חולין צב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאין כותבין כתובה לזכרים ואחת שאין שוקלין בשר המת במקולין ואחת שמכבדין את התורה:
ואינו נוהג בעוף:
והא קא חזינן דאית ליה אית ליה ולא עגיל בעי רבי ירמיה אית ליה לעוף ועגיל אית ליה לבהמה ולא עגיל מאי בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן תיקו:
ונוהג בשליל:
אמר שמואל וחלבו מותר לדברי הכל חלבו דמאי אילימא דשליל והא מיפלג פליגי ביה דתניא נוהג בשליל וחלבו אסור דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו ואלא חלבו דגיד הא מיפלג פליגי בה דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי ר"מ רבי יהודה אומר גוממו עם השופי לעולם חלבו דגיד ומודה שמואל דלר"מ מדרבנן אסור דתניא ושמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור מאי לאו ר"מ היא דאמר מותר מן התורה ואסור מדרבנן ממאי דילמא רבי יהודה היא אבל לרבי מאיר מדאורייתא נמי אסיר לא ס"ד דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא ושמנו מותר מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר"מ וקאמר שמנו מותר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו אמר אביי כוותיה דעולא מסתברא דאמר רב ששת אמר רב אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין הכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות גופא אמר רב ששת אמר רב אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן שבכוליא אסורין ואין חייבין עליהן לובן כוליא רבי ורבי חייא חד אסר וחד שרי רבה ממרטט ליה ר' יוחנן ממרטט ליה רבי אסי גאים ליה אמר אביי כוותיה דרבי אסי מסתברא דאמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל
רש"י
[עריכה]שאין כותבין כתובה לזכרים - דאע"פ שחשודין למשכב זכור ומייחדין להם זכר לתשמישן אין נוהגין קלות ראש במצוה זו כל כך שיכתבו להם כתובה:
בשר המת - של אדם:
במקולין - באיטליז שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך ואני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה:
דאית ליה - כף בשר סביבות הקולית העליונה:
ולא עגיל - הבשר סביבות העצם ואינו דומה לכף כל בשר גבוה ועגול קרי כף כדאמרינן בנדה (דף מז.) עד שתתמעך הכף גבי סימני בגרות:
אמר שמואל וחלבו מותר - דקתני מתני' דברי הכל היא:
נוהג בשליל - וחלבו של שליל אסור:
בבן תשעה חי - שחי ועמד לפנינו משנשחטה ונקרעה אמו:
לשיטתו - דאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.) טעון שחיטה וכיון דלא משתרי בשחיטת אמו לאו שליל הוא דליקרי ביה כל בבהמה תאכלו (ויקרא יא) ואפי' חלבו וגידו אלא חלבו דגיד של כל בהמה קאמר מתני' ומוקי ליה שמואל כדברי הכל:
מעיקרו - מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר:
גוממו עם השופי - החלב הגבוה ונראה על השופי גוממו ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד אבל עיקרו ושרשו של שומן ושל גיד מותרין:
עם השופי - בשוה לשופי יחתכנו:
לעולם חלבו דגיד - קאמר שמואל דברי הכל מותר:
ומודה שמואל - דאע"ג דמן התורה מותר קאסר ליה ר' מאיר מדרבנן:
מאי לאו רבי מאיר היא - מדקתני נהגו בו איסור דאילו לרבי יהודה אפי' מנהגא ליכא וקאמר ר"מ דמותר מדאורייתא כשמואל:
חטיטה - לר' מאיר הוא דשמעינן ליה לעיל:
קנוקנות - גידין דקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי והן הן האסורין לפי שהן רכין ונותנין טעם אבל גיד עצמו שהוא בראש השופי קשה הוא ועץ בעלמא הוא:
עולא אמר - אע"פ שעץ הוא התורה חייבה עליו:
חוטים שבחלב - כגון חוטי הכסלים וגם בחלב שעל הקרב יש חוטים דקין:
אסורין - מדרבנן:
ואין חייבין עליהם - כרת:
לובן כוליא - שבתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא:
ממרטט ליה - משרש אחריו:
גאים ליה - החפוי אבל בכוליא אכל:
תוספות
[עריכה]אילימא חלבו דשליל. וא"ת ומאי שנא דבגיד דשליל פליגי ובחלבו דשליל מודו וי"ל משום דלא מקרי חלב כיון דאינו בעמוד והקרב כדאמר בפ' בהמה המקשה (לעיל דף עה.) מה חלב ושתי הכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל:
ואמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא כו'. הוצרך לאתויי דרבי אלעזר דאי לאו דרבי אלעזר הוה אמינא חלבו דקתני בברייתא היינו חלבו דגיד דעלמא ולא חלבו דשליל לכך מייתי דר' אלעזר דהלכו לשיטתם משמע דאכולה מילתא קאמר בגיד ובחלב דבתרוייהו דפליגי בהו הלכו לשיטתם ועוד דאי אגיד לחודיה קאי אמתני' הוה ליה לרבי אלעזר למימר מילתיה אע"ג דלא הוזכר במתניתין רבי מאיר מכל מקום שמעינן ר"מ מר' יהודה אלא להכי אמרה אברייתא דאכל מילתא דפליגי קאי דבחלב נמי הלכו לשיטתם:
גוממו עם השופי. פי' הקונט' חלב הגבוה וגיד הנראה על השופי גוממו ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד אבל עיקרו ושרשיו של שומן ושל גיד מותרין ולפי זה לא פליגי בחלבו דבין לרבי מאיר ולר' יהודה כל מקום שהגיד אסור חלבו נמי אסור וכל שכן דפריך טפי שפיר לשמואל דאמר חלבו מותר לדברי הכל דהכא אפילו רבי יהודה דמיקל קאסר חלבו אבל הלשון קשה דקאמר אלא חלבו דגיד והא מיפלג פליגי משמע דלרבי יהודה אפילו במקום שהגיד אסור חלבו שרי כמו שאמר שמואל אלא דרבי מאיר פליג ולכך נראה דגוממו אגיד לחודיה קאי ולא אחלבו [ולמאי] דבעי לאוקומי ברייתא דנהגו בו איסור כר' יהודה מה שלא א"ר יהודה גוממו אלא אגיד משום דחלבו תלוי במנהגא היכא דאחמור אחמור כדאמר (נדה דף סו.) גבי חומרא דרבי זירא דשבעה נקיים [אי] נמי נאמר דגוממו דרבי יהודה נמי קאי אחלב למאי דבעי למימר דהך ברייתא כרבי יהודה אבל לר"מ סלקא דעתך דאסור מדאורייתא מדמחמיר לחטטו ולשרש אחריו דקאמר חותך שמנו מעיקרו ולבסוף מסיק ברייתא כר"מ ומ"מ לא אסיר מדאורייתא לר"מ אלא דישראל קדושים הם אבל לרבי יהודה שרי לגמרי והא דתנן נאמנים עליו ועל החלב היינו בסתם חלב ולא בחלבו של גיד דכיון דלרבי יהודה שרי לגמרי לא שייך ביה נאמנות ולקמן (דף צג:) אפרש בע"ה:
עולא לא אמר עץ הוא והתורה כו'. פלוגתא דיש בגידים בנ"ט ופלוגתא דר"מ ורבי יהודה דפליגי בחטיטה לא הוי כפלוגתא דרב ועולא אלא קסבר רב דהא דפליגי תנאי ביש בגידין בנותן טעם בקנוקנות הוא דפליגי אבל גיד לכ"ע עץ הוא ורב ודאי סבר כמאן דאמר דיש בהן בנ"ט דלמ"ד אין בגידין בנ"ט מה לי גיד ומה לי קנוקנות וכן פלוגתא דר"מ ורבי יהודה דפליגי בחטיטה וההוא תנא דפליג ארבי יהודה ואית ליה דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כל זה יעמיד רב בקנוקנות ועולא סבר דכל הנך פלוגתא בגיד עצמו ולא בקנוקנות דקנוקנות שרו לכולי עלמא דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ועולא ודאי סבר כמ"ד אין בגידין בנ"ט מדקאמר עץ הוא:
כוותיה דעולא מסתברא. בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישלח דאע"ג דקאמר מסתברא כעולא אסרינן קנוקנות מדרבנן משמע דלעולא אפילו מדרבנן שרי:
אמר אביי כוותיה דרבי אסי מסתברא. משמע דהכי הלכתא דלובן כוליא שרי ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכוליא ובקונטרס נמי כתב דהמיקל לא הפסיד ובשאלתות נמי בפרשת וישלח הביאו דברי המתיר ולא דברי האוסר וגרס רבה מחטט ליה ולא גרסינן רבא דא"כ היה הלכה כרבא לגבי אביי ובכל הספרים כתיב רבה ומיהו כתב בקונטרס . דבלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש אחריו כיון דלא אתמר הלכתא כאביי והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד ובחלב שהבשר חופה אותו משמע מתוך פירוש הקונטרס שפשוט לו שהוא מותר אף על גב שבלובן כוליא לא פסק בהדיא שיהא מותר ושמא סובר דכולהו אית להו דשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר וצריך ליתן טעם דמ"ש זה מזה דאי דרשינן שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי אמר רחמנא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות ואף על גב דחוטין שבחלב אסורים מדרבנן יש לגזור בהו טפי בחוטי חלב אטו חלב מבלובן כוליא ויש לסתור מכאן דברי ר"א ממי"ץ שהיה אומר דשומן שעל יותרת הכבד אסור אף לאחר שיטול הקרום מעליו מדתניא בתורת כהנים כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה וגו' אין לי אלא חלב תמימים שהם כשרים ליקרב חלב בעלי מומין מנין תלמוד לומר מן הבהמה חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל אוכל חלב אם כן למה נאמר אשר יקריבו ממנה
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
שאין כותבין כתובה לזכרים. כלומר כשעושין משכב זכור אין כותבין להן כתובה:
ואחד שאין שוקלין בשר המת במקולין. כלומר במשקל כלומר דמוכרין בשר המת בצנעא אבל לא בפרהסיא בשוק:
מפני שאין לו כף. כלומר שאין ירך שלו עגול ככף בהמה:
והלך ר' מאיר לשיטתו. כלומר ר"מ דסבירא ליה דחלבו אסור הלך לשיטתו דהוא אמר טעון שחיטה כבהמה מעלייתא:
ר' יהודה אומר גוממו עם השופי. כלומר אין צריך לחטט אחריו אלא חותכו עם השופי למעלה:
לעולם חלבו דגיד. כלומר דמותר ואע"ג דאמר שמואל לדברי הכל דמותר מודי שמואל דלר' מאיר אסור מדרבנן אבל מדאורייתא מותר:
מאי לאו ר"מ היא. כלומר מה דאמרי' דשומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור ר"מ היא:
לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו. כלומר גידין דקין שמתפרשין מן הגיד אילך ואילך שהן בני אכילה אבל הגיד עצמו שהוא חשוב כעץ לא חייבה התורה:
אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין. כלומר דחלב לחוד וחוטין לחוד ה"נ גיד לחוד וקנוקנות לחוד ומה דכתב רחמנא לא יאכלו בני ישראל וגו' אמר רחמנא דאפי' אוכל הגיד דחשוב כעץ חייב וכ"ש קנוקנות:
ולא נימא קנוקנות ולא גיד אלא [גיד] וקנוקנות:
ממרטט ליה. כלומר מחטט אחריו וחותכו יפה:
רב אסי גאים ליה. כלומר חותכו מלמעלה ואין מחטט אחריו. בהמה בחייה פרוקי מיפרקא. כלומר כשהיא הולכת נמשכין מתניה אילך ואילך ולא חשיב תרבא תחת הבשר שאין עומדין המתנים במקומן:
הא דבעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. איכא דק"ל מהא דתנו רבנן בתפלין אטר מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן וניחא ליה התם שאני דאמר רחמנא ידכה יד כהה וגזירת הכתוב הוא.
ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיניה מפני שעל מעשה נאסרה מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו יש להם כף ועגול.
ומן הטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפתים לענין חליצה דגמרי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואם יבם אטר י"א חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן כתפלין וי"א תפלין שאני משום דכתיב בה ידכה אבל בעלמא ספקא הוי אי יש לו ימין ואינו חולץ כלל מיבעיא דר' ירמיה דמספקא ליה וא"כ יחלוץ בשתיהן.
ואעפי"כ יש לחוש מדאמרינן במס' בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י ז"ל משום דבעי ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי לענין חליצה גמרינן רגל רגל ממצורע כדאמרינן בזבחים יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין.
ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כדאמרי' בשולט בב' ידיו דפליגי התם מ"ס בריותא הוא וכשר ומ"ס חלישותא הוא אבל באטר דכ"ע חלישותא הוא ופסול משום מום וזו אינה תורה דא"כ ליתני במתני' גבי אלו מומין כדתני שולט בב' ידיו אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הלכך גבי חליצה נמי לא חליץ. (כשר) [כך שמעתי] וצ"ע. בעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. איכא דק"ל מהא דתנו רבנן בתפלין אטר מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן וניחא ליה התם שאני דאמר רחמנא ידכה יד כהה וגזירת הכתוב הוא.
ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיניה מפני שעל מעשה נאסרה מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו יש להם כף ועגול.
ומן הטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפתים לענין חליצה דגמרי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואם יבם אטר י"א חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן כתפלין וי"א תפלין שאני משום דכתיב בה ידכה אבל בעלמא ספקא הוי אי יש לו ימין ואינו חולץ כלל מיבעיא דר' ירמיה דמספקא ליה וא"כ יחלוץ בשתיהן.
ואעפי"כ יש לחוש מדאמרינן במס' בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י ז"ל משום דבעי ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי לענין חליצה גמרינן רגל רגל ממצורע כדאמרינן בזבחים יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין.
ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כדאמרי' בשולט בב' ידיו דפליגי התם מ"ס בריותא הוא וכשר ומ"ס חלישותא הוא אבל באטר דכ"ע חלישותא הוא ופסול משום מום וזו אינה תורה דא"כ ליתני במתני' גבי אלו מומין כדתני שולט בב' ידיו אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הלכך גבי חליצה נמי לא חליץ. (כשר) [כך שמעתי] וצ"ע.
אילימא חלבו דשליל והא מפלג פליגי דתניא וכו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא. איכא למידק ל"ל לאתויי הא דאר"א אר"א ממתני' גופה קשיא וא"ל אי ממתני' הו"א הכי קתני ונוהג אסור גיד בשליל וחלבו של גיד בילוד אסור ור' יהודה מתיר ובהא פליגי מ"ס איסור גיד אוירא גריס שכ"ז שהוא במעי אמו כבשר הוא ואינו נק' גיד אבל בחלב ודאי הכל מודים שהוא מותר דמיעטיה רחמנא מחלב ושתי כליות האמורים באשם אבל דר' אושעיא קשיא דאמר שהלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו דליכא למימר דר' אושעיא אגיד בלחוד קאי שהוא לפרש ברייתא זו בא וטעמא דכולה פלוגתא פריש ולא אגיד קאי מדלא אמרה אמתני' שנחלקו בשליל ועוד דקים להו בגמרא דר' אושעיא אכולה מתני' אמרה.
א"נ י"ל דאי לאו דר' אושעיא הו"א ברייתא הכי קתני גיד נוהג בכל שליל וחלבו אסור בבן ט' כדברי ר"מ ור"י סבר אינו נוהג בשום שליל וחלבו מותר לעולם ומאי דלא פריש בברייתא פריש במתני' דחלבו של בן ח' מותר לדברי הכל השתא דא"ר אושעיא דבגיד נמי דוקא בבן ט' נמי פליגי ומתני' בבן ט' נמי הא קשיא ומדמקשי' מהא דא"ר אושעי' ולא דחינן נמי דשמואל פליגא שמעינן מינה שהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה ובר"פ בהמה המקשה שם נמי אמרי' לר"י איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והא בבן ט' שמוליד והיינו כר' אלעזר א"ר אושעיא.
והא דא"ר יוחנן שם בפ' בהמה המקשה חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי בשלא שחט את אמו כדאיתמר בגמ' כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי אבל שחטה מותר שריבה אותו הכתוב מכל בבהמה תאכלו שהרי גיד ודאי חדשים גרמו ליה איסורו שאם הושיט ידו למעי בהמה בחייה ותלש ממנה גיד ואכלו אסור ולוקין עליו ואלו שחטה גיד שליל שבה מותר משום דכתיב בבהמה כדאמרינן לק' בהדיא ה"א בטהורה דרחמנא אמר בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו, אבל בטמאה נוהג.
והיינו דאמרי' התם לר' יוחנן כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי אתי אלמא אין איסור חלב עד שיצא לאויר העוצם מפני שאינו נוהג בשליל ואפי' בבן ט' ואע"פ שא"ר יוחנן חדשים גרמי כיון שאם שחט את אמו אינו חל עליו דלאו למתלש מניה ומיכל בלא שחיטת אמו קאי.
וכן הדין נמי באברים שאם הושיט ידו למעי בהמה ותלש מן העובר אבר ואכלו חייב משום אמ"ה כדמוכח בפ' בהמה המקשה ואפ"ה לא אמרי' דחייל איסור אבר אלא עם יציאת רובא דמההיא שעתא קיימא לאברים אבל במעי אמו כיון שאם שחטה איברי עובר שבה מותרין ליכא עלה איסור אמ"ה.
והא דאמרי' בריש פרקין (צט, ב) וקסבר נוהג בשליל וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים דאיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי אתו לא אתיא כר' אושעיא דלדידיה איסור קדשים משעת יצירה ואיסור גיד אינו חל עד ששלמו לו חדשיו.
ובדין דהו"ל למפרך עלה איני והא"ר אושעיא אלא דמתניתן עדיפא ליה לאקשויי תדע מדמקשינן והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסיקי' ולא מוקים סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה אלמא כל שאלו נשחטה מותר בשליל שבה לא חיל איסורי' עם יצירת לידתו כדפי'.
ומיהו הא דא"ר אושעיא הלכה פסוקה היא וקי"ל כר' יהודה בשליל דשחי' אמו מטהרתו אפי' בן ט' חי וממילא חלבו וגידו מותרין שהלך ר' יהודה לשיטתו וזהו דעת רבינו הגדול רש"י ז"ל ודעת הראשונים כגון בעל הלכות ז"ל ותו לא מידי.
הא דתניאג"ה מחטט אחריו בכל מקום שהוא. פי' ס"ל להני רבנן כמ"ד אין בגידין בנ"ט דהכי איפסיק' הלכתא לק' ומשו"ה פליגי כיון שאין בעיקר הגידין בנ"ט ודאי לא אסרה תורה עץ אלא קנוקנות שבו נאסרו שיש בהן שמנונית וטעם כבשר ועולא סבר עץ הוא והתורה חייבה עליו.
והא דאמרינן (צט, ב) מתני' דלא כהאי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנ"ט (אלא) [ולא] אוקימנא משום קנוקנות שבו י"ל דאליבא דעולא איתמר דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות דקנוקנות מותרין דהא אמר אביי כוותי' דעולא מסתברא ומיהו חזינא לרב אחא משבחא דאמר אע"ג דמסתברא כוותיה דעולא מדרבנן מיסר אסרי ולפי דבריו הא דאוקימנא למתני' דלא כר' ישמעאל משום דקתני גיד הנשה משמע דבגיד עצמו משערין כלו' בכולו. וכן עיקר כדברי הגאון ז"ל.
אית ליה ולא עגיל בעי רבי ירמיה אית לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתרוה אזלינן. בין להקל בין להחמיר ועוף אסור ובהמה מותרת, או דילמא בתר מיניה אזלינן ואף על גב דאית ליה לעוף שרי ואף על גב (דאית) [דלית] לה לבהמה אסורה וסלקא בתיקו. ואזלינן בתרווייהו לחומרא ובין עוף דאית ליה בין בהמה דלית לה אסירי, ואם תאמר אמאי לא פשיטא ליה בתר דידיה מתפילין דתניא במנחות (לז, א) איטר מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם, ויש מתרצים דשאני התם דכתיב ידכה, ודרשינן יד כהה, וגזרת הכתוב הוא להניח כל אחד ביד כהה שלו. ואחרים אמרו דהכא (ד)איכא למיזל בתר מיניה מפני שלא נאסר להם לישראל אלא על ידי מעשה ומה יעקב ומינו שיש להם כף אף כל שהוא ומינו יש להם כף, ומן הטעם הזה נחלקו הרבה רבותינו הצרפתים ז"ל לענין חליצה דגמרינן רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין כדאיתא ביבמות (קד, א) ואם יבם איטר הוא יש אומר חולצת בימינו שהוא שמאל כל אדם, דאזלינן בתר דידיה כתפילין, ויש אומרים תפילין שאני דכתיב בהו ידכה דדרשינן יד כהה, אבל בעלמא ספק הוי כי הא דר' ירמיה, והילכת חולצת בשתיהן, ויש אומרים שאף על פי כן יש לחוש דשמא אינו חולץ כלל מדתני' במסכת בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן איטר בין ביד בין ברגל פסול. ופירש רש"י ז"ל משום דבעינן ימין וזה אין לו ימין, והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי חליצה רגל רגל ממצורע גמרינן כדאמרינן בזבחים (כד, ב) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין, ויש אומר דכהן אטר שהוא פסול לאו משום דבעינן עבודה בימין והאי לית ליה ימין, אלא משום מום וכדתנן התם בבכורות השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין, מר סבר בריותא הוא וכשר ומר סבר חלישותא הוא, אבל אטר דכ"ע הוא פסול משום מום, וכתב הרמב"ן ז"ל וזו אינה תורה, דאם כן במתני' דבכורות דפליג בה רבי ורבנן בשולט בשתי ידיו ליתני אטר פסול לדברי הכל, אלא שמע מינה דלאו משום מום נפסל דהא לית כחישותא ובריותא טפי משאר אינשי, אלא ודאי משמע דמפני שאין לו ימין הוא, הילכך גבי חליצה נמי לא חליץ וצ"ע.
אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל: כלומר חלבו מותר דקתני במתניתין לא דמלתיה דרבי יהודה הוא אלא דברי הכל הוא.
חלבו דמאי אילימא חלבו של שליל: כלומר חלב הקרב של שליל, דהא דפליגי בגיד טעמיה דר' מאיר משום דקסבר חדשים גרמי ליה, ור' יהודה דאמר אינו נוהג בשליל, משום דכתיב כל בבהמה תאכלו, אבל בחלבו של שליל אפילו ר' מאיר מודה דשרי דלאו חלב מיקרי כדאמרינן לעיל (עה, א) מה חלבו וכליות מוצ(י)א מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, והא מיפלג פליגי דתניא (עד, ב) ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר וכו', ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי וכו', משום הכי איצטריך לאיתויי דרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, משום דאי לאו דרבי אלעזר הוה מוקמינן (בתריתא) [ברייתא] בחלב דגיד, דמר סבר אסור גיד אויר' גרים ליה (ומה) [ומר] סבר חדשים גרמי ליה, אבל בחלב דכליות כולי עלמא מודו כדאמרן מה חלב וכליות מוצא מכלל שליל. אבל מהא דאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן ודאי שמעינן ליה דמסתמא אגיד ואחלב דשליל פליגי, דאי אגיד לחודיה קאי אמתני', הוה ליה לרבי אלעזר למימר למילתיה, אלא להכי אמרה אברייתא משום דפליגי בה בתרוייהו, ואכולה פלוגתא קאי, ומדמקשינן מהא דרף אלעזר אמר רב הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה, שמע מינה דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה, ולעיל נמי גבי מהו לגמע חלבו כלומר בבן פקועה חיה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו אמרינן אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והיינו כר' אלעזר אמר ר' הושעיא.
ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אפרים זצ"ל דקיימא לן כר' מאיר בין בגידו בין בחלבו, וטעון שחיטה, והביא ראיה מדרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק בהמה המקשה (עה, א) תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה, אלמא ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה, ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן, והא ליתא דהא ודאי בעיסקי שחיטה קיימא לן כר' יהודה וכסתמא דמתני' בפרק בהמה המקשה (עד, א) דסתים לן תנא כותיה, ועוד דרבא דהוא בתרא אמר לעיל (עה, א) גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתירים מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי ומדמהדר לאוקמה אליביה לכאורה כותיה סבירא ליה, ואביי נמי משמע דהכי סבירא ליה, מדשקיל וטרי אליבא דרבנן דקאמר הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ועוד דאמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, היינו משום דדחינן דר' שמעון שזורי מקמי רבנן בשהפריס על גבי קרקע, אבל היכא דלא הפריס מיהא כולהו אמוראי הכי סבירא להו דאינו טעון שחיטה, וכן (שם) רב אדא בר חבו הכין סבירא ליה, ואפילו רב אשי דאמר ליה זיל (שחיטה) [שחטיה] כר' יהודה ודאי סבירא ליה מדשרי ליה בשחיטה, דאילו לר' מאיר אסור אפילו בשחיטה דטריפה הוה כדפירש רש"י ז"ל וכדמשמע ודאי מלישנא דגמרא דאמר נפל עליה דובא, דאי לאו לאשמועינן דטריפה ואפילו הכי שרא ליה רב אשי בשחיטה למאי אצטריך ליה למימר נפל עליה דובא ומאי נפקא לן מינה.
מכל הני ודאי נראה דקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה ולא כדברי רבינו אפרים ז"ל. והרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל פסקו כרבי יהודה לענין שחיטה, כדמשמע בהדיא דהלכתא כותיה כדאמרן, ולענין חלבו וגידו פסוק כרבי מאיר, מהא דאמר ר' יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וגידו כחלבו כדאמרינן הכא שהלכו לשיטתן. וזה מן התימה דמאחר שפסקו הלכה כרבי יהודה שאינו טעון שחיטה, היאך אפשר לפסוק הלכה כר' מאיר לעיל גידו וחלבו, דהא אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא דלשיטתן הלכו במחלוקת חלב וגיד, והא בהא תליא, ואם כן אי איתא בשחיטה איתא נמי בחלב וגיד ואי ליתא בחלב וגיד ליתא נמי בשחיטה. ושאר הפוסקים כולם חדשים גם ישנים זכר כולם לברכה פסקו כרבי יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב וגיד מדאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן והא בהא תליא. והא דאמר רבי יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי לה, אפילו לרבי יהודה אמרה כמו שכתבתי שם במקומה, דהיינו טעמא [דאיירי] בשתלשו ממנו והוציא לחוץ קודם שחיטת אמו אבל לאחר שחיטת אמו ודאי חלבו כחלב חיה, אפילו לרבי יוחנן דמרבינא לה מכל בבהמה תאכלו, ותדע שהרי גיד מן העובר שבמעיה ואכלו אסור ולוקין עליו, ואלו שחטה גיד של שליל שבה מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו כדאמרינן לקמן (ק, ב) בהדיא גבי גיד של בהמה טמאה הני מילי בטהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשילהי פירקין (קג, א) כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור אבר בהדדי קא אתו, אלמא לרבי יוחנן איסור חלב לא חאיל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בבן תשעה חי, והא דאמרינן בריש פירקין (פט, ב) וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדדי קא אתו, הא לא אתיא כר' אלעזר אמר ר' הושעיא כמו שכתבנו למעלה, ואפילו הכי קיימא לן כר"א, דההיא הא אידחיא במסקנא, וכן הא דאמרינן לקמן (ק, ב) גבי בהמה טמאה נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו ההיא נמי הא אדחיה במסקנא וכיון דאידחו לא קיימא לן הכי אלא כרבי אלעזר א"ר הושעיא.
ואם תאמר אם איתא דר' יוחנן לא אמר אלא בחלב שתלשו קודם שחיטת אמו, אבל חלב של שליל שנשחט אמו אף לרבי יוחנן משרא שרי, אם כן מאי קא מקשי ליה ריש לקיש מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם, והא ההיא כבשר גמור היא אפילו לרבי יוחנן, יש לומר דהכי קא אמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלית ליה תורת חלב כלל אלא בחדשים ואוירא דלידה ניחא, והיינו דמעטיה קרא מהקרבה, אלא לדידך דאמרת דאית ליה תורת חלב דחדשים גרמי ליה אלא דשרא ליה רחמנא באכילה בנשחטה אמו מכל בבהמה תאכלו לענין הקרבה אמאי מעטיה קרא והא חלב גמיר.
ומיהו נראה לי דאיכא למידק דהא סתים לן תנא בגיד כרבי מאיר, וכיון דהלכו לשיטתן כדאמר ר' אליעזר, אם כן אית ליה למימר דמעיקרא סבר לה כרבי יהודה וסתם לן כוותיה בשחיטה, והדר סבר לה כרבי מאיר וסתם לן כוותיה בגיד הנשה. והוה ליה הא סתמא דגיד הנשה בתרא דהא קיימא לן דיש סדר למשנה בחד מסכתא כדאיתא בריש ע"ז (ז, א) אם כן ר"י דפסיק ותני כסתם מתניתין כר' מאיר סבירא ליה בחלב בן ט' חי וכר' מאיר אמרה למלתיה, ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למפסק כר' מאיר, ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאית ליה בשחיטה כרבי יהודה כדאמרה לעיל (עה, ב) כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אסי דיתיב וקאמר (ד)[ל]הא שמעתא, כלומר להא שמעתא דאמרינן ד' סימנים אית ליה להאי להתירו באכילה א"ל יישר, וכן אמר ר' יוחנן, ושמא נאמר דאמוראי נינהו ואליבא דר"י, ואתיא ההיא כמאן דאמר דלא כאיל דר"י אמר הלכה כסתם מתני', וצריך עיון. ואילו היינו אומרים כדרך התוס' דהא (דר"י) [דר"א] א"ר הושעיא לא קאי אלא אחלבו לבד כמו שכתבנו למעלה בריש פרקין, הוה ניחא טפי, דלא סתרן סתמי דמתני' אהדדי אלא קיימא ככוהו סתמי דהלכה כרבי יהודה בשחיטה כסתם מתני' דבהמה המקשה ובחלבו נמי הלכה כמותו כדר' אלעזר דאמר דהלכו לשיטתן, וכיון דהא בהא תלאן וקיימא לן כוותיה בשחיטה קיימא לן כותיה נמי בחלבו, אבל בגידין לא הלכו לשיטתן כלל, והא לאו בהא תליא, והילכך קיימא לן כותיה דרבי מאיר בגידו וכסתם מתני' דפירקין דסתים ותני ונוהג, וההיא דר' יוחנן נמי אתיא שפיר, דהא תרתי סתמי הילכתא נינהו.
(וכ') [ונראה] שזו היא דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב למעלה בפרק בהמה המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר, אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור, ואין צריך לומר [דמו] דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כר' יהודה ע"כ לשון ההלכות. מדנקט רבינו ז"ל וחלבו מותר אבל דמו אסור, ולא קאמר וחלבו וגידו מותר דתרוייהו איתנהו בברייתא, משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר, אבל גידו אסור. ועוד שהביא מתני' דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל, ונראה שדעת רבינו הגדול ז"ל כמו שכתבנו כנ"ל. והשתא נמי לא דחקינן לאוקמי שתי סוגיות דלא כרבי הושעיא, דאף על גב דלא קמו להו במסנקא כדמקשינן עלייהו מדתנן (נזיר מט, ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח, היינו משום דהוי סבירא ליה למימר דאיסור גיד הנשה קאים באיסור מוקדשים, אבל לא דחינן דלא ליחול איסור גיד משעה שנוצר הגיד עצמו, והשתא נמי אתי שפיר הא [ד]טרח גמרא לאיתויי מימריה דרבי אלעזר אמר רבי הושעיא, משום דמינה ודאי שמעינן דבאיסור חלב דשליל פליגי, דאי בגיד ובחלבו לא הלכו בו לשיטתן.
דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר גוממו עם השופי: פירש רבינו שלמה ז"ל גומם הגיד והשומן עם השופי כדי שלא יראה כאוכל גיד, אבל שרשין ועקרין לא. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל דאם כן בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה שמנו של גיד כגיד, כל מקום שנאסר הגיד שומנו נמי אסור, ולא פליגי ר' מאיר ור' יהודה אלא בשיעור הגיד, דלר' מאיר מחטט אחריו וכיון שמחטט אחר הגיד מחטט אחר השומן, ור' יהודה לית ליה חטיטה בגיד והלכך אין צריך לחטט אחר השומן, ולישנא דגמרא לא משמע הכי מדקאמר אלא חלבו דגיד והא מיפלג פליגי, כלומר דאפילו בחלבו של גיד האסור פליגי דר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ליה דאלמא רבי יהודה שומן של גיד האסור מתיר. ועוד דלפי פירושו דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דהא שומנו של גיד כולהו מיסר אסרי ליה וליכא מאן דשרי. משום הכי מפרשי לה ז"ל דר"י לית ליה איסור בשומנו של גיד כלל, והא דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, ר' מאיר היא, אבל ר' יהודה כשאסר אסר אפילו מדאורייתא וכשהתיר התיר אפילו מדרבנן, והא דאמרינן לקמן (צו, א) אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לר' יהודה ומאי דשייר דרבנן לר' יהודה, ואקשינן עלה אלא דאורי ליה כמאן לא כרבי יהודה ולא כר' מאיר, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי והא ר"י איסורא דרבנן בגיד לית ליה [אלא המקשן דשם סבר דכיון] דלר' יהודה לא שמעינן ליה דאמר הכי בהדיא משום דוכתא, ואדרבה (הוה) [הא] הכא מקשי ליה ואזיל ודילמא ר' יהודה היא דאיסור אסר ליה מדרבנן, אבל רבי מאיר אפילו מדאורייתא אסר, ולא דחינן מצד דרבי יהודה לית ליה הכי אלא מצד דר' מאיר לא אסר מדאורייתא כנ"ל, אלא התם איצטריך לאקשויי עליה מצד אחר [א]לא דאורי לך כמאן אורי לך, (ופריך) [ופריק] דהכי קאמר ר' ששת מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר, דאי לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, כלומר דלית ליה לר"י איסור דרבנן בגיד כלל. והא דאמר (רבינא) [רב אשי] לעיל בריש פירקין (צא, א) לא צריכא אלא לשומנו של גיד אליבא דר' מאיר קאמר, וכמ"ש למעלה במקומו. ולכאורה לישנא דקא אמר התם לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר לא אתי שפיר דמההוא לישנא משמע דלר' יהודה ודאי אית ליה דרבנן וכוליה שקיל ליה בר פיולי וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל אבל אליבא דר' יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן לא שייר עד כאן.
ומיהו נראה דעל כרחין לא אפשר לפרושי הכי, דקאמרינן דמאי דשקל דאורייתא לר' מאיר ומשמע ודאי דאורייתא לבד קאמר ולא שקל לר' מאיר דרבנן כלל, ואם אתה אומר דלר"י אפילו דרבנן שקיל נמצאת אומר דר"מ ור' יהודה בשיעורא דאורייתא נמי פליגי, דמה שאסר ר' יהודה מדרבנן הוי דאורייתא לר' מאיר, וליתא דר' מאיר ור' יהודה בדאורייתא לא פליגי כלל כמו שנכתוב שם בע"ה, אלא ודאי הכי קאמר דאילו לרבי יהודה אפילו מדרבנן לא שייר משום דאיסור דרבנן דגיד לית ליה כלל.
דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא ושמנו מותר מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר' מאיר, וקאמר שמנו מותר לכאורה הוה משמע הכא דחטיטה לר' מאיר מדאורייתא היא, דאי מדרבנן היכי קאמר ושמנו מותר דהא שמנו [אסור] מדרבנן כדתניא ישראל קדושים נהגו בו איסור. וק"ל דהא דאמרינן לקמן (צו, א) מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לר' מאיר מאי דשייר בר פיולי דרבנן לר' מאיר, במאי מוקמינה לא אי שקל בר פיולי שעל הכף בלבד ובחטיטה ושייר כל שאר הגיד, איכא למפרך תרתי. חדא, דאם כן דאורי ליה כמאן אורי ליה לא כר' מאיר ולא כר' יהודה, ועוד דר' מאיר נמי בגופו של גיד כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי דעל כף הירך דכוליה ירך משמע, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל וכמו שאנו עתידין לכתוב במקומו בע"ה, ואי אמרת דשקיל דכוליה ירך בגמימה [ו]לא חטט ביה כלל, אם כן היכי קאמר מה דשייר דרבנן לר' מאיר דמשמע דלא שייר דאורייתא לר' מאיר כלל, והכא משמע דחטיטה דאורייתא היא לר' מאיר כדאמרן. ואם תאמר שעל הכף בחטיטה והשאר בגמימה, זו לא מצינו שיחלק ר' מאיר בין חטיטת מקום אחד לחטיטת מקום אחר, אלא או כולה דאורייתא או כולה דרבנן דכיון דכוליה גיד דאורייתא ולא מפלגינן בין של הכף לשל שאר הגיד היכי מפלגינן בין חטיטה זו לחטיטה זו, ועוד דאורי ליה כמאן אורי ליה, ואי שקיל דכוליה ירך בחטיטה ושייר שמנו הא נמי לא אפשר לדחוייה דהוה גאים ביה בגיד עצמו משמע. ועוד דאורי ליה כמאן אורי ליה. אלא נראה ודאי דחטיטה מדרבנן היא ובר פיולי דכולה ירך שקל בגמימה, אבל עיקרו ושמנו לא שקל כלל דמאן דאורי ליה כרבי יהודה אורי ליה, והיינו דקאמר מאי דשקל דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר [מדרבנן] לר' מאיר, דחטיטתו ושמנו לרבי מאיר נמי דרבנן היא, דאילו מדאורייתא משרא שרו ואינו אסור אלא מדרבנן, והא דתניא הכא דמשמע מינה דחטיטה מדאורייתא הוא מדקתני בגוה ושמנו מותר הכי קאמר גיד הנשה מחטט אחריו מתקנת חכמים ושמנו מותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור, והא דאמרינן מודה שמואל שאסור מדרבנן, לאו רבנן ממש קאמר, אלא מהנהגת קדושים שאיסור לעובר עליה מדרבנן.
פסק, נמצא שיש בגיד ושמנו שלשה דינין חלוקין, לר' מאיר דאורייתא ותקנת חכמים והנהגת קדושים, הגיד בגמימה דאורייתא, וחטיטתו מתקנת חכמים, ושמנו מהנהגת קדושים, ואף על גב דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה בחטיטת גיד ומשנו קיימא לן כר' מאיר, מדקאמר ליה שמואל לבר פיולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתיך הות ספית לי איסור, אלמא כר' מאיר סבירא ליה, והכי הילכתא.
הא דאמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב גיד הנשה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו ועולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. איכא מאן דמפרש דפליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן (צט, ב) אם יש בגידים בנותן טעם או אין בגידין בנותן טעם, דרב יצחק סבר יש בגידין בנותן טעם, כלומר בגידין שאסרה תורה, ומשום הכי קאמר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות, דאם איתא דסבירא ליה לרב יצחק כמאן דאמר אין בגידין, מאי שנא קנוקנות מגופו של גיד, ואדרבה הוה ניחא טפי למימר דלא אסרה תורה אלא גופו של גיד וכטעמיה דעולא דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, אלא ודאי מדסבר איהו דיש בגידין בנותן טעם כלומר בגיד שאסרה תורה הוא הטעם שהצריכו לדחוק ולומר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד, אבל גופו של גיד עץ הוא ואכילת עצים לא אסרה תורה, ועולא אמר מדכתב רחמנא גיד אף על פי שאין בגידין בנותן טעם גזירת הכתוב הוא לאסור אכילת עץ זה. ואיכא דקשיא ליה אם כן לא הוה להו לרב יצחק ועולא לעשותה מחלוקת בפני עצמה אלא על מתני' דקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הוה להו לאיפלוגי ולימא מר הלכה כתנא דמתניתין ומר לימה הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דקאמר אין בגידין בנותן טעם. ועוד אביי דאמר כוותיה דעולא מסתברא היכי תלי לה [ב]דעולא גבי מתניתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דלקמן (צט, ב), הוה ליה למימר כותיה דרבי ישמעאל מסתברא, משום הכי מפרשי לה דפלוגתיה לא נגעה בפלוגתא דיש בגידין כלל. ומיהו ודאי רב יצחק כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם סביר ליה, מדאפקיה לפשטיה דקרא ממשמעותיה ואמר דלא אסרה תורה [אלא] קנוקנות וכדאמרן, אבל הא דעולא אסר אפילו גופו של גיד אפשר דאתיא אפילו למאן דאמר יש בנותן טעם דמאן דאמר יש בגידין אמר לך דגופו של גיד יש בו טעם איסור לאסור. ומיהו עולא ודאי כמאן דאמר אין בגידין סבירא ליה מדאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. ואי נמי יש לומר דעולא נמי סביר ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, והא דקרי ליה עץ, לדברי רב יצחק אמר, כלומר לדידי יש בגידין בנותן טעם סבירא לי, וטעם יש בהן, אלא אפילו לדידך דסביר לך דאין בהם טעם אפילו הכי טפי עדיף למימר דעץ זה אסרה תורה, ממה שנוציא קרא מפשטיה דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנת, זה מן התימה וכי נחלקו במה שיעיד עליו החיך ליטעמיה קפילא, ולימא אם יש בו נתינת טעם אם לא ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים.
ונראה (ל)[כ]פירוש הראשון שכתבנו, והא דלא פסקי להדיא רב יצחק כתנא דמתניתין ועולא כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, היינו משום דבעו לגלויי טעמא דפלוגתא דתנאי ביש בגידין בנותן טעם ואין בגידין במאי פליגי, והא דאמר אביי נמי כותיה דעולא מסתברא, להאי טעמא נמי הוא דעולא הוא דפירש ואמר עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל ר' ישמעאל לא פירש טעם דבריו, משום הכי תליא ליה אביי בעולא משום דפלוגתייהו מיפרשא להדיא במאי פליגי, וכן נראה עיקר. ומיהו פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר בחטיטת גיד וכן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דכוליה ירך ושעל הכף לא שייכא בפלוגתא דידהו כלל, דחטיטת גיד נמי ושעל הכף נמי שייך למימר כרב יצחק, אי נמי קנוקנות שעל הכף דאורייתא ושאר קנוקנות והגיד דכוליה ירך הוי דרבנן לרבי מאיר, ולרבי יהודה קנוקנות דאורייתא ושאר כל הגיד שרי לגמרי, ובגופו של גיד שעל הכף שייכא חטיטי דר' מאיר נמי וכדעולא, הילכך פלוגתא דרב יצחק ועולא לא נגעה בהני פלוגתא כלל.
אלא דקשיא ליה הא דאמרינן לקמן (שם) ההוא דאתא לקמיה דרב חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבנא אבבא אמר ליה מאי, אמר לך א"ל שרייה ניהליה, אמר ליה תני ועייל קמיה, אמר ליה זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם, דאלמא בגופו של גיד פליגי אם יש בו נתינת טעם אם לא, דאי לא תימא הכי עובדא היכי הוה אם נתבשל בו הגיד לבד ולא הקנוקנות לכולי עלמא משרא שרי משום דלא נאסר כלל (כ)[ל]מאן דאמר יש בגידין בנותן טעם או משום דאין בו בנותן טעם כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, ואמאי אהדריה רבי יהודה בר זבנא, ואי בשנתבשל הגיד והקנקנות ורבי יהודה משום קנוקנות הוא דאהדריה, רבי חנינא היכי שרא ליה, והא דקנונקות ודאי אסירי ואסרי בנתינת טעם דרבנן לכולי עלמא חוץ מר' יהודה דשרי להו. וכן הדין נמי אם נתבשלו בו קנוקנות לבד לכולי עלמא מיסר אסירי והיכי שרא ליה רבי חנינא, אלא אם כן נאמר שאין הקנוקנות אוסרין למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר הגיד אינו אסור והקנוקנות שאינן אסורין אלא משום ליתא דגיד אסורין וכסברת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו בריש פריקין, וסברא זו כבר דחינוה למעלה מכמה ראיות מדאמר רבא לקמן (צז, ב) מין ומינו ואיסורא כגון שמנונית וקנוקנות שלו אוסרין תערובתן, דאין סברא לומר דכל אותן האמוראין סבירא להו דיש בגידין בנותן טעם, אלא ודאי לפי הפירוש השני דבגיד עצמו פליגי אם יש בנותן טעם אתיא שפיר, ושמא סבירא להו דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא כנ"ל.
אמר אביי כותיה דעולא מסתברא דאמר רב ששת אמר רב אשי חוטין שבחלב אסורין: כלומר מדרבנן ואין חייבין עליהם מדאורייתא אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין והכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ומדפסק אביי כותיה דעולא קיימא לן כותיה מיהו מדרבנן אפילו קנוקנות נמי וכו' גיד אסור וכדשמואל דאמר ליה לבי פיולי חות ביה טפי. והכי איתא בב"ר האי פקקלותא דגידא שרו וישראל קדושים נהגו בו איסור ופירש הערוך פקקלותא קנוקנות פקוקי גפנים קנוקנות שבכרם. ועולא נמי דאמר דעץ הוא והתורה חייבה עליו מדאורייתא קאמר אבל דרבנן מודה הוא דתסרי אפילו קנוקנות שבו. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתות אע"ג דאמר אביי כותיה דעולא מסתברא מיהו מדרבנן אסור וישראל קדושים נהגו בו איסור כשמנו של גיד.
לובן כוליא רב[י] ור' חייא חד אסר וחד שרי רבא ממרטיט [ליה] ר' יוחנן ממרטיט ליה ר אסי גאים ליה אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אמא אמר ר"י אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר עלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות: ורבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו משה בן מיימון ז"ל (פ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ז) פסקו כרב אסי דגאים ליה מדפסק אביי כותיה ומייתי ליה מדשמאול דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, וקיימא לן כשמואל דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא ז"ל. ומאן דפסק הכין נראה דלא גריס הכא רבא ממרטיט ליה אלא רבה, דאילו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, וזו אינו מהם. ואינו מחוור כי בכל נוסחאות גרסינן רבא, ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כר' יוחנן דרביה הוא. ורש"י ז"ל פסק כרבא ורבי יוחנן דממרטי ליה, וכן פסק הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל, וכן פסק הרב בעל התרומות ז"ל.
ומיהו קיימא לן כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, דהא ליכא מאן דפליג עלה. ותדע שהרי ר"י דפליג בכוליא, וממרטיט ליה אית ליה הא דשמואל כדמשמע בסמוך (צג, א) דקאמר עלה אמר ר' יוחנן אנא לאו טבח אנא ולאו בר טבח אנא נהירנא כד הוינא ביה מדרשא אמרי דבהמה בחייה איפרוקי מיפרקא, דאלמא כשמואל ס"ל, דאי לאו הכי כי לא מיפרקא נמי מאי הוי חלב שהבשר חופה אותו אסור, אלא לאו שמע מינה דהא דשמואל הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה. ואם אתמר ומאי שנא מחלב שבתוך הכליות, איכא למימר דהתם כיון דאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור, ואם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות, דמה שבתוך הכליות כבר נאסר כדאמרן, אבל חלב שבתוך הכסלים כיון דלא סלקא לגבוה אם איתא דמיסר אסור לא הוה ליה למכתב אשר על הכסלים, ומדכתב רחמנא הכי, שמע מינה דחלב שתבוך הכסלים שרי, ואף על גב דהוי תותב קרום ונקלף, הא לאו הכי הא קיימא לן לעיל (מט, ב) דבעינן תותב קרום ונקלף ואף על פי שאין בשר חופה אותו שרי.
ומיהו קשיא ליה דכי האי גוונא לא שתיק גמרא מיניה, ואם איתא כי אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו', הוה ליה לתלמודא לממימר ולא היא, דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור, אלא נראה כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, [ו]הא דרבא ורבי יוחנן דממרטט ליה דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמו, דהא לא אמרינן רבא אסר ורבי יוחנן אסר כדאמרי רב ורבי חייא חד שרי וחד אסר, (והא) [ואמר] אביי כותיה דרב אסי מסתבר, משום דאיהו שרי בהדיא, אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעינן ולא התירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי (ול)[מד]שמואל דהא אף רבה ור' יוחנן מודה בה מדאורייתא מישרא שרי ליה, יש לומר משום דפליגי בה רב[י] ורבי חייא דחד מינייהו אסר אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל (ומר אמר) [ומדאמר] שמואל מותר, דשמע מינה דמותר לגמרי קאמר, ואפילו מצות פרוש אין בו, כך נ"ל.
מאי דבעינן אית לי' לעוף ועגיל או לבהמה ולא עגיל דבתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן וסלקא בתיקו קשיא ליה לרבנן ז"ל דהא גבי תפילין אמרינן דבתר דידי' אזלינן דאמרינן אטר מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם ותירצו דשאני התם דכתיב ידכה ודרשי' יד כהה שלו ולא תליא מילחא בימין או בשמאל. וע"ז הדרך אמרו גבי חליצה דבעי רגל ימין מן התורה דילפינן רגל רגל ממצורע שאם הוא אטר אין לומר שיחלוץ בימינו שהוא שמאל של כל אדם וניזל בתר דידיה כדאמר גבי תפילין דשאני תפילין דכתיב ידכה יד כהה. אבל עדיין נחלקו בו בתוספת דאיכא מאן דאמר שיחלוץ בשתיהם ועולה לו חליצה ממה נפשך. איכא מאן דאמר דדילמא אטר אין לו רגל ימין כלל והביאו ראיה מדברי רש"י ז"ל במסכת בכורות דאמרי' לענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול פי' רש"י ז"ל דפסול לפי שאין לו ימין: וי"א דכהן אטר שהוא פסול לאו משום דבעינן עבודה בימין האי לית ליה ימין אלא משום מום וכדתנן התם בבכורות השולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמי' מכשירין ואמרינן עלה דרבנן סברי בריותא הוא ור"מ סובר חלישותא הוא וקשיא ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל על דחי זו דא"ר בהא מתניתין דבכורות ליתנהו לאטר גבי מומין ולימא אטר ופסול לדברי הכל אלא ודאי אינו נפסל אלא מפני שאין לו ימין כדברי רש"י ז"ל ומעתה לא יחלוץ כלל ומיהו מייבמה ולא אמרינן בהא כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה לייבום. מידי דהוה אאלם ונקטעה רגלו שאף על פי שאין חולצין מייבמין:
אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל פי' דהא דקתני במתני' חלבו מותר דברי הכל היא ולאו לר"י בלחוד. ואמרינן חלב דמאי אילימא חלבו לשליל והא מפלג פליגי דתניא וכו'. ואם תאמר והא בלא"ה נמי תקשה לן דאמאי מודה בחלבו של שליל טפי מגידיו דאיפלגו בה במתניתין דאי בהמה מעליא חשיב תרווייהו לאסורי ואי לאו תרווייהו שרי. וי"ל דשאני חלב דלאו חלב הוא משום דאימעט מקרבן כדאמרינן בפרק המקשה לילד מה חלב ושתי כליות מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל.
ואמר ר' אושעיא אמר רבי אליעזר מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו. וא"ת ולמאי איצטרך למינקט הא דר' אושעיא אי משום דהוה אמרינן דחלבו דמתניתין היינו חלבו דגיד הנשה השתא נמי נימא הכי וי"ל דאי אגיד דשליל בלחוד אמרה ר' אושעיא לימרא אמתניתין אמאי אמרה אברייתא אלא ודאי לאשמועינן דבחלבו דשליל נמי פליגי. ומדאקשי על שמואל מהא דר' אושעיא אמר ר"א שמעינן דהילכתא הוא הוא וליכא דפליגי עליה והכי משמע בפ' בהמה המקש' וכיון שכן קיי"ל כר"י דחלבו וגידו מותרין כשיטתו לענין שאינו טעון שחיטה דהילכתא כוותי' כדסתם לן תנא בפ' המקשה ורבא אמר התם ארבע סימנין אכשר בי' רחמנא ורב ?אסי נמי אמר בשליל טריפה דמותר בשחיטה והיינו כר"י דאי לר"מ אפי' בשחיטה כשרה אינו מותר בשחיטת האם: ואלו חלבו דגיד כלו' שמנו והא מפלג פליגי דתנן ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא וחותך שמנו מעיקרא דברי ר"מ ר"י אומר גוממו עם השופי ז"ל החלב הגבוה וגיד שעל השיפוי חות' ומשליכו מפני מראית עין שלא יראה כאוכל גיד אבל שרשיו ועקרו של גיד ושל שומן מותרין עם השופי בשוה לשופי יחתכנו ע"כ. ולפ"ז אף לר"י יש איסור בשומן דרבנן כנגד הגיד שאסור מן התורה. ומאי דאמר מרן ז"ל משליכי מפני מראית עין אשומן בלחוד קאי דאלו גיד שעל השיפוי מדארייתא היא. והא דאמרי' בסמוך גבי הא דתניא שמנו מותר וישראל קדושים הן נהגו בו איסור מאי לאו ר"מ היא דאמר מותר מן התורה ואסור מדרבנן וכפירש"י ז"ל דאי לר"י אפילו מנהגא ליכא כך פירושו דנהגו בו הוי משמע בכולו. ולהכי אמרי' דאי לר"י אפילו מנהגא ליכא בכולו ומהדרינן ודילמא ר"י הוא כלומר ומאי נהוג נהגו במקצתו ודחוק קצת לכך פי' בתוספת דלר"י ליכא שום איסורא בשמנו כלל והא דקא גוממו עם השיפוי לגופא דגיד לחוד קאי והיינו דאמרי' מאי לאו ר"מ היא. ומהדרינן דדילמא ר"י היא וי"ל שאף השומן גוממו עם השופי ואמרי' לא ס"ד וכו' ומיהו קשה דבעובדא דבר פיולי' אמרינן אמר רב מאי דשקל בר פיולי' דאורייתא לר"י ומאי שייר שייר דרבנן ואם איתא מאי שיורא דרבנן איכא לר"י דאי בגופו שעל גיד שעל השופי הא ודאי דאורייתא הוא לר"י דהא בהדיא אמרינן התר דר"י לית לי' דשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא על הכף בלבד אלא ודאי משום שמנו קאמר וי"ל דהא דרב ששת בטעות' שוי אמרי לה דס"ד דלר"י איכא איסורא דרבנן בשמנו וכדס"ד הכא כדפרכי' ודילמא ר"י הוא והא פרכי עלה ואמרי אלא דאורי ליה כמאן אורי ליה לא כר"י ולא כר"מ ודחינן לה להא סברא ולא קיימא במסקנא. ויש גורסים שם מכלל דמאי דשייר שייר דרבנן לר"י כלו' ובאתמהא פרכינן לה לומר דהא לר"י ליכא שום איסורא לרבנן ותדא מן הקושיא הוא דא"כ דאורי ליה למאן אורי ליה:
מודה שמואל שאסור מדרבנן, פי' והא דאמרינן חלבו מותר לדברי הכל מותר מן התורה קאמרי וק"ל היכי פסק ואמר מותר במידי דאסור מדרבנן וי"ל דמשום איסורא לא היה בתחלתו מגזיר' דרבנן אלא ממנהג קדושים פסק ואמר הכי:
מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר"מ וקתני שמנו מותר כלו' מותר התורה: והא הסכמה תלת מתניתא כדר"מ כדאיתא בסוגין כולהו איצטריך ליה דבהא בתרייתא אשמעי' דשמנו מותר מן התורה ומשום דלא תימא דמותר לגמרי קתני מציעתא דישראל קדושים הם נהגו בו איסור ומשום דלא תימא היכא דלא נהוג לא מיתסר קתני קמייתא וחותך שמנו מעיקרא לומר דרבנן אסרו זו בכל מקום מפני מנהגם. ונראה דלר"מ חטיטת גיד מן התורה ושלש מחלוקת בדבר זה דר"מ סבר כל הגיד מן התורה ור"י סבר עם השופי בלבד ותנא דמתניתין אית ליה דשמואל דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ומיהו מודה שמואל דבעי חטיטה בגידו ושמנו מדרבנן כדמוכח מעובדא דבר פיולי': וקי"ל דבעי חטיטה כר"מ מההיא עובדא ומסוגיא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן גבי חזרו לומר אין נאמנין ומאי דאמרי' בעובדא דבר פיולי' מאי דשקל בר פיולי' דאורייתא לר"מ ומאי דשייר שייר דרבנן לר"מ דאורייתא היינו גיד כוליה ודרבנן שמנו מאן דאורי ליה אורי ליה בשמנו כר"י לפירש"י ז"ל.
אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו וכו' עיקר הפי' דתרווייהו ס"ל כדקיי"ל אליבא דהילכתא דאין בגידים בנותן טעם ולהכי אמר רב יצחק משמיה דרב דכיון דכן סברא הוא דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו שיש בהם טעם כי למה יאסור עץ. ועולא אמר עץ הוא ותורה חייבה עליו וגזירת הכתוב הוא ואביי אמר דכוותי' דעולא מסתברא וכן הילכתא:
גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות. מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי וכדאמר רב אשי גבי חוטין וב"ב רבה האי פקקלות' שרי' וישראל קדושים נהגו בו איסור. והא דדייק רב אשי חלב אמר רחמנא ולא חוטין איכא דקשיא ליה תיפוק ליה מהא דשמואל דלקמן החלב ולא שבתוך הכסלים ובתוס' אמרו שמקצת החוטין האלו מגולין בתחילתן ולהכי לא אתיא מדשמואל וה"ט דגזרו בהו רבנן לא אסרו חלב שהבשר חופפו:
לובן כוליא אינו הבשר הלבן שבתוך הכוליא דההוא בשר גמור הוא וא"צ לסלקו אלא לובן זה הוא החלב האריך שבתוך החוט שהכוליא תלוי בו והחוט מתפצל ונכנס בתוך הכוליא להרבה הפיצולין ועל זה נחלק ואיכא מאן דאסרי' ליה מדאורייתא ודרך התלמוד לקרוא לחלב בשם לובן כדאמרי' לקמן חיוורא דתיתי מתני.
רבא ממרטט ליה: כלומר שנטלו כולו יפה ורב אסי גאים ליה שלא היה מדקדק לחטוט אחריו ותרווייהו ס"ל כמאן דשרי לית מדאורייתא ומדרבנן הוא דעבדי הכי ואמר אביי כוותי' דרב אסי מסתברא דכיון שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות ומפורש התירו מן המקרא מסתגי דנגום ביה ורבא ור' יוחנן למדת חסידות ממרטי ליה ולאו דפליגי אדר' אסי' בעיקר הדין וזה דעת הרי"ף ז"ל שפסק כר' אסי: אבל יש שפסקו כרבא וכר"י דס"ל מפליג פליגי ואינו מחוור דהא אכרח אביי לדר' אסי מדשמואל ובההיא ליכא מאן דפליג ור' יוחנן נמי אמר לה אנא לאו טבחא אנא וכו' כדאיתא בסמוך וכי תימא דרבא ור"י סברו דלא דמי דרשא דעל הכסלים דשמואל להא דעל הכליות א"כ היכי שתיק תלמודא ולא דחי ליה לדאביי א"ו דברי הרי"ף עיקר וכ"פ הרמב"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה