימותי' י', ויש לעי' בכלה החצר במלואה למבוי מהו תורת החצר, והנה אם החצר פרוץ אין להסתפק שהרי מבוי אסור שהרי כלה מן הצד, והו"ל מבוי ככרמלית ואילו נפרץ חצר אחרת לתוכו במלואה היתה אסורה וחצר זאת לא עדיפא מחצר אחרת, אלא כשאין פרצה בחצר יש להסתפק, דאפשר שאין תיקון המבוי שהוא בלחי עולה לחצר, או דלמא כיון שעולה למבוי הרי החצר פתוחה למקום סתום, וכן יש לעי' כשהפרצה מחצר למבוי יתר מעשר, והיכי דכלה מן הצד או בזכנ"ז דהמבוי אסור פשיטא דחצר אסורה מדין פרוץ יתר מי' לכרמלית, כי קמבעיא לן כשהחצר אינה פרוצה כלל דבזה נראה דהמבוי מותר אף בכלה מן הצד, בזה יש לעי' כשיש פרצה יתר מי' מחצר למבוי אם מועיל לחי של מבוי להתיר החצר, ואם נימא דחצר אסורה גם מבוי אסור מדין פרוץ לכרמלית, ואת"ל דכה"ג שתיהן מותרות, עדיין יש לעי' בכלה מבוי לאמצע חצר והפרצה זשלכנ"ז, ופרצת החצר למבוי יתר מעשר, דהכא א"א לדון על המבוי למחשבי' כסתום עד שנחשוב את החצר כסתומה, וא"א לדון על החצר למחשבה כסתומה עד שנחשוב את המבוי כסתום, אלא שי"ל דאזלינן בתר סופן כיון דשרינן שניהן אין כאן פרצה וכן מסתבר, אלא שיש להסתפק בעיקר הדבר אי מהני תיקון מבוי לחצר, כמש"כ לעיל, ואפשר עוד שכל שהפרצה יתר מעשר לא עדיף מכלה מן הצד שאין כאן היכר מבוי וחצר בפתחו.
לט) והנה יש לעי' בחצר שנפרצה למבוי מן הצד ויש פרצה בחצר לרה"ר, והנה בכלתה חצר באמצע מבוי ודאי גם מבוי מותר כדין מבוי כלה לאמצע חצר, [והיינו בפחות מי' ולא במלאה אבל במלאה או ביתר מי' תלוי בספק האמור לעיל] אבל בכלתה כלפי סוף המבוי שדופן האמצעית של המבוי בשוה עם החצר כזה (לז) אי הוי כדין כלה מבוי לצד החצר או לא, דאפשר דדוקא בכלה מבוי לצד אנו ממשיכין את ארך המבוי כמהלכו, אבל הכא לא נראה כמבוי מתעקם עד כותל דרומי של חצר, ואת"ל דבכה"ג מותרין שניהן, א"כ הא דאמר דכלה מן הצד אסור, ע"כ שאין חושבין כל החצר כמבוי אלא כל חלק החצר שכנגד המבוי, ונמצא דהחצר הוא מצד המבוי, וע"כ איסורו משום יתר מעשר או מפני שהוא במלאה, וא"כ מוכרח ספיקנו לאיסור, איברא מפרש"י שכ' ח' א' ד"ה אבל טעם האיסור משום שיש בעקמימות יתר מי' ומודה שמואל, משמע משום שהחצר פרוצה במלאה למבוי וכן משום פרצת יתר מי' מחצר למבוי, אין לאסור דאל"כ א"צ לטעם דמודה שמואל ביש בעקמימותי' יתר מי' דתורתו כמפולש בלא"ה אסור משום פרצה יתר מעשר מחצר למבוי וא"כ גם המבוי אסור משום פרצה יתר מעשר, מיהו יש לדחות דשא"ה שבאמת כלו חצר הוא ואין פרוץ למבוי אלא פחות מי', אלא שנראה כמבוי עקום לא אמרינן כן לחצאין שיהא נראה כמבוי פרוץ לחצר יתר מעשר, שענין איסור מן הצד אינו משום התחלפות וטעות, אלא שענין מחיצות הוא הכרה למקום שביניהן שהוא מובדל וגדור, וכל שהמחיצות הנן בבחינת בלתי שלמות, אלא שידיעה חוציי משלימן, כמו הכא הידיעה שחלק ההוא הוא חצר ולא מבוי אין זה מספיק להשלמת תנאי המחיצות, אבל הכא כשבאנו לאסור מחמת פרצת חצר למבוי הננו מחדשין לפרוץ את המחיצות ע"י ידיעה חוציי זה לא אמרינן, והיינו נמי טעמא דשרינן בכלה מן הצד בשאין פרצה בחצר, והלכך הוזקק רש"י לפרש האיסור שאף אם כלו מבוי הוא מפולש ע"י עקמימות יתר מי'.
מ) אבל בכלה באמת החצר מן הצד י"ל דכל יתר מעשר שניהן אסורין אף בליכא פרצה, וכן כל שבמלאה שניהן אסורין, ואף בפחות מי' וליכא פרצה, כיון דחצר אסורה מבוי אסור כדין נפרץ לכרמלית מן הצד בד' היכי דבקעי בה רבים ואי בכה"ג שרי, אכתי באיכא פרצה בחצר קמבעיא לן כיון שהמבוי אין לו מחיצות אף כשאנו חושבין את מחיצות החצר כמחיצותיו, גרע טפי, שא"א לדון על המבוי כמוגדר בשלימות אלא ע"י דיני חצר, וכמש"כ בס"ק ל"ח, ואי שרי בשלימה ואסור בפרוצה ניחא בפשיטות דברי רש"י ז"ל שבס"ק ל"ט שהוצרך לטעם פילוש בעקמימותי' דאל"כ אפשר לדון על המבוי ולחשוב את מחיצות החצר למחיצותיו ולהתירו.
ובס' מ"ב סי' שס"ה בשעה"צ אות י"ג כ' דבעירבו, ופרצת החצר לצד רה"ר פחות מי' ולצד המבוי יתר מי', מותר לטלטל בחצר, ולענ' מבוי עי' בשו"ע לקמי' ע"כ, ור"ל שלענין מבוי צריך שיהי' לאמצע וזשלכנ"ז ושל יחיד, הנה פשיטא לי' ספיקנו להתירא ולדעתו צ"ל הא דאסרינן בכלה מן הצד דחשבינן כל החצר כמבוי, איברא מש"כ שהחצר, מותר, ומבואר אף במקום שהמבוי אסור תמוה מאד דהא החצר נאסרת מחמת המבוי ככל פרצה יתר מעשר, וכל שהמבוי אסור החצר אסורה, כיון שפרוצין זל"ז יתר מעשר.
מא) ו' ב' רש"י ד"ה ואצרכוהו דלתות בב' עקמימותו, וכן פרש"י ח' ב' בעשוי כנדל, ומשמע לפירש"י דגם המבוי שבגג הח' דינו כמפולש, ויש לעי' למאי דמבואר לעיל שכל שמבלעדי הדפנות אין הפרצה אוסרת גם הדפנות אינן מפסידות וכמש"כ בס"ק כ"ב, א"כ הכא במבוי שבגג הח' דלכו"ע אין פרצתו אלא בעשר, וכמש"כ תו' ו' א' ד"ה אחד דלכו"ע בראשו בעשר, א"כ למה נאסר ע"י הדפנות הנמשכות, וי"ל דהכא ה"ט שאין ב' פרצות בראשו אוסרות שאין זה דרך בקיעת הרבים, וע"י הדפנות הוי בקיעת הרבים דרך הפרצות, ונראה דמבוי עקום כעין ד' וגדור בראשו ופרוץ מצדו כזה (לח) דינו נמי כמבוי כעין ח', ונראה דלפרש"י צריך צוה"פ דוקא בעקמימותי' או צוה"פ מכאן ומכאן ולחי בעקמימותי', וא"כ מבואר דמבוי כעין ח' צריך חד צוה"פ בעקמימותי' דוקא, וכ"מ מפרש"י שדקדק לפרש צוה"פ בעקמימותי' וכן בסוגיא דעשוי כנדל, ומשמע דאפכא לא דאותו שבגג דינו כמפולש וצריך צוה"פ בתוכו דוקא, ובמ"ב סי' שס"ד ס"ק י"ג כ' במבוי כעין ח' דיכול לעשות צוה"פ בב' ראשין ובעקמימות לחי, ובשעה"צ ציין שכ"ה בפוסקים ול"מ כעת מקורו, ולדבריו מבואר מקור לדברי הרא"ש להא דצריך לחי בעקמימותי', מהא דעושין צוה"פ בעקמימותי' ולא בראשן ולא ליבעי לחי, ועי' ס"ק י"ט.
מב) ח' ב' כמאן כשמואל כו' יש לעי' למש"כ ס"ק כ"ה בהא דקים להו לחז"ל דביתר מי' מודה שמואל דכיון שא"א להתיר המבוי במחיצותיו אלא במחיצת חברו חשבינן ליה כמפולש א"כ ה"נ כל מבוי קטן יש לו פרצות מב' צדדיו ומודה שמואל במפולש שפרצתו בד' כמש"כ תו' ד"ה מבוי דזשלכנ"ז הוו וכמש"כ הגרע"א סי' ל"ג בשם הריטב"א דכונתם דאל"כ מודה שמואל, וכן מבואר מהא דמודה ביתר מי' בעקמימותי', וא"ל דחשיב כמפולש במלאו, שז"א שע"כ נחשב כעומ"ר אלא שדין פרצה מן הצד בכה"ג שהוא עקום דינה כפרצה זכנ"ז וכמש"כ ס"ק ל"ו, וע"כ שמואל אוסר בפרצת דופן האמצעית של מבוי בד' וכ"מ בהא דאמר אם היה מבוי כלה לחצר למאי דאוקים לה אליבא דשמואל ומשמע דהרחבה עומ"ר ואפ"ה במבוי כה"ג אסור אף לשמואל, וא"כ בנפרץ במבוי ב' פרצות זכנ"ז מודה שמואל דבד', וא"כ הכא מבואות הקטנות הוי כפרוצות יתר מעשר, והוי לן למחשבן כמפולש אף לשמואל, וי"ל דכיון דבאמת הפרצות ניתרות בעומ"ר אלא שכל שמפולשין אסירי מחמת בקיעת רבים והכא שהמבוי גדול גדור לא חשיב פרצה והקטנות ניתרות אחרי כן בעומ"ר במחיצותיהן הן, ולא בתיקוני צוה"פ של הגדול.
מג) י' ב' תוד"ה עושה כו' או יפרש כו', משמע מדבריהם שדברי ריצב"א יתכנו אף לפרש"י שמבוי עקום צריך צוה"פ בעקמימות דוקא, ולכאורה לפרש"י ע"כ בכעין ח' צריך צוה"פ דוקא דנהי שאין מסבבין מראש זה לראש זה, מ"מ מסבבין ממבוי שבגג הח' למבואות שלרגליו וכן ממבואות שלרגליו למבוי שבגגו והוי כמבוי כעין ד' ונסתם בראש האחד כזה (לט) דנראה דלפרש"י המבוי ההולך מזרח ומערב צריך צוה"פ דוקא דהא מבואר לעיל ו' ב' במבוי עקום שבנהרדעא דאפי' דלתות לא מהני אלא לב' ראשין, וי"ל דשאני דלתות שפתוחות ועוברין תמיד אבל בסתומין ממש אף לפרש"י תורתו כסתום וסגי בלחי, והכא במבוי ח' כסתום ממש בראש אחד דמי, ודאתאן עלה י"ל דבסתום ממש בצד אחד ניתר הסתום בעומ"ר אע"ג דמבוי האחר לא נתקן כלל בלחי, וזה עדיף ממבוי עקום לשמואל דתורתו כסתום ואפ"ה כ"ז שלא נתקנו ב' הראשין, שניהן אסורין כמש"נ ס"ק י"ט הכא בסתום עדיף, ולפ"ז אף במבוי כעין ח' אותו שבגג הח' ניתר בעומ"ר ואע"ג שלא עשה לחיים לראשי המבואות שברגליו ודלא כמש"כ ס"ק כ' וצע"ב, [עי' סי' ה' סק"ב].
מד) ז' א' אם היה מבוי כלה כו' פרש"י דבלא נפרצה פשיטא, וצע"ק דהא במבוי כה"ג לפרש"י צריך צוה"פ דוקא וחשיב כמפולש, ואיצטריך לאשמועינן בחצר, ולמש"כ בסקמ"ג דבסתום ממש גם לפרש"י חשיב כסתום ניחא, אמנם האי לא נפרצה ברחבה היינו כשיש צוה"פ או דלת עסקינן דע"כ אית לרחבה פתח לרה"ר, וכה"ג במבוי חשיב כמפולש, וצ"ל דבחצר קים לי' דלא חשיב כמפולש, כל שלא נפרצה, אע"ג דבנפרצה איצטריך לאשמועינן, וצ"ע.
מה) א. חצר העשוי' כזה (מ) נראה דשתיהן מותרות שהחצר המזרחית יש לה ג' מחיצות ופס ברוח רביעית, וא"כ חצר המערבית חשיב ג"כ כגדור נגד רוח רביעית לצד צפונית כשיעור שהיא פתוחה לחצר המזרחית, והוי כפס ד', וזה נלמד מחצר קטנה שנפרצה לגדולה למאי דמוקמינן לה ט' ב' בנכנסין כותלי קטנה לגדולה, ואפ"ה גדולה מותרת, אע"ג שבין הכתלים הנכנסין אסור והגדולה פרוצה למקום האסור, אלא שהגיפופין חשיב כפס ד', ואין נפקותא אי כותלי קטנה נכנסין באמצע הגדולה או בנכנסין מן הצד, ולא אשתאר גיפופא אלא לצד אחד. - ב. וכן העשוי' כזה (מא) וכגון שאורך החצר ההולכת צפון ודרום כ' אמות, ורחב החצר ההולכת מזרח ומערב ט' אמות, נמצא דהחצר המזרחית יש לה ג' מחיצות שלימות בעומ"ר, ואין בהן פרצה י', והנה ניתרת בפס ד', וחצר המערבית הפתוחה במלאה לתוכה חשיבה כסתומה ברוח רביעית, ואפי' כשרחב החצר המזרחית יתר מי' שא"א למחשבה להחצר מערבית כסתומה כלה ע"י עומ"ר של כותל הדרומי והצפוני עד כותל המזרחי של החצר המזרחית, מ"מ כיון שבפתח החצר המזרחית סתם עד שלא נשאר בו יתר מי' שתיהן מותרות. - ג. וכן העשוי' כזה (מב) או כזה (מג) ורחב החצר ההולכת מזרח ומערב פחות מי', ורחב החצר ההולכת דרום צפון יתר מי', שתיהן מותרות בפס ד' [וכשסתם ראש החצר המערבית עד י'] ואע"ג שהחצר המזרחית יש לה פרצה יתר מי' לחצר חברתה, מפני שהחצר המערבית חשיב כסתומה ע"י עומ"ר של כותל המזרחי והמערבי עד כותל צפוני של החצר המזרחית, והלכך פרצת החצר המזרחית לתוכה לאו פרצה היא, ואפי' כשאורך החצר המזרחית רק כ' אמה דנמצא דדופן הדרומית פרוצה ברובה לחצר המערבית מ"מ שתיהן מותרות מטעם האמור, וזה נלמד ממבוי העשוי כנדל ח' ב' דשרינן לשמואל למבואות הקטנות בלחי, אע"ג שאין להן רק ב' מחיצות, אלא שהמבוי הגדול חשיב כסתום, וכן בהא דאמר ח' א' במבוי כלה לרחבה ונפרצה רחבה כנגדו, ומבואר דרחבה כלה לרחבה כה"ג לכו"ע שתיהן מותרות, והיינו בעשוי כזה (מד) וע"כ הטעם דחצר המזרחית חשיבה כסתומה ע"י עומ"ר של כותל דרום וצפון עד כותל המערבי, והלכך החצר המערבית כלתה למקום סתום. - ד. ואם יש פרצה בכותל דרומי של החצר המזרחית יש לעי' אי מצטרף הפרצה שלחצר חברתה עם הגדור להיות עומ"ר כזה (מה) ומסתבר דמצטרף, ואת"ל דמצטרף נראה דאף בב' חצרות מן הצד מצטרף לעומ"ר כזה (מו) ואע"ג שלא עשה פס להאמצעית וחשיבה ככרמלית, ניתרת החצר ההולכת מזרח מערב בעומ"ר, וכשאין בפרצה יתר מי'. - ה. כזה (מז) נראה דאם רוב רוח המערבית של החצר המזרחית נגד חצר המערבית חשיב כעומ"ר וניתרת בפס לצד המזרח, וזה נלמד מחצר קטנה שנפרצה לגדולה כמש"כ באות א'. - ו. וכן העשוי כזה (מח) ועומ"ר בצירוף ב' הרוחות. - ז. כזה (מט) נראה דשתיהן מותרות דחצר המערבית חשיב פתחו כפס לחצר המזרחית וניתרת המזרחית וכיון שהותרה המזרחית הותרה המערבית שחשיבא כסתומה ברוח רביעית, ואע"ג דחצר כל שלא תיקן בה פס היא כרמלית, והו"ל חצר המערבית {א"ה, כמדומה דצ"ל המזרחית} פתוחה במלאה חצי' לרה"ר וחצי' לכרמלית, מ"מ כיון דלאחר דחשבינן לה לפס לחצר מזרחית ניתרות שתיהן חשיב כחצר חד וגדור כדינו, וזה נלמד מחצר קטנה שנפרצה לגדולה, ואע"ג דאיכא מסוף הכתלים הנכנסין עד הדופן שכנגדן יתר מי', ולא חשיב השטח שבין כותל מזרח, של חצר הגדולה, וכותל הנכנס, ככרמלית מפני חסרון פס, וממילא יהי' כל שטח החצר שמן סוף הכתלים ולפנים כרמלית, שאין לו רק ג' מחיצות ורוח הד' פרוץ כלה מקצתה לחצר הפרוצה עד לרה"ר, ומקצתה לכרמלית, וע"כ דתרוייהו מסייעות זו את זו וחשיב כמחיצות, וכ"מ במבוי כלה לחצר ונכנסות כותלי מבוי לחצר וחצר מותרת בכל גוני כמבואר בשו"ע סי' שס"ה ס"ג. - ח. כזה (נ) וההולכת צפון ודרום רחבה פחות מי', וההולכת מזרח ומערב אין נפקותא אם רחבה יתר מי', וההולכת צפון ודרום לא עשה בה פס בראשה, רואין את כותל הדרומי של חצר המערבי כאילו משוך עד כותל המזרחי של חצר המזרחית, ומה שממנו לפנים לצד צפון מותרת, ומה שממנו ולחוץ לדרום אסור עד שיעשה פס. - ט. וכן בעשוי כזה (נא) ע"פ התנאים האמורים הדין כן. - י. כזה (נב) ושתיהן רחבות יתר מי' ועשה פס בראש החצר של מזרח ומערב, והעמידה על פחות מי', שתיהן מותרות, וזה נלמד ממש"כ לעיל ס"ק ל"ו. ונראה דפרצת כותל הדרומי מה שהוא לחצר חברתה מצטרף להשלים רוב של עומד כנגד פרוץ כזה (נג) אף אם יהי'
מו) ה' א' ואי בד' המש"ל כו', יש לעי' לפי המבואר לקמן ח' א' דמבוי הכלה לחצר ניתר במחיצות החצר וא"צ רק לחי בראשו, א"כ מבוי שאין לו מחיצות כלל אלא שפרוץ לחצרות נמי לישתרי בלחי, וכ"ת במאי מינכרא שהוא מבוי, שהרי זה רק חצר גדולה, ז"א דכל שמוקף כברת ארץ במחיצות ובנוי שם ד' בתים, וכל ב' בתים משתמשין בחלק מיוחד, לתשמישן, וב' הבתים הנשארין משתמשין ג"כ בחלק מיוחד של החצר, ועוד בו חלק מיוחד, השייך לכל ד' הבתים ללכת דרך שם לרה"ר הנה החלק ההוא, זהו עיקר המבוי שדברו בו חכמים, שהרי ב' חלקי המוקף שנתיחדו כל חלק לב' בתים מיוחדים זהו חצר, ונמצא דחלק המיוחד שלכל בני החצרות לשימוש לכלם ולהילוך דרך עליו לרה"ר, זהו מבוי שהרי בתים וחצרות פתוחין לתוכו, ואם המקום שהשאירו לשותפות כלם, יש בו שיעור הארך שאמרו חכמים וגם ארכו יתר על רחבו, כבר נשלמו בו תנאי מבוי ואינו חסר רק תנאי מחיצות, ולזה עולין לו מחיצות החיצוניות של החצרות, וא"כ שפיר מש"ל שהמקום הנשאר לכלם יחד, אין בו רק ד"ט, ומאי הא דכ' רש"י איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא, ומה אכפת לן דפרוץ כולו לחצר, מה לי פרוץ מרוח אחת ומה לי מכל הרוחות.
מז) ומיהו אכתי לא מש"ל מבוי בד' טפחים, שהרי ע"כ עובי מחיצות החצר העומדות כנגד רה"ר מעדיפות את ארך המבוי כזה (סז) שהמקום שהשאירו לשותפות כלם ע"כ יש בו ארך ד"ט מלבד המקום שבין עובי הדפנות כדי שיהי' פתוח לחצר ד' טפחים, ואין לומר שרוח הד' פרוץ כלו בין מה שכנגד המבוי ובין מה שכנגד החצרות שלצדי המבוי מימין ומשמאל, דא"כ איך יעמיד הלחי, אי אצל כותל חצר הרי שם דין חצר וצריך פס דוקא, ועוד נראה דמבוי כזה א"צ שום תיקון בראשו, אע"ג דחלק המשמש בתנאי מבוי פרוץ כלו, מ"מ מחיצות החצר שמכאן ומכאן עולין לו, ולא מבעיא אי עומ"ר ברוח ד', אלא אף אם עשה לחצרות פס ברוח הד' כבר הותר גם המבוי, והלכך ע"כ מוכרח דעשה צוה"פ להחצרות שמכאן ומכאן, וצוה"פ כמחיצה והו"ל מבוי פרוץ במלאו, והלכך צריך מקום לפצימין, ומיהו הסף שלצד החצר יוכל לעמוד בחצר והמבוי יתחיל כנגד החלל, אלא עיקר השאלה, מסף שלצד רשות הרבים.
מח) ויש לעי' במבוי וחצר שכלין שניהן לרה"ר זה אצל זה כזה (סח) אי מהני תיקון מבוי למבוי, להתיר גם החצר, ונראה דלא מהני, וראי' מסוגין דאל"כ אכתי מש"ל ב' חצרות פתוחין לתוכו, אחת לדופן האמצעית ואחת מן הצד, ואותו שמן הצד פרוץ כלו לרה"ר וניתר בלחי של המבוי, ואם עשה לחצר פס ניתר גם המבוי, ויש לעי' אי הותרה החצר בפס דלא סמכו עלי' או בפס הנמשך ד"א דלא מהני במבוי ומהני בחצר, כה"ג מאי, אי הותר גם המבוי, ולכאורה אי נימא דלא מהני אכתי מש"ל ב' חצרות אחת לדופן אמצעית ואחת מן הצד והותרה בפס הנמשך ד"א ואכתי פרוץ מרובה, ועושה לחי למבוי.
מט) ואפשר דלעולם לא מקרי חצרות פתוחין למבוי אלא א"כ יש מחיצות ביניהן של עומ"ר ויהא העומ"ר בין בחצר בין במבוי, וההיא דמבוי כלה לחצר, באמת חצר זה לא יוכל להצטרף לב' החצרות של תנאי מבוי, והתם כשיש חצרות פתוחין לתוכו בלעדה עסקינן, והלכך הכא דלא מש"ל עומ"ר ע"כ צריך צוה"פ, בין חצר למבוי, ומיהו בעומ"ר נראה דסגי וא"צ דוקא צוה"פ לחצר בתנאי החצרות, ואפי' את"ל דכל שיש בחצר עומ"ר אע"ג דבמבוי פרוץ מרובה מקרי פתוחין לתוכו, מ"מ כששניהם פרוצים זל"ז ברובן נראה דלא מקרי פתוחין לתוכו, וכן ב' החצרות צריכין מחיצות ביניהן בעומ"ר, דלא שרינן רק פתח ביניהן [עי' שו"ע סי' שס"ג סעי' כ"ו] ואפשר עוד דלעולם כל שהחצר פרוץ במלאו למבוי אסור וכמש"כ ס"ק ל"ח להסתפק בזה, ואי פרוצין המבוי והחצר שניהן זל"ז במלאן שניהן צריכין תיקון שגם המבוי אסור כמפולש לכרמלית, ומיהו לענין זה בפס ד' סגי.
נ) שו"ע סי' שס"ג סעי' כ"ז, אלא פתוח למבוי והמבוי פתוח לרה"ר, יש לעי' כיון שפתוחה החצר במלאה למבוי נימא דהוי מבוי עקום וחצרות שפתוחות למבוי תהני גם לחצר למהוי מבוי, שמעת מינה דמבוי עקום צריך בתים וחצרות לכל חלקי העקמימות, ולעיל סק"ט נסתפקנו בזה, ז"א דהכא שאין לכל בני המבוי שום חלק בחצר עסקינן ולא מקרי חצרות של המבוי פתוחות לחצר זה, אבל במבוי עקום אי באמת חלוקין הן לב' חצאי מבוי ואין להן דרך זע"ז ודאי צריך חצרות פתוחין לכל אחד דכל שאין לחצר דרך עליו לא מקרי פתוח לתוכו, וכיון שאין לכל אחד חצרות הו"ל חצר עקומה, מיהו כשאינן חלוקין במבוי אלא כלן משתמשין בכלו בזה יש להסתפק.
נא) ויש לעי' למש"כ ס"ק ל"ח דחצר פרוץ במלואו למבוי ניתר בתיקון המבוי ל"ל לחי ודוחק לומר דבלא עירבו עסקינן, וי"ל כשלא תיקן המבוי, ונראה דהכא א"צ תנאי מבוי שאף אם חצר פתוח לחצר במלואה ניתרת בלחי מיהו נראה דדוקא שאין החצר החיצונה פתוחה במלואה לפנימית אבל אם פתוחין זל"ז במלואן הוי לה הפנימית כפתוחה לרה"ר וכן בחצר הפתוחה במלואה למבוי בדופן אמצעית והמבוי הוא ג"כ פרוץ במלואו לחצר, דאל"כ לעולם יתיר החצר בלחי אף בפתוח לרה"ר ויכניס הלחי מעט לפנים החצר.
נב) בס"ק י"ז נסתפקנו בכונת הראשונים ז"ל שמבואות שלנו אין בתים וחצרות פתוחין לתוכן ונראה דהטעם משום שחצרות שלנו אינם לדירה כחצירות שלהם ולא הוו שלנו רק רחבות, ואנן חצרות בעינן ולא רחבות, ואע"ג שבקיעת הרבים במבואות שלנו נראה שאיננה פחותה מאותו המבוי המבונה על מתכונת החצרות אך כל מדת חכמים כן הוא, ולא נתנו לנו גדרי מבוי על אופן אחר, ונראה דגם לענין פרצה יש להן דין חצרות דאל"כ אין לנו גדר חצר, כיון שיש מבוי בלא בתים וחצרות, ולהמ"א סי' שס"ה סק"ד שנסתפק בזה צ"ל דגדרו יהי' כל שבתים יש להם קרקע כל צורך תשמישן כל בית ובית בחלק קרקע שלה כדי צורכן לפי דירתן ויש להם עוד קרקע בשיתוף לכלן וכלן פתוחין להן ודרכן עליה זהו גדר מבוי לענין פרצה, ולעיל ס"ק ט"ו הוכחנו מסוגיא דעומ"ר ה' ב' דע"כ כל שאינו מבוי לענין לחי אינו מבוי לענין פרצה, דאל"כ למה לל"מ קסבר ר"ה ברדר"י מבוי נמי פרצתו בי' נימא דק"ו מחצר שפרצתו בד', אבל י"ל שהמ"א נסתפק רק למאי דקיי"ל דבבקעי בה רבים תליא מילתא, ובזה י"ל דמבואות שלנו מקרי בקעי בה רבים, ובזה מרוח שמעתא דל"פ מה לחצר שפרצתו בי' אף היכי דבקעי בה רבים וכמו שהק' האה"ע [ועי' מש"כ ס"ק י'] ולפי דברי המ"א יש ללמוד מחצר שיש לו דין חצר לענין פס ודין מבוי לענין פרצה.
נג) ולענין ארכו יתר על רחבו נראה דאחרי עיקר פתחו אזלינן, כגון אם רחבו יתר על ארכו לכנגד רה"ר, ועשה צוה"פ לרחבו, כנגד רה"ר, וצדו הקצר פתוח לכרמלית, צריך לעשות פס בצדו מדין חצר אע"ג דהשתא מתקן לצד הקצר לא חשבינן לי' כמבוי פתוח לכרמלית ויהי' ארכו יתר על רחבו דפתח רה"ר הוא עיקר, וכן בשניהן לרה"ר או שניהן לכרמלית הולכין אחר הפתח היותר משמשת, ומ"מ בארכו יתר על רחבו נמי אינו ניתר בלחי אלא פתח העיקרי אבל כשעשה צוה"פ לפתח העיקרי, ונפרץ במלאו לכרמלית או לרה"ר בדופן הרחב צריך פס כחצר, ולענין פרצה נמי בתר עיקר פתחו אזלינן, וכיון שלפי עיקר פתחו ארכו יתר על רחבו פרצתו בד' ואי עיקר פתחו דרך דופן הארוכה הו"ל רחבו יתר על ארכו, ואין פרצה אוסר ולא אמרינן ליחשב פרצה כפתח והו"ל מבוי, ויאסר בפרצה, וא"ת א"כ מאי פריך לעיל ה' ב' מה לחצר שכן פרצתו בי' נילף מדופן הארוכה של מבוי בזמן שעיקר פתחו בדופן הקצרה, שניתרת בעומ"ר שכל שניתר בפס ניתר בעומ"ר כמש"כ תו' שם, ופרצת המבוי בד' וי"ל דהא דניתרת בעומ"ר הוא משום דין חצר, והא דפרצה אוסרת הוא משום דין מבוי.
נד) ה' א' מבוי שנפרץ מצדו כו' במ"ב סי' שס"ה בבה"ל ד"ה אסור כ' בשם הב"מ בשם ריטב"א דהאי דינא אף במבוי שנתקן בצוה"פ, ולפ"ז למאי דקיי"ל דתחלת מבוי בד"א, צריך ליזהר בתחלת בנין המבוי שלא יהא פרצה ג"ט בכל משך ד"א ואף אם נתמעט מעט מגובה י' טפחים במשך ג"ט, אסור, ואף לדידן שאנו רגילין בצוה"פ, ולפ"ז צ"ל דהאי דינא גם בחצר, דלענין צוה"פ לכאורה אין מקום לחלק בין מבוי לחצר, וכדמשמע בסוגין ה' ב' שאין חילוק בין מבוי לחצר דאל"כ ליפרך מה למבוי שכן פרצה בראשו אוסרתו משא"כ בחצר, אלא ע"כ שגם בחצר אסור, ולפ"ז נראה, שגם אם עומ"ר בפתחו מ"מ אוסרת פרצת ג', דעומ"ר לא עדיף מצוה"פ, ולכאורה לפי דבריהם הא דאמר במבוי עקום דתורתו כסתום לשמואל, ואף לרב היכי דלא בקעי בה רבים בפרצתה היינו במבוי יתר מד"א והפרצה חוץ לד"א דהתם בתחלת מבוי קיימינן, מיהו י"ל אף במבוי ד', ולא אמרו דפרצה אוסרת בלא נשתייר שיעור מבוי, אלא כשהדיורין מן הפרצה ולפנים, אבל כשהדיורין לצד הפתח, דרכם הקצרה לרה"ר, דרך הפתח.
נה) אמנם הדבר צריך תלמוד למה לא יועיל צוה"פ בשביל הפרצה, ובשלמא לענין תיקון לחי וקורה י"ל דתקנת חכמים הוא שיהא עיקר הלוכם דרך אותו הפתח באופן שלא ימצא פתח אחר תוך משך מבוי, אבל לענין צוה"פ שהוא מחיצה מעליתא בכל מחיצות למה לן תנאי ההילוך, ועוד אם איתא דגם צוה"פ מתבטל ע"י הפרצה, א"כ אף כשעושה אח"כ צוה"פ להפרצה נמי לא יועיל דסוף סוף מקצרין דרכן דרך הפרצה, וכמש"כ במ"ב סי' שס"ג סעי' ל"ד, בשם הגרע"א, ומש"כ בסי' שס"ה שם דאפשר דהוי כסתום והוי כנשתייר ד', לא נראה, דבנשתייר ד', אותן העומדין נגד הפס כשבקשו ליכנוס לרה"ר הולכין דרך הפתח, שאין להם פתח אחר, והלכך לאותן ד' הוי פתח מעליא, וכמש"כ רש"י ה' א' ד"ה מתיר א"נ שבקי כו' משום דהוי פתח לד' הסמוכין כו', אבל כשיש צוה"פ תוך ד' אכתי בטל לי' פתח הגדול, וזה מבואר סי' שס"ב סעי' י' דצוה"פ מכל צד מהני, ועוד אם איתא דגם בחצר אוסר פרצה, א"כ ע"כ לא בעי ד"א בתחלה, שהרי מבוי שאין בו ד"א בארך יש לו דין חצר, וניתר בפס וכמש"כ במ"ב שס"ג ס"ק צ"ג, וכש"כ דבחצר לא בעינן ד"א, ולפ"ז גם במבוי בתחלה שלא נשאר ד"א מן הפרצה עד הפתח, י"ל דמועיל פס כדין חצר, ולפ"ז גם במבוי שלא נשתייר פס ד"א בראשו ניתר בפס ד', וא"כ מאי פריך ה' א' לאביי מר"א ור"א הלא כיון שר"א ור"א מיירו במבוי שנתקן בצוה"פ או בפס ד' ואפ"ה אוסרת פרצה ובזה דוקא בלא נשתייר ד"ט, אבל בנשתייר ד"ט, אינה אוסרת רק במבוי המתוקן בלחי וקורה, ומיהו י"ל דפריך דהוי להו לחלק, ועוד י"ל דמבוי אסור לעולם בלא נשתייר ד"א בתחלת מבוי, אף אם תקנו בצוה"פ או בפס ד' כיון שהוא מבוי צריך מחיצות המועילות במבוי, ועי' שו"ע שס"ג סל"ד, אא"כ עשה צו"ה לזוטא ועיי"ש במ"ב בשם אחרונים ז"ל דצ"ל לרבא ולכאורה ע"י צו"ה הו"ל פס ד' עי' תו' י' ב' ד"ה ועושה כו' וע"י צו"ה אינו מופלג עוד מן הכתל.
נו) אבל יותר נראה שאין דין נפרץ מן הצד אלא בנתקן בלחי וקורה, ובזה בעינן תנאי שלא יהא פתח אחר תוך שיעור מבוי, אבל בחצר, או במבוי שנתקן בעומ"ר או בצוה"פ, לא אכפת לן בפרצה מן הצד, ומיהו במבוי נראה דלא מהני פס דאכתי לחי רחב הוא ופסול שאין זה חצר ע"י פרצה אלא מבוי שאין לו לחי, והא דאמר דשבקא פתחא ועיילו בפרצה, נראה שאין ר"ל ברוב תשמישייהו דא"כ גם בנשתייר פס ד', אין שייך טעם הכשירא שכ' רש"י דהוי פתחא לאותן ד', דכיון דרוב כניסתן מן הצד, הו"ל מבוי שרחבו יתר על ארכו וכמש"כ ס"ק נ"ג, אלא כיון שמשתמשין גם בפתח ההיא מגרע כח פתח רבא, וכן צ"ל מש"כ בשו"ע סי' שס"ג סעי' ל"ד וצריך ליזהר כו' היינו נמי שלא יקבעו דרכם גם בפרצה, דבזה לחוד מפסיל תיקון המבוי.
נז) שו"ע שס"ג סעי' כ"ו, דוקא כשאינו נמוך פחות מי"ט, כתב בס' אה"ע והעתיקו המ"ב בשעה"צ אות נ"ט, דר"ל אף אם בחוץ גבוהין המחיצות י"ט, ובס' אה"ע הוסיף דה"ה אם המבוי על הר זקוף גבוה י"ט מג' רוחות וצד הד' שוה לרה"ר, ואני לא הבנתי דברי רבותינו בזה דנראה פשוט דאין חילוק במחיצות המבוי אם הן במחיצות או בגידוד, או גידוד ה' ומחיצות ה', הוי מחיצות וניתר בלחי וכ"ה בהדיא בפרש"י ח' א' ד"ה צידו, דמהני מחיצות הים למבוי וניתר בלחי וקורה, וכ"כ במ"ב שס"ג סעי' כ"ט בבה"ל ד"ה מבוי, וע"כ נמוך מי' דכ' בשו"ע מתפרש שהמבוי מקורה ואין בחללו י', וא"א לפרש שאין המחיצות גבוהות י' שא"כ אין לו כלל מחיצות ומאי שייך לדון בתיקון רוח הד', וכן פי' הגר"א, והק' איך מועיל צוה"פ כיון שאין בחללו י' הלא גם בכלו סתום נמי כרמלית הוא כדאמר שבת ז' א' בית שאין תוכו י' כו', ולישב דברי רמב"ם כ' הגר"א דמיירי שכלו חללו י' אלא סמוך לפתח מקורה עד שלא נשאר י', ולא מהני בפתח זה לחי וקורה, אבל צוה"פ מהני ומותר גם במקום הנמוך מדין חורי רה"י כדאמר בשבת שם אם חקק כו', והא דאמר חקק בו להשלימו, מיירי בנמוך כלו, וצריך לחקוק שיעור מבוי כדי שיועיל לחי, ואפשר דאף אם השאר אינו מקורה, נמי אינו מצטרף כיון דהלחי והקורה נעשו במקום הנמוך צריך שיהי' כנגדן במשך מבוי גובה י', [וכן נראה דע"כ מיירי שאינו מקורה בפחות מי', דאל"כ לא מש"ל בתים וחצרות פתוחין לתוכה שאין פתח בפחות מי' גבוה, וכן מבואר בפרש"י שאף אם רק קורה למטה מי' צריך ד"א חקיקה לפניו, עי' בפרש"י ה' א' ד"ה ר"י כו', ואפשר דאף מדרון לא מהני כל שבד"א יתמעט מגובה י"ט], אבל יש לדעת בכמה שיעורו, שהרי אם המבוי באלכסון ומדרון לצד פתחו, נראה דאין בכך כלום, ולענין צוה"פ אי מועיל אף כפי' הגר"א י"ל דהרשב"א שכ' המ"מ חולק אף בכה"ג כיון שאין צוה"פ נגד חלל המבוי רק פחות מי' פסול, ולא מהני החלל שמן התקרה ולחוץ להשלים שיעורי'.
נח) ובמ"ב ס"ק צ"ג כ' בשם הרבה אחרונים דבנמוך מי"ט לא מהני צוה"פ, וציין לדברי האה"ע, והנה כפי מה שכ' בשעה"צ אות נ"ט דהאי נמוך מי"ט היינו בפנים אבל בחוץ יש י"ט, בזה דעת האה"ע דמהני צוה"פ, וגם בשאר אחרונים אינו מבואר הפכו, ובאמת לא נחלק בזה אדם מעולם, אלא כונתו בלא תנאי האה"ע אלא שכל המחיצות אינן גבוהות י"ט, ובזה ליכא למ"ד שיהא ניתר בצוה"פ, ומש"כ עוד בשם הגר"א לענין שאינו נמוך רק לצד הפתח, איננו רק במקורה אבל באינו מקורה ואינו גבוה י"ט היינו שהמחיצות נמוכין סמוך לראשן אם הוא באופן דהוי פרצה בקרן זוית אוסרת בד', ואם אינו בקרן זוית ניתר גם בלחי, ואי במפולש אוסר אף היכי דלא בקעי בה רבים ואיכא גידודא, ה"נ כיון שהפרצה מב' צדדין אוסרות בד' גם יש לדון משום פרצה בראשו שאוסרת בג' אלא דהיכי דנתקן בצוה"פ ליכא האי דינא וכמש"כ לעיל.
נט) שו"ע שס"ג סעי' כ"ו צריך לחוק ד"א, כ' במ"ב ס"ק ק' דאם חקק פחות מזה צריך פס, ולפי מש"כ לעיל ס"ק (נ"ה) [נ"ו] דבמבוי בתחלה שא"ב ד"א סמוך לראשו, שאינו ניתר בלחי, אינו ניתר גם בפס ה"נ כן. וכן מסתבר שלא נתקן פס למבוי ואי לחי לא מהני דבעינן שיהא פתח לד"א, גם פס לא מהני ולדברי המ"ב גם בלחי הנמשך ד"א מן הדופן שאינו נידון משום לחי, משתרי הכא משום פס וא"כ אנו נותנין לו דין חצר, ובאמת דין מבוי לו, והא דלא פריך ה' ב', מה לחצר שאין פרצה בראשו אוסרו בנשתייר ד', וכן בנמוך מי' וחקק בו ד"ט, משא"כ במבוי י"ל דהאי כשיעורי' והאי כשיעורי', ועוד י"ל דהלחי מפסל בהאי פתח, שלא נתקן בפתח זה, מיהו בצוה"פ או עומ"ר, נראה דסגי בחקק ד"ט.
ס) כתב המ"א סי' שס"ג ס"ק ל"א דבעינן סמוך לנהר ממש אבל אם הנהר רחוק מהבתים י' אמות הוי פרוץ, ואין זה אלא במבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו, שיש לו דין חצר, אבל במבוי גמור אם הבתים מב' הצדדין מופלגין מן הנהר ד"ט אסור, ואפשר דאף אי לא בקעי בהן רבים כיון שהפרצות מכוונות זכנ"ז וכמש"כ ס"ק ל"ה, וכן אי הבתים מצד אחד מופלגין ד"ט ויש פרצת ד"ט בשאר דופני המבוי אסור, וכן באיכא גשר על הנהר דמבטל מחיצתא ולא אמרינן גוד אסיק במקום הגשר, חשיב כפרצה, ואי ליכא פרצה אחרת בכל המבוי, אינו אוסר בפחות מי', לא מבעיא, אי ליכא עומ"ר ע"י גוד אסיק דמותר, אלא אף אם פרוץ מרובה חשיב ע"י גוד אסיק כלחי, ואי איכא עוד פרצת ד"ט בשאר רוחות המבוי אסור, והוא דבקעי בה רבים באותה הפרצה, וליכא בה גידודא, וכן אי הבתים מופלגין מצד אחד מן הנהר ג"ט אסור היכי דע"י הגשר נעשה פרוץ מרובה, דהו"ל מבוי שנפרץ מראשו ולא נשתייר פס ד', מיהו הכא לא שייך שיקצרו דרכם דרך הפרצה כיון שהנהר מפסיקן ומסתבר דאינה אוסרת, ובמ"ב בשעה"צ אות צ"ה כ' פלוגתת אחרונים בגשר רחב ד"ט, ולא ידענא על איזה פרט מחלקותן, ומה נשתנתה פרצה זאת מכל פרצות דעלמא, ומבואות שלנו שדין חצרות להן מעיקר הדין, בכל אופן אין גשר אוסר עד דאיכא יתר מי', והוא דנשתייר פס ד' או ב' פסין משהו, כהכשירא דחצר, ואפי' כשהפירצה בראשו וכמש"כ ס"ק נ"ו.
סא) שבת ז' ב' תוד"ה ואם ותירץ כו', נראה ביאור דבריהם דהמחיצות הנן מועילות במקומן להוסיף על הגידוד אע"ג שהן רחוקין מהגידוד מ"מ הן מגדירין את מקום החקק בשיעור גובהן, אבל הגידוד לא שייך להועיל להמחיצה, והלכך לענין רה"י הוי מקום החקק רה"י, אבל לענין סוכה, א"א לדון על המחיצה שתהא מחיצה ע"י הגידוד, וכיון שאיננה דופן ל"א בה דופן עקומה, והלכך אע"ג דמקום החקק שבסוכה חשיב כגדור בדפנות, אבל הנן מופלגין ממנו, אבל בפחות מג' מועיל גם הגידוד להשלמת המחיצה, ולפ"ז אף אם אין גובה י' מבחוץ מהני חקיקה אף ברחוק מן הכתלים יתר מג', וראיתי במ"ב סי' שמ"ה בשעה"צ אות ס"ז, שכ"כ בשם הא"ר לדעת הר"ן, אבל מדברי הרא"ש משמע שאם אין מחיצות החיצונות גבוהות י' אינו מועיל חקיקה וכמו שכ' המ"א שם, ונראה שאין כונת הרא"ש שהמחיצות החיצונות מועילות אחרי שיש ד' על ד', אויר בתוכה שגבוה י', [רק שלענין דופן עקומה צריך שיעור דופן בפנים שאין מחיצות החיצונות חשובות מחיצה רק למקום החקוק ואידך משתרי מדין חורי רה"י, אבל לענין דופן עקומה צריך שיחשב דופן מיד לחלל הסמוך לו] אלא נראה כונתו שאם אין גבוה י' מבחוץ כיון שגם לגבי צד חוץ לא הוי מחיצה הוי כאילו רשות של רבים עוברין עליה ומגיעין עד החקק, ולא שייך למימר שמחיצת ה' טפחים מגינה לשיעור מחצית מחיצה, אלא שאינה מגינה כלום, וכיון שכן לא שייך בה עוד צירוף, אבל כשמבחוץ גבוה י' שחשיב מחיצה לגבי חוץ, אלא שחסר מחיצות לצד פנים, בזה מהני מחיצות החיצונות להגן לפני הפנימיות שאינן מתבטלות, ומצטרפות כשימצאו חקק המשלימן בשיעורן.
סב) ונראה דגם הר"ן יודה בליכא י' מבחוץ, דאין סברא שאם חקק בכרמלית גדולה המוקפת ג' טפחים גומא דע"ד דנעשה כלה רה"י, והאי קירוי לכאורה אינו מועיל כלום, אלא נראה דכל דברי הראשונים כשיש י' מבחוץ, ובזה מועיל גם צד הפנים להגן מחצית השיעור לענין שמקום החקק רה"י, משא"כ לענין סוכה, ונמצינו למידין מכאן הא דאמר שבת ק' א' בתל המתלקט וה"ה בחריץ כדאמר שם במבוי שהוא מדרון לתוכו, אם עלה ג' טפחים בגובה לפי חשבון י' מתוך ארבע, ואח"כ השפיל מדרונו ואינו עולה לפי חשבון י' מתוך ד', ואח"כ הזקיף מדרונו, באופן שאם מודדין מראשו ועד רגליו מתלקט י' מתוך ד', אם נמשך באותו הנמשך בפחות מכשיעור ג"ט שוב אין מצטרפין, כדמוכח מדברי הרא"ש שאם אין בחוץ גבוה י' צריך שיהי' החקיקה סמוך לכותל פחות מג"ט, ול"א דליהוי הגידוד והמחיצה כמדרון המתלקט י' מתוך ד', ובבית שאין תוכו י' וגם בחוץ אין י' ועשה בה מדרון מן הכותל אם הוא בחשבון י' מתוך ד', מועיל, ונראה דגם בסוכה כשר כה"ג, ועי' סוכה י"ט ב' במתני' העושה סוכתו כו'.
שו"ר שאין להביא ראי' ממקורה לאינו מקורה, שהרי באינו מקורה אף ביש בו מחיצות גמורות אינו נידון משום חורי רה"י כגון בור עמוק י' שהקיף סביבו גדר שאין גבוה י' אסור, ואילו בית בגובה כל דהו שחקק בתוכה בור עמוק י' שתוכה רה"י, לכו"ע כל הבית נידון משום חורי רה"י.
סג) ושפיר י"ל דמצטרפין מחיצות הבית וגידוד דבור אף באין בחוץ גבוה י', דכיון דלאחר שנצטרפו ונעשה החקק רה"י חשיבו כלן כחד כדין חורי רה"י, והו"ל מחיצות מעליות וכ"ז במקורה שאינן פתוחין רק לפנים, אבל במקיף גדר סביב החקק, אף אם נחשוב החקק לרה"י עדיין סביבות הבור רשות לעצמן כיון שיש להן אויר י' וניחא תשמישן לעצמן, ולא הוו רה"י ובטלו להו מחיצותיהו ואין צירוף בזה הגידוד עם המחיצות רק בפחות מג'.
סד) ואם אין מחיצות מצטרפין לחקק בבית שאין קירויו משלימו לי', כל שמופלגין ג', נראה דאף אם חקק עד תוך ג"ט בג' קירות הבית ומדופן הד' עדיין מופלג ג"ט, עדיין חסר לי' דופן רביעית, והוי כפרוץ במלאו לכרמלית, וכן כשפתח ארובה בגג הבית ובנה מחיצות על הגג סביבות הארובה צריך שתהא שפתי הארובה מגעת עד תוך ג"ט לשפתי הבית, ואי נגד אחת הדפנות מופלגין המחיצות זמ"ז ג"ט חשיב האי דופן כמאן דליתא והוי פרוץ במלאו.
סה) וכן במבוי שנמוך מי' בפתחו שקירויו ממעטו מי', ועשו דלתות לפתחו, אם קירויו משלימו לי', אף אם קירויו נמשך הרבה, כל שנשאר ד"ט בלא קירוי ושם איכא מחיצות י' גובה ולצד הפתח איכא עובי שפת התקרה טפח או ב' טפחים מצטרף עם מחיצת הדלת והוו הנך ד"ט כמוקף מכל צד, ושאר המבוי מותר מדין חורי רה"י, ואם אין קירויו משלימו לי' אע"ג דבד"ט הסמוכין לדופן האמצעי שם המחיצות גבוהין י' וגם הניח קנה על פני רחב המבוי לסוף הנך ד"ט בפחות מג' להתקרה דע"י לבוד ישלים המחיצה עד י' באותו שיעור שתקרת המבוי חסירה לי' טפחים, לא מהני לדעת המ"א ע"פ דברי הרא"ש, המובא לעיל ס"ק ס"א, אמנם אם הגביה הדלתות למעלה מן התקרה עד י' טפחים, בזה חשבינן לחלק הנמוך שבמבוי כפרוץ, וחלק הגבוה כעומד ואם יהי' מן הדלת עד העומד פחות מי' וגם פחות מהעומד נידון בעומ"ר ואף את"ל דבעלמא במפולש אסור אף באיכא גידודא, הכא י"ל דעדיף, אבל אם יהי' פרצה י' או פרוץ מרובה אסור, אבל לפי דעת הר"ן וכ"ה ל' הריטב"א בחי' למס' שבת, י"ל דמצטרפין אף באין קירויו משלימו לי', וכמש"כ הא"ר, ואי עשה צוה"פ לפתחו, והגביהה עד י', זהו דינא דשו"ע שס"ג סעי' כ"ו וכמש"כ ס"ק נ"ז, ולדעת הרמב"ם דמהני, נראה דאפי' כשיש יתר מי' נמוך ואפי' הוא מרובה על הגבוה שלצד דופן אמצעית, דחשיב צוה"פ לסתימת הדופן אף שאין לצוה"פ חלל י' כנגדו, דלא בעי אלא חללו י', ולא חלל שכנגדו הסמוך לו, ואי בעי קירויו משלימו לי' תלוי בפלוגתת הראשונים, כמו בדלת, ולדעת החולקים [וכמש"כ ס"ק נ"ז די"ל דהרשב"א חולק], י"ל דאף בנמוך רק ג"ט פסול, כיון שאין לצוה"פ חלל ד"ט כנגדו לאו פתח הוא ולא חשיב צוה"פ, מיהו בפחות מג"ט נראה דכשר, ומיהו לא ברירא, דאפשר דצריך ד"ט חלל בגובה י' בסמוך לו, ואי נימא דצוה"פ צריך חלל בסמוך לו דוקא, אי גדר ג' או ד' טפחים ואח"כ עשה צוה"פ גבוה י', פסול, ומיהו אי הגביה עד דאיכא י' מן הגדר ולמעלה כשר, ולא חשיב כהגביה מן הארץ את הקנים ג"ט.
סו) ואי עשה לחי לפתחו לא מהני כלום אף שהוא גבוה י', ואף אם אין הנמוך רק ג"ט, וכן בעשה קורה, ונראה דאף אם בצד פתחו פתוח המבוי מ"מ כל שהוא מקורה תוך ד"א סמוך לפתח ומתמעט גבהו מי' אינו ניתר בלחי וקורה ואף אם הנמוך פחות מג' כדאמר דצריך לחקוק בו ד"א, ולענין שיעור מבוי היה סגי בד"א ארך ברחב ד"ט ולענין הכשר הדפנות נמי סגי בהכי היכי דקירויו משלימו לי', וכש"כ במבוי גבוה שהניח הקורה למטה שגם בזה צריך חקיקה במשך ד"א כמש"ל ס"ק נ"ז, היה סגי ברחב ד"ט, כשיעור מבוי, וכ"ה ל' הריא"ף והר"י והג"א, אלא שכתוב שם ד"א על ד"א ובס' ק"נ הגיה דצ"ל על ד"ט, אמנם מש"כ שם לפרש ל' הרא"ש שכ' לרוחב כל המבוי היינו רחב שיעור מבוי ל"מ כן וכן בשו"ע שס"ג סעי' כ"ו כ' על פני כל רחבו וכ' הגר"א שם שהוא כהרא"ש ודלא כהרי"ף והרמב"ם נראה שהוא באמת פלוגתת הראשונים, וצ"ל דטעם הרא"ש דבעינן התיקון במבוי עצמו ולא באותו הנידון בדין חורי רה"י הלכך צריך להניח הקורה על כותלי מבוי עצמו והכא א"א שכותליו מופלגין ממנו, ואע"ג דמהנו היינו שעושין פעולתן ברחוק מהן היינו על מקום החקק ולענין קורה בעינן שיהי' נגד הכתלים המועילין במקומן, והוי הכא כמו לענין סוכה, וכן בלחי א"א להעמידו סמוך לדופן, מיהו אפשר לחוק סמוך לדופן מצד אחד ולהעמיד לחי.
סז) במ"ב בבה"ל סי' שמ"ה סעי' ט"ו ד"ה תוכו, כ' להסתפק בבית שאין תוכו י' אי זורק לתוכו מרה"ר אי חייב, והוא מבואר בסוגיא שבת ז' ב' לפי' תו' שם דחוקקין להשלים היינו להשלים דע"ד אבל לא לעשות רה"י, וע"כ הא דאמר זרק למעלה מי' ונחה בחור באנו למחלוקת, ומשמע דלמטה לא נחלקו, ואם איתא דחור דאין תוכו י' הוי רה"י מה"ת, ע"כ שיעורא בד"ט, א"כ גם למטה הוי לר"מ חור רה"י דחוקקין להשלים לד', למ"ד חורי רה"ר לאו כרה"ר דמי, ומיהו למ"ד חורי רה"ר כרה"ר דמי, ליכא לאקשוי' לימא למטה מי', דהוצאה מרה"ר לרה"י נקט, ובתו' מבואר כן בהדיא שכ' דלכך הוו החורים רה"י לר"מ משום חורי רה"י וכן ראיתם מירושלמי כמו שביאר מהרש"א דבריהם, מבואר שכל שאין חלל י' הוא מקום פטור מה"ת, ואפי' קרקעית הבית גבוה י' מרה"ר, כיון שיש תקרה עליה הממעטת חללה.
סח) ה' א' היה פחות כו' היינו שהקורה נמוך מי"ט, ויש לעי' הלא כשהניח הקורה למטה מתבטל גם הדופן כנגד הקורה כדאמר שבת ז' ב', וא"כ צריך לחוק, גם כדי להשלים הדפנות, שהרי מבוי שסוף כתליו נמוכין מי' אף אם הגביה הקורה כנגדן פסול דלא הוי קורה ע"ג מבוי, ואיך מועיל חקיקה ברחב ד"ט, כשמופלגין הכתלים מן החקק ג"ט, הלא עדיין אין דפנות במקום הקורה, תינח היכי דעובי הקורה משלים ליה דבכה"ג מצטרף וכמש"כ תו' שם דלא בעינן סמוך בג"ט, אלא כשאין עובי קורה משלים לי' דבכה"ג אין מצטרף וכמש"כ המ"א סי' שמ"ה ס"ק י"ג, והפוסקים סתמו דבכל גוני מהני חקיקה ד"א על ד', ואולי י"ל כיון דאם נתיר המבוי יש לחשוב גם אותו מקום שתחת הקורה לחורי רה"י, הלכך חשבינן לי' כאילו המבוי מתוקן ותחת הקורה כחורי המבוי ומצטרף למבוי וחשיב כקורה ע"ג מבוי ואותו מקום עצמו חשיב כגדור ע"י קורה כיון שהוא מבוי ויש בו חלל י', אמנם אותו מקום שהוא גבוה י', לכאורה אינו נידון משום חורי רה"י כיון דניחא תשמישתי' יעוין ס"ק ס"ב, וצ"ע.
סט) ויותר נראה שדעתם ז"ל שא"צ לצירוף הכתלים תנאי של קירויו משלימו, וכמש"כ ס"ק ס"א בשם הא"ר לדעת הר"ן וכל' הר"ן הוא ג"כ ל' הריטב"א, ואפשר דגם כונת הרא"ש כן ומש"כ הרא"ש פ"ק דשבת סי' י"א, הלכך ע"י מחיצות החיצונות שגבוהות י' נקרא רה"י, אבל לא ע"י הפנימיות שאין שפת החקק מצטרף עמהן כיון שרחוקים ממנו ג"ט עכ"ל, כונתו דלא חשיב כיש דפנות סביב החקק כיון שמופלגין ג', אלא כיש דפנות מבחוץ, ר"ל שמקום החקק מתכשר ע"י דפנות הרחוקות שנעשו מחיצות לענין מקום החקק ע"י צירוף מחיצה וגידוד, ומש"כ שאין שפת החקק מצטרף עמהן ר"ל עם המחיצות, וכונת הרא"ש להגדיר שהוא באופן דפסול בסוכה, דסמוך כנגד הסכך ליכא מחיצות, אלא חלק מהן ברחוק, ולענין רה"י אין בזה הפסד, וז"ל הריטב"א וכיון שחקק זה מחיצות י' מקיפות אותו מבחוץ כו' ואע"ג דהך מחיצה, היא בין החקק ומחיצה כו', ומסתבר דלא נחלקו הראשונים ז"ל בזה שכלם העתיקו דברי ריב"א, וזהו כדעת הא"ר ודלא כהמ"א.
ע) אחרי כתבנו ס"ק ס"ב שדין גידוד ה' ומחיצה ה' צריך שיהי' דוקא תוך ג', באינו מקורה, ראיתי בביאורי הגר"א סי' שנ"ח סע"ב, בהשגתו על תה"ד, מבואר שאם גדר ה' טפחים, ואח"כ חקק ה' נגד ג' הדפנות וגם נגד הדופן הד' מקצת מכאן ומכאן, ובאמצע דופן הד' נשאר יתר מי' בלא חקיקה, ואין שם רק מחיצת ה', מותר מדין מחיצה וגידוד מצטרפין, ולא ידענא לחלק, בין יתר מי' לכל המחיצה, ומבואר שבכל אופן מצטרף מחיצה וגידוד, אף במופלגין ג"ט זה מזה, וזה מבואר דלא כהמ"א שא"צ שיהי' במחיצות החיצונות י', איברא ע"כ צ"ל לפ"ז דדוקא מקום החקק נעשה רה"י, דא"א דע"י בור אחד דע"ד יהי' סגי לכל החצר במחיצות ג"ט, וגם זה אינו מובן שמקום רה"י אין לו מחיצות בינו לבין חוצה לו, ויש לעי' לפ"ז בחריץ המתלקט י' מתוך ד' אי חשיב רה"י רק דע"ד שבעמק, או עד שפתו העליונה, ואולי יש חילוק בין חקק תוך מחיצות לעשה מחיצות ע"ג תל, ובאמת בחקק בעינן תוך ג' כדי שיהי' לרה"י מחיצות, אבל במחיצות ע"ג תל מהני אף אם הרחיק ג"ט משפת התל, ואע"ג שלענין אבראי לא היו מצטרפין ב' המחיצות, מ"מ חשיב מחיצה לגואי, וקו' הגר"א יהי' מגידוד שלאחורי המחיצה שמצטרף וחשיב ע"ג העפר בפנים כמחיצת י', ולפ"ז במבוי שמדרון לתוכו ושוה לרה"ר דאמר שבת ק' א', דא"צ לחי, חשיב כגדור עד שפת הרה"ר והדבר צריך תלמוד, ובס' מ"ב בבה"ל סי' שס"ב ד"ה שעשה, ראיתי שקים לי' דתל ע"ג תל מצטרף אף ברחוק ג"ט זה מזה כל שמתלקט י' מתוך ד', ובעשה מחיצות ע"ג תל מבעיא לי' אי פסול בהרחקת ג"ט, ולא ידענא שום מקום לחלק ביניהן, ומש"כ דאפשר דתה"ד מחלק בכך, ומיושב קו' הגר"א נראה שפי' דברי הגר"א דקו' מגידוד שמחוץ למחיצת הקרפף, ולא בצירוף גידוד ומחיצה שמבפנים, איברא שיעורא דמתלקט י' מתוך ד' דכתב בתל ע"ג תל ששניהם בזקיפה צע"ג דזה אינו אלא שיעורא לבטל המדרון דלא חשיב מחיצה, אבל בזקיפת ג' טפחים אינו בטל ואם יש צירוף חוץ לג"ט גם באינו מתלקט י' מתוך ד', כדאמר שבת ז' ב' בבית שאין תוכו י' וחקק בו דע"ד, ואפי' רחוק ד"א מן החקק, ומדרון של חריץ ותל שוין כמבואר שבת ק' א', ולולא דברי הגר"א היה נראה שאין צירוף במופלג ג"ט לעולם בין תל ע"ג תל, ובין גידוד בתוך גידוד, וניחא הכל, ומדרון שאני, ובמקום דלא שייך דריסה המבטלת זקיפת המדרון חשיב מחיצה אף באינו מתלקט י' מתוך ד' כההיא דסוכה י"ט ב' במתנ' העושה סוכתו כמין צריף כו' וה"ה לענין רה"י, אע"ג דהקדיר ארובה ז' על ז' ועשה מחיצות כנגדה וסיכך וע"י צירוף ב' המחיצות יהי' י"ט פסול, כשמופלגין זמ"ז ג"ט.
אחרי כתבי עלה בדעתי, שלפי עיקר הפשט נראה דגידוד ומחיצה מצטרפין אפי' ברחוק ג"ט, כמבואר בל' הר"ן והריטב"א שכ' על ההיא דחקק בו דע"ד שבת ז' ב', דמצטרף כדין גידוד ומחיצה וא"צ תוך ג' דוקא, ומשמע דבכל דוכתא כן, ולא במקורה דוקא, וחילוק בין מקורה לאינו מקורה לא הוזכר, ואי משום דפרכינן עלה, איך יתכן רה"י שאין לו מחיצות מבינו לחוצה לו, י"ל, כיון דהיקף ג"ט עושה מקום פטור מה"ת אין זה תימה אם בור דע"ד בעמק ז', נעשה רה"י ע"י מחיצות החיצונות אלא דחוץ לבור עדיין לא נגמר שיעור רה"י, ועפ"ז עלו דברי הגר"א בפשוטן, ומיהו זה דלא כדברי המ"א שדייק מדברי הרא"ש, וכמש"נ לעיל [והדרנא בי, דסוף סוף אין מקום להשגת הגר"א כיון דאין ע"ג עפר רה"י מה"ת וכשמפנהו ועושהו רה"י שפיר מקרי כלו מוקף לדירה, ויותר נראה דכל שמופלגין הגידוד ומחיצה ג"ט אינן מצטרפין כלל ודין תה"ד אמת ודברי הגר"א אינם מובנים לן, ובמק"א כתבנו דגם דעת תה"ד כהגר"א בדין גידוד ומחיצה אבל כ"ז אינו מובן לן] ואם גידוד ומחיצה אינן מצטרפין במופלגין צ"ל דסולם תורת מחיצה עליו באין רוחב השליבות ג"ט, ואפשר דבשעור ד"ט תליא מלתא שיהא ע"ג שיעור חשיב, [שו"ר בתו' עירובין פ"ד ב' ד"ה גג, כתבו ואי דליכא גיפופי כו' והגג נפרץ לה בעשרה מבואר כמש"כ דלא כהגר"א].
עא) שו"ע שס"ג סכ"ו, צריך לחוק כו' ע"פ כל רחבו, בס"ק ס"ו כתבנו טעם הדבר, דכל שאין שיעור דופן במקום אחד, א"א בתיקון לחי וקורה, ומיהו, אף אם חקק סמוך לפתחו ע"פ רחבו, ואח"כ השלים עד ד"א, ברחב ד"ט, נמי פסול, דבעינן כתלים י"ט במק"א בכל ארך הד"א סמוך לפתח, ומיהו במבוי שרחב סמוך לפתחו ונתקצר אח"כ ואינו רחב רק ד"ט מהני לחי וקורה, כיון שהדפנות במק"א בגובה י"ט, ונראה דאפי' אם נידון על מקום הרחב הסמוך לפתח יהי' רחבו יתר על ארכו, אינו נידון כמבוי בפ"ע [ובכל מבוי עקום נראה דנידון כחד ועי' לעיל ס"ק ט' נ' והכא עדיף טפי] אלא הכל כמבוי חד, וכן בחקק סמוך לפתחו בכל הרחב ואח"כ קיצרו והעמידו רק על ד"ט עד משך ד"א [לדעת הרי"ף וש"פ דכשר כה"ג] אף אם המבוי נמוך בקירויו בכל משך ד"א, לא מקרי רחבו יתר על ארכו אותו החלק החקוק ע"פ כל רחבו, וכן אי רחב המבוי יתר מד"א וחקק ד"א ע"פ כל רחבו, אי שאר המבוי אינו נמוך מי"ט מצטרף להשלים ארכו, וכן א"צ בתים וחצרות פתוחין למקום החקק, וכדמשמע בגמ' ה' א' דלר"י סגי בד"ט, ולא מש"ל בתיוח"צ פתוחין לחקק כדאמר בגמ' שם וה"ה לאביי, מיהו אי כל המבוי נמוך מי"ט אלא דמתכשר מדין חורי רה"י יש לעי' לענין צירוף לשיעור ארכו.
עב) ה' א' התם סוף מבוי כו' נראה דדוקא בכה"ג בנשתייר פס ד', וכן אי נתמעט חקקו, כל שנשאר ד"ט סגי, אבל אי עשה מחיצה ולא השאיר סמוך לפתחו ד"א לא מקרי סוף מבוי, תדע שהרי הכא א"צ בתוח"צ פתוחין לאותן ד' וכמש"כ ס"ק ע"א ובעשה מחיצה ולא השאיר בוח"צ לצד הפתח ודאי אין כאן מבוי לכו"ע, וה"ה דצריך ד"א לאביי.
עג) תוד"ה סוף מבוי כו' נראה שאין כונתם לפרש"י ד"ה סוף וד"ה תחלת, דהא דכ' רש"י דאירע בו פסול כו' דלמיהדר לשויי' כו' י"ל דה"ק דאירע בו ענין פסול שאנו דנין עלי' להכשירו מדין שיור ד"ט, אלא שרש"י כתב כן בד"ה אם יש כו' או עשה פס ד' כו' והר"י השמיט ל' זה אף שהעתיק שאר לשון רש"י, ונראה שדעתו כדעת התו', דאל"כ לא היה משמיטו, שדרכן של ראשונים ז"ל להעתיק ל' רש"י, ושאר ל' רש"י העתיק הר"י שאין שם מבואר היפך דעת תו', וזה כדעת הא"ר שכ' המ"ב בבה"ל סי' שס"ה ד"ה אם, וס' א"ז ועה"ק אינו תח"י, ול"י אם העתיקו גם ל' רש"י ד"ה אם.
עד) ולענין דינא דר"א ור"א אי עשה צו"ה להפרצה כתבנו ס"ק נ"ה בשם אחרונים דלא מהני, מיהו יש לדון בזה, דהא פחות מג' אינו אוסר ופרש"י ה' א' ד"ה מתיר משום לבוד, ויש לעי' מאי מהני לבוד, כיון דאין הפרצה אוסרת, אלא שהפתח בטל אם אין הולכין בה, וכמבואר בשו"ע שס"ג סעי' ל"ד, וצריך ליזהר כו', ואי דבפחות מג' אין הולכין א"כ אין זה מטעם לבוד, ונראה דפרצה בלא צו"ה היא קלה לאבד שם פתח מינה, והלכך כל שאין גדור מצדיה וגם הולכין דרך פרצות שמן הצד היא מאבדת שם פתח, משא"כ בפחות מג' דחשיב כגדור, ולפ"ז י"ל דגם צו"ה חשיב כגדור, וזה כמו שצדד המ"ב סי' שס"ה בבה"ל ד"ה אסור, ולענין עומ"ר, מבואר בגמ' י' ב' דלא אכפת לן בפרצה מן הצד, שהרי מבואר שם שאין חילוק בדינא דר"א ור"א בין נפרץ מן הצד לנפרץ בראשו, אלא שמן הצד מקצרין דרכן, וא"כ יאסר פתחא זוטא שלא יועיל עומ"ר, משום שהולכין דרך פתחא רבא, וכן מסתבר שענין עומ"ר משום מחיצה וא"צ שילכו דרך הפתח, וכן י"ל בחצר כיון שפס משום מחיצה כמש"כ תו' ה' ב' ד"ה אינו, א"צ תנאי ההילוך ואין זה רק במבוי המתוקן בלו"ק.