חזון איש/אורח חיים/לה
סימן לה[עריכה]
א) ברכות נ"ג א' כל היכי דלאו לריחא עד סוף הסוגיא, נראה דאין מברכין על כל בשמים אלא א"כ עומד אצל בעליו להריח, ואף בשמים שסתמן להריח כיון שלא יחדן בעלים להריח אלא שבדעתו למוכרן כיון שעתה כמו שנמצאין במקומן לא הוו להריח אין עליהם שם בשמים לענין ברכה דלא תקנו חכמים ברכה על בשמים אלא אם כבר הן מוכנים להריח בהן בשעה שמריח, והלכך אם מחזיק בשמים בחדר ואינו מוכר באותו חדר אלא שמביא משם לחנות דלא שייך טעמא דנירחו אינשי וניזבון אין לברך על אותן בשמים ולא מועיל אף אם נוטלן בידו ומריח כיון שמחזירן למקומן וכש"כ שאינו מברך במה שמריח בעמדו בחדר הבשמים ואם יחדן בעלים שיבואו אנשים לחדר ויטלום ויריחו בהן כל הבא בחדר ומריח ואף שאין לוקחן ביד מברך עליהן וכש"כ כשיחדן שיבואו אנשים בחדר ויריחו את הבשם כמו שהוא במקומו, ולא עוד אלא אף אם עיקרן למכור ומכוין שיריחו הלוקחין הבאין בחנות, הוי עלוי' שם בשם ומברכין עלוי', וכן העשוי להריח אבל לא לריח של תענוג אלא להנצל מריח רע כמו בשמים של בה"כ ושמן העשוי להעביר הזוהמא לא הוי עלוי' שם בשם, ואף אם נוטלן ביד ומריח בהן ריח לתענוג כיון שאינן מיוחדין לכך אין מברכין עליהן וכן העשוי לגמר את הכלים אף שמריח בהן לתענוג ולפ"ז הא דאמר לעיל מ"ג ב' דמורח באתרוגא ובחבושא מברך איירי שיחדן להריח עד שיצטרכן לאכילה ואז מברך עליהן אף שאין לוקחן ביד אלא שמונחים במקומן כיון שמגיע אליו ריחן, ואף אותם שיחדן להריח אם נוטלן באקראי להעביר ריח רע או להעביר הזוהמא א"מ עליהן באותו פעם, והלכך אתרוג וחבושא שיחדן להריח ולוקחן לאכילה אינו מברך עוד עליהן על ריחן כיון שריחן ממילא הוי, ואפשר עוד שכשלוקחן לאכילה אף אם כיון גם להריח כבר בטל יחודן לריח וא"מ על ריחן.
ב) ולפי' זה הא דאמר שמן העשוי להעביר כו' היינו אף שלוקחן עתה לתענוג, וברש"י ד"ה אין מברכין ל"מ כן אלא הכא משום דבא להעביר אבל אם מריח בהן לריח מברך עליהן, ואפשר דשמן שאני כיון שמקצת השמן שהוא נוטל כבר הן כלין בתשמישן, והלכך אם מריח בהן עתה אותה המקצת הוי כיחדן להריח עתה ומברך עלוי' אף שלא נעשה מתחלה אלא להעביר ריח, ולפ"ז הא דאמר שמן העשוי לא על תחלת עשיתו קאמר אלא ר"ל שהסיכה בהן להעביר ואף אם עיקרו נעשה להריח, וכן אם הסיכה של עכשו להתענג בריחו אף שלא נעשה לכך מברך עליו, ולפ"ז לא הוי שמן העשוי להעביר דומיא דבשמים של בה"כ אלא תרתי מילי אשמעינן דבעינן שיהיו מיוחדין להריח ובשעה שנוטלן יהי' כונתו להריח ולא לד"א.
ג) כתבו תו' לעיל מ"ג א' בשם בה"ג דגריס שם תנא הדס וכל דדמי לי' ופי' דהיינו למעוטי אתרוגא וחבושא דעיקרן לאכילה, והיינו דברייתא דהתם אשמעינן דינא דר"ה בשמעתין שאין מברכין אלא על בשם המיוחד להריח כמו אפרסמון והדס דסתמן להריח אבל העומד לאכילה אף שמריח בו אינו מברך ואף שלוקחו ביד ומריח בו אינו מברך כיון דלא אזמני' להריח, ולפ"ז אתרוג של מצוה אף שלוקחו להריח כיון דאינו אלא באקראי בלא הזמנה לכך אינו מברך על ריחו, וכן המריח בפת חמה, וזהו דעת י"א בשו"ע סי' רט"ז סעי' י"ד וכפי שביאר שם הגר"א והסכים לדעת זו, ובס' מ"ב כתב בפשיטות ע"פ דברי אחרונים ז"ל דבשמים המונח בחדר שכ' המ"א שאין לברך עליהן היינו כשאינו לוקחן ביד להריח, וכן בפירות העומדים לאכילה אם לוקחן הפעם להריח לכו"ע מברך עליהן, וכן באתרוג של מצוה אם לוקחו שלא למצותו אלא להריח מצדד שיברך אלא בזה הביא דאחרונים ז"ל חולקים בזה וכן בפת חמה מצדד בשה"צ אות מ"ז לדעת הגר"א שיברך אם נוטלן ביד ומריח בהן.
ד) ולפי דבריו א"צ יחוד להריח אלא בעומד והריח מגיע אליו דאם מיוחד שאנשים יריחו בהן כמו חנות דניחא לי' דלירחו אינשי מברך ובחדר אינו מברך, וכן בפירות העומדים לאכילה וכן אתרוג ש"מ ופת חמה, אבל אם נוטלן ומריח בהן מברך עליהן והא דאיפלגו הראשונים ז"ל בפ"ח ובאתרוג ש"מ היינו משום תנאי השני שנתבאר לעיל דהיינו אפי' בדבר המיוחד להריח אם נוטלו לכונה אחרת אינו מברך, ובזה איפלגו אם לוקחן למצוה ולהריח וכן לאכול ולהריח, והמעיין בל' הגר"א ס"ק ל"ו ל"ז יראה שז"א ול"מ למה שביאר הגאון (שליט"א) [זללה"ה] בבה"ל דלאכול ולהריח גם הגר"א ז"ל מודה דמברך דמסתברא דהוא הדין למצוה ולהריח וכן בפ"ח ולהריח, ומה שדחקו בבה"ל בד"ה או, לחלק בין לאכול ולהריח לאתרוג ש"מ ופ"ח, אולי יתקבל החילוק אם היה הדין מבואר אבל לא שייך להכריע בסברא זו, והגר"א ז"ל מכריח סברת הי"א שאין לברך על דבר שאינו עומד לריח מהא דאמר בגמ' בחנותו של בשם שאין לברך לולא הטעם דניחא לי' דנירחו, ולפי דברי הגאון (שיחי') [ז"ל] אינו ענין דהלא התם אם נטלו בידו מברך והכא בנטלו ביד להריח עסקינן אלא אפי' אם נפרש דברי הגר"א כפי' הדמ"א שהביא בבה"ל שם דלאכול ולהריח א"מ, מ"מ מה ענינו לההיא דחנות של בשם דהתם כונתו שלמה להריח אלא שאין הבשם מזומן לכך, והכא אילו היתה כונתו להריח לחוד ודאי מברך, אלא משום שעיקר דעתו למיכל הו"ל כמתעסק לענין הנאה ואף שמכוין להריח דרך התעסקות אינו מברך.
ה) לכן נראה כש"נ לעיל דלדעת הגר"א וכפי שבאר הוא דעת הי"א אין חילוק במכוין להריח בין נוטל ביד למונחים במקומם ומריח בהן, וכל שא"מ עליהן במכוין להריח בהן כשמונחים במקומם, א"מ עליהן כשנוטלן ביד, וד"ז מוכרח בגמ' דפריך בהא דקאמר ר"ה בשמים של בה"כ א"מ עליהן דהיינו אף אם נוטלן אדם ומריח בהן לתענוג כמש"כ במ"ב שם, מהא דנכנס לחנותו ש"ב, ומאי קושיא דלמא לעולם לא בעינן יחוד להריח והלכך הנכנס לחנותו ש"ב מברך ומיירי שמכוין, ובשמים של בה"כ שאני, תדע דהלא בלקחן ביד נמי א"מ עליהן, ובחדר של בשם מברך בנטלן ביד, אלא ע"כ דכל שאינו מיוחד להריח לאו בשם הוא אף כשלוקחן להריח לחוד כיון דהוי באקראי ומבוארין דברי הגר"א ז"ל ס"ק ל"ו ל"ז.
ו) ונראה דזה גם כונת הגר"א סק"ח, והיינו דהרא"ש ס"ל לחלק בין נוטל ביד לעומד ומריח דרך מעמדו וכש"נ לעיל סק"ד, והלכך ס"ל דכשנטלו לאוכלו ולהריח דרך אכילתו גם כן מברך רק אם אינו מכוין כלל להריח אינו מברך, וד"ז נלמד משמן להעביר הזוהמא אף שסוף סוף הוא מריח כיון שאין כונתו להריח א"מ, אבל לדעת תו' החסרון הוא משום שאינו מיוחד להריח והלכך אף כשאוכלו ומריח בהן א"מ ואף שיחדן להריח דכיון שאוכלן פקע יחודן, ולפ"ז מש"כ תו' ד"ה ועל, לאפוקי תפוחים וחבושים, היינו אף שמריח בהן משום שאינן מיוחדין לכך, ומש"כ בד"ה האי היינו אף המיוחדין להריח כיון שאוכלן א"מ עליהן, ומש"כ בבה"ל דכמה ראשונים העתיקו בשם תו' כמש"כ הרא"ש, אין זה תימא אם הגר"א הכריח מן הסוגיא כדעתו ומבאר דברי התו' שלפנינו כן, ואפשר שנפלה מחלוקת בדעת התו' בין מעתיקי דבריהם ז"ל, ודברי תו' שלפנינו יתפרשו כמו שבאר הגר"א וכן מוכרח דבריהם כמו שהכריח בראיות, גם י"ל דהא שכ' בשם תו' לאכול ולהריח היינו בתחלת לקיחתו לבשם לרשותו היתה להריח עד אכילה, ומיהו מש"כ בשם רש"י ל"י כונת רבנו.
ז) כתב בבה"ל בשם שכה"ג דהמריח בבשמים כשגדלין ובאביהן הריח מברך, ולכאורה צ"ל דדוקא כשנוטלן ביד או כשקרב אליהן להריח דנראה דהו"ל כנוטל ביד אבל כשבא לגינה ומריח אף אם כיון להריח אינו מברך דבמחובר דומה לחדר ש"ב המבואר לעיל סק"ג, ולפמש"כ לדעת הגר"א אף אם נוטלן ביד א"מ עליהן וצ"ע, ואולי כל בשמים עשוין לבוא לגן ולהתענג בריחן והוי כחנות ש"ב.
יש לעי' אם יוצא במו"ש בפירות המריחין כמו אתרוגא וחבושא.
נראה דאף שאין מחזרין על הבשם כמבואר בשו"ע סי' רצ"ז ס"א, מ"מ אם יש לו חייב לברך עליו ולהריח בו, ומ"מ לא נפיק בזה מתורת ברכת הנהנין כיון דעיקרו בה"נ ואין החוב כל כך, וכמבואר בשו"ע שם סעי' ה', וכן בברכת המאור אע"ג דכשיש לו נר חייב לברך עליו מ"מ לא שייך ערבות בזה למחשב כברכת המצות, כדמוכח ממה שכתבו תר"י והרא"ש טעם שא"צ הסבה למאור ואי הוי כברכת המצות הלא א"צ הסבה אלא דחשיב כבה"נ ולפ"ז צ"ל הא דאמר פסחים נ"ד רבי מפזרן וחוזרן וכונסן על הכוס להוציא ב"ב היינו קטנים כדין בה"נ, כדאמרינן ר"ה כ"ט ב' וצ"ע, ונראה דאם מברך לקטנים אין הגדולים השומעים יוצאין בברכה זו דלדידהו לא מחשב ברכה אף שהוא חייב בה מחמת חינוך הבן על האב ועי' מש"כ סי' י"ט בס"ד.
שו"ע רט"ז ס"י בהגה' וא"ב על כלם במ"ב יצא, עי' במ"ב דהיינו אף שברך על מיני בשמים שבידו וכיון להוציא את עצי בשמים כו' יצא, ועי' מש"כ בס"ד סי' ל"ד סק"ז.