חות יאיר/קסו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קסו[עריכה]

שאלני הגאון מופת הדור נ"י כמוהר"ר דוד איש אופנהיים [הוא בעל ההסכמה ובעל תשובה הגדולה] בר"ח תמוז שנת ת"נ בימי עוניי ומרודי ונודי ק"ק ורנקפורט אחר חרבן הק"ק ווירמיש בחודש סיון תמ"ט (ובחודש אלול שאחריו נתקבל ה"ה המוהרר"ד הנ"ל לאב"ד ור"מ בק"ק נ"ש והמדינה).

והוא בגמ' ר"פ הכונס דאמר הש"ס על השוכר עידי שקר ה"ד וכו' אלא לחבריה. והקשה הרב הנ"ל למה יתחייב בד"ש הא ק"ל דאין שליח לדבר עבירה וכ"פ רמ"א בח"מ ר"ס קפ"ב בהג"ה והטעם משום דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' וגדולה מזו מה דמסיק שם בגמ' דסד"א דברי רב וכו' קמ"ל ומשמע דלא מצי למימר הכי והלא הכי נקטינן (וכמ"ש בסנהדרין דה"ל לנחש לטעון זה וכדלקמן] דע"כ אין שליח לד"ע. והשבתי לו תיכף במסיבת סעודה שהקשה לי כי היינו ניזונים יחד אצל הקצין מחותנו דודו כהר"ר הירץ וואל דמידי הוא טעמא שם מפני דמצי המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי וכ"כ הסמ"ע שם הטעם מש"כ אם נתן לו שכר על זה מסתמא יעשה [וא"כ פי' קמ"ל לא דחה כלל דדברי רב וכו' במקום אחר רק דפה לא אמרינן הכי. והרב רק"י לבית לוי כנ"ל ה' סי' ל"ג תפס במושלם דגם מ"ש בש"ס כתובות ריש ד"ט מ"ד התם ודאי קים ליה אבל הכי מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל ג"כ שכוונה דעכ"פ נשאר סברת לא קים ליה רק קמ"ל דלא מהני כסברא להתירה ובזה השיג על שו"ת ר"ש דמדינה בא"ה רל"ה יע"ש ואין זה השגה דשם ודאי ה"ק קמ"ל דודאי קים ליה וכבגמ' שם ר"ד יוד וכ"כ טור א"ה וכך סתם הב"י בש"ע א"ה סי' ס"ח דנאמן ושם בגמ' מוכרח כמ"ש דהל"ל אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה לא. קמ"ל ודוק.

ומ"מ בשאר השגותיו של ר"י לבית לוי פה השיג ואני תמה על שניהם שתפסו בפשיטות דס"ל להריב"ש צ"ו דכהנים בזמן הזה דין ספק להם דאע"פ דאין להם שלשלת יחוס מ"מ הרי סוקלין ושורפין על החזקות ותדע דאל"כ גם בזמן הש"ס נמי כי זולת יחידי סגולה מעט מזעיר לא הי' להם וכמ"ש דלא ידעינן אי מראובן קאתינן וכו' ע"ל בתשובה הגדולה בהשמטה. ודכוותי' מ"ד פיו ולבו שווין דריש נזיר כמ"ש התוס' שם וכן במס' סוכה דכ"ה ע"ב מ"ד מצטער פטור קמ"ל דאיבעי' ליה ליתובא דעתי' ומ"מ בעלמא לא נדחה דין דמצטער פטור ולפעמים היכן שהא דס"ד סברא נכונה מקשה ואימא ה"נ כמו בב"ק דנ"ו ע"א אימא מבריח ארי וכו' וע"ע תוס' שבועות דל"ג ע"א ובב"ה פ' הספינה דף פ"ח ע"א גבי אין השואל רשאי להשאיל ס"ת נמי סד"א ניחא לאיניש דליעבד מצוה בממוני'. ושם מקשה הנ"י מזה על הוראו' קצת רבותיו שמותר ליטול טלית חבירו וכו' והוא בא"ח סי' י"ד ס"ד ונ"ל דדברי הנ"י התם אשתמיטתי' להרב הב"ח שם ולא ראם רק דברי הנ"י פרק ואלו מציאות דכ"ט ע"ב שהקשה ממצא תפילין שם דמיהן ומניחן ולכך חילק בין קבע לארעי אבל גמ' דהספינה א"א לתרץ זה שהרי אין השואל רשאי להשאיל אפי' ארעי ותמה על הנ"י דאם קושיתו קושיא לא על רבותיו הוא רק על הש"ס דפ"ק דפסחים גבי בדיקת חמץ דאע"פ דהשוכר צוח שהוא מקח הטעות ויש בו חסרון כיס לפנינו אמרינן ניחא לאינש וכו' ומה שצווח עתה מפני שחוזר בו מצד השכירות לא מפני שכר בדיקה רק תואנה הוא מבקש כ"ש גבי נטילת טלית דרך ארעי ולפי מ"ש ל"ק מידי דה"ק פ' ואלו מציאות ובפ' הספינה סד"א ניחא לאינש דליעבד מצוה בממוניה אפי' בכה"ג שאין לו ידיעה כלל בעשיית המצוה של חבירו ולכן אין לו חלק כלל במצוה קמ"ל דבכה"ג ודאי לא ניחא ליה. ומ"מ נשאר סברת ניחא לאינש כשהוא עושה המצוה עי' בגמ' פ"ט דבכורות דנ"ח ע"א ובתיו"ט שם ובפ"ג דשקלים וכן גבי בדיקת חמץ אינו מקפיד על שכר בדיקה דה"ל כאלו הוא בדקו וראיה מהא דנותן שכר למלמד עי' י"ד סי' רמ"ב סל"ו והוא מספר חסידים וכ' שם דאפי' אחר ששוכר מלמד לבן קודם לאביו וע"ע בהג"ה מיימויני ספ"ב דחמץ ומצה ויפה השיג הנ"י על רבותיו שבקשו לומר גם בכה"ג ואין להם ראיה לזה.

ואל תשביני מהא די"א דצריך להחזיר לשוכר דמי בדיקה היינו משום דס"ל תנאי שבממון קיים ומ"מ לשון ניחא לאיניש דליעבד מצוה בממונו ודאי לא משמע הכי ומזה דגם מ"ש בתה"ד סי' ק' מותר ליקח לולב חבירו וכו' אינו מוכרח. ורמ"א הביאו סי' תרמ"ט בהג"ה ובספרינו מ"ח סי' י"ד הארכנו וכאן מפי' קמ"ל דאינו דחי' מוחלט באנו לזה.

ובמ"ש בענין קמ"ל מתורץ מה שהקשה לי חד מן חבריא במה דפליגו הפוסקים בכמה מקומות שאמר הש"ס לשון צריך אם ר"ל לכתחלה או אף בדיעבד עי' בהרא"ש יבמות דקס"ב סע"ב וע"ע תוס' חולין ד"ג ע"א ומנחו' דל"ה ע"א עירובין דמ"ח ויומא דס"א ע"א ובב"ב דקי"ז בצריך לברר קמפלגי ונחלקו הרי"ף ורשב"ם (וע"ע מ"ש ה"ה בפ"ד מהלכות יבום וחליצה ושם בספר ל"מ) (ובזה צ"ע על הטור דבא"ח סי' ל"ב על צריך שיגיע החריץ כ' דדוקא לכתחלה וכ"כ גם שם סי' ר"ט גבי הגומל בעשרה.

ובי"ד סי' רע"ד גבי תגין דשעטנ"ז פסק דאפי' בדיעבד) וקשה הא גמ' ערוכה מס' ברכות דט"ו ע"ב מאי דתימא צריך ואין לו תקנה קמ"ל פי' דבדעבד יצא ש"מ דדחי דלא נימא צריך ואין לו תקנה (עי' השמטות על תשובה של ה"ה מהר"ד דרמ"ו) ולמ"ש אתי שפיר דאין הכרח כלל פי' קמ"ל לומר דהא דסד"א נדחה לגמרי בכל מקום רק דשם לא אמרינן הכי ולעולם משמע הכי והכי ועי' תומת ישרים מ"ו דהקשה מאי שנא טלית מלולב מיום ראשון דתרווייהו נתמעטו מלכם יע"ש].

ואף כי תרצתי זה מסברתי דנפשי מצאתי אח"כ שהתו' כתבו שם בגמ' דנ"ו ע"א וז"ל ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים. ולפי שעה אשתמיט מיני' שכ"פ ג"כ רמ"א בש"ע ואח"כ נפל פתאום בדעתי שכ"כ בש"ע ח"מ סי' כ"ח ועיינתי שם בש"כ אם חידש דבר בענין הזה וראיתי שהביא התוס' הנ"ל הוא מקור ההג"ה והקשה על התוס' מגמ' דקידושין דמ"ג ע"א דשם מוכח דאף דאין שליח לדעת מחייב בד"ש וכ' דאפשר ליישב דבריהם בדוחק ונ"ל שרמז מה די"ל דמ"ש בגמ' ר"פ הכונס פטור מד"א וחייב בד"ש ר"ל דין גמור דינא רבא דומה לדינא אדם ודומ' לחבירו ובזה דוקא שוכר לא אומר.

ומ"מ מ' דנ"ל כמ"ש הריטב"א דכל הגורם היזק לחבירו אפי' אומר חייב בד"ש. ומ"ש השולח את הבעירה ביד פקח לא מחיב השולח בד"ש הטעם שהנזק נפרע מהפקח המבעיר. ומ"ש השוכר ה"ה האומר רק אורחא דמילתא נקט. לכן השוכר עדי שקר שפטור מדיני אדם ולא אשתלם ניזק מנזקו לכן חייב בד"ש.

ולכן ס"ל לש"כ דמצד זה ה"ה האומר. ואין בכחי להכריע נגד הכרעת ה"ה בש"כ נגד דברי התוס' מ"מ נ"ל דקושייתו על דברי התוס' מגמ' דקידושין לאו כלום הו ואינו שינוי דחיקא רק רויחא כפתחו של אולם. דמה דמתמה שם הש"ס מכלל דת"ק סבר דאפילו מד"ש פטור. וכן מסיק דפשיטא דחייב בדינא זוטא ולכאורה מהיכן פשיטא לי' כ"כ אחר שיש סברא דברי רב ודברי תלמיד וכו' וסבר שלא ישמע לו אלא ע"כ משום דפשיט' דלא ינקה [עי' סוף תשובה קפ"ד] דמ"מ בא תקלה לחבירו על ידו (וגדולה מזו כ' שו"ת מהרי"ו קכ"ה מי ששלח שליח ונהרג צריך משלחו תשובה ומייתי ראיה מאגדת חלק יעו"ש והרב בב"ש ד"ע כ' הדבר הזה ג"כ בטעמי' ונ"ל דאישתמיט מיני' דברי מהרי"ו דקדמיה וע"ע שו"ת מהר"ם לובלין סי' מ"ד] והוא כבפ' ד"מ דנ"ה ע"א וכתבו רש"י על ואת הבהמה תהרגו ק"ו לאדם הגורם תקלה לחבירו. ועוד דמ"מ עבר על לפני עור וגו' ומצד זה פשיטא דחייב בד"ש אף שאין בא לו נזק לאדם (ולפי זה גם דינא זוטא דשם הוא על שהכשיל חבירו ופטור מד"א וחייב בד"ש דבב"ק ע"כ נאמר פטור מדינא רבה וי"ל אף דבהא לא מיירי בב"ק רק בגרם נזק חשבו הש"כ לדוחק. ומ"מ אני קוהה לפרש כך בגמ' דקידושין דדינא זוטא על גרם תקלה לחבירו דרש"י שם לא פי' כן רק על הגרם של ההריגה וא"כ ה"ה ה"נ גרם הנזק ור"ל דגורם ה"ל בדינא זוטא כאלו הוא עשאו ונ"מ טובא דאם גרם שהכהן יטמא למת לא שייך לחייבו אפי' בדינא זוטא כי הוא אינו מצווה ובכה"ג גבי נחש שלא נצטוה שלא לאכול לדעת ומ"מ מצד גורם תקלה חייב א"נ אם שילם לה שגרם לו ההיזק וק"ל וכן גם מה דתמה הש"ס מכלל דת"ק אפי' מד"ש ע"כ גם כן ר"ל מצד גרם ש"ד ולא כמי שכתבנו.

ומ"מ לא קשה אם נאמר דמ"ש בב"ק השוכר דוקא לא האומר מגמ' דקידושין דנפרש פטור מד"ש כמו פי' פטור דקידושין שר"ל מדינא רבה דהורג ומזיק. ולא ידעתי למה חשבו הש"כ לדוחק הן אמת שדוחק לפרש שכיוונו התוס' במ"ש אומר לא וכן רמ"א בהג"ה לזה רק ר"ל מותר לגמרי וא"כ גם בלי גמ' דקידושין שגה עליהם מצד דגרמו תקלה נקוט מיהא דמ"ש השוכר בגמ' דוקא) וכן בגורם נזק לאדם אף שאין בו צד איסור כמו הכופף קמתו של חבירו.

והנה בברייתא דב"ק ארבעה דברים פטורים מד"א מיירי לענין פטור וחיוב מצד נזק המגיע לחבירו ועל זה שפיר כתבו התוס' דוקא שוכר לא אומר דמצד זה דחבירו ניזק על ידו פטור גם מד"ש מש"כ מצד שהכשיל העדים שהעידו שקר ובא להם מכשול על ידי הסתתו ודי חייב ובחיוב זה בד"ש ל"ש שוכר ל"ש אומר רק דברייתא הנזכרת לא מיירי בהא רק מיירי בחייבי' בד"ש מצד ההיזק הנעשה לחבירו ובכה"ג כתב הרא"ש ריש מסכת שבת דמ"ש אביי פטור ומותר ר"ל מצד איסור שבת דמיירי ביה ומ"מ עבר על לפני עור אף דשם יש חשש תקלה פן נבין דמותר לגמרי ומה גם דדרך אמורא לפרש דבריו [כמ"ש ספר כריתות דמ"ה ע"א וה"ע די"א ע"ב וש"י דכ"ה ודנ"ז ע"ב] וע"ק דא"כ מה מקשה שם משמואל דלא חשיב רק הנך דמותרים מכל צד ואפילו במשנה פרשו דבריהם כבפ' א"ט מותרים משום טריפה ואסורים משום ס"ל ונ"ל דעל כן נאדו התוס' מתירוץ הרא"ש וכתבו תירוץ אחר ונתישב תמיהת הרב החסיד בשל"ה דשי"ט ע"ג שתמה על התוס' שלא תרצו כתירוץ הרא"ש ולפי מ"ש יש לתמוה על הרא"ש.

והנה בתר הכי הקשה בהג"ה בש"כ על דברי עצמו מגמ' דפרק ז"ב דכ"ט ע"א מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' ומקשה מה ה"ל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ש"מ דתירוץ זה מספיק אפי' מד"ש כי שם בדיני שמים מיירי. וגם בזה סיים ויש לדחוק בדוחק. ולכאורה לפי דברינו אין אותה הגמ' סיוע לדברי התוס' דאמירה הטור גם מד"ש שהרי כתבנו שמצד דמחטיא חבירו ודאי חייב בד"ש (א"נ מצד גורם החטא) אדרבה יש קושי' מגמ' הנ"ל. אבל לכשתמצא ל"ק מידי שהרי התוס' שם גבי נחש הקשו התוס' וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו ותירץ דוקא נחש שלא נצטווה של להסית.

וזה תירוץ מספיק על מה שהקשינו לפי שיטתינו דוודאי הנחש שלא הוזהרה שלא להסית מספיק טענת דברי הרב וכו' (ולא נצטווינו רק על מעשה לא על גורם) מש"כ אנן דמוזהרין על זה כמ"ש בגמ' אזהרה למסית וכל ישראל וגו' כבגמ' פ' ד"מ דס"ג ע"ב וברמב"ם הל' ע"ז פ"ה מ"ד גם נילוף מלפני עור וק"ו מאת הבהמה תהרוגו ומאשריהם תשרפון באש ומדחזינן דנתקללה נחש ודאי אין מספיק למכשיל חבירו בהסתה ובדיבור מצד דברי רב וכו'.

(וכן הגורם נמי חייב) ובזה אני תמה מאד על מ"ש הש"כ סייעת' מגמ' דנחש לדברי התוס' גם על שלא שת לבו לחלק דאותן גמרו' דקידושין וסנהדרין מיירי בד"ש על שנכשל חבירו בדבר עבירה וגמ' דב"ק גם הריטב"א מיירי בדין שמים על ההיזק וכל זה לשיטת הש"כ דלא חילק ולפי מ"ש דהא דדוקא שוכר ואומר פטור היינו מדינא רבה ל"ק מגמ' דנחש דודאי נידון בדינא רבה ועל זה הי' יכול לפטור טענת דברי רב כו' ודו"ק. ומידי אדבר לא אוכל לכחד מ"ש בימי חורפי בקראי מ"ש בצ"ל על מ"ש רש"י פ' בראשית דברי הרב ודברי התלמיד וכו' וכתב אבל לי קושי אחרת וגדולה היא אלי הלא אין מסית אלא לע"ז וכתב שמצא שהחזקוני הקשה זה ולא שמיע לי' מה שתירץ (אף כי בסוד ישרים חכמי אמת דברי החזקוני אמת וכ"כ הרשב"א על שור של אדה"ר וכו' כי חטא אדה"ר וחטא העגל ענינם אחד וגמ' ערוכה פ' אד"מ אדה"ר מין הי' וח"א כופר בעיקר הי' וקרא דמייתי על אשר עזבו וגו' ושם נאמר ויעבדו אלהים אחרים) ולעד"ן אחר שנוסיף להפליא במ"ש התוס' שזכרנו וא"ת א"כ כל מסית יפטור עצמו וכו' דהאי מאי קושיא דלמא חומרא דע"ז שאני דהחמירה תורה אע"פ דיש לומר סברא להיפך מ"מ מנא להתוס' להקשות:

ועוד דקושיא זו לאלהינו הוא שהרי התורה ציוותה להרוג המסית וע"כ צ"ל דגבי ע"ז אין התנצלות דדברי הרב מספיק [ויש קצת סברא כי המסית לע"ז ממעט כבודו יתברך ויראתו וע"י זה נקל בעיני הניסת שלא לחוש לדברי הרב וק"ל]. ותדע דע"כ ע"ז חמירא שהרי אף אם לא נכשל זה הניסת בפועל נהרג המסית כבגמ' סנהדרין דס"א וכ"פ הרמב"ם רפ"ה דהל' ע"ז. ומכל זה נראה דהתוס' ס"ל בפשיטות דגם מ"ש פז"ב מנין שאין טוענין למסית לא ר"ל לענין חיוב מיתה דמסית לע"ז דהא כתיב לא תחמול ולא תכסה עליו ודרז"ל שאין לומדין עליו זכות (וכמ"ש שם בגמ' מקמי הכי ואין כאן לשון פלוגתתא) האמנם הרמב"ם כתב שם דכלהו קרא לא תחמול וגו' ואזהרה למיסת רק הוא גופה ק"ל מנא לי' הא ובגמ' פ' ז"ב דכ"ט ע"א וס' אד"מ דל"ג ע"ב ודל"ו ע"ב גם פ' הנחנקין דפ"ה מוכח דעל כל ישראל קאי.

ועוד צ"ע על מ"ש שם דרוש על אל תחוס ואינו בגמ' רק במדרש ספרי וק"ל על זה א"כ גם ברוצח ועדים זוממין ושולחת יד במבושיו דנאמר בהו לא תחוס נדרוש ג"כ שרשאי לעמוד על דמן ולא מצאנו זה ובחיבור הרמב"ם בלאווין רצ"ג מנה לא תחוס דשולחת יד כפשטה שלא ימנע מלהורגה שכ"כ בספרי וצ"ע למה לא דרשו גם גבי רוצח וזוממין] ואיך נטעון לו רק דרך מליצה אמר על כל מסית שאין ב"ד שלמעלה מהפכין בזכות המסית בכל דבר עבירה. ולכן גם התוס' הקשו על כל מסית דפשוט להתוס' דבד"ש חייב כל מסית ולמה חייב בד"ש יטעון בעד עצמו דברי הרב וכו' ותרצו הואיל שהאדם נצטווה על כך הרי עובר ציווי אשר צוהו ה' והוא עצמו עונש מי שבא לחבירו תקלה על ידו (או הוא הגורם לעבירה) ולולי שנצטוה שלא להסית ודאי מצי למימר לא הייתי יודע שיציית לי ואף כי יש להקשות הלא יש ק"ו מאשרה ומבהמה אין למידין מן הדרוש ותדע דאל"כ נענוש לכל מסית לכל עבירה גם בידי אדם כמו דקטלינן לבהמה וכרתינן לאשרה.

ולפי מ"ש אתי שפיר דמ"ש מנין שאין טוענין וכו' ומה דמשני ויליף מנחש הכל מיירי בכל העבירות ובדיני שמים. ובמסקנא חש הואיל שלא נצטווה לא היה עליה דין שמים אם טענה דברי רב וכו' אף שבא תקלה על ידה דתוכל לומר סבורה הייתי שלא ישמע לי וראיה לדברי מ"ש בזוהר שזה כוונת היצה"ר במשל זונה שציוה המלך שתתגרה עם בנו. רק מדלא טען הקב"ה בעדה ש"מ שגם בב"ד שלמעלה אין טוענין למסית בכל עבירה.

מש"כ יפה כחו בשאר עבירות שהתורה פטרה למסית לגמרי מכח סברת דברי הרב דהיא כוללת ומסתברת ולא במי שענה טענה כלל בדיני אדם מש"כ בדיני שמים אחר שנצטוה שלא להסית ושלא יכשיל חבירו על ידו פן ישמע לו ולא ישמע לציווי הרב מעתה אין לו התנצלות בעברו על זה ומסית חבירו בכל עבירה כמו כל מכשיל חבירו מדיני שמים. ועדיין צל"ע על דיליף בש"ס אזהרה למסית מוכל ישראל וגו' והלא הוא בכלל לפני עור וגו' והכי אמרו גבי לוה בריבית ועדים וסופר עוברים על זה ומנאה הרמב"ם בחיבורו במנין המצות ל"ת רצ"ט וחבר שם ריבית עם כל הדברים שאחד מכשיל חבירו.

ולולי זה הי' אפשר לומר דאין בכלל אותו לאו רק במכשילו שהעושה אינו יודע שהוא עבירה דומה לעור דחמיר שלא שייך דסבר שלא יציית לו משום דברי רב וכו' מ"מ לא נ"ל לחלק בה ומ"ש בס"פ הריבית עוברים לא להיות ל"ת גמור לעונש [כך הי' אפשר לומר לכאורה אבל האמת לא כן הוא כמ"ש תשו' קל"ט דף ע' ע"א ע"ע תשו' ט' ד"ז ע"ב] רק כענין המחזיק במחלוקת עובר בל"ת והמברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא וכהנה רבות.

ואם זר בעיניך לצאת מפשטי' דמובן בגמ' שאין טוענין למסית ר"ל במסית דבתורה ומסית דבענינא שם דמיירי בע"ז ומ"ש התוס' כל מסית יפטור עצמו ג"כ ר"ל כל מסית דע"ז נהי דלא טענינן לי איהו עצמו יטעון כך ויפטור ומ"מ נקיים הריגת מסית בדלא טען וזה דוחק. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל להכריח דגמ' לא איירי במ"ש אין טוענין במסית רק בכל מסית וס"ל למד"ד זה דאה"נ א"צ קרא דלא תחמול מ"מ אין מקום לקושיית הצ"ל ע"פ מ"ש כי בדין שמים חייב המסית על כל העבירות מקרא ומסברא ועל כן נתקללה נחש ומשם למדנו אחר ששאר עבירות דחייב בד"ש בגורם תקלה לחבירו ומכשילו באופן שאין התנצלות למכשיל כגון שסבר העובר שאינו עבירה ושוגג הוא.

ובכה"ג במסית כשהניסת יודע שיש עבירה יש להמסית תירוץ להיפטר גם מד"ש מכח דברי רב וכו' מ"מ לא טענינן לי' כמו שלא טען הקב"ה עבור הנחש. נלמד מזה למסית לע"ז לדין ב"ד שאין טוענין לו שום טענה. והקשה התוס' ג"כ על מסית לע"ז דיטעון בעד נפשו טענה זו דברי הרב וכו' ותרצו דאינו טענה כלל להיפטר בה במקום שחייבה תורה דהיינו בע"ז מפני שכבר נצטווינו שלא להסית. ובשאר עבירות פטרה התורה מדיני אדם לגמרי מפני דלא חמירא כולי האי לחייב המסית בדיני אדם.

אחר כותבי מצאתי פתקא כ"י א"א הגז"ל תוך ספר צ"ל שירשתי ממנו. כתב לתרץ קושיית הצ"ל כדרכינו הראשון דמ"ש ר' יוחנן מנין שאין טוענין למסית לא ר"ל בדיני אדם ולמסית לע"ז דכבר אמר שם ממ"ש לא תחמול ולא תכסה רק בכל העבירות ובדין שמים אמר דודאי חייב המסית מצד שבא לאדם תקלה על ידו ממדרשים הנ"ל ועל זה אמר דבב"ד של מעלה לא טענינן בעדו דוגמת נחש א"כ מיירי בדין שמים והקב"ה לא טען בעדו ומייתי ראיה דרש"י פי' בגמ' על מ"ש במוקדם אין טוענין למסית במסית חבירו לע"ז ועל מ"ש מנין שאין טוענין למסית לא פירש לע"ז ואין זה ראיה דמסתמא קאי על שלפניו וסיים דגם התוס' כוונתם כל מסית יפטור עצמו ר"ל מדין שמים בטענת זו. והקורא יבור לעצמו איזה דרך שירצה ממ"ש.

ואחד מן הגדולים אשר בארץ המופלגים והגיעו דבריי הנ"ל אליו בענין קושיא ותירוץ שכתבנו על קושיא ותירוץ של הרב הש"כ וכתב אלי בלשון זה כאשר יעיין מכ"ת בעיונו השנון יראה יראה כי הקושיא מעיקרא ליתא כי שם בקידושין איירי נמי בשכרו והכי משמע האומר לשלוחו ולא אמר לחבירו דכיון דמוכן לעבודתו ושליחתו בין בשכר בין בחנם כיון דנאות ובכה"ג הי' שליחות דוד המע"ה את יואב ובכה"ג לא שייך למימר סבור הייתי שלא יעשה ולכ"ע חייב ופליגו בדינא רבה. מש"כ הא דבפ' הכונס אי לא דשכרו רק א"ל פטור השוכר שאינו ברשותו שיגזור אומר ויקם עלי האומר למימר לא ידעתי שיעשה דברי כי דברי הרב וכו'.

ובאמת חסדאין מילי' וישרו ביעני ומ"מ נראין דברי מדבריו כי לדעתו צ"ל הא דפ' הכונס חייב בד"ש ר"ל בדינא זוטא דשמים ולא בדינא רבה כי השוה הא דפ' הכונס לההיא דקידושין ולא נהירא דסתם חייב ר"ל בדין הראוי למעשה הנעשה והכי מוכח ג"כ בקידושין דפלוגתתי' סתם ומיירי בדינא רבה.

כתב עוד המופלג הנ"ל וז"ל גם מה שהקשה מכ"ת בחידושיו שם עוד על רמ"א והסמ"ע נ"ל לתרץ דבאמת ע"כ צ"ל טעמא על מה דחייב ר"י אפי' עד אחד בד"ש ורחמנא לא אמר אלא בתרי אלא ע"כ משום דזיל בתר טעמא משום מאי אמר רחמנא ונשא עוונו משום שהי' לו להציל ממון של חבירו בדין ולא הציל א"כ אפי' בחד נמי דדלמא לא ישבע וא"כ הפסיד ממון חבירו. וא"כ הוא אף אנו נאמר דלא חמיר עד אחד יותר מבתרי ועד שיתבענו בב"ד וכו'.

וקושייתי הי' בלשון זה. בש"ע ר"ס כ"ח בין שהוא לבדו מהמשך לשון הטור והש"ע ודקדוקי הדברים והתנאים מוכח שה"נ בעד אחד שאינו מעיד עובר על לא יגיד וק"ל דבגמ' ר"פ הכונס לא משמע כן דמקשה על היודע עדות לחבירו וכו' דפטור מד"א וחייב בד"ש במאי עסקינן אלימא בי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד וגו' אלא בחד מכלל דבחד אין בו משום לא יגיד. ואין תירוץ של המופלג מספיק לע"ד דאם ניזיל בתר טעמא חזר קושיית הש"ס למקומו פשיטא וע"כ משום דאפשר שלא יהנה לי' דלמא ישבע כ"ש מטעם זה לא דמי תרי לחד. ע"ק אפי' היו שווין לגמרי אין מזהירין ואין עונשין מן הדין כ"ש אם יש לחלק וכ"ש אם פשטי' דש"ס לא משמע כן ואפשר לדחוק ולומר דמ"ש בש"ס אלא בחד לא ר"ל דלא עבר דה"נ עובר רק דלא קשה כולי האי פשיטא דמקשה הש"ס די"ל הוא גופי' קמ"ל דגם חד עובר על אם לא יגיד.

ודדרשינן טעמא דקרא דגם בדיש צד היזק ממון וכמ"ש המופלג הנ"ל ולא נימא דלא קפיד קרא רק על היזק ודאי. ומ"מ מנלן כל זה דפשטי' דש"ס לא כן הוא רק דומיא דאינך דאין בהן רק חטא גורם היזק. ואין להקשות בגמ' הלא קמי שמיא גליא אם הי' זה משתבע ואיך יתכן מ"ש חייב בד"ש די"ל אם קמי שמיא גליא לדידי' מי גליא לכן אפי' קמי שמיא גליא שהיה נשבע מ"מ לא ינקה ולא דמי למ"ש התוס' שם ד"ה כיסוי כסיתי' וק"ל.

ועוד כתבנו שם במ"ש ג"כ הש"כ שם בשם רש"ל דכל הפטורי' מד"א וחייבין בד"ש אי תפס מפקינן מיני' ושכ"כ הריב"ש. והנה לא הביא הש"כ דברי רש"ל במה שהוכיח כך מדברי התוס' ר"פ הכונס בד"ה כיסוי כסיתיה ואפשר שבכוונה לא רצה להעתיקו מפני שאינו הוכחה כלל כמ"ש וזכרנו בתשובה מתחלת ראובן היה חייב וכו' והיא תשו' מ"ה ופה אוסף לדבר מה שיש לדקדק בלשון רש"ל במ"ש וז"ל בשלמא דקים לי' בדרבה מיני' דחייב הוא וכו' הלכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה נוכל לומר שהסברא נותנת אי תפס לא מפקינן מיני' דהא סוף סוף חייב הוא אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב וכו'. והנה ניחא לן רישא וסיפא דהמשך לשונו דהחילוק הוא דשם חייב גם בדיני אדם רק דבב"ד לא מחייבינן לי' תרתי ממ"ש כדי רשעתו אפי' בדאין השם המביאו למכות מביאו' לתשלומין כחכמים דפ"ק דמכות ודוקא בדמקבל מלקות בפועל ממש מש"כ בדפטור ע"י שהי' שוגג וכ"ש מזיד ולא אתרי בו הוא פלוגתת' דר"י ור"ל בכתובות פ"ג סוף דף ל"ד וק"ל כר' יוחנן דחייב וכ"פ הרמב"ם הלכות גניבה רפ"ג והכי מוכח בטור סי' שנ"א בח"מ אם באו שני החיובים כאחת וכאשר ביאר שם והוא תירוץ ר"פ בב"מ דצ"א על החוסם את הפרה ודש בה דמייתי רש"ל דאי תפס מהני על אוקמת' דרבא שם. שמעינן מיהא דודאי אם אין כאן מלקות ק"ל דיש חיוב ממון ולא בעינן תפיסה רק הא דק"ל אין לוקה ומשלם היינו ביש עדים והתרא ומזיד ובזמן ב"ה ובזה איירי ההוא סוגיא דב"מ הנז' ועל זה קאי אוקמתא דרבא ועלה כתב דב"ד לא מחייבו לי' תרתי מ"מ אינו יוצא י"ש וכן אי תפיס בעל הפרה לא מפקינן מיני' ובזה שפיר י"ל כמ"ש רש"ל דמשמע מדעת רש"י דתפיס לא מפקינן דאע"ג דק"ל כתירוץ ר"פ מ"מ נקוט מיהא דהסברא כך היא דאי תפס לא מפקינן מיני' ומחלק רש"ל דדוקא שם דיש עכ"פ חיוב ממון רק דנ"מ מכדי רשעתו דלא נוכל לחייבו בתרי רק במלקות לחוד כי ק"ל כר"י דס"ל ממון ומלוקת מלקי לקי. [ע"ל תשובה קצ"ג] כבגמ' כתובות דל"ב ע"ב מ"מ אי תפיס לא מפקינן דדמי למ"ש בגמ' פרק מרובה דע"א ע"א לאו משום דלא מחייב רק דקים לי' בדרבה מיניה מש"כ אותם דפטורין מדיני אדם וחייבי' בד"ש שאין אן חיוב בד"א כלל אי תפס מפקינן.

ומ"מ על רש"ל והריב"ש קשיא ממ"ש הראב"ד ובפשיטות גבי מודה בקנס דפטור דאפילו תפס מפקינן מיני' והביאו הרא"ש ספ"ק דב"ק והרמב"ן השיג עליו מצד אחר ולעד"ן שיש לפקפק על הראב"ד בראיה שהביא מטבי עבדו של ר"ג דטבי עבדו שזכה בגוף עצמו אחר שהודה ר"ג ומ"מ אמרו לר"ג אי בדבריך כלום די"ל דמאחר דמודה בקנס פטור נשאר עבדו ומהיכן יזכה בעצמו שהרי אין לו זכיה. לא דמי לא"א עצמך ונכסי קנין לך גיטין ד"ח ע"ב ובטור וש"ע לי"ד רס"ח ובכה"ג גבי גט שם דמ"א והטור וש"ע א"ח ס"ס קל"ט דגט ונכסים באים בבת אחת ואין פקפוק בקניית הנכסים מש"כ פה דמודה אינו מועיל כלל ודו"ק.

מ"מ אין חולק על הראב"ד וה"ה ה"נ גרמא דפטור מד"א. ואפשר כי הי' אפשר לדחות ולומר שאני התם דפטרו התורה בהדיא מאשר ירשיעון אלהים כבב"ק דס"ד ע"ב ודמי לארבע דברים שש"ש אינו נשבע ושואל אינו משלם דאין מקום לומר דיהנה תפיסה.

ונ"ל דבכל גרמא וכן מודה בקנס או דברים דלא שכיחא או שאין בהם חסרון כיס דלא דיינינן ואפילו ד' שומרים למה דס"ל דאף מפשיעה פטורי' מ"מ בבא לצאת ידי שמים חייב לשלם רק דצל"ע בפחות מבן כ'.[וכן בכל מקום שארז"ל פטור מדיני אדם וחייב בד"ש עי' תשובה מ"ה]. וקושיא זו הקשיתי לה"ה אב"ד דקנ"ש וז"ל תשובתו תוך כתבו וע"ד הקושיא אשר הקשה מכ"ת צריכה לפנים מאמנם לפע"ד אין טעם לרצון כך עלתה הסכמת המקום ב"ה שבדיני שמים יהי' פטור ובדיני אדם יהי' חייב מבן י"ג כמו שמצינו כמה עונשים שפטור מדיני אדם וחייב בד"ש או להיפך כך הוא אדם מבן י"ג עד כ"ף אם עושה דבר שחייב מלקות מלקין אותו אבל מעונש פטור עכ"ל.

ולפי זה מה שחייבתו תורה חטאת אף שאינו בן כ"ף אף שאין זדונו כרת ג"כ גזירות הכתוב בלי טעם ונגד כלל שכל שאין זדונו כרת אין שגגתו חטאת. ויצא עוד מזה שכל חטאים ועוונות ופשעים שעושה אדם עד היותו בן כ"ף בלי עדים והתראה או בסתר א"צ תשובה גמורה והרי אבי הבן מברך ברוך שפטרני בהגיע בנו לי"ג שנה ואף כי מצינו טובא דחייבי' בד"ש ופטורים מד"א כגון בלי עדים בלי התראה בהפך לא מצינו ובסהדרין דפ"ב ע"ב מי איכא מידי וכו' וזה צ"ע בל"ז.

ולעד"ן דכל דמפורש בתורה קלות וחמורות וכן כל גזירות ותקנות חז"ל שג"כ נכללים במצות ל"ת ודאי ב"ד של מעלה ושלמטה שווין ועונשין מבן י"ג. האמנם בדבר שלא מפורש ביה כלל אזהרה ומצוה רק דיש ללמדו מסברא דרע ומר הוא כגון מחלוקת של קרח ואפי' לרמב"ם דחשיב לא יהי' כקרח לל"ת מ"מ בעת המחלוקת לא הי' אכתי הציווי רק אח"כ לכן שפיר ארז"ל קשה מחלוקת עד שנאבדו אפי' יונקי שדים אף שאין מענישים בידי שמים בפחות מבן כ"ף. וכן שרה שדרז"ל לגבה בת מאה כבת עשרים ג"כ עדיין לא ניתנה תורה וקמ"ל שלא חטאה בדברים השכליי' שראוי למנוע מהם או שראוי לעבוד ה' ולברכו לאהבו ליראה אותו וכן כל בכה"ג דאלו לז' מצות פשיטא אלא ע"כ בכה"ג קמ"ל כארז"ל מס' מכות בשרה שלקחה אבימלך מבעלה שבן נח נהרג בידי שמים על שהי' לו ללמד ולא למד ויתכן מאד מ"ש התוס' בחגיגה דמחיוהו למטטרון ס' פולסא נגד ג' מספר שני בר עונשים של מעלה כמו דמלקות של מטה ג"כ בכה"ג כי גם במלאכיו ישים תהלה ואון וחטא בכה"ג כבמדרש שנדחו המלאכים על שאמרו משחיתי' אנחנו ולכך נתקללה נחש אף שלא נצטוה שלא להסית כמ"ש התוס' על דברי הרב ודברי תלמיד וכו' רק שהי' לו לטעון ואין טוען למסית.

והוי דומה לכמה דברים דפטורי' מדיני אדם וכו' כי בדיני אדם אפי' גדול מבן עשרים אין עונשין מן הדין. ובכה"ג א"ל רב קטינא למלאכי ענשיתו אעשה ג"כ הכוונה דאינו עשה בהחלט שהרי אם אין לו טלית בת ד' כנפות פטור רק שמצד הסברא ראוי לו להביא עצמו לידי חיוב ונהי בכה"ג בל"ה ודאי עונשין מיהא במ"ע בכה"ג לא רק בעידן רתחא מש"כ בעשה דרמיא עלי' שאינו מניח תפילין ונוטל לולב פשיטא דמענישין מן השמים שהרי ב"ד מכין אותו לקיימן עד שתצא נפשו.

וכי תימא היא גופה קשיא וכי חמיר עשה מל"ת דאין מצילין העושה ברודף לעשותו בנפשו של עושה חוץ מהמנויים במשנה דל"ק דגבי ל"ת אם אכתי לא עבר אפי' מבקש לעשותו הוי חסר מעשה ודלמא יחזר בו רק יתרו בו ואם יעבור יקבל עונשו ומה נעשה לו עוד דמה דהוי הוי מש"כ במ"ע בישיבתו בטל עובר ומכין אותו כדי שיקיימו לענות גופו כדי לקיים נשמתו ועמ"ש הרמב"ם על כופין אותו וכו' עי' תשובה נ"ה ומ"מ ברירא לי דעד שתצא נפשו ר"ל כן זמן שעדיין אפשר לקיימו ודוק היטב דל"ק מידי כנלפענ"ד.

אחר כתבי מצאתי בזוהר בראשית עמוד רצ"א זה שמת בחטאו לפני היותו בן כ"ף הוא מפני שהקב"ה מסלק השגחתו ממנו והמשחית עצמו ממיתו יע"ש] שאינו בן עונשי' בדין שמים די"ל דאין עליו שום עונש רק דק"ל א"כ איך יביא גן י"ג על שגגתו חטאת הלא אינו חייב על זדונו כרת ורציתי לומר דמ"מ התורה חייבתו אחר שהוא בן עונשין כי יש לחלק בין דינא רבה לזוטא או בין עונש עה"ז או עה"ב או בין אדם למקום אם לחבירו אכן במדרש חיי שרה ובפ' קרח הביאם רש"י משמע שאין חילוק.

עד הנה עזרנו ה' וכבר יצאנו לגמרי מגוף השאלה רק שבאנו מענין לענין באותו ענין משום יגדיל והנלפענ"ד כתבנו.

נאם יאיר חיים בכרך.