חות יאיר/קסז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קסז[עריכה]
שאלה: ע"ד פלוני גידם ביד שמאלו אם חייב בתפילין או לא.
הנה ידוע מה שנחלקו הפוסקים בזה ונזכר בקצרה בא"ח סי' כ"ז ופסק דיניח בלא ברכה ועמ"ש בב"ח ומ"ש עליו בספרי מ"ח ולשון הגמ' אין לו זרוע פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה לרבות את הגידום וכתבו התוס' דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי.
וכתב ר"ת שם בגמ' ס"פ הקומץ דל"ז ע"א מראייות נכונת דפי' אין לו זרוע ר"ל האבר העליון ששם מניח תפילין ואף שבספרי הנ"ל פקפקתי על דברי הב"ח ונסתפקתי בהם חוזרני בי ואמרתי דדברי ר"ח אמת ודברי הב"ח נכונים. וקמ"ל דלא נימא נותן התפילין על מקום שהיה דבוק הזרוע אל הגו או בחצי זרוע הנשאר לדברי הב"ח דבכה"ג מקרי מקומם אם נקטע מקום הראוי או ה"א יניחם על של ימין דבכה"ג איכא מאן דס"ל גבי טהרת מצורע אם אין לו בהן יד וכו' דרא"א נותן על מקומו ור"ש ס"ל אם נתן על של שמאל יצא דה"ג במשנה והכי מייתי לה בש"ס ס"פ הוציאו לו דס"א ע"ב אף דספ"ו דנזיר דמ"ו ע"ב גרס' אחרת קמל"ן דהלכה כת"ק שם דס"ל דאין לו טהרה עולמית משום דבעינן קרא כדכתיבה (וצ"ע דלכתחלה עבדינן סוכה מענפים אף למ"ד מגורנך כו' מיירי בסכך וכתיב ושמת בטנא ועשירים מביאי' בכלי כסף מיהו י"ל דבטנא אינו מן המצוה רק הכנה).
ומזה אפשר עוד לומר דכל שנשאר לו אפילו בחלק העליון קרוב לכתף מקום להניח תפילין מניח שם דמקרי יד דידיה בלשון תורה כדמוכח משיטה דפי' נגמר הדין דמ"ה ע"ב דאף שמואל דס"ל דבעינן קרא כדכתיבה ופטור בנקטעה ידי עדים אח"כ מודה בגידמין מעיקרא דשפיר מתקיים יד העדים דזה הנשאר היינו יד דידהו כדפי' רש"י שם ומדאמר שמואל נקטעה יד העדים משמע לי בין רק כף היד או עם הקנה וכן הא דמכשרינן גדמין מעיקרא אפילו נחתך גם הקנה דמ"מ באבר העליון דמקרי זרוע מתקיים יד העדים וקרא דלאות על ידך יוכיח.
ובכה"ג כתבו התוס' פ' נערה דמ"ד ע"א גבי שעריך וצל"ע הא דס"ל בשכבך בשעה שבני אדם שוכבים אפילו לכתחלה וה"ה ה"נ נימא מקום הראוי להיות בהן או מקום הראוי להיות רחוב. ע"ע מכות ד"י ע"ב עיר שאין בה זקנים וכו'. ואין לומר דמ"מ לא מתקיים יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו שהרי לא יכול ליטול לאבן משא של שני בני אדם [ואפי' לתפוס שום דבר ודוחק גדול לומר דמ"מ מצי לדוחפו] כמפורש שם אין זה קושיא כיון דמ"מ יש לו יד תו לא מעכב (וכ"כ תוס' פי"ב יבמות סוף דק"ד). ותדע שהרי מפורש שם דאם מת בדחיפת עד הראשון או באבן של עד השני יצא אע"פ שנ' יד העדים תרתי משמע וכן מ"ש ויד כל העם באחרונה לא מתקיים כלל. והא ודאי ל"ק אם נקטע יד א' מן העם לפטור דכל העם לאו דוקא דק"ל כל ואפי' מקצת ואע"פ דבכה"ג דרז"ל שבמעמד הר סיני לא היו בהם סומים ממ"ש וכל העם רואים אין משיבין על הדרוש.
משא"כ אם נקטע יד העדים עם האבר עליון פשוט לע"ד דאפי' נקטע מקמי הכי פטור דבעינן עכ"פ קרא כדכתיבנא ובעי' יד עדים מיהת ולא כתב הרמב"ם חידוש דין זה בהל' סנהדרין פי"ד מפני שאין דרכו לכתוב רק מה שנמצא בש"ס להדיא. והכי מוכח מ"ש פ"ק דקדושין דכ"ב ע"א דבעינן את אדוני את אשתי ואת בני רק די"ל משום דאייתר לגמרי א"כ אייתר את וממ"ש ע"ש דכ"א ע"ב אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול וכו' ג"כ משמע דבעינן קרא כדכתיבא ואין לומר שר"ל אף לכתחלה ויש לו מרצע דמש"נ מריבוי דהכה חכה ב"מ דל"א ע"ב דלא מרבינן כל דבר רק כשא"א להמיתו במיתה הכתובה בו.
ומ"מ י"ל דאיצטרך לרבות בשאפשר במרצע על ידי טורח ושאלה וכהאי גוונא שאין לו ברשותו. ופי' נקטעה יד דבש"ס וברמב"ם כלשון בני אדם והוא עד המרפק כבמשנה רפ"ה דעירוכין והינו שכתב שם ואם היו העדים גידמין מעיקרא יהרג ביד אחרים ר"ל אע"פ שא"א להיות ידם בו להמיתו מ"מ הואיל שיש להם יד מקרי קרא כדכתיבא וכן מוכח עוד ממ"ש הרמב"ם אין לה רחוב (ע' בגמרא פ' חלק בזה) עושין להם רחוב דאזלא ג"כ בשיטת מאן דס"ל דבעינן כדכתיבא ובשיטה זו הלך ג"כ במ"ש בהלכות מחוסרי כפרה פ"ה אין לו בוהן יד וכו' אין לו טהרה עולמית.
וכן הא דתנן בפי"ב דנגעים (ע"ש בכל הפרק) דאין הבית מטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר סתם כמ"ד בעינן קרא כדכתיבא ולכך לא סגי בחדא מינייהו וכדי דלא תקשה למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיבא י"ל דדוקא בשאר מילי דאיכא למימר דקרא אתי למצוה מפני דלולי קרא לא הוי ידענא ליתן על בהן כלל וכן בכולהו מש"כ בהא הוי סגי כמ"ש שם ונתץ את הבית והכל במשמע אלא ע"כ לעיכובא ומפני דגבי נתיצה כתיב ומנלן דגבי טומאה רק דהוא מדת דבר הלמד מסופו. אבל לא נ"ל לומר דהבית מיותר דאיצטרך שגם שאר מינים בעי נתיצה או י"ל שאין נתיצה רק הרוס ופירוד החיבור ויתכן דוקא לשון בית ולולי דידעינן קפידה בסופו דעניינו לא הי' דבר הלמד מסופו חמיר מאלו כתב בגופו.
ואמר בת"כ ונתץ וכו' מלמד שאין הבית מטמא וכו' מפני דסופו למד על טומאה דתחלתו רק בעי למימר לימוד דקפידה. ואפי' בדברים נפרדים ארז"ל דיש קפידה ע' סוגיית ש"ס שלי ערך ריבוי. ומלשון הת"כ ממ"ש מלמד שאין הבית וכו' משמע דאתי לכ"ע אפי' למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיבא כל זה נ"ל ברור ודלא כאריכות של הרב בתי"ט שם ודקדוקיו.
ומ"ש בהלכות נזירות פ"ח נזיר ממורט א"צ להביא תער וכו' הוא לפי דס"ל דגיר' העיקרית בפלוגתת דב"ש וב"ה דנזיר ממורט הוא כמו שהיא שנויה ס"פ הוציאו לו דבש"א צריך העברת תער ובה"א א"צ וכו' ומסיק שם דב"ש ס"ל צריך ואין לו תקנה כת"ק דאין לו בוהן יד ונראה דב"ה נמי ס"ל כת"ק דאין לו בוהן יד דאין לו טהרה עולמית רק דס"ל דנזיר ממורט שאני דקרא כתיב זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים בין שיש לו שער או שאין לו כבספ"ו דנזיר ותדע דאל"כ הא דס"ל לב"ה א"צ העברת תער כמאן ס"ל שהרי באין לו בוהן יד וכו' עכ"פ נותן על מקומו ובכה"ג נימא דבעי מיהא העברת תער והכי בעינן למימר באמת ספ"ו דנזיר לב"ה לפי היפך הגרס' אלא ע"כ כמ"ש דתורת הנזיר דכתיב בקרא יליף לן דאפי' אין לו שער וממילא אחר דידעינן דבהא לא בעינן קרא כדכתיבא (ונ"ל ראיה ממ"ש התוס' פ"ד דכתובות על אין לה פתח בית אב ודו"ק) ממילא א"צ העברת תער כלל דהא לא ק"ל כמ"ד נותן על מקומו דזה לא מעלה ולא מוריד מש"כ גבי מצורע נשאר כלל בידינו דבעי קרא כדכתיבה ולכך ק"ל אין לו בוהן יד וכו' אין לו טהרה עולמית.
והא דלא תנא במשנה זו דגבי מצורע אין לו שיער משום דמצורע בעי גלוח בכל מקום כינוס שער והא ודאי מילתא דלא שכיחא שיפלו לו כל השערות שבראשו וזקנו ושיחו וזקן התחתון עד שלא ישאר לו שני שערות מש"כ גבי נזיר דלא בעי רק גילוח ראשו שפיר שייך נזיר ממורט שנפלו לו מחמת חולי וכה"ג.
וה נדשאר בקשיא אצל הרב הגדול התי"ט פי"ד דנגעים ע"ש סוף פיסקא הארוכה שגיבב דברים והאריך לתמוה על הרמב"ם. ואחר המחילה מכבוד תורתו אומר אני שתקפה עליו משנתו שם ונכנס לדוחקים גדולים הן במ"ש שהרמב"ם ס"ל כהר"ש והתוס' דמצורע שאני דכתיב ביה תהיה לעכובא ועל כן לא נראה לי' לחלק בין נקטע לגידם מעיקרא גבי בוהן דמצורע מש"כ גבי יד העדים דלא כתיב עיכובא מחלקינן שפיר וכו' וזאת היא נפלאות בעינינו כי אם אמרו הר"ש והתוס' דתמיה דגבי נזיר עיכובא דבעינן שם קרא כדכתיבא מ"מ לומר דהוי קפידה טפי מאלו ק"ל דבעינן קרא כדכתיבה לא שמעינן רק לפי שיטת התוס' דגם באין לו בוהן יד מיירי בנקטע אח"כ מש"כ נקטע מקמי הכי לא יזיק משום דהיינו בוהן דידיה כמ"ש גבי יד היינו יד דידיה וא"כ אפי' נכתב תהיה לעכוב' מה בכך.
והן במ"ש והשתא אתי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע וכו' ונכנס לדוחק גדול לומר דאפילו אלף סוגיות בטילים לגבי סוגיית דתהיה לעיכוב'. ולא ידעתי צדיק מה פעל בזה כלל דנשאר קשה נמי דלא דמי נזיר למצורע דכתיב ביה תהיה ולפי דעתו אתי לרבויי אפי' נקטע בוהן ידו מעיקרא מ"מ למה דפסק כשמואל דבעי קרא כדכתיבה ולמאן דס"ל א"צ העברת תער גבי נזיר ממורט לא ס"ל רבעי קרא כדכתיבה וזה מבואר מאד מבלי חולק בסוגיית הש"ס וכפי' רש"י אפי' נודה לו בזה דלא ק"ל כסוגיית הש"ס דמדמי דין מצורע באין לו בוהן למה דבעי קרא כדכתיבה מ"מ ה"ל לרמב"ם לפסוק דנזיר ממורט אין לו תקנה דקרא כדכתיבה בעינן ולקח את שער ראש נזרו ועוד שהרי ראינו שפסק בהלכות ע"ז פ"ד אם אין לה רחוב עושין לה רחוב וזה ג"כ כמ"ד בעינן קרא כדכתיבה כדמוכח בסוגיא דסנהדרין מ"ש עיר שיש בה מזוזה אין נעשית עיר הנדחת.
וע"ק על הרמב"ם לפי דברי התי"ט דכתב דס"ל דע"כ פסק סתם אין לו בוהן וכו' מדכתיב ביה תהיה נהי דלא ק"ל א"כ גבי יד עדים תהיה נימא דעכ"פ נצרך ידיהם בלי מקוטעין אף מעיקרא דהא י"ל דשאני תהיה דגבי תורה.
מ"מ קשיא א"כ גבי נזיר נמי דהרי מסקינן בפ"ב דמנחות די"ט ע"א דכיון דכתיב ביה כן יעשה כמאן דכתיבה ביה חקה דמי וא"כ קשיא לן דין נזיר ממורט. לכן לענ"ד דעת הרמב"ם ברור כמ"ש (ומ"מ צ"ע ברמב"ם פי"ד מהל' סנהדרין ובש"ס סנהדרין פ"ח דמ"ה וע"ב ע"ב) ולא אזל בשיטה זו כלל לומר דחמיר מצורע מדכתב ביה תורת ומ"מ לא פסק ג"כ כדברי התוס' לומר דמ"ש אין לו בוהן דמיירי דוקא בשנקצץ אח"כ רק ה"ה נקצץ קודם משום דבעי קרא כדכתיבה ואחר שנקצץ בוהן א"א לומר עוד היינו בוהן דידיה דשאני יד העדים דבלשון תורה כל פרקי היד עד הכתף מקרי יד כמ"ש והיה לאות על ידך ולכך נשאר השם גם על הפרק העליון הוא הזרוע מש"כ בבוהן דנקרא רק אצבע הגודל ובנקטע כלו א"א לקיים קרא כדכתיבה.
וא"ת באמת טעמא מאי הא משמע בשיטה די"ט הנ"ל דיש לנו לימוד גבי נזיר ומצורע לעכב י"ל דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן בדבר לעכב רק בדברים שם יסוד ועיקר בענין ההוא כגון ארבע מינין שבמצורע שמעכבין זה את זה דאמר שם ובדכ"ז מזאת תהיה תורת ותדע שהרי לא ק"ל כרב דס"ל גבי נזיר תנופה מעכבת כמ"ש הרמב"ם בהדיא גבי דין נזיר ממורט והדין עמו דמסקינן ספ"ו דנזיר דרבי לא אמר כך רק אליבא דר"א אנן ק"ל כחכמים דס"ל אחר מעשה יחידי וא"כ קשה במ"ש הש"ס מנחות די"ט על דברי רבי שאני נזיר דכתיב ביה כן יעשה ובדכ"ז אמר הש"ס על מ"ש במשנה שני מינין שבנזיר מעכבין שנאמר כן יעשה והכי ק"ל אלא ע"כ כמ"ש דמה שלא חילק הרמב"ם בקטיעה בוהן אם קטע מראשונה או אח"כ לפי דפסק דבעי קרא כדכתיבה ואם נקטע בראשונה לא מקיים בוהן כלל ודבריו נראין.
וגבי חליצה נהפך רגלו אינו חולץ שנא' מעל רגלו (ומ"מ צ"ע דבפ"ג דמנחות משמע דלולי מ"ש מלא קמצו ב"פ לא הי' מעכב את רובו וי"ל משום דראוי לבילה ודו"ק) ותימא רבה על הר"ש והתוס' דלפי דבריהם דכתבו דאם נקטע בוהן מעיקרא לא מעכבי דהיינו בוהן דידהו א"כ נקטע בתר הכי נמי דהא דנקטע יד העדים בתר הכי פטור משום שנאמר יד העדים ומשמע יד שהיתה תהיה וכפי' רש"י והיינו דבעינן קרא כדכתיבא שם ר"ל מ"ש העדים מש"כ לענין בוהן לא נזכר ולא נרמז דבעי בוהן הראשון ולכך ס"ל להרמב"ם דאה"נ אין חילוק ובכל גוונא לא מתקיים בוהן ונזיר ממורט שאני דרבה קרא זאת תורת הנזיר וכבגמרא. ומ"מ לא בעי הש"ס דסנהדרין לומר דהוי נזיר עם רוצח או גואל הדם שני כתובים וכו' דלא בעינן קרא כדכתיב' דבפלוגתא לא קמיירי ועוד דלא דמי ודו"ק. וא"ת לכ"ע קשה הא דאמרינן שם גבי בן סורר מוהוציאו ולא חגרין ולא אמרינן דהוי שפיר הוצאה אם ילך שפי וי"ל דמ"ש חגרין ר"ל שא"א לילך כלל ולמסקנא י"ל דמקרא יתירא ממעט גם בכה"ג ולכך פסק כן הרמב"ם סוף הל' ממרים כל' הש"ס וע"ע בפ"ב דמכות ד"י ע"ב דפליגו ר' אמי ור' אסי בג' דברים ונ"ל דג"כ פלוגתת' אי בעינן קרא כדכתיבה ויש לעיין בהם ברמב"ם מה ס"ל.
וצ"ע עוד סתם משנה פ"ט דסוטה אע"פ שאינו איתן כשר עוד שם ספ"ד [וכן אם לא בלל כשר וכל השנויים במנחות פ"ג ע"ב. רק די"ל דלא בעי קרא כדכתיבא רק לאפוקי בדא"א לקיימו] ופ"ב די"ו ויפת תואר ממורטת לאסור וכן אם אין לזה שלקחה בית וכהנה טובא לכן נשאר בצ"ע לפענ"ד.
כ"ד הטרוד יאיר חיים בכרך.