חותם תכנית/ציור ודוגמאות מספר הראשון יסוד תורה שבעל פה/פרק שני

<< · חותם תכנית · ציור ודוגמאות מספר הראשון יסוד תורה שבעל פה · פרק שני  · >>

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

דוגמא מהלכות המופשטות.א) בריש ב"ק: "תולדה דקרן מאי היא, נגיפה נשיכה רביצה בעיטה וכו'; תולדה דשן מאי היא, נתחככה בכותל להנאתה וכו'; תולדה דרגל מאי היא, הזיקה בגופה דרך הלוכה וכו'." כל הרואה בעיניים פקוחות יראה, כי התולדות שנולדו מהאבות הן על ברכי למוד זו נולדו. וכמו בקרן ותולדותיו הנ"ל, הנה המשפט הכתוב בתורה הוא דאם נגחה בקרן חייב, ואם נשפוט על הקרן כפי תמונתו החיצונית יהיה משפט פרטי, דאין באפשר להוציא ממנו עוד חיובים דאם נגחה בקרן הלא הוי כמשפט הפרטי הכתוב, ואם הזיקה באבר אחר אין לידע חיובו בשו"א, כי איך יש ללמוד חיוב באבר אחד מקרן, דאם נימא דיחס החיוב של קרן דבוק בעצמות תמונת הקרן, אם כן אבר אחר אשר מצד תמונתו החיצונית אין לו שום שיווי ודמיון אל הקרן אין ללמוד ממנו כלל, ובאמת הלא ראינו כי עשו קרן למשפט כלי והכניסו תחתיו עוד פרטים, נגיפה נשיכה וכו'. אמנם הוא מצד יסוד הנ"ל, כי עפ"י שידעו בקבלה נאמנה על פי דרכי המדות, כי יחס של כל דבר הוא המושג הפנימי, על כן הפשיטו מקרן תמונתו החיצונית והעמידוהו על מושגו

הפנימי. ומושגו הפנימי, שיהיה מקום לאמר דהוא גורם החיוב, הוא המושג של כוונתו להזיק. וממילא מבואר מזה, דאם יתלבש המושג הזה באבר אחר גם כן יהיה חייב, דדמי כמו שהיה כתוב "כוונתו להזיק". ובאמת מה דהתורה ציירה המושג של כוונתו להזיק בנושא הקרן, משום דדבר הכתוב בהוה. וכפי שבארתי מזה באורך בספר השישי בכללי הדרשות והלשונות^[1], ועל פי רוב המושג של כוונתו ‫להזיק הוא בקרן. אמנם באמת יש לידע מזה עניין כללי, דמושג כזה חייב, ‬וממילא נגיפה נשיכה דבהם יש גם כן המושג הזה הוו כמו קרן, והוו כמו תולדה היוצאה משתי הקדמות: א) כל כוונתו להזיק חייב; ב) נגיפה נשיכה הוו כוונתו להזיק. ויוצא התולדה דנגיפה נשיכה חייבים כמו קרן. וכן בשן הוי המושג הפנימי "הנאה להזיקו", וברגל "הזיקו מצוי", וגילתה התורה דאלו השלשה מושגים [כוונה, הנאה ומצוי] גורמים החיוב. ומצד שכפי ההרגל יתעצמו המושגים האלה באלו השלשה אברים, על כן כתבה התורה החיוב על נושאי המושגים; אבל באמת יש ליד‬ע מזה דאלו השלשה מושגים גורמים חיוב, וזהו מה שאמרו שם "שלשה אבות נאמרו בשור" עיש"ה, והגם אשר לסוף מרבינן לחיוב כל דבר שממונך ושמירתן עליך, ואין נותנין עוד עילוי לאלה המושגים, הוא משום דבאמת ילפינן דהתורה לא הקפידה על עילוי של המושגים האלה, כי הסתפקה לחייבו רק משום ממונך. ובאמת גם זה גופא מה שמרבינן אחר כך גם ממונך, הוא גם כן תוצאות הכלל הזה. כי כמו שיש להוציא המושג מכל נושא בכדי לעשותו כלל, כן יש להשוות נושאים שונים להכניסם רק תחת מושג אחד שמתאחדים בו כולם. כי המושג הזה המאחדם נגד המושגים הפרטים המיוחדים לכל נושא ונושא. הוי ממש כערך הפרט נגד הכלל, וע"כ אם כי המושג של כוונתו להזיק נגד עצם הקרן, ומושגי הנאה להזיקו והיזקו מצוי נגד עצם השן והרגל [וכן בכל האבות] מתערכים בערך כללים נגד פרטים, בכ"ז אם נוציא עוד מכולם מושג חיוב כזה, שמתאחד בכולם, אז יחשבו המושגים האלה [של כוונה, הנאה ומצוי] נגד המושג כערך פרטים נגד כלל; ומושג ההתאחדות הוא ממונך ושמירתן עליך, וממילא יכללו כל הנושאים גם אלו שנחסר להם אחד משלשה מושגים הנ"ל. וזהו אמיתת יסוד הלמוד של כל הצד השווה דאיתא בש"ס, וכמו שבארתי היטב בספרי "הכתב והמכתב" בחלק קנה המידות^[2].

1. בספר הנ"ל דיברתי הרבה מגדרי הכלל הזה של "דבר הכתוב בהווה" והראיתי דבכמה מדרשותיה ז"ל היו להם הכלל הזה לאבן פנה, ובררתי כי עומק העניין של יסוד הזה כולל בקרבו כמה וכמה חלוקות. ובביאור הכלל הזה נתבאר שם גם המושגים של הכללים האלה, "דיברה התורה כלשון בני אדם". (ברכות ל"א ע"ב) וכל מקום "דרשינן טעמא דקרא" (קידושין ס"ח ע"ב) ובכל מקום "בעינן קרא כדכתיב" (סנהדרין מ"ה ע"ב). כי כפי שביארתי שם מסתבכים כל אלה עם הכלל הזה, וניתארכו פארותיו ודליותיו עד כי ביררתי בע"ה כי כל הדרש של "אם אינו עניין" נשען גם כן על כלל זה, אחר שנתבאר שם דבכל "אם אינו עניין", יש באמת שייכות והצטרפות להעניין ההוא שם מה שמצד זה היה איזה הכרח שיבוא ביאור העניין ההוא דווקא במקום זה והוא אחד מהעניינים הנחוצים מאד לידע להמעיין כי בלעדי זה יהיה תמיד לפלא הדרש של "אם אינו עניין" ויש בכל מקום שיבואר לימוד הזה רק על פי העלל הזה של דבר הכתוב בהווה אשר כפי עומק מושגו כולל גם חלוקה זו, וכמו שביארתי שם בע"ה. ובספר "הכתב והמכתב" בביאור של הלכה למשה מסיני נתבאר גם כן כלל זה אחרי שדיברתי בענייני הלכה למשה מסיני של טריפות, והבאתי דברי הרמב"ם (בפ"ה מה"ט ה"א) שכתב שם לא נאמר טריפה אלא שדיבר הכתוב בהווה, ביארתי גם כן בזה הרבה כי באמת הוא כלל נכבד אשר לא נתעוררו עוד לבארו כראוי לערך גודל התועלת של ביאורו.
2. בספר הנ"ל ביארתי עפ"י יסוד זה כל הלמוד של הצד השווה אשר יש להתבונן בו הרבה, דעיקר יסוד כוונת הלימוד הוא דיש להחליט דרק הפרט המאחד שני הנושאים גורם העניין [חיוב, איסור וטומאה וכדומה], ולא הפרטים השונים שיש בכל אחד ואחד מהנושאים, נוסף על הפרט המאחדם. ולכאורה הוא תמוה מאוד ואין מובן כלל בשכל, הלא על כל פרט ופרט יש סברא לומר דרק הך פרט גורם, אם היה נכתב רק הנושא של הך פרט או רק הנושא השני, א"כ גם עתה דנכתבו שניהם, נימא ג"כ דבזה הנושא גורם הך פרט ובזה הנושא גורם הך פרט. וביותר קשה הלא מצינו בכ"מ, דבאמת דחו לימוד של הצד השווה, מצד דיש בהן צד חמור, עיין פסחים (ע"ז ע"א) וכתובות (ל"ב ע"א) וסוטה (כ"ט ע"ב) ומכות (ד' ע"ב), והיינו מצד די"ל דחומרות השונת גורמות בכל אחד ואחד חומרתו הפרטית הנוספת על החומרא הכללית המאחדתם. א"כ קשה דלפי"ז ימוטו בכל מקום מוסדות של הלמוד הזה, כי הרי בכ"מ יש בהן פרטים שונים וכנ"ל. וכבר נתקשו בזה רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל עיי"ש בתוספות ובד' הראשונים ובספרי הכללים מדרכי כתלמוד, ומי שיעיין היטב בדבריהם ימצא שנאמרו בזה כמה וכמה תירוצים וכולם דחוקים מאד עד שאינם מתיישבים על הלב. אמנם עפ"י הכלל הנ"ל ביארתי היטב, הן עצם הלימוד והן מה שבמקומות הנ"ל נמצאו מי שסוברים דיש לפרוך משום הפרטים השונים. דיסוד הלמוד של מה הצד הוא נוסד על הכלל הנ"ל, והוא כמו הכלל הידוע בהיגיון דכל עוד שיש לקשר שני עניינים תחת סבה אחת אין לתלותם בסיבות שונות, והוא ג"כ תוצאות הכלל הנ"ל שיש לעשות מן הפרטים כללים, דיחס של ריבוי הסיבות נגד סיבה אחת הוי כיחס הפרטים נגד הכללים, וע"כ ממילא נוסד מזה גם יסוד זה "לחפש תמיד סיבה אחת ולא לתלות בריבוי הסיבות", והכלל הזה הוא כלל יקר למאוד, ובלעדי זה לא היה יוצא שום לימוד, וברור של ההקדמות אשר