חזון איש/אורח חיים/לו
סימן לו[עריכה]
א) כתב המ"א סי' רנ"ב דנותן חטים לרחיים של מים אינו חייב כיון דאינו עושה המלאכה, ובמ"ב שם הביא דכל אחרונים חולקין דכיון דאבני הרחיים הולכין ומתגלגלין בטבען כשנותן החטים לתוכן היינו מעשה הטחינה כמו בצידה.
ובתוס' שבת י"ז ב' הלשון סתום שכתבו דזימנין דאתא לידי חיוב חטאת כגון דבשעת פרישתו ילכוד, ומשמע לכאורה דאם ילכוד לאחר זמן אין כאן חיוב חטאת, אבל אין כונתם לחלק בין מידי לבין לאחר זמן שהרי אפי' מיד הצידה נעשה בכח החיה ומה לי מיד מ"ל לאחר זמן, וכן בתוספתא שהביאו תני סתם ונכנס לתוכה חייב, וכן בתחלת דבריהם כתבו שאינו יודע אם יצוד או לאו, מבואר שאם יצוד חייב, אלא כונתם דשורין דיו ואידך דתנן אי עביד להו בשבת עושה עיקר המלאכה בשבת אבל פרישת מצודה אם לא ילכוד אין כאן מלאכה כלל ולזה סיימו דמ"מ גזרינן דזימנין אתי לידי חיוב חטאת ובשעת פרישתו היינו כל זמן שהיא פרושה מקרי שעת פרישתו היינו שמתקיימה מעשה הפרישה, א"נ כונתם מיד ומשום שיש מקום לומר דלא גזרינן אלא אם בעושה זאת בשבת מתחייב מיד ובזה חיישינן דכשמתירין לו עם חשכה זימנין דיתאחר בשבת אבל בדבר שאין המלאכה מיד י"ל דלא שייך למגזר דבין כך וכך יזכור ויוציא המצודה ולזה סיימו דזימנין דילכוד מיד, ונראה דאפי' בלחי וקוקרי חייב חטאת דלגבי האדם העושה אין חילוק בין מצודה ללחי וקוקרי, ולא חילקו בזה בגמ' שבת י"ח א' אלא לענין שביתת כלים, דבלחי וקוקרי אין הכלי עושה מלאכה, ובמצודה הכלי עושה, ולפיכך נכרי שהביא דגים לישראל ביו"ט שדינו מבואר בסי' תקט"ו אין נפקותא בין צד במצודה לצד בלחי וקוקרי, [שו"ר במ"א סי' שט"ז סק"ט פי' דברי תו' כפשוטן וצ"ע, אח"כ ראיתי בריטב"א שם שפי' ג"כ דברי תו' כהמ"א, וצ"ל לפ"ז דעיקר צידה הוא בכח אדם, ולשון התוספתא צריך לפרש דבשעה שהוא פורש נכנס, ומש"כ תו' שאינו יודע אם יצוד אם לאו הוא להטעים דלא דמי לאפי' ובישול, ועדיין צריך תלמוד מה מקרי מיד דאין לחלק בין הפסק מועט להפסק מרובה ואפשר דבעינן שיאחוז המצודה בידו, ומצינו כעין זה ב"ב כ"ב ב' זימנין בהדי דמנח לי' כו', ולפ"ז גם בלחי וקוקרי יש חילוק בין מיד לבין לאחר זמן, ועי' מנחות ס"ד א' דפורש מצודה חייב וצ"ל דאיירי נמי שבשעת פרישה נכנס [ואפשר דבעינן שתהא הצידה מכחו שהפריש המצודה על הניצוד] ולפ"ז יש מקום להקל בנכרי שהביא דגים ביו"ט].
ומיהו דוקא מלאכות שדרכן בכך כמו אפי' ובישול וצידה, אבל מלאכות אחרות אפשר דבעינן מיד, מיהו בנותן חטים לרחיים שהמלאכה נעשה מיד נראין דברי אחרונים ז"ל דיש כאן חיוב דאורייתא, כיון דדרך טחינה בכך.
החורש או זורע בשבת במכונה המתוקנת לכך והאדם לוחץ לחיצה הראשונה ועי"ז מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים וכן חוזר חלילה, נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירא דילי' ומעשיו וכמו שכתב הנ"י באש דכל ההמשך הוא מעשיו אלא שמלאכת הכל נעשה בשעה ראשונה, ואם מסיר את המונע אפשר דדוקא כח ראשון הוא מעשיו ואפשר דגם כח שני חשיב מעשיו וכמש"כ לעיל, ועוד דעיקר חרישה וזריעה נעשה ע"י שור ואין האדם רק הנועץ את יתד המחרישה ומחזיקו ומבואר מכות כ"א ב' דחורש בשור חייב משום יו"ט ומשום שביעית, ואם החרישה מכסה את הזרעים חייב משום זורע, אע"ג דעיקר המלאכה נעשה בכח השור המושך, דכיון דדרכו בכך זהו עיקר המלאכה, וכן אמרו בירו' סנהדרין פ"ז ה"ז דחורש בבהמה בשבת הוא נסקל על ידה מבואר דחייב על החרישה של הבהמה, מיהו במלאכה שעיקרה בכחו אינו חייב על מעשה בהמתו דהא אמרו שבת קכ"ב א' מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים בשבת אע"ג דלענין נזקין מעמיד חשיב אדם המזיק לדעת הרשב"א [עי' ב"ק סי' א' סק"ז] אלא דבמזיק שנאוי לפני המקום הנזק ובשבת שנאוי לפני המקום טורח האדם במלאכת חול וכמש"כ לעיל, ומיהו בעיקר המלאכה כך, חייב על ראשית גרמו, ונראה דהזורע ע"י שורים בשביעית חייב דהרי מפולת שורים הוא הנהגת הזריעה כדאמר ב"מ ק"ה ב'.
ולענין שביעית חייב על זה בין משום חורש ובין משום זורע, ואע"ג דאמרו מ"ק ג' א' דבשביעית אבות אסרה רחמנא תולדות לא אסרה רחמנא, לא מקרי תולדה אלא בשינוי בצורת המלאכה כמו משקה מים לזרעים, אבל כשאין שינוי בצורת הזריעה ובצורת החרישה אלא האדם הכין השתלשלות אמצעיות בין מעשיו לעצם הזריעה אין כאן נידון רק אם חשיב מעשיו או לא ואם חשיב מעשיו הרי זה בכלל האב של זריעה.
ב) מבואר בגמ' מכות כ"א ב' דחורש בבהמה ביו"ט לוקה דאע"ג דפעולת החרישה דהיינו עקירת רגבי העפר מחיבורן נעשה ע"י הבהמה, מ"מ חייב האדם על זה שמחמר את הבהמה ורמינן על המחמר את כל פעולת החרישה ואמרו בירו' סנהדרין פ"ז ה"ז דהוא נסקל על ידי בהמתו בחרישה, ויש להסתפק אם זה דוקא כשהאדם אוחז בכנפי המחרישה לדחוק יתד המחרישה בארץ שלא יעלה למעלה, ואם יתקן המחרישה על תכנית שיודחק היתד בארץ מאליו ולא יהי' צורך לאחיזת האדם בכנפי המחרישה, לא יהא האדם חייב משום חורש על החימור לחוד, או דלמא בכל אופן חייב המחמר אחר בהמתו בשעת חרישה.
והנה הדבר מבואר ברמב"ן בחי' שבת קנ"ג ב', וז"ל אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות אתה ובהמתך הוא כמחמר שהחרישה בכח הבהמה היא נעשה כו' שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תח"י וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלוי' ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר, והנה מבואר מדבריו ז"ל דאין חיוב האדם על אחיזתו במחרישה דא"כ לק"מ ממחמר, אלא אחיזתו לאו כלום הוא ומעשה החרישה שהיא תלישת העפר נעשה בכח הבהמה, ולפיכך קשיא לי' להרמב"ן מ"ש ממחמר, אלא שתשובת הרמב"ן סתומה, ולכאורה מחלק הרמב"ן בין מחזיק את הבהמה ע"י העול שנתן עליה, ובין משא שעל הבהמה ואין האדם מחזיק בה, ולפ"ז גם במחמר אם נתן עליה עול ומחזיק בה והוציאה מרה"י לרה"ר חייב חטאת, וזה לא שמענו, ואפשר דדוקא בחורש שמחזיק את הבהמה לתלמיה ואינו נותן לה להטות על צדה וגם לפניה אי אפשר לה להלוך אלא א"כ תעקור רגבי העפר במחובר וחשיבא כקשורה למחובר, ובאמת החרישה מכבדת עליה יותר משאר נשיאת משא ובזה נחשבת ככלי אומן, ושמעינן מדברי הרמב"ן דאף אם יכין מחרישה כבידה שהיתד לא יקפוץ מעומק האדמה והאדם מחמר אחריה בלי החזק בכפות המחרישה ג"כ חייב משום חורש, וכן אם אחד חורש בעצמו בלא בהמה והשני מחזיק במחרישה החורש חייב והמחזיק פטור ולא קרינן בהו שנים שעשאוהו שיהיו שניהם פטורים, ואם אחד אוחז המחרישה ואחד מחמר אחר הבהמה המחמר חייב והאוחז פטור [ומהא דמבואר במכות שם שאם מחפה את הזרעים ע"י החרישה חייב משום זורע מבואר כדברי הרמב"ן שחיפוי העפר אי אפשר למירמי על האוחז המחרישה שהחיפוי הוא דבר הנעשה בעפר התחוח כבר ועכשו אין כאן כח של אוחז המחרישה].
ומכאן לחורש במכונה שמתנעה ע"י קיטור או ע"י חשמל, והאדם מכווין אותה שתלך לפי תלמי השדה אף אם אין כאן כח האדם בעצם החרישה, המכונה היא כלי האומנות של האדם ועמידת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה זהו מלאכת חרישה וחייב עליה חטאת.
ג) ע"ד היורה הקבוע בתנור וממלאים אותה מים מע"ש ומסיקין אור רפה תחתיה, והאור תחתיה כל הלילה, ובהשכמת הבוקר היא מרתחת מימיה, נראה שאפשר להקל, מדין קדירה חייתא שבת י"ח ב' ובשו"ע סי' רנ"ג ס"א, ואפי' בשדא בה גרמא חייא שפיר דמי, וה"נ נהי דבמים אסור אפי' חיים וכדאמר שם לא ימלא נחתום חבית כו' ופי' הרמב"ם משום שממהר להתבשל ואין לו היתר של חי, וכמש"כ ב"י ס"ס רנ"ד, מ"מ בהוסיף מים כל כך שקשה רתיחתו יותר מבישול בשר, נראה דריבוי המים נידון כשדא בה גרמא חייא, ועוד דלפי' תו' והרא"ש בהא דלא ימלא נחתום חבית שהוא מים {א"ה, נדצ"ל של מים} שצריך למו"ש לאפות הפת וחיישינן שיצטנן סמוך לחשכה וכמש"כ הטור ס"ס רנ"ד א"כ אין לנו ראי' לאסור מים חיים, ועוד יש לצרף דעת הכלבו והגה"מ שהביא ב"י סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש רבנו וכ"ז כו', וצדד שם לפרש כן בדעת הטור, דכל שהוא לצורך מחר שרי אף בתנור וא"ג ואף דבשיל ולא בשיל, ועוד יש סניף דאפשר דכל שאין היורה מגולה להאש מקרי סמיכה דשרי בכירה, ולמש"כ הרמ"א תנורים שלנו יש להן דין כירה [ויש כאן צדדים רבים לעי' בהם ול"ע אבל טעם ראשון עיקר] והלכך אם נהגו היתר אין בכחנו למחות, ואם ירתיחוהו מבעו"י ודאי שרי, וכמו שכתבת, אבל אי אפשר להכריחם בזה אם לא שכבר הורו לאיסור.
אח"כ נודע כי כל הלילה מסתפקין ממנה בלא הפסק עד הבקר וא"כ אין היתר כלל דדמי לחבית ש"מ ותורמסין שם לפרש"י ותו' ורא"ש אלא שאם יתקנו מנעול לנעול את דלת התנור יש להתיר כמו בטח בטיט.