חותם הארבעה/פרק 2
| ארתור קונן דויל | |
| חותם הארבעה | |
|---|---|
| פרק 2: תיאור המקרה | |
| פרק 3← | |
מיס מורסטן נכנסה לחדר בצעד איתן, שליווה למראה. היא היתה גברת צעירה בלונדינית, קטנה, עדינה, עטויה היטב בכפפות, ולבושה בטעם המושלם ביותר. עם זאת, היתה בלבוש שלה מידה של פשטות ורגילות, שרמזה לאמצעים כספיים מוגבלים. השמלה היתה בצבע בז' אפור כהה, ללא קישוטי מלמלה, והיא חבשה טורבן קטן באותו גוון עמום, שהואר רק ברמז לנוצה לבנה בצד. לא כל תווי פניה ניחנו באותה מידה של יופי ועורה לא בלט ביופיו, אבל הבעתה היתה מתוקה וחביבה, ועיניה הכחולות הגדולות היו מלאות סימפטיה והבעה במידה יוצאת דופן. בהיכרותי עם נשים המשתרעת על פני אומות רבות ושלוש יבשות נפרדות, מעולם לא הבטתי בפנים שהבטיחו טבע עדין ורגיש באופן ברור יותר. לא יכולתי שלא להבחין בכך שכאשר היא התיישבה על הכסא ששרלוק הולמס הציב בשבילה, שפתה רעדה, ידה רטטה, והיא הראתה כל סימן של סערת נפש עזה.
"באתי אליך, מר הולמס," אמרה, "מפני שפעם אפשרת למעסיקה שלי, גברת ססיל פורסטר, לפתור סיבוך ביתי קטן. היא התרשמה מאוד מטוב-הלב והמיומנות שלך".
"גברת ססיל פורסטר," חזר ואמר בקול מהורהר. "אני מאמין שהייתי לה מעט לעזר. אבל המקרה, כפי שאני זוכר אותו, היה פשוט מאד."
"היא לא חשבה כך. אבל לפחות אינך יכול להגיד אותו דבר על המקרה שלי. אני מתקשה לדמיין משהו מוזר יותר, יותר בלתי-ניתן כלל להסבר, מהמצב שבו אני מוצאת את עצמי."
הולמס שיפשף את ידיו, ועיניו נצצו. הוא רכן קדימה בכסאו, בהבעה של ריכוז יוצא דופן על תווי פניו החדים, דמויי-הנץ.
"תארי את המקרה שלך," אמר בנימה עסקית, מהירה.
חשתי שמקומי שם היה מביך.
"אני בטוח שתסלחו לי," אמרתי, בקומי מכסאי.
להפתעתי, העלמה הצעירה הרימה את ידה עטויית-הכפפה כדי לעצור אותי.
"אם ידידך," היא אמרה, "יואיל בטובו להשאר כאן, הוא עשוי לעשות עבורי שירות שאין ערוך לו."
שבתי וצנחתי בכסאי.
"בקיצור," היא המשיכה, "אלו הן העובדות. אבי היה קצין בגדוד הודי, ששלח אותי הביתה כאשר הייתי עדיין ילדה. אמי מתה, ולא היה לי קרוב משפחה באנגליה. בכל זאת, נמצא לי מקום בפנימיה נוחה באדינבורו, ושם נשארתי עד גיל שבע-עשרה. בשנת 1878 אבי, שהיה הסרן הבכיר בגדוד שלו, השיג חופשה רפואית של שנים עשר חודשים וחזר הביתה. הוא שלח לי מברק מלונדון, שהודיע שהגיע בשלום והורה לי לרדת אליו מיד, בציינו את מלון לנגהאם ככתובתו. ההודעה שלו, כזכור לי, היתה מלאת טוב-לב ואהבה. כשהגעתי ללונדון נסעתי ללנגהאם, ושם נאמר לי שקפטן מורסטן אכן מתאכסן שם, אך הוא יצא בלילה הקודם ועדיין לא חזר. חיכיתי כל היום בלי לקבל ידיעות עליו. באותו לילה, על פי עצת מנהל המלון, פניתי למשטרה, ולמחרת בבוקר פירסמנו בכל העיתונים. חקירותינו לא הובילו לשום תוצאה; ומאותו יום ועד היום הזה לא נודע דבר על אבי האומלל. הוא חזר הביתה בלב מלא תקווה למצוא קצת שלווה, קצת רווחה, ובמקום זאת -"
היא הניחה את ידה על צווארה, ויפחה חנוקה קטעה את המשפט.
"התאריך?" שאל הולמס, פותח את פנקסו.
"הוא נעלם בשלושה בדצמבר 1878 - לפני כמעט עשר שנים".
"המטען שלו?"
"נשאר בבית המלון. לא היה בו דבר שיכול להציע רמז - כמה בגדים, ספרים, ומספר לא מבוטל של חפצים לא שכיחים מאיי אנדמן. הוא היה אחד הקצינים הממונים על משמר הכלואים שם".
"האם היו לו חברים בעיר?"
"רק אחד שאנחנו יודעים עליו - מייג'ור שולטו, מהגדוד שלו, גדוד הרגלים השלושים וארבעה מבומביי. המייג'ור פרש קצת לפני כן והתגורר בנורווד העילית. פנינו אליו, כמובן, אבל הוא אפילו לא ידע שחברו לנשק באנגליה."
"מקרה יחיד במינו," העיר הולמס.
"עוד לא תיארתי לך את החלק המיוחד ביותר. לפני כשש שנים - ליתר דיוק, ביום הארבעה במאי 1882 - פרסומת הופיעה ב"טיימס" וביקשה את כתובתה של מיס מרי מורסטן, וציינה כי יהיה לה למועיל למסור את הפרטים. לא צויין שום שם או כתובת. אני בדיוק נכנסתי אז למשפחתה של גברת ססיל פורסטר בתפקיד האומנת. על פי עצתה פירסמתי את כתובתי בטור הפרסומות. בו ביום הגיעה בדואר קופסת קרטון קטנה שמוענה אלי, ובה מצאתי פנינה גדולה מאד ומבריקה. לא צורפה אליה אף מילה כתובה. מאז בכל שנה באותו יום מופיעה תמיד קופסה דומה, המכילה פנינה דומה, ללא כל רמז לשולח. מומחה קבע כי הפנינים הן מסוג נדיר ובעל ערך ניכר. אתה יכול לראות בעצמך שהן יפות מאד."
היא פתחה קופסה שטוחה תוך כדי דיבורה והראתה לי שש מן המשובחות בפנינים שראיתי מימי.
"התיאור שלך מעניין ביותר," אמר שרלוק הולמס. "האם קרה לך דבר מה נוסף?"
"כן, ביום זה ממש. לכן באתי אליך. הבוקר קיבלתי את המכתב הזה, שאותו אולי תקרא בעצמך."
"תודה," אמר הולמס. "גם המעטפה, בבקשה. חותמת דואר, לונדון, דרום מערב, תאריך, 7 ביולי. טביעת אגודל של אדם על פינה - כנראה דוור. נייר באיכות הגבוהה ביותר. מעטפות בשישה פני לחפיסה. אדם בררן בצרכי הכתיבה שלו. אין כתובת. 'היי ליד העמוד השלישי משמאל מחוץ לתיאטרון ליסיאום עד לשעה שבע הערב. אם אינך מרגישה בטוחה הביאי איתך שני חברים. את אשה שנעשה לה עוול, ותזכי לצדק. אל תביאי את המשטרה. אם תביאי אותם, הכל יהיה לשווא. חברך הבלתי-ידוע.' ובכן, זוהי באמת תעלומה קטנה ונאה! מה בכוונתך לעשות, מיס מורסטן?"
"זה בדיוק מה שאני רוצה לשאול אותך."
"אז ללא ספק נלך - את ואני - וגם, כן, דוקטור ווטסון הוא בדיוק האדם המתאים. מי שכתב אלייך דיבר על שני חברים. הוא ואני כבר עבדנו יחד בעבר."
"אבל האם הוא יבוא?" היא שאלה, בנימה מתחננת בקולה ובהבעתה.
"אהיה גאה ומאושר," אמרתי בלהט, "אם אוכל להיות לעזר כלשהו".
"שניכם חביבים מאד," ענתה. "אני חיה חיים מבודדים ואין לי חברים שאני יכולה לפנות אליהם. אם אהיה כאן בשש יהיה די בכך, אני משערת?"
"אסור לך להגיע מאוחר יותר," אמר הולמס. "אבל יש עוד נקודה אחת. האם כתב היד הזה זהה לזה של הכתובות בקופסאות הפנינים?"
"יש לי אותן כאן," ענתה והוציאה חצי תריסר פיסות נייר.
"את, ללא ספק, לקוחה לדוגמה. יש לך אינטואיציה נכונה. עכשיו נראה." הוא פרש את הניירות על השולחן, והעביר מבטים מדלגים מצד אחד למשנהו. "הם מנסים להסוות את עצמם, פרט למכתב," אמר לאחר זמן קצר; "אבל לא יכול להיות שום ספק לגבי המחבר. ראו איך ה-e היוונית, בלתי ניתנת לדיכוי, פורצת החוצה, וראו את הסלסול של ה-s הסופית. אותו אדם כתב אותם, ללא ספק. לא הייתי רוצה להציע תקוות שווא, מיס מורסטן , אבל האם יש דמיון בין הכתב הזה לבין זה של אבא שלך? "
"דבר לא היה יכול להיות שונה יותר".
"ציפיתי לשמוע אותך אומרת זאת. אנו ננצפה לראותך, אם כן, בשש. אנא, הרשי לי לשמור את הניירות. אני עשוי לבחון את העניין עד אז. כעת רק שלוש וחצי. או רבואר, אם כן."
"או רבואר," אמרה האורחת שלנו; ובמבט מלא אור, חביב, מאחד מאתנו אל משנהו, היא שבה והצמידה את קופסת הפנינים אל חזה ומיהרה משם.
בעומדי ליד החלון, צפיתי בה פוסעת במהירות לאורך הרחוב, עד שהטורבן האפור והנוצה הלבנה היו רק נקודה בקהל הקודר.
"איזו אשה שובת-לב עד מאד!" קראתי, פונה אל שותפי.
הוא הדליק שוב את המקטרת שלו ונשען לאחור בעפעפיים שמוטים. "האמנם?" אמר ברפיון; "לא שמתי לב."
"אתה באמת אוטומט - מכונת חישוב," קראתי. "לעתים יש בך משהו ממש לא אנושי".
הוא חייך בעדינות.
"דבר בעל חשיבות ראשונה במעלה," אמר, "הוא לא לאפשר לתכונות אישיות להשפיע על שיפוטך. לקוח הוא עבורי רק יחידה אחת, משתנה אחד בבעיה. ההשפעות הרגשיות עומדות בניגוד לחשיבה צלולה. אני יכול לומר לך שהאישה שובת-הלב ביותר שאי-פעם הכרתי נתלתה בגלל הרעלת שלושה ילדים קטנים למען דמי הביטוח שלהם, והאיש הדוחה ביותר בין מַכָּרַי הוא פילנתרופ שהוציא כמעט רבע מיליון על העניים בלונדון."
"ובכל זאת, במקרה זה -"
"לעולם איני חורג מן הכלל. יוצא מן הכלל שולל את הכלל. האם הזדמן לך אי פעם ללמוד כיצד לזהות אופי בכתב יד? מה היית אומר על השרבוט של איש זה?"
"זה כתב קריא ויציב", עניתי. "אדם בעל הרגלים של איש עסקים ומידה מסויימת של כוח אופי".
הולמס נד בראשו.
"ראה את האותיות הארוכות שלו," אמר. "הן בקושי מתרוממות מעל הָעֵדֶר של השאר. ה-d הזו יכלה להיות a, וה-l הזו להיות e. אנשים בעלי אופי תמיד מבדילים בין האותיות הארוכות שלהם לבין השאר, ואין זה משנה עד כמה כתב ידם בלתי-קריא. יש היסוס ב-k שלו והערכה העצמית באותיות הרֵישיות שלו. אני יוצא עכשיו. יש לי כמה דברים לבדוק. הרשה לי להמליץ על הספר הזה - אחד הראויים-לציון ביותר שנכתבו אי פעם. זה "מות הקדושים של האדם" מאת וינווד ריד. אהיה כאן בחזרה בעוד שעה."
ישבתי בחלון עם הכרך בידי, אך מחשבותי היו רחוקות מהספקולציות הנועזות של הסופר. הרהורי חפזו אל האורחת שלנו - חיוכיה, צלילי קולה העמוקים והעשירים, המסתורין המוזר שהיה תלוי מעל חייה. אם היא היתה בת שבע-עשרה בזמן היעלמותו של אביה, היא צריכה להיות בת עשרים ושבע - גיל מתוק, כשהנעורים כבר איבדו את המודעות העצמית שלהם והפכו מפוכחים מעט מתוך נסיון-החיים. כך ישבתי והרהרתי, עד שמחשבות כה מסוכנות עלו בראשי עד שמיהרתי אל שולחן הכתיבה שלי וצללתי בלהט אל המסה האחרונה על הפתולוגיה. מי אני, רופא צבאי עם רגל חלשה וחשבון בנקאי חלש עוד יותר, שאעז לחשוב על דברים כאלה? היא היתה יחידה אחת, גורם בבעיה - דבר לא יותר. אם עתידי היה שחור, מוטב היה ללא ספק להתייצב מולו כגבר מאשר לנסות ולהאיר אותו בחזיונות שווא עלובים של הדמיון.