חזון איש/אורח חיים/כג
סימן כג[עריכה]
א) ידים פ"א מ"ה ר"י פוסל בשני אלו, דעת רשב"א בת"ה דלת"ק לא בעינן נתינה כלל, ואילו ירדו גשמים לכלי שנקב הברזא פתוח והמים יוצאין דרך הנקב נוטלין ממנו לידים, וכן הפיל הרוח את החבית והטה על צדה והמים יוצאין נוטלין ממנה לידים, וא"צ רק שהמים יצאו מן הכלי על היד, והרשב"א פי' כן גם דעת הראב"ד בהש', אבל הרא"ה שם כ' דאי אפשר לומר כן דמדקתני הכל כשרים ליתן אלמא נתינה בעינן, אלא דוקא בנתנו קוף או הטה האדם את החבית על צדו הכשיר ת"ק דחשיב לי' נתינה, אבל בלא נותן לכו"ע לאו נטילה היא, וזה דעת הרמב"ם ולפי' זה נראה דדוקא בקוף הכשיר דהוא בר תשמיש אבל לא בשאר בע"ח דהוי כהפילו הרוח.
ודעת הרמב"ם דהלכה כת"ק ואע"ג דאמר חולין ק"ז א' דבעינן כח גברא כבר כתבו תו' שם דיש לפרש כח כלי דכבר פסק כח הדוולא כשבאין המים על ידיו, ולכו"ע בעינן שיבואו המים מן הכלי על ידיו, וכ"ד הרשב"א, אבל דעת ש"פ דהלכה כר"י כפשטא דסוגיא דחולין דבעינן כח גברא.
ב) חולין ק"ז א' תוד"ה דלא, ומיהו י"ל דבעינן נטילה מן הכלי כו' א"נ משום דתנן כו' ודאי קושטא דמלתא דהכא בנותן ידיו באריתא דדלאי אין כאן נטילה מן הכלי ומודה בה ת"ק דר"י דפסול, ולא נסתפקו אלא בלישנא דרבא דהזכיר כח גברא, דהוא דוקא וממילא שמעינן דס"ל כר"י, או לאו דוקא אלא פסק כח גברא קאמר וממילא פסק כח כלי, ומיהו מה דפשיטא להו לרבותנו דאי הלכה כר"י ליתא לדינא דבה"ג צ"ע טעמם דנהי דהיכי דהמים באין על ידיו בשפיכה בעינן שיהא השופך אדם, משום דהשופך הוא העושה שהוא המערה המים מן הכלי וכשנופלין על היד כבר הן חוץ לכלי, אבל כשמשכשך בכלי שפיר איכא כח גברא בכלי, וכ"כ המרדכי פ' א"ד, וכ"כ הריטב"א בסוגין דדברי בה"ג יתכנו אפי' לר"י, ומיהו יש מקום לומר דשכשוך בכלי לא מהני אפי' לת"ק דבעינן נטילה דוקא, וכ"ד הרא"ה והריטב"א.
ולענין הלכה כ' בשו"ע סי' קנ"ט ס"ח דבשעת הדחק אנו סומכין על בה"ג, ונראה דאם שכשך ידו אחת כבר נפסלו המים לידו השני' כדין מי רחיצה, אלא משכשך ב' ידיו בב"א.
ובנטל קוף המחבר הכריע להקל כדעת הרמב"ם והרשב"א, והרמ"א מחמיר כדעת ש"פ, ולדעת המחבר שכשך ידו בכלי חמיר טפי מנתן קוף, ולא סמך על בה"ג אלא בשעה"ד ובנתן קוף הכריע להקל, והטעם דאפי' לדעת הרמב"ם דהלכה כת"ק מ"מ י"ל דנטילה מן הכלי בעינן ולא בתוך הכלי, והרמ"א הקיל טפי בדין בה"ג מנטל קוף, וטעמו דנראה דעת רה"פ דהלכה כר' יוסי, ומ"מ אפשר דשרי לשכשך ידו אפי' לר"י וכמש"כ המרדכי והריטב"א.
ג) ובהטה החבית על צדה והמים מקלחים כל היום סתם המחבר להקל דפי' מתנ' דתנן מטה חבית על צדה ונוטל היינו חבית מוטה על צדה מעצמה אבל מכח אדם שפיר דמי אפי' לר"י דמקרי מכח אדם כמו בסרנא דפחרא חולין ט"ז א' דאפי' כח שני מקרי כחו, והגר"א ז"ל חולק דדומיא דמניח חבית בין ברכיו קתני דאיכא מניח ואפ"ה דוקא בין ברכיו אבל לא על הארץ, והלכך לדעת הרמ"א דקיי"ל כר"י מטה חבית על צדה נמי פסול, ויש לעי' אם הכניס ידיו בכח ראשון אי כשר לר"י דאפשר דלר' יוסי בעינן שתהיינה ידיו תחת הכלי קדם שמערה אבל אם כבר יצאו המים מן הכלי ואח"כ הושיט ידיו וקבלם לא מקרי מכח גברא, ואע"ג דבאחרונים ז"ל בשו"ע סי' ק"ס סי"ג משמע דפשיטא להו דזה שרי, מ"מ למש"כ לקמן סי' כ"ד [סק"ל] אין זה מוכרע.
ובחבית המוטה ע"י רוח שלא מכח נותן סתם המחבר דפסול משום דאפי' לדעת הרמב"ם דהלכה כת"ק מ"מ מודה דנותן כל דהו בעינן, והרשב"א דסבר דא"צ נותן כלל יחידאה הוא, ומיהו בהסיר הברזא והמים יוצאים שהחמיר המחבר בכח שני כ' הגר"א דלדעת הרמב"ם זה כשר דלת"ק דר"י גם בזה כשר, כדתניא בתוס' דהפקיע המוליאר כשר, והיינו ע"כ בכח שני דבכח ראשון ל"פ ר' יוסי, וכ"כ הרא"ה בהדיא דפקיעת המוליאר מקרי נתינה לדעת הר"מ, ולדידן אין נפקותא בזה כיון דהרמ"א החמיר כר' יוסי.
ד) ויש לעי' בהפקיע המוליאר נהי דחשיב כח גברא מ"מ כיון שנקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דמן הנקב ולמעלה אין עליו תורת כלי לענין נטילה כיון דאין מחזיק המים, וכמש"כ ב"י בשם כמה פוסקים ואף אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה, מ"מ השתא הוא נוטל ממים עליונים וכמש"כ ב"י ד"ה והא דמכשרינן, והיה מקום לומר כיון דהיו המים בכלי והשתא שברו כדי ליטול הימנו כיון ששברו חשיבי המים כיצאו כלן וכאילו יצאו מן הכלי, אבל מל' הב"י שם והרמ"א ס"ה, מבואר דדוקא בברזא אין הסרת[ו] [מ]הנקב מבטל כח כלי, אבל אם עשה נקב והמים יוצאין מקרי מים שלא מן הכלי, [וכן לענין לפסול המקוה אם שבר הקנקנים מקרי המשכה ולא מן הכלי עי' מקואות פ"ב מ"ח מ"ט] וצ"ל דהפקיע את המוליאר היינו כעין הוצאת הברזא העשוי לכך.
ולענין ברזא דאמרינן דלא בטל מתורת כלי כיון שדרך תשמישו כך נראה דמ"מ בעינן שיהא סתום קדם נטילה כדי שיחזיק המים, ואז חשיבי המים באין מן הכלי, אבל אם שפך מים לחבית בזמן שהברזא מוסרה, והמים יוצאין מיד דרך הנקב לא מקרי נתקבלו המים בכלי, ומ"מ כשנתקבלו המים בחבית סתומה ואח"כ הסיר הברזא כשר, דחשבינן לי' כיציאת המים ולא כשבירת הכלי כיון שדרך תשמישו בכך, ומהני כח כלי שהיה למפרע, משא"כ בשבר הכלי שאין זה דרך תשמיש בשעה שנשבר בטל לי' מכלי ולא חשבינן כיצאו מים מן הכלי אלא כנשבר הכלי והוסר הכלי מן המים ולא שהוסרו המים מן הכלי, ואפשר דבהסיר הברזא עדיף כיון דלא בטל מדין כלי לענין טומאה אלא שאינו יכול לקבל עכשו המים משא"כ בנשבר, ואע"ג דנשבר נקב שאין מטהרו ונטל ממנו בשעת שבירה נמי פסול התם הא דמק"ט משום דעדיין הוא כלי לאוכלין, אבל בברזא הוא כלי משום שכן דרך תשמישו, וזהו עיקר כליו להסיר הברזא, ובלא הסרה אינו ראוי למלאכתו.
ה) והרא"ה בבה"ב כ' דהא דהפקיע את המוליאר איירי בנשאר רביעית מן הנקב ולמטה, מבואר דמפרש דהפקיע בפשוטו ששברו, ולא בהסרת ברזא, ומ"מ אם נשתייר רביעית מן הנקב ולמטה שפיר דמי, נראה דעתו דכל שנשתייר רביעית נוטלין אף במים שלמעלה מן הנקב, וכן דעת הרשב"א שם בשער ג' דאין מחלקין את הכלי לשנים וכל שלא ניקב בכדי טהרתו נוטלין אף מן המים שלמעלה כל שמחזיק רביעית, אבל לדעת ש"פ בב"י סי' קנ"ט דמן הנקב ולמעלה אין נוטלין ע"כ לפרש הפקיע היינו הסרת ברזא, ומדברי הרא"ה נלמד דמים היוצאין מכח שבירה לא הוו כיוצאין מן הכלי אלא כיוצאין משבר כלי, דאי הוי חשיב כיוצא מן הכלי אף בלא נשתייר רביעית נמי, וזה דלא כח"ס סי' קצ"ח.
וביאור דברי הרא"ה שם, דמתחלה פי' משנתנו דתנן מטה חבית על צדה ונוטל, היינו בנוטל מכח ראשון ואפשר דידיו הן תחת הנצוק מתחלה, ומניח חבית בין ברכיו ומטה חבית חדא מלתא היא שא"צ שיהא שופך אוחז הכלי ושופך אלא אף אם כבר גמר השופך הטיתו והמים מוגרים מאליהן כשר בכח ראשון, [ומיהו ל' הרא"ה שם שכ' דבין ברכיו כשר וכל דכן מטה חבית צ"ע מאי כש"כ, ואין נראה לומר דמתנ' אשמועינן דא"צ שיהא הכלי ביד אחרים וכשר אפי' הכלי בברכי הנוטל עצמו וכש"כ בכלי על הארץ, דמהיכי תיתי שיהא הכלי ביד אחרים, ואולי מפרש דמניח בין ברכיו היינו אפי' אינו מנענע המים ודלא כרשב"א, ואפי' בכח שני אבל מטה חבית דוקא בכח ראשון והיינו כש"כ] ור"י פוסל בשני אלו היינו חש"ו וקוף, אבל במניח חבית ומטה חבית מודה ר"י דכשר, וקיי"ל כת"ק דכשר בחש"ו וקוף, ומיהו כח נותן בעינן דבעינן כח כלי [נראה דהרא"ה מכשיר אפי' נפלה הכלי ממילא ונשפכו מימיה דכח ראשון מקרי כח כלי, ולא פסל אלא המים היוצאין בכח שני או שהמטר יורד לתוך הכלי והמים יוצאין מאליהן שאין כאן הטיית כלי כלל] והא דפליגי בתו' בהפקיע את המוליאר היינו בכח ראשון ולר"י פסול, דאין זה כח גברא, ובסילון פליגי במלתא אחריתא, ולבסוף כ' הרא"ה לפרש דמטה חבית כשר אף כח שני לת"ק כיון דאתא מכח מטה ואהא פליג ר"י אבל על חש"ו לא פליג, ובהפקיע את המוליאר נמי פליגי בכח שני אבל בכח ראשון מודה ר"י.
ו) מ"א סי' קנ"ט ס"ק ט"ז כ' דדין מניח חבית בין ברכיו דמודה בה ר"י היינו במנענע בכל שפיכה והן דברי הרשב"א בת"ה, ויש לעי' ה"ד אי מגביה החבית וחוזר ומטה אותה כדי שתשפוך היינו נתינה ממש ומ"ל נותן ביד או בברכים, ואי כשלא הגביה והמים מקלחים מעצמן כי מנענע מאי הוי ואף את"ל דנענוע ממהר את קילוח המים, מה נפשך אי האי נענוע חשיב כח גברא א"כ אף במטה חבית על צדה כי מנענע מודה ר"י, ולמה חלקינהו ליתני בין מנענע בין אינו מנענע ור"י פוסל באינו מנענע, ואי במטה חבית והיא מונחת על הארץ לא מהני נענוע כי מניחה בין ברכיו מאי הוי, וע"כ כיון דאדם אוחז בכלי והמים מקלחין ממנו הוי כח גברא כי לא מנענע מאי הוי, ומדברי שאר מפרשים דלא הזכירו תנאי זה משמע דס"ל אע"ג דאינו מנענע כשר, וצ"ע.
ז) בה"ב ה' נט"י שער ד', ד"ה תנן, ואפשר דבהכי סגי לר"י ולא בעי כונה, בהדיא אית לי' לר"י בתו' דבעינן כונת נותן וכונת נוטל וכמש"כ בת"ה בסמוך, אלא שהרא"ה מוקי לה בתרומה, והכא לחולין קאמר דאפשר דמודה ר"י דלא בעינן כונת נותן, ור"ל אפי' שפך מים ולא נתכוין כלל שיפלו על ידיו של חברו, מ"מ כשר, ומיהו בתרומה ס"ל לר"י דבעינן כונת שניהם לטהר כמו בטובל לתרומה דבעינן כונה לטהר ואם לא כיון לטהר אינו מחזיק עצמו אפי' בעודנו לח וכמש"כ לק' סי' כ"ה, ומיהו קשה דלמה מצריך ר"י כונת שניהם הא אמרינן חולין ל"א ב' דאנסה חברתה וטבלה מהני כונה דחברתה, וצ"ל דשאני טבילה דלא בעינן מכח אדם ולא מכח שופך, אבל בנט"י דבעינן כח אדם ס"ל לר"י דלא חשיבא מחשבת נותן על הנוטל בתרומה וצריך גם מחשבת נוטל, וכן מחשבת נוטל לא סגי כיון דהנותן הוא משתתף במעשה הנטילה ור"י לשיטתו דפוסל בקוף, אבל אילו היה מכשיר ר"י קוף בחולין היה מכשיר גם בתרומה כיון דא"צ נותן כלל הוי הנוטל העושה כל המעשה, ולרבנן סגי במחשבת נוטל לטהר אפי' הנותן היה מתעסק בעלמא, וכן בכונת נותן סגי אפי' לא נתכוין הנוטל לנטילה כלל ובלבד שיחזיק עצמו בעוד ידיו לחות וכמש"כ לק' סי' כ"ה, ולדעת רשב"א פלוגתת ר"י ורבנן בחולין, ולרבנן בעינן כונת אחד מהן לטהר, ולר"י בעינן כונת שניהם, והא דלא סגי בכונת נוטל הוא לטעמי' דבעינן נותן.
שם בבה"ב ואפשר דהתם נמי דוקא במטביל ידיו כו' צ"ע למה נוטל לא מקרי טובל, וי"ל דטובל בעינן שתתכסה כל היד בב"א במים, אבל נוטל א"צ רק שיעבור הקילוח על כל היד ואפי' במקצת זה אחר מקצת זה, והנה מתחלה פי' רבנו דפליגי בטבל ידיו במעין שבסילון שאין בו מ"ס לרבנן סגי ברביעית ולר"י בעינן מ"ס, [ול' שיש בו קבלת רביעית קשה לפרשו וגם עיקר סילון מיותר לימא טבל במעין שאין בו רק רביעית] והיינו כדעת ר"ת דמעין נמי בעינן מ"ס לאדם, ואח"כ פי' דגם לרבנן בעינן מ"ס בטובל ידיו, אלא הכא בקילוח יוצא מן הסילון והסילון מחזיק רביעית וכשר מדין נטילה, ואע"ג דאין כאן נותן כלל מ"מ כשר מדין מעין והוי לרבנן דין מחודש במעין ששטיפת המעין חשיב כאיכא נותן [ומיהו דחוק מאד לחדש כזה] ור"י סבר דמ"מ בעינן מ"ס אבל באיכא מ"ס מודה ר"י דכשר מדין נטילה וא"צ לכסות כל היד במי המעין בב"א, א"נ ר"י לית לי' כלל דין נטילה ממעין, והנה נדחק רבנו בכל זה לשיטתו ז"ל דלכו"ע בעינן נותן, אבל לדעת רשב"א מתפרש הפקיע את המוליאר ונטל מן הסילון בחד גוונא, דהפקיע את המוליאר היינו בנטל מכח שני, ונטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית היינו דהסילון הוא כלי שיש בו לבזבז המחזיק רביעית והניח ידו סמוך ליציאת המים ואע"ג דהמים יוצאין מעצמן לרבנן כשר ומיהו יש לעי' דהא רביעית מים שהסילון מחזיק אינן יוצאין אלא המורמין למעלה יוצאין, ולדעת רשב"א לעיל סק"ה דגם למעלה מן הנקב חשיב כלי ניחא י"ל דאיירי דהמים יוצאין דרך נקב, אבל לדעת ש"פ קשה וי"ל דלעולם המים הבאין דוחפין את המים הראשונים לצאת הואיל שבאים בכח ושוטפים וכמש"כ הנו"ב יו"ד סימן קל"ט.
ח) ר"ש פ"א מ"ה הכל כשרין ליתן לידים אפי' ט"מ כו', דין נט"י לחולין תיקנו אפי' בנדה וכיו"ב ואע"ג דאין ידיהן מיטהרות בנטילה כלום מ"מ לא חלקו חכמים בנט"י לאכילה, ומה"ט גם אנו חייבין בנט"י בזה"ז, מיהו בזמן דאיכא טהרה יש לומר דמי שגופו טהור צריך לטהר ידיו בשעת אכילה טהרה גמורה המועילה גם לתרומה [זולת כונה לתרומה א"צ כיון דהוא רק משום מעלה] ולא תהיינה ידיו מטמאין משקה חולין, ולפ"ז אינו נוטל ידיו ממים טמאים, כיון דמים טמאים אינן מטהרין לתרומה, וה"ה שאין נוטלין מן הנדה אפי' בכלי גללים, ולא מטמא מת בכלים המקבלים טומאה, ומיהו מי שגופו טמא לא אכפת לן בנוטל במים טמאים שהרי אם יטול בטהורים ג"כ מיטמאין בשעת נטילה מגופו, וגם א"א לטהר הידים לתרומה, אמנם יש מקום לומר דמ"מ גזרו משום שאר נטילה שיטול במים טהורים ולפ"ז אין נדה נוטלת לעצמה, והנה קים להו לראשונים ז"ל דנדה נוטלת לעצמה, ואכתי לא איפשט אי טהור נוטל במים טמאים, ואי נוטל מן הטמא המטמא את המים, והנה תו' נדה ע"א ב' ד"ה מערה, דעתם דאפי' בזמן טהרה וגופו טהור נוטל במים טמאים ונוטל מן הנדה, ואע"ג דידיו טמאות לתרומה ומטמא משקה חולין מ"מ אינו אסור באכילת פת, אבל דעת ר"ש נראה לחלק נהי דבזמן שגופו טמא צריך נט"י לחומרא, מ"מ אין להוכיח מכאן קולא שיטול במים טמאים אף מי שגופו טהור ויכול לטהר ידיו לתרומה, ולכאו' דברי הר"ש מוכרחים מהא דאמר ברכות נ"ב ב' דלב"ש אין נותנין המפה על הכסת דלמא יטמאו המשקין מחמת כסת שאינה נשמרת מלהיות שני ויחזרו המשקין ויטמאו הידים, ומאי אכפת לן שיטמאו הידים הרי נוטלין לכתחלה במים טמאין וכש"כ שאין נגיעת מים טמאין מצריכין נטילה שני', ועוד אם ידיו טמאות לתרומה ומטמא משקה חולין א"כ לעולם מים שבמפה טמאין מחמת הידים ושם מבואר דהמים טהורין, ואין לומר דהתם באוכל חוליו עט"ת, דא"כ א"א לי' להשתמש בשלחן שני, ולפי' תו' צ"ל דהתם באוכל חוליו בטהרה, אבל מדין נט"י לפת לא אכפת לן במים טמאים, ולדידן אין נפקותא בכל זה כיון דכלנו טמאים והמים טמאים הכל מודים דנוטלין מן הנדה ומן העכו"מ ומהרש"ל ביש"ש כ' דצריך ליזהר במים ששאב עכו"ם או נדה, ואין זה מובן כלל, דכיון דהמים טמאים בלא"ה מ"ל חד טומאה מ"ל ב' טומאות, ובמ"א ס"ק כ"ב כ' להיזהר מיציקת עכו"ם ונדה ולא מצאנו מי שהחמיר בזה, דא"כ נדה ג"כ צריכה ליזהר שלא תטול מנדה חברתה וא"כ מעצמה נמי וצריכה לבקש טהור שיתן על ידה והלא כתבו כל הראשונים דנוטלת לעצמה, ועוד שאנו אם לא נטול מנדה אכתי ניטול מט"מ ומה נרויח, ולא נאמר לחלק בין אפשר ללא אפשר אלא באפשר למעט את החסרון, אבל אנו אין אנו מרויחים כלום דהמים טמאים בלא"ה, ולכן דברי המ"א ורש"ל צ"ע.
ט) שם בר"ש א"נ האי תנא כו' וסוגיא דהתם כר"י כו' צ"ע הלא מש"כ למעלה מוכרח דאף אם א"צ כח גברא מ"מ בעינן שיצאו המים מן הכלי, וכיון דכבר נחו המים בצנור כבר אינן בכלי, ומה זה ענין לפלוגתא דר"י ורבנן, ואי סוגיא דהתם כר"י אינו אלא מלשון רבא דאמר כח גברא, ואולי כונת רבנו דכי היכי דחשיב כח גברא כל היום ה"נ לרבנן מקרי כח כלי כל שהמים גרורים בצנור מכח השופך וצ"ע.
שם שברכיו מסייעין לשפוך, אין כונת רבנו שמנענע דא"כ הו"ל לפרש דאיירי בהכי, אלא מסייעין שאם יניחו תפול החבית ולא תשפוך על ידיו והרשב"א ז"ל כתב דבעינן נענוע דוקא וכמש"כ לעיל.
שם הנהו בני כונה נינהו, הכא בעינן כונה לטהר, וחש"ו לאו בני כונה נינהו, כדאמר חולין י"ב ב', אלא כונת רבנו דבנט"י סגי בכונה כל דהו, והראב"ד פ"ו מה"ב כתב משום דיש להן מעשה ונראה דאין כונתו ז"ל דזה מקרי מעשה דאין כאן מעשה גמורה דדלמא לנקיות בעלמא קעבדו, אלא אלו שיש להן מעשה הכא סגי במחשבתן, ולכאורה נראה דמדר"י נשמע לחכמים דכי היכי דר"י מצריך כונת נותן ונוטל ומ"מ סגי בחש"ו ה"נ לרבנן בנתכוין נותן לחוד סגי בחש"ו, וכבר נסתפק בזה במ"ב.
י) שו"ע סי' קנ"ט סי"ד הטביל ידיו במי מעין כו' כל שמתכסין ידיו בהן בב"א כו' אין כונת השו"ע ב' ידיו בב"א אלא ה"ה אחת אחת דאין שיעור למעין אלא צריך שיתכסה כל היד שאין ידים טהורין לחצאין ואין טבילה לחצאין וכן לדעת הרמב"ם דמעין כל שהו כשר אף לאדם, אין שיעור למעין אלא צריך שיתכסה כל גופו שאין טבילה לחצאין, ובמ"ב כתב דבעינן שיתכסה ב' ידיו בב"א משום שזה שיעור במעין שיתכסה כל גוף הנטבל, והדברים מתמיהים, ובעיקר דברי השו"ע דצריך שיתכסה כל היד בב"א יש לעי' כיון דטבל פלגא ידא והדר אידך ועדיין משקה טופח על פלגא ראשונה נימא דמים שעל פלגא דידא שחוץ למים הם חיבור למעין דמשקה טלה"ט חיבור, וכדאמר חגיגה י"ט א' ברגליו של ראשון נוגעות במים, ואע"ג דלא קיי"ל התם כר"י שאין קטפרס חיבור הכא בנט"י נצוק וקטפרס חיבור כמבואר בשו"ע לעיל ס"ז, ומיהו יש חולקים גם שם, וגם מעין כל שהוא לא נתבאר בהדיא, וי"ל דלדעת ר"ת דלאדם בעינן מ"ס ה"נ בנט"י, וכמש"כ ב"י, ולפיכך אין מקילין בתרתי בנצוק ובפחות ממ"ס, ומיהו אכתי קשה כיון דמעין מטהר בכל שהו למה לי כלל חיבור הלא כל טפה וטפה שעל היד הוי מעין, וגל שנתלש נמי הוי מעין לטהר בכל שהוא, והא דתנן מקואות פ"ה מ"ו ובו מ' סאה כ' רשב"א בת"ה בשם ר"ת דמיירי לאדם [והא דחשיב ארבעים סאה אע"ג דאין נצוק חיבור י"ל דלא חשיב נצוק אלא קילוח הפורש אבל כל הגל יחד לא חשיב נצוק] וי"ל דמים שעל היד אי לאו שהן מחוברין למעין חשיבי כמונחין בכלי ובטלו מתורת מעין, ועוד דהן כיפין ואין מטבילין בכיפין, ואע"ג דלכיפין לא מהני חיבור כמבואר בר"ש מקואות פ"ד מ"ד, דאע"ג דב' ראשין מגיעין לארץ מטבילין בהן ואין מטבילין בכיפה ומדאמר חגיגה י"ט א' דאם עודהו רגלו אחת במים מחזיק עצמו, מוכרח ע"כ דמים השוכנים על ידיו לא מקרי כיפה, היינו דוקא במחוברים למעין ולמקוה, אבל באינם מחוברים למעין חשיבי כתלושים באויר, ועדיין לא נתישב דהא נצוק המעין לכו"ע חשיב חיבור, ואף בטבילת הגוף, מעין העובר על הכלי, טובלין בתוך הכלי, וכמבואר בר"ש מקואות רפ"ה, והא דאין טובלין בצנור כשהדלי נקוב והנצוק מחברן, היינו משום שאין הנצוק של מעין אלא של כלי וכבר פסק כח המעין וכמש"כ מקואות תנינא סי' ג', וא"כ הדין נותן דאף אם שכשך ידיו במעט מים וחיבר אצבע אחת למעין וידיו לחות טלה"ט, כיון שנגע במעין נעשה כלו מעין והוטבלו ידיו, ואפשר דהכא גרע דמים שעל ידיו זוחלין, ואין חיבור למעין מועיל לטהר בזוחלין כדתנן מקואות פ"ה מ"ג, והלכך אף בטבל פלגא פלגא דידא חיישינן דפלגא דידא שטבל ראשון כבר נעקרו המים שעליה מזחילת המעין ונעשו קטפרס מעצמן ואינן יכולין לשוב לדין מעין לטהר בזוחלין.
יא) כתב במ"ב ס"ק מ"ז בשם אחרונים ז"ל דצנור המקלח מים מן הנהר לתיבה, מטבילין ידים בתיבה בשעה שמקלח אבל אין נוטלין מן הקלוח, דלאו כלי הוא, וגם אין כאן כח נותן, וזה דוקא באין הקלוח מקיף כל היד אבל אם מקיף כל היד מטבילין בקילוח, אם לא שלא הגיע הקילוח למים שבתיבה משום דאין מטבילין בכיפין, וכן בפליאמ"פ אם הקלוח עב כדי שיתכסה ידו בב"א והקלוח כבר הגיע לארץ טובלין אף בראשו, ואם אין ידיו מתכסין בב"א אף אם יניחם סמוך לארץ לא מהני, ומש"כ במ"ב שם דיניחם סמוך לארץ אינו מבואר, מיהו עיקר הדין דפלומ"פ אינו אלא להמכשירים בדלי נקוב המחבר, אבל לדעת החולקין ה"נ לא חשיב חיבור בפלומ"פ דכיון דהמים נעקרין מן המעין בכח מכריח נגד טבעת שטיפתן בטלו מדין מעין לענין נצוק וזחילה ואין נצוק כזה מחבר למעין, ונראה עוד דאפי' לדעת המכשירים התם הכא פסול משום דהמים זוחלין ואין מועיל חיבור למעין לטהר בזוחלין וכמש"כ סק"י והא דמכשירים באריתא דדלאי י"ל דאיירי באשבורן, וכמש"כ במ"ב ס"ק מ"ב בהמשכה ואין לנו מקור להכשיר בזוחלין.
יב) שו"ע סי' ק"ס סי"א מים שיש לו ספק כו' ויש מי שאומר כו', אם כפי' הגר"א בתוס' בר"ש פ"ב דמקואות מ"ג דאע"ג דספק מ"ש כשר מ"מ מורין לו לטבול שנית אם אפשר לו בלא דוחק, ואם דין מים לנט"י כדין מ"ש, אין נוטלין לכתחלה מן הספיקות, ואם נטל מצרכינן לי' ליטול שנית, ואם אין מים מצוים נוטל לכתחלה מן הספקות, ואם כפר"ש בתוס' ואין לנו מקור להחמיר לכתחלה רשאי ליטול לכתחלה מן הספיקות וכמו שנתבאר ידים סימן ו', ואם ספק יש בהם כשיעור כתב המג"א ס"ק י"ג דאין נוטלין לכתחלה ופי' אחרונים משום דאפשר לברר, ומיהו פעמים שאין לו מדה לברר או שאין לו כלים, או שנטל משירי טהרה, ומיהו אף באפשר לברר אין הדבר מוכרח שצריך לברר שהרי אין הנטילה איסור בפחות משיעור ואי אפשר לאסרו ליטול, ואפי' את"ל דצריך לברר היכי דאין לו מים נראה דא"צ לברר, דמה בצע שידע שהם פסולים, טוב שיטול מספק.
ונראה דהנוטל ממים מסופקים אינו טהור ודאי אלא טהור מספק שלא הכשירו מים פסולים מספק אלא טיהרו את הידים מספק, ואילו הכשירו מים מסופקים בהכשר ודאי, למה הצריכו הראב"ד ליטול שנית להוציא את עצמו מן הספק הלא כבר הוא טהור ודאי, וכן אם נטל מאחד מב' כוסות לפר"ש תולין אע"ג דאם נטל גם מהשני שניהם טהורין, וכן בספק טהורים ספק טמאים אי אפשר לומר דטהור ודאי דהא מים טמאין מטמאין את הידים, ובמתנ' תנן כל הספיקות בחד דינא, וכן מהא דפוסל ר"י ספק ליטהר משמע דלא הכשירו מים מסופקים בהכשר ודאי, ודין טהרת ידים לאכילה ולתרומה חד דינא הוא, ולפיכך ראוי שלא לברך מספק אע"ג דהנטילה מועלת להתירו דמעיקרא היה ודאי אסור באכילת פת ובנטילה זו הותר, ובבה"ל כ' בשם הפמ"ג דיברך וכ"מ קצת ל' השו"ע וצ"ע, ועי' ר"ש פ"ב מ"ג משום שמא לא נטלו מן הרביעית ופר"ש משום ספיקא לקולא ומבואר דנוטלין לכתחלה ומשמע דמברכין, דאל"כ מפסיד הברכה ומ"מ אינו מוכרע.
ובספק מ"ש למקוה למש"כ לעיל דמודה בהו ר"י משמע דיש הכשר במקוה, ומ"מ נראה דלא הכשירו רק מספק.
יג) ידים פ"ב מ"ד ספק טמאין ספק טהורין, אין פירושו דנפל בהם ספק שמא נגע בהן טמא דא"כ ברה"י ודאי טמאים כדתנן פ"ד דטהרות מ"ט, וברה"ר ודאי טהורים, וכן בספק שאבד"ל ודאי טהורים, אלא איירי בב' כוסות אחד טמא ואחד טהור וכדתניא בתוס' ולגר"ש דכה"ג תולין י"ל דאיירי דנאבד אחד, ואיירי שנגע טמא באחד מהן ואינו ידוע באיזה מהן נגע, וכשהיו ברה"י, אבל אם היו ברה"ר שניהם טהורים דמעמידין להן אחזקה, וכמש"כ תו' חולין ט' ב' ד"ה התם, וזה כונת תו' פסחים ט"ו ב' ד"ה חבית, ואע"ג דגם ברה"ר מדרבנן שניהם תלוים כדין באו לשאול בב"א, מ"מ אפשר דמודה ר"י בזה דאם נטל מאחד מהן ידיו טהורות כיון שמעיקר הדין הן בחזקת טהורים, עוד יש לפרש ספק טמאים ספק טהורים בהיה ידוע מי הטמא ומי הטהור ואח"כ נתערבו וכה"ג לא שייך חזקה, ואע"ג דכשאנו דנין על אחד מהן י"ל דאוקמי' אחזקה שלא נטמא, וממילא נחליט כי הוא היה טהור הידוע מ"מ ז"א כיון שכבר היה טמא ידוע ושורש הספק הוא מחמת התערובות לא שייך חזקה וכ"מ בתו' עירובין ל"ו א' ד"ה אבל, ואפשר דאף בכוס אחד שידע אם הוא טמא או טהור ושכח לא שייך חזקה, וכן ספק נעשה בהם מלאכה נמי איירי בהיו שנים אחד נעשה בהם מלאכה ואחד לא נעשה ב"מ, ונשפך אחד מהם ונשתייר אחד מהם, דבאחד שיש בו ספק מוקמינן לי' אחזקה, ומודה בזה ר"י, ועוד דהוי טהרה ודאית דכיון דהמים כשרים ע"י חזקת כשרות אתרע חזקת הידים וכמש"כ רמב"ן ושאר ראשונים במקוה שנמדד דלא מוקמינן טהרות אחזקתן ולפ"ז בספק נעשה בהן מלאכה נוטלין מהן לכתחלה ואפי' יש לו מים אחרים ומברכין על נטילה זו.
כתב במ"ב דאם נטל במים מסופקים צריך לחזור וליטול מדין דשיל"מ דספקו להחמיר אפי' בדרבנן, ולא נראה דהתם באכל ביצה ספק שנולדה ביו"ט עביד איסורא ונקרא עברין אבל הכא משנה שלמה שנינו ספק ידים טהור, ואף לדעת הראב"ד אינו אלא מדה טובה, אבל אם אכל לא עביד איסורא, ואין לדמות ספק דרבנן זל"ז, ועוד דהכא טהור לנגיעת תרומה דלא שייך התם יל"מ וכל שטהור לתרומה לא גזרו לאכילת חולין.
כתב המ"א סי' ק"ס ס"ק י"ג בשם יש"ש דאם אחר נטילה נולד לו ספק אם נטמאו א"צ לחזור וליטול אף שיש לו מים, והקשה המ"א הא הוי הה"ד, וצ"ע כונתו דהא במתנ' נמי תנן ספק הידים ליטמא, ספק נגע בככר טמא טהור, וכל שספקו ידוע ולא הסיח דעתו לא מקרי הה"ד כמש"כ תו' חגיגה כ"א א' ד"ה האונן.
כתב במ"ב סי' קנ"ח סק"ד דאם נטל ידו אחת ואוכל בה אסור שמא יגע בשני', ואין זה הטעם אלא דאסור לו לאכול כיון שהשני' אינה נטולה מדין אוכל מחמת מאכיל דקיי"ל דצריך נטילה כדאיתא לק' סי' קס"ג ס"ב, ומבואר בגמ' חולין ק"ז ב' דאפי' במקום דליכא למיחוש לנגיעה אלא דכן הוא עיקר תקנת נט"י, על האוכל אע"פ שאינו נוגע, וצריך ליטול ב' ידיו ואם נטל אחת אסור לו לאכול מחמת השני'.
שו"ע סי' קנ"ט ס"כ המטביל ידיו מברך על נטילת ידים, הטעם כ' תר"י והרשב"א שלא הוזהרנו רק על נטילה והזמן הזה ראוי לברכה שהרי טובל בשביל אזהרת נטילה, ואין מובן כלל מש"כ המ"א דאם מי המקוה אינם ראוים לנטילה צריך לברך על טבילה מה מפסיד לברכה מה שאינם ראוים לנטילה.
מ"ר שלא נשתנו מראיהן ממים, וגם הן ראוין לשתי' בהמה מ"מ פסולין לנטילה, אע"ג דדינן כמים לענין הכשר כדתנן מכשירין פ"ו מ"ה, מ"מ כיון דפסולין למקוה כמש"כ ר"ש מקואות פ"י מ"ו, פסולין לנטילה, ועוד שהרי הן מטמאין את הידים כדאמר יומא ל' א', ואם נפלו במים אם לא שינו המראה ולא נפסלו משתית בהמה בטלין במיעוטן ואם יש רביעית מים זולתן והמים רובא נוטלין מהן, ואינן מטמאין את הידים כדין ביטולן לענין מחניך קדוש כדאמר ברכות כ"ה ב' וכמש"כ בח"צ סי' ק"ב, ואם נגע אחר נטילה בעביט אפשר דהוי כהכניסן לביה"כ וצריך לחזור וליטול. [עי' לק' סי' כ"ד ס"ק כ"ו].