חזון איש/אורח חיים/כא
סימן כא[עריכה]
א) והרמב"ם ז"ל נמי מפרש מימרא דרבא כלי שניקב ככונס משקה כו' מדין ביטול כלי ומיירי במיוחד למשקין בכ"ח ומיוחד לאוכלין ושאר כלים כל חד כדיני' לענין טומאה דינו לענין נט"י, וכמש"כ בפ"ו מה"ב הי"א, ובדבריו ז"ל י"ל דכל שטמא מדין גסטרא חשיב כלי שכשר לנט"י, ורבא נמי איירי באין טמא משום גסטרא, כגון דלית בו שיעורא, א"נ שמוציא משקה משוליו, ואם גסטרא בעי יחוד איירי בלא יחוד.
ב) ודעת הרא"ש והטור וכ"כ הרשב"א בשם סה"ת, דאפי' ניקב ככונס משקה נוטלין דרך הנקב, ומסתימת דבריהם היה נראה דאפי' כשאין טמא מדין גסטרא כגון שהכלי יותר מסאה, או שאר כלים זולת כ"ח שלא נתבאר שיעור גסטראותיהן, מ"מ כל שמחזיק רביעית נוטלין, ונט"י קיל מק"ט בזה, ולפ"ז אף אם יש ב' נקבים אחד למעלה מרביעית בכונס משקה, ואחד למטה מרביעית במוציא משקין נוטלין מן הנקב העליון ומיהו אין לעשות פלוגתא כיון דבר"מ וסמ"ג וסמ"ק מבואר דכל שאינו כלי לענין קב"ט אין נוטלין ממנו, ודבריהם יש לפרש היכי דאיכא שיעור גסטרא לענין קב"ט.
ודברי הר"מ והרשב"א הסמ"ג והסמ"ק נמי יש לפרש היכי דאין טמאין משום גסטרא, וא"כ אין פלוגתא בין הפוסקים רק בדין מוציא משקה, ובזה נקטינן לקולא כמש"כ ב"י ומה שפי' ב"י דעת תה"ד להחמיר ותמה עליו, י"ל דאדרבה כונת תה"ד להקל, ומש"כ דהיכי דמפורש בדברי גאון לאיסור ואין מפורש בדברי גאון אחר להיתר אלא מהוכחות אין להקל לאו אנידון דקאי בי' קאמר אלא בעלמא קאמר וכן מוכח בלשונו ז"ל שם, וכן מוכח דעת תו' נדה מ"ט א' ד"ה אם, שכתבו דאע"ג דשיעור כונס משקה לא נאמר אלא בכ"ח מ"מ מימרא דרבא חולין ק"ז א' בכל הכלים דהא סתמא קאמר, ואם דברי רבא בכל הכלים ע"כ טעמי' משום שאינו כלי לנט"י כיון שאינו מקבל מים, אבל אם הנקב למעלה מרביעית נוטלין מן הנקב דהא בשאר כלים לא בטל הכלי מק"ט בנקב כונס משקה אפי' באין שיעור גסטרא, דמשמשין בו לאוכלין ובזה הכל מודים, וא"כ כיון דרבא איירי בנקב למטה מרביעית או למעלה ונוטל דרך פיו, מאי איריא כונס משקה אפי' מוציא משקה נמי, אלא ודאי אין מוציא משקה מפסיד לנטילה, ולדעת הסמ"ג וסמ"ק רבא בכ"ח דוקא ולמעלה מרביעית.
ג) ונקטינן להלכה דאם ניקב כמוציא משקה אפי' למטה מרביעית נוטלין ממנו וכדעת השו"ע, [ובמ"ב כתב להחמיר בזה ולהקל בנקב למעלה אפי' ליטול דרך פיו, והסמ"ג והסמ"ק עצמן לא ס"ל לחלק בכך] ואם ניקב ככונס משקה ויותר מזה ונשאר שיעור גסטרא היינו מלוג עד סאה רביעית בכ"ח, וליש פוסקים בעינן יחוד לגסטרא, [ובשאר כלים לא נתפרש שיעור גסטרא] נוטלין מן הנקב אם מחזיק רביעית עד הנקב, [והגר"א בביאורו לתוס' ידים כ' דלענין נט"י כל שהשבר מחזיק רביעית נוטלין ממנו אף שבא מיותר מסאה וצ"ע] ובשאר כלים כגון של עץ כל שלא ניקב כשיעור רמון וכן בכ"ח העשוי לאוכלין א"צ שיעור גסטרא דהא עדיין הוא כלי לק"ט, וכיון שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה נוטלין ממנו, ויש מקום לומר דמה שמק"ט מדין אוכלין לא מהני לנט"י דבעינן שיהא ראוי למשקין ובעינן שיהי' דין גסטרא מן הנקב ולמטה, ויש לפרש בזה ל' הטור שכתב דלא מהני יחוד לזיתים לענין נט"י, אבל ל"מ כן בל' הר"מ והרשב"א, ולכן יש להקל, ולפ"ז כל שמיוחד לזיתים ונשתייר רביעית מן הנקב ולמטה, אף אם יש בשוליו נקב מוציא משקה כשר אף שגסטרא בטלה מתורת כלי בנקב מוציא משקה הכא לאו מדין גסטרא אתינן עלה אלא מדין כלי לאוכלין.
וכן גסטראות ממש בין דפנות בין שולים כל שיש בהן שיעור גסטרא לענין טומאה נוטלין מהן, ודוקא ביושבין שלא מסומכין, ואין להם חידודין המסרטין, ואפשר דבעינן דוקא יחדן לתשמיש כמש"כ תו' חולין נ"ה א', והא דתנן פ"א דידים מ"ב אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ היינו באין להם תורת גסטרא, כגון דאין בהן כשיעור השנוי פ"ב דכלים וכמו שפי' תו' הא דתניא בתוס' כה"ג [עי' תו' חולין נ"ה א' נדה מ"ט א'] א"נ באינן יושבין שלא מסומכין וכמש"כ תו' חולין ק"ז א' ואי בעי יחוד י"ל דאיירי בלא יחדן, א"נ בשפתו חד ומסרט וכן פי' הגר"א בביאורו לתוס' ידים, ועי' מש"כ לקמן סי' קנ"ו.
ד) מ"ב סי' קנ"ט סק"ח כ' דיש להחמיר במוציא משקין בלא נשתייר מן הנקב ולמטה רביעית, ובשה"צ סק"ו כ' טעם חומרא זו משום דממ"א משמע דהרשב"א ס"ל כסמ"ק וסמ"ג בזה, והדברים תמוהים דברשב"א כפי פי' המ"א מבואר בהדיא דדין כלי שניקב בכ"מ א"נ ממנו היינו בלא נתבטל בנקב זה מדין כלי כגון בכלי עץ או בכ"ח ומיוחד לאוכלין דשיעורו בזיתים, ולפיכך אין הנקב פוסל אלא למטה מרביעית, וא"כ מבואר בהדיא דאפי' למטה מרביעית בעינן ככונס משקה ולא סגי במוציא משקה, וכ"ה בהדיא בל' הרשב"א בתה"ק דנקב למטה מרביעית בעינן ככונס משקה, וא"כ מבואר דעת רשב"א כדעת הרא"ש והטור, וזה גם דעת סה"ת שלא הזכיר רק שבר ולא הזכיר לפסול במוציא משקה, ולמש"כ לעיל זה גם הכרעת התה"ד.
שם סק"י כ' להחמיר בכ"ח המיוחד למשקין בניקב ככ"מ אע"ג דנשתייר רביעית מן הנקב ולמטה ולמש"כ המ"ב לק' ס"ק י"ב להקל בשולי הכלים אין מקור נאמן להחמיר בזה, והעיקר לדינא דיש להקל בזה בין בניקב ובין בשולי הכלים ובין בדפנות הכלים אמנם דוקא באלו הגסטראות שמק"ט וכמש"כ לקמן סי' קנ"ו, וכבר הביא הט"ז בשם האגודה ראי' ברורה דבנקב למעלה ונשתייר שיעור גסטרא למטה מן הנקב חשיב כלי מהא דתנן פרה פ"ה מ"ז דנקבה מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים וע"כ לא משום סתימת הסמרטוט דא"כ למטה נמי אלא מדין גסטרא [ולמאי דמבואר בתו' חולין נ"ה א', נדה מ"ט א', דאין ממלאין בגסטרא אלא ביש בה כשיעור השנוי פ"ב דכלים צ"ל דה"נ בנקב מן הצד ונשתייר שיעור גסטרא, ואפשר דכיון דמחובר, משמשין בו אף בפחות משיעור דיש טורח לעוקרו] וע"כ בנקב ככ"מ דאי כמוציא משקה למעלה נמי כדאמר נדה מ"ט א', ומש"כ הט"ז דמשמע דהמים למעלה מן הנקב נמי כשרין, כבר כתב הרא"ש שם במשנה דאיירי דוקא במים שעד הנקב, ואין לומר דהתם במיוחד לאוכלין והוי כלי, ולא מדין גסטרא אתינן עלה, דהא ארישא קאי בשוקת דעשוי למשקין, [אח"כ ראיתי להגר"א בא"ר שכ' דנקב מן הצד כשר גם למעלה מדלא תנן היו המים למעלה מן הנקב כמו בסיפא, וי"ל דהתם עיקר הדין אשמועינן בעטרה דאם בריא הוי חד כלי ואם אינו בריא לא, אבל הכא עיקר הדין אשמועינן בלמטה מן הנקב דכשר ולמעלה לא אצטריך לאשמועינן דהיינו נקב למטה].
ובנו"ב יו"ד סי' קמ"ב כ' לפרש דעת הר"מ פ"ו מה"פ ה"ז דמשנתנו בנקב מוציא משקה איירי ואילו לא סתם היה כשר, אלא הסמרטוט שתחב הפסיד את המלאוי והקידוש דהמים שוכנים על הסמרטוט ולא על הכלי [ואף דתנן פ"ו מ"ג אם היה ספוג בכלי המים שבספוג פסולין אבל כל המים לא נפסלו בשביל כך, הכא גרע טפי שהכלי נקוב והסמרטוט מחזיקו, ואע"ג דבלא סמרטוט המים מתקיימים מ"מ גם בלא חרס כל שהו המים מתקיימים וכל משהו מסייע להחזקתן, ולולא הסמרטוט אילו היה גומם החרס שאצל הנקב היו המים יוצאים, ועכשו דסתם בסמרטוט את הנקב יכול לגומם מעט מן החרס נמצא דהסמרטוט מחזיק את המים, ומיהו הסמרטוט אינו אלא מסייע כיון דהכלי יכול להחזיק בלא סמרטוט, וקיי"ל מסייע אין בו ממש וי"ל כיון דהנקב מוציא משקה הו"ל הסמרטוט מסייע שיש בו ממש]. [א"ה, עי' חזו"א פרה סי' י"ב סק"א].
ה) ולענין סתימת הנקב כ' הט"ז דדוקא זפת לכ"ח מהני אבל לא לשאר כלים, והוא מדברי הראב"ד פי"ד מה' כלים ה"י, אבל אי אפשר לפרש כונת הראב"ד שאין זפת סותם בשאר כלים, שהרי קיי"ל דמשפך של עץ שסתמו בזפת טמא, כדתנן פ"ג מ"ח דכלים, ופסקו הר"מ פי"ט הט"ז, ואע"ג דבשל חרס לא מהני זפת כדתנן התם מפני שהנקב עשוי מתחלה והוא חלק כמש"כ הר"ש שם, או משום שבא להוציאו ממלאכתו ראשונה כמש"כ הגר"א בביאורו לתוס', ואפ"ה בעץ מהני מפני שהוא מינו אלמא זפת מהני בעץ יותר מחרס, וכן בכלי מתכות תנן התם מ"ז דבצונן חיבור והכי תניא התם בתוס' בר"ש שם הזפת חיבור בכ"מ בדבר ראוי לה ופר"ש היינו כשתשמישו בצונן ובביאורי הגר"א לתוס' משמע דוקא בדרכו לזפתו, וע"כ צ"ל הא דתניא בתוס' בר"ש פ"ח מ"ג ושאר כל הכלים שעשאן בזפת אין הזפת חיבור להן אין הכונה זולת כלי חרס אלא זולת חבית קאמר שתשמישה בצונן לפר"ש ולפי' הגר"א שתשמישה ליין, תדע שהרי לא הוזכר כלל חרס ברישא אלא סתם חבית, וזו כונת הראב"ד פי"ד שם.
והרמב"ם שם נראה דלא גרס כגר"ש ולפי גרסתו היה כתוב בברייתא חילוק בין כ"ח לשאר כל הכלים לענין להציל על אוכלין שבתוכן דכ"ח מציל על אוכלין שבתוכה מיד כ"ח אבל שאר כל הכלים אין מצילין מיד כ"ח בצ"פ. ואין נפקותא בין זפת לטיט לשאר הממרחין, והא דזפת לא חשיב חיבור לגמרי למחשב ככלי שלם להציל גם על הטומאה למחשב תוך תוכו, אי בטלו לזפת ה"נ דחשיב כלי שלם, והר"מ איירי בסתמו כדי שלא יטמאו האוכלין ולא תיקן הזפת כתיקונו לתקן הכלי לעולם.
ולדינא אין כאן פלוגתא דמודה הר"מ דהזפת חשיב חיבור לטמא את הכלי כמבואר בר"מ פי"ט הי"ד, ובפ"ך ה"ה, ואפי' בשל עץ כמש"כ הט"ז במשפך, ובשל נחושת כמש"כ בפ"ך ה"ח ומשמע דוקא בעשוי ליין.
ו) וסותמין בזפת בבעץ וגפרית בסיד ובגפסיס, כמש"כ הר"ש פ"ג מ"ז, וכן גי' הראב"ד פ"ך מה' כלים ה"ג ובר"מ שם ע"כ ט"ס דהא כתב בפי"ט הי"ד דזפת בחבית חיבור, ובפ"ט מה"פ ה"ז כתב דסיד וגפסיס חיבור, וכן מבואר בפ"ו מה' מקואות ה"ד.
ומיהו בשאר הממרחים השנוים בפ"י מ"ב ודאי אין סותמין למהוי כלי לק"ט ולשאר מילי, דלא נאמר הנו ממרחין אלא לענין צ"פ, וכן הוא בהדיא בתוס' בר"ש פ"ח מ"ג דזפת מהני אף להציל שלא תצא הטומאה וטיט לא מהני, ומאד תמוהים דברי הנ"א בזה שכתב ללמוד סתימת כלי מדין מירוח בצ"פ, וגם במ"ב בבה"ל רמז עליו, וז"א דלענין לעשות כלי בעינן דבר נאמן ומתקיים ולא בצק ודבילה, וכיו"ב, ואף זפת ואינך דסותמין בהן נראה דדוקא בעשאן אומן והסתימה מתקשה ומתקיימת אבל אם סתם הדיוט בזפת ואינו מתקיים לא מקרי סתימה, ולענין צ"פ א"צ שיתקיים.
כ' במ"ב דאם סתם במינו ודאי מהני, ואין כונתו סתימה שתקע מתכת בנקב כלי מתכת דזה לא מקרי סתימה עד שיתיך את המתכת ויחבר את הטלאי כדרך האומנים דזה הוי ככלי חדש וכן בשל עץ אם תיקן את הנקב כדרך האומנים הוי ככלי חדש דהרבה כלים מתכוננים מלוחות קטנים, אבל תקיעה בנקב של הדיוט ואינו מתקיים לא חשיבא סתימה, ובשל חרס לא מהני סתימה בחרס שאינו מתקיים כלל.
ז) סי' קנ"ט ס"ה כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו כו' למש"כ כלים סי' ד' אין דין טיטרוס אלא בכ"ח דלא בעינן רק תוך ואפי' בדפנות לחוד מקרי תוך, אבל בכלי עץ לא סגי בקבלה זו דלא הוי דומיא דשק מ"מ הכא לענין נט"י אי חשיב קבלה גם בכלי עץ כשר, ודעת רש"ל דאע"ג דחשיב תוך מ"מ לא מקרי קבלה, ואינו מוכרח.
במ"ב כתב דאין דין טיטרוס אלא ביוצאין המים מעט מעט, ולפיכך בליווער שלנו אין נוטלין, ומיהו למש"כ שם דמשפך עדיף משום שמקבלין בו לצורך תשמיש קבלה ככל הכלים משא"כ בטיטרוס שאין משמשין בו להביא מים על ידו אלא להזות, והלכך מטהר ראב"צ ור"י בעי שלא יצאו המים במהרה, י"ל דליווער שלנו הוי כמשפך ומיהו לא נתפרש דמשפך של רוכלין נוטלין ממנו דאפשר דטיטרוס עדיף שמחזיק המים למטה וא"צ הגנת אצבע למטה, ומיהו בליווער יש מקום להקל.
במ"ב ס"ק כ"ד כ' בדד היוצא מן הכלי פלוגתת אחרונים ז"ל ואין מובן טעם פלוגתתן, דודאי אם הדד גבוה מפי הכלי אין נוטלין מן הדד, דדין חלק הדד שמוגבה מפי הכלי כדין חלק הכלי שמן הנקב ולמעלה וכבר הוכרע הדין דבנקב כונס משקה אין נוטלין רק דרך הנקב, ואין מקום לחלק בין אם הדד כשפופרת או כחצי שפופרת, ואם הדד נמוך אין נוטלין רק דרך הדד, ואם שוין נוטל מאיזה שירצה, וכן בנקב בדופן לנוי ודאי הלכה כהט"ז שאין נוטלין רק דרך הנקב, כדין עשוי לאוכלין שאין נקב ככ"מ מפסיד הכלי מ"מ אין נוטלין רק דרך הנקב, ודעת החולקין שהביא המ"ב אינו מובן, וגם דברי המ"א אינו מובן דדדי הכיור היו מן הצד או למטה וסתומות בברזות ופותחין אותן בשעת נטילה, וכמש"כ רשב"א במה"ב.
ח) חולין ק"ז א' ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים, בפרש"י מבואר דאפי' אין המים נופלין מן הדלי על ידיו אלא המים נופלין בסילון ומקלחין על ידיו כשר דכל זמן שלא פסק כח השפיכה והמים ממהרין קילוחן מכח השפיכה מקרי כח גברא, ולפיכך יש לעי' על מש"כ הפוסקים דאם יש נקב בכלי אין נוטלין מפי הכלי אלא מן הנקב, ולמה לא יטול מפי הכלי כיון דהמים מקלחין מן הכלי לא יהא הדופן שלמעלה מן הנקב אלא סילון מ"מ המים מקלחין מכח השפיכה של הכלי, ואפשר כיון דבהטיה מעט של הכלי יצאו המים מן הכלי ועברו מן הנקב ולמעלה ועדיין אינם מקלחין לחוץ וצריך להוסיף ולהטות הכלי וההוספה אינו בהטית הכלי אלא בהטיה החלק שלמעלה מן הנקב כיון שמעט המים שיצאו הן כבר מונחין למעלה מן הנקב, ומיהו י"ל כיון שגם המים היוצאין מן הכלי באחרונה דוחפין את המים הראשונים בקילוחן חשיב כח גברא ולא חשיבי כמו שהונחו כבר חוץ לכלי, ואפשר דהא דכתבו הפוסקים שאין נוטלין דרך פה היינו למלא מים בכלי למעלה מן הנקב אבל כשהמים עד הנקב ומערה דרך הפה לית לן בה, אף שמל' האחרונים ז"ל לא משמע כן, ואם נימא דאף במים שעד הנקב אין נוטלין דרך פה, א"כ אין נוטלין אף מן הנקב אם הנקב עגול, שאין נוטלין רק מן הנקודה הנמוכה וכל שהצדדין של הנקב מיגבהין המים היוצאין משם משבר כלי הן באין, וכן אם יש פגם בשפת הכלי אין נוטלין אף מן הפגם כל שהמים מתפשטין בקילוחן על שפת הכלי הבלתי פגום, וכל הראשונים והאחרונים סתמו בזה להכשיר, ומכאן סמך שהקילוח מקלח מן הכלי אף שהקילוח עובר בחלק השבור לית לן בה וצ"ע. [א"ה, עי' לק' סי' קנ"ו לסי' קנ"ט ד"ה נראה].
ונראה דאם הכניס ידיו תוך הכלי עד הנקב וכשמערה הכלי המים נופלין על ידיו לכו"ע כשר.
כתב בת"ה ש"ג וז"ל כ' בסה"ת שאסור ליטול ממנו דכל שלמעלה מן השבר אין לו תורת כלי ושבר כלי הוא ומ"מ אם דרך השבר ניגרין המים על ידו מסתברא שהוא מותר דהו"ל כברזא, עכ"ל, ואינו מובן אם המים רק עד הנקב למה לן טעם דהו"ל כברזא, אלא לשונו ז"ל משמע שהמים למעלה מן הנקב ומקלחין מעצמן, וקשה למה הוא כשר מה ענין ברזא לכאן, התם נעשה מתחלה לכך, וגם התם בשעה שמסיר הברזא אין לו דין כלי קיבול, אלא כשהיו המים בשעה שהברזא סותמת, ואח"כ נוטלה ומים מקלחים חשיב כמקלחין מן הכלי וצ"ע.
ט) שו"ע קנ"ט ס"ה כלי שהוא מלא נקבים כו', נראה דאין נוטלין ממנו דרך פה דלענין נטילה מפיו הנקבים מפסידים ולא חשיב כלי קיבול, וכן בחבית שיש לו ברזא אין נוטלין מפיו בשעה שהברזא מוסרה והנקב פתוח כמש"כ הח"ס יו"ד סי' קצ"ח בשם הב"א, ואף אם הברזא תקועה אפשר דאין נוטלין דרך פה אלא א"כ הברזא מתוקנה בסגירה יפה, אבל אם כשהופך החבית הברזא נופלת אין נוטלין דרך פיו.
י) ב"ב ס"ו ב' תוד"ה בעי, דעת תו' דר"א ורבנן דפליגי בדף דלר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו טהור, ולרבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו טמא, הוא דוקא בדף דעשוי לפעמים ליטלו, ור"א חשיב לי' כקרקע וכיון שקבעו טהור וא"צ שינוי מעשה דכיון דחשיב כקרקע הוי כשינוי מעשה, ורבנן מטמאין אפי' בקבעו ולבסוף חקקו דכיון דנוטלו לפעמים לא חשיב כקרקע וגם לא חשיב משמש עם הקרקע דהוא ראוי למלאכתו בפ"ע ואין הקרקע צריך למלאכתו וגם עשוי לפעמים ליטלו מן הכותל הוי ככלי, וכן בצנור שקבעו בקרקע נמי לפעמים נמלך ונוטלו לשמש בתלוש, והלכך לר"א כמחובר הוא אפי' חקקו ולבסוף קבעו, ולרבנן כתלוש אפי' קבעו ולבסוף חקקו, אלא לענין לפסול המקוה הקילו בקבעו ולבסוף חקקו, ולענין הכשר זרעים נמי בפלוגתא דר"א ורבנן.
ומיהו דוקא בדף וצנור פליגי אבל בכותל שאין ראוי ליטלו ממקומו ולשמש בו במקום אחר לכו"ע הוי כמחובר ומודים בו חכמים, ולפיכך אם בנה סילון בקרקע ודאי היא כקרקע והמים שבה כמחוברין ולא כתלושין וכן כותל לענין הכשר זרעים כמחובר [למ"ד דהכשר זרעים תלוש ולבסוף חיברו כמחובר] ובאצטרובלין מבעיא לי' אי מודים בו חכמים לר"א שדינו ככותל או כדף שקביעותו ממוצע בין כותל ודף, והא דמסקינן דגובין פרנסה מאצטרובלין פרשב"ם דהוא כר"א, ולפ"ז הלכה כר"א בדף, וליכא למימר דרב נחמי' ס"ל דמודים חכמים לר"א באצטרובלין דהא מסקינן לה בתיקו, הלכך מסתבר דכר"א ס"ל, ומיהו י"ל דלענין גבית חוב מודים חכמים דדינו ככותל כיון דאין דרך ליטלו ובע"ח סמיך עלי'.
יא) ודברי הטור סי' צ"ה שתלה דין תלוש ולבסוף חברו לענין שבועה בפלוגתא דר"א ורבנן לא יתכן לפי שיטת תו' דאין פלוגתת ר"א ורבנן אלא במידי דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר אי בעינן חיבור לעולם שאין דרכו לימלך עליהן, או אפי' בדף וצנור, אבל בכותל לא נחלקו ולכו"ע הוי מחובר ובטור בשם בה"ע הזכיר גם כותל, ועוד דלא נחלקו אלא בדבר שדינו ידוע דתלוש ולבסוף חברו כמחובר אבל בשבועה י"ל דאפי' כותל הוי כתלוש כמו שהוא כתלוש לענין ע"ז ולהכשר זרעים למאן דאית לי' הכי חולין ט"ז א', ומה שהביא הטור שם דברי ר"א בענבים העומדים לבצור ודאי קשה שאינו ענין לפלוגתת ר"א ורבנן.
יב) ובעיקר הסוגיא קשה דהכא מסקינן דלרבנן צנור שקבעו ולבסוף חקקו מן הדין כתלוש אלא בשאובין דרבנן מקילינן ולר"א אף בחקקו ולבסוף קבעו דינו כמחובר, ובפרה פ"ה מ"ז מבואר דמחלקינן גם בדאוריתא בין קבעו ולבסוף חקקו לחקקו ולבסוף קבעו דבלא היתה כלי בתלוש א"צ צ"פ, ובהיתה כלי ממלאין בה ומקדשין בה, וזה דלא כר"א ודלא כרבנן, ובתוס' הביאה הר"ש שם הדבר מבואר יותר בהדיא דבעינן מחשבת כלי בתלוש, ולכן נראה דהא דאמר בגמ' שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש הוי כמו אלא והשתא מסקינן דלא אמרי רבנן דדף טמא אע"פ שקבעו ולא עלה מטומאתו ע"י שקבעו אלא משום דהיה עליו תורת כלי בתלוש, אבל בקבעו בכותל ואח"כ חקקו מודים חכמים דדינו כקרקע וכן בצנור, והשתא מתנ' דפרה כרבנן ולפ"ז מבואר דהלכה כרבנן משום דסתם לן תנא כותי' בפרה ובמקואות, ולפ"ז צ"ל הא דמבעיא לן באיצטרובלין אליבא דרבנן היינו נמי משום דהוי כחקקו ולבסוף קבעו וכמש"כ רשב"ם ס"ז א' ד"ה כי תבעי, ואפשר לפרש כפי' תוספות דאצטרובלין יותר קבוע ומבעיא לי' דמודים חכמים, אבל לכאורה שוקת שבסלע דבמשנת פרה נמי קבוע ואפ"ה בחקקה ולבסוף קבעה דינה כתלוש ולכן יש לפרש דלענין הכשר זרעים מבעיא לי' דאע"ג דמועיל תורת כלי לענין דין התלוי בכלי כמו ק"ט ולעשות שאובין אבל לענין הכשר זרעים אפשר דחשיב כמחובר.
ולפ"ז לענין נט"י נמי קבעו ולבסוף חקקו אין נוטלין ממנו, וחקקו ולבסוף קבעו נוטלין ממנו, אבל לפי פשטא דסוגיא אין מקום לחלק לענין נט"י ויש להכשיר אפי' בקבעו ולבסוף חקקו וכמש"כ ט"ז סי' קנ"ט סק"ח, וכבר כתב הטור יו"ד סי' ר"א להכשיר לעשות מקוה בכלי שקבעו ולבסוף חקקו וכ"מ בש"פ ובנו"ב סי' קמ"ב תמה בזה וכן שאר אחרונים ז"ל ולהאמור ניחא, וכן מוכח מדברי האגודה שהביא הד"מ סי' קנ"ט ופסקו בשו"ע שם ס"ז, ומדברי הט"ז נראה דאין הדבר מבואר בהדיא באגודה אבל מל' הד"מ משמע דכתב כן האגודה בהדיא בשם ר"י ונראה דבאגודה שלפני הט"ז היה חסר.
ובח"ס סי' קצ"ח העתיק ל' האגודה, וזו גם גי' הט"ז, וז"ל הח"ס, ומייתא איבעיא דחישב להדיח אצטרובלין ודחה פרשב"ם ומקיים פי' תו' דאיבעיא למ"ד כותל בנין כמחובר וקאי בתיקו ושוב כ' לפ"ז נ"ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבנים שיש להן בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להן ברזות כו' עי' מס' פרה כו' דמותר, ונראה כונתו ז"ל דלפי' תו' דבכותל כו"ע מודים דלא מהני חקקו ולבסוף קבעו, א"כ אם עושין בית קיבול באבן הקבוע בכותל אפי' חקקו ולבסוף קבעו אין נוטלין ממנו לידים דדין כלי לנט"י כדין כלי לפסול המקוה וכלי לק"ט, [ואין נ"מ אם לענין הכשר זרעים גם כותל כתלוש מ"מ לענין נט"י כל שאינו כלי לק"ט ולפסול המקוה אינו כלי לנט"י ומיושב קו' הח"ס וגם קו' הט"ז כיון דהוי ספיקא בנט"י לקולא, ומש"כ ח"ס שם דאם בשחיטה הוי כתלוש כש"כ לענין הכשר אינו מובן דרבא שם מילי מילי קאמר ואפשר דבזה הוי כתלוש ובזה הוי כמחובר ושפיר י"ל דלענין שחיטה כתלוש ולענין הכשר זרעים כמחובר] וסיים אגודה דבפ"ה דפרה מוכח דמותר וכונתו ז"ל כמש"כ לעיל דשוקת שבסלע מבטל לי' ככותל ואפ"ה חקקו ולבסוף קבעו כתלוש דמי כדתנן בהדיא היתה כלי וחברה ממלאין בה כו' [ודברי הח"ס ז"ל שכ' דתלי תניא בדלא תניא תמוה מאד] ומה שפי' בו הח"ס שם תמוה שאין שום פוסק מדבר ברזין ורמזים ועיקר חסר, וגם אין הדברים מכוונים ואין הדין כן דאפי' הברזא למטה שרי וכמש"כ הרמ"א סתם ולא התנה שישתייר רביעית מן הברזא ולמטה, ועי' מש"כ מקואות תנינא סי' ב' ס"ק י"ג, וסי' ו' ס"ק י"ג.
יג) חולין ק"ז א' האי אריתא דדלאי כו', ברי"ף פ' א"ד הגי' אין מטבילין בה הידים דשאובין נינהו, ופי' תר"י שם דהיינו ששואב בדלי, וס"ל דהצנור אינו כלי דאי הוי כלי הו"ל למימר שאין מטבילין בכלים ומדאמר שאובין משמע דהשתא לאו בכלי נינהו, וכ"ה בריטב"א דהוא שופך בחריץ בקרקע [והמים אינם זוחלין דזוחלין פסול לטבילת ידים] ובת"ה כ' בשם רמב"ן שהצנור מחובר לקרקע, וצ"ל דהוא קבעו ולבסוף חקקו דאי חקקו ולבסוף קבעו כשר לנט"י [וברמב"ן כ' לתרץ דברי בה"ג דלמה לא נטהרו ידיו מדין שכשך בכלי] ועוד דמאי איריא אריתא דדלאי שנתמלא ע"י הדולה אפי' נתמלא מן הנהר ומן הגשמים נמי שאין מטבילין בכלים, וכ"כ במ"ב בבה"ל בס"ז בשם הגר"א, ונראה דעיקרו חריץ אלא שעושין לו שולים וכתלים של נסרים ולכך הוא תמיד קבעו ולבסוף חקקו.
ולדעת הראב"ד דמכשיר מ"ס שאובין לטבילת ידים ע"כ צ"ל דמה שאמרו אין מטבילין בהן דשאובין נינהו היינו דהצנור הוא כלי, וכמש"כ בבה"ל סי' קנ"ט סט"ז בשם הגר"א, ואי סבר הראב"ד כהר"י דלא בטלו רביעית לטבילת ידים, י"ל דהכא באריתא דדלאי אין בה מ"ס ולכך אינו כשר בשאובין וכ"כ רשב"א וריטב"א דאיירי באין בה מ"ס, ומש"כ בבה"ל שם דקבעו ולבסוף חקקו אינו כשר בשאובין לב"ק, אינו מובן דודאי כל דכשר במ"ג לכל הטמאין כשר לב"ק בשאובין, ולהראב"ד לטבילת ידים.
ומהא דתניא בתוס' בר"ש פ"ק דמקואות מ"ו, זה הכלל כל מקום שאדם טובל בו ידים כו' ל"ק לא להראב"ד ולא להר"י דהתם לקדש דבעי טבילה, תדע דהרי אנו מקילין לעיל בס"ז בלייף הדולא לנהר אע"ג שאין זה חיבור בטבילה.