חולין פב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
האי מיבעי ליה לגופיה א"כ ליכתוב לא תשחוט מאי לא תשחטו ואכתי מיבעי ליה דאי כתב רחמנא לא תשחוט ה"א חד אין תרי לא כתב רחמנא לא תשחטו ואפילו תרי אם כן לכתוב לא ישחטו מאי לא תשחטו שמע מינה תרתי:
שחטה ואת בת בתה [וכו']:
א"ל אביי לרב יוסף מאי טעמא דסומכוס קא סבר סומכוס אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות ובדין הוא דלישמעינן בעלמא והאי דקא משמע לן בהא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דגופין מוחלקין פטרי רבנן או דלמא קסבר סומכוס אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת והכא היינו טעמא הואיל וגופין מוחלקין א"ל אין קסבר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות ממאי מדתנן הזורע כלאים כלאים לוקה מאי לוקה אילימא לוקה אחת פשיטא ועוד מאי כלאים כלאים אלא פשיטא ב' מלקיות במאי עסקינן אילימא בזה אחר זה ובשתי התראות תנינא נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה והוא שותה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אלא פשיטא בבת אחת ובהתראה אחת מני אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס השתא ומה התם דגופין מוחלקין פטרי רבנן הכא לכ"ש אלא לאו סומכוס היא לא לעולם רבנן ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דאיכא תרי גווני כלאים ולאפוקי מדרבי יאשיה דאמר רבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי מחייב ת"ש אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים רבי יהודה אומר אינו סופג אלא מ' היכי דמי אילימא בזה אחר זה ובשתי התראות מ"ט דרבי יהודה התראת ספק היא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר התראת ספק לא שמה התראה דתניא הכה את זה וחזר והכה את זה קלל את זה וחזר וקלל את זה או שהכה שניהם בבת אחת או שקלל שניהם בבת אחת חייב ר' יהודה אומר בבת אחת חייב בזה אחר זה פטור אלא פשיטא בבת אחת ובהתראה אחת ומאן תנא קמא אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס השתא ומה התם דגופין מוחלקין פטרי רבנן הכא לא כל שכן אלא לאו סומכוס היא לא לעולם בזה אחר זה ורבנן והאי תנא סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה דאמר התראת ספק שמה התראה דתניא (שמות יב, י) לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו
רש"י
[עריכה]אבל תרי לא - שחט אחד האם ואחד הבת אפילו אחרון פטור קא משמע לן:
לא ישחטו - דמשמע לא על ידי אחד ולא ע"י שנים לא יהיו נשחטין:
מאי לא תשחטו - דמשמע דתרוייהו עבדי איסורא:
בהעלם אחד - שלא נודע לו בנתים שחטא ובשוגג חייב שתי חטאות וה"ה נמי דמחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שני מלקיות:
דלישמעינן בעלמא - היכא דאין גופין מוחלקים כגון בשני זיתי חלב:
דאע"ג דגופין מוחלקים - שעל ידי שתי פרות באין לו שני מלקיות הללו ופליג סומכוס בסיפא וה"ה לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג מ' לסומכוס סופג פ' וכך מצאתי בתוספתא (פ"ה) שחט ה' בניה ואחר כך שחטה סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין:
הזורע כלאים כלאים - משמע שזרע וחזר וזרע:
ועוד מאי כלאים כלאים - חדא זריעה נמי מחייב חדא:
בבת אחת - בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן:
אלא לאו סומכוס - ושמע מינה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב:
לעולם רבנן - ובב' התראות ודקשיא לך פשיטא הא קמ"ל דאיכא תרי גווני כלאים דבין חטה וחרצן ובין שעורה וחרצן הוו כלאים ולאפוקי מדרבי יאשיה דבעי שלשתן כאחד:
אכל מזה כזית ומזה כזית - משני גיד הנשה של שתי ירכות של בהמה אחת:
ארבעים - ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' גיד הנשה אינו נוהג אלא באחת:
מאי טעמא דרבי יהודה - דאמר אינו סופג אלא ארבעים לא הוה ליה למילקי כלל כל חדא וחדא התראת ספק הוא דהא מספקא ליה לר' יהודה באיזו מהן נוהג בשל ימין או בשל שמאל דקתני התם והדעת מכרעת שהוא של ימין ואיבעיא להו פשיטא ליה של ימין ומאי דעת דעת תורה או ספוקי מספקא ליה ומאי דעת דעת נוטה ומדלא פשטיה מהא דמיפשט פשיטא ליה ש"מ לאו בשתי התראות קאמר דהא שמעינן ליה דאמר התראת ספק לא שמה התראה:
הכה זה וחזר והכה זה - מי שלא שהתה אחר גיטה שלשה חדשים וניסת וילדה ספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון וכשגדל הכה את האחד וחזר והכה את חבירו:
חייב - דקסבר התראת ספק שמה התראה:
בבת אחת - הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת:
חייב - דהתראת ודאי היא:
בבת אחת - דהויא התראת ודאי וקאמר ת"ק סופג שמונים:
אלא לאו סומכוס היא - דלא אשכחן תנא דאית ליה הא סברא אלא הוא:
באש תשרופו - עשה הוא ולאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והמותיר בפסח פטור:
תוספות
[עריכה]הזורע כלאים כלאים לוקה. תימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תסיג גבול רעך (דברים יט) דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת בפ' ר' עקיבא (דף פה.) וי"ל דכיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין עליו משום כלאים כמו שאין לוקין על השגת גבול דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות:
תנינא נזיר שהיה שותה כו'. אע"ג דהך דהזורע כלאים ברייתא היא ובכמה ברייתות שונה מה שבמשנה מ"מ היה לו לשנות באותו ענין ששונה במשנה וכה"ג אשכחן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עד.) גבי אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי דפריך תנינא מה טיבו של עובר זה כו' ופי' שם בקונטרס דהכי פריך תנינא כלומר התם הוה ליה למיתני:
אלא פשיטא בבת אחת ובהתראה אחת. פי' או בהתראה אחת ואפי' בזה אחר זה דאפילו בהא פטרי רבנן כמו נזיר שהיה שותה כל היום דאינו חייב אלא אחת: ולאפוקי מדרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. נראה דאינו חייב משום כלאי הכרם קאמר. אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינין בחטה ושעורה לחודיה וכן משמע דכי קאמר קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ולא נקט חטה ושעורה משמע דמודי בה ר' יאשיה ועוד נראה לפרש דקרי תרי גווני כלאים כלאי זרעים וכלאי הכרם חטה ושעורה וחטה וחרצן ובחד גוונא מודי רבי יאשיה ובחד פליג אבל חטה וחרצן ושעורה וחרצן כולה חד גוונא הוא ויש ספרים שכתוב בהם בהדיא או שעורה וחרצן ואפילו לספרים דכתיב בהם ושעורה יש לפרש כמו או שעורה ולהכי לא מצי לאוקומי כלאים בבת אחת כמו חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי לאפוקי מדרבי יאשיה דהא לרבי יאשיה נמי לקי תרתי וכן משמע בירושלמי במס' כלאים בפ"ט דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים ולאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך דאי לא מחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בלא כרם מאי קא בעי ומשני משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וטעמא דר' יאשיה דבכלאי הכרם לא מחייב אלא בג' מינים ובכלאי זרעים מחייב בב' מפרש ר"י משום דזריעת כלאים משמע שני מיני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא אבל אין לפרש דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ומיהו ר' יהודה במס' כלאים (פ"א מ"ט) לא מחייב בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמת או שני חטים ושעורה או שני שעורים וחטה דבעי כלאי זרעים בהדי שדך והא דאמר בריש פרק בתרא דבכורות (דף נג:) יצהר ותירוש אין מעשרין מזה על זה דאמר קרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה אין לי אלא תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת ק"ו ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מעשרין כו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה (אפי' ע"י דבר אחר) אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים ע"י דבר אחר כו' לא נקט דבר אחר אלא משום תירוש ודגן:
מאי טעמא דרבי יהודה התראת ספק היא. וא"ת והא מסיקנא בפ' גיד הנשה (לקמן דף צא.) דמפשט פשיטא ליה לרבי יהודה דשל ימין וי"ל דהכא בעי למימר דתפשוט מהכא דלא מספקא ליה ומסיק דלעולם לא תפשוט וסבר לה כאידך כו':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ה (עריכה)
חד אין תרי לא. כלומר אי (מאחד) בן אדם [אחד שחט] לאותו ואת בנו (והוא שחטן) יהא חייב אבל אי אחד [שחט] אותו [ואדם אחר שחט] את בנו לא יהא חייב. כתב רחמנא לא תשחטו דאפי' תרי:
ש"מ תרתי. דאפילו בנו ואותו:
אע"ג דגופין מוחלקין פטרי. כלומר כיון דכלל שני איסורין בשחיטה אחת אע"ג דאיכא אותו ואת בנו ובנו ואותו אינו סופג אלא ארבעים:
אלא לאו סומכוס היא. כלומר וחייב על כל אחת ואחת אע"ג דבבת אחת ובהתראה אחת:
לא לעולם רבנן היא. כלומר ומאי לוקה לוקה אחת כיון דבחדא התראה ובבת אחת היא אינו לוקה אלא אחת והא קמ"ל דאיכא תרי גווני כלאים ואי לאו דבבת אחת היא הוה מיחייב תרתי:
והיכי דמי תרי גווני כלאים. דבידו אחת שעורה וחרצן ובידו אחת חטה וחרצן והפילן בבת אחת וזרען:
בהא לימא ר' יהודה סופג ארבעים. כלומר אפי' ארבעים לר' יהודה אינו סופג דהוי התראת ספק דמתרין אותו מספק דלא תיכול דספק הוא אם של ימין הוא דר' יהודה אינו מחייב אלא על של ימין:
הכה את זה. כלומר ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון:
בזה אחר זה פטור. כלומר דהתראת ספק הוא שאין אנו יודעין אי זהו אביו או זה או זה:
אלא לאו סומכוס היא. כלומר מה דאמרי' סופג שמונים זהו סומכוס דלענין אותו ואת בנו מחייב שמונים הכא נמי מחייב שמונים אע"ג דבבת אחת:
ותו למה כלאים כלאים. כלומר אי בזריעה אחת ל"ל כלאים כלאים אלא ש"מ בב' זריעות וב' מלקיות (לא) לקי דאס"ד לוקה מלקות אחת והא אתא לאשמועינן שאינו לוקה אלא מלקות אחת א"ה ליתני אינו לוקה אלא אחת מדקתני לוקה ש"מ שבא להשמיענו שהוא לוקה ב' מלקיות ובמאי עסיקי' וכו'.
והא דאקשי' אילימא בזה אחר זה ובב' התראות פשיטא דתנן נזיר שהיה שותה יין תמיה הוא וכי כל מאי דתנינן במתני' אי תני לה תנא בבריית' מקשי לה פשיטא אדרבה בכוליה תלמודא אמרי דכולהו מתניין כמתני' וי"ל דפשיטא הוא משום דלא תנא דומיא דמתני' כגון שותה יין דלקי ב' (מדלא) [אף דלא] מפסיק דאלו כלאים כלאים ב' מעשים הם ומתני' עדיפא ליה.
הא דא"ר יאשיה דאינו חיייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. משום כלאי הכרם קאמר אבל משום כלאי זרעים בכל תרי מיני זרעים נמי חייב וטעמא דר' יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים וכרמך שהוא חרצן בזריעה מדלא כתי' כרמך לא תזרע כלאים.
ובירושלמי דמסכת כלאים פ"ח כתוב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינים בכרם דר' יאשיה וכו' על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' שהרי בכל ב' זרעים נמי לוקה משום כלאי זרעים חבריא אמרינן להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר באיזה מהם שהתרו בו לוקה ואם התרו בו משום שניהם לוקה ב' דב' לאוין הם.
ואיכא דרמי עלה הא דגרסינן בפ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ומפרשי לה משום דקנבוס ולוף אין זרעם כלה ועושין אשכולות ודומין לזרע הכרם וקרינן ביה כרמך כלאים אבל בשאר זרעים לא.
וא"ל דלעולם אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן או כל ב' מינין וחרצן אבל קנבוס ולוף אפילו קנבוס וחרצן א"נ לוף וחרצן חייב דקרינן ביה כרמך כלאים ואותו שזרע כרמו של חברו סמדר מין אחד זרעו ולפיכך התירו הגפנים שאין איסורו אלא מדבריהם ולפ"ז משמע דלרבנן חטה וחרצן לא לקי דההי' לאו לר' יאשיה איתמר דמשמע דרבנן היא וק"ל מאי דכתיב הכא במקצת נוסחי קמ"ל דאפי' חטה וחרצן או שעור' וחרצן ועוד מצאתי בתוספתא דכלאים זורעים זרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה את המ' והיינו משום כלאי הכרם לרבנן ועדיין י"ל דבר הלמד מעניינו דהתם לענין זרוע ובא שנאסר בתוספות קאמר לרבנן דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דדמי לגפנים ואיכא ערבוב אבל שאר זרעים דלא דמי ליכא ערבוב ולא מתסרי בתוספת הא בזרוע מעיקרו בהשרשה ופילו חטה וחרצן לקי ואסירי דקא מערבבי בהשרשה (וכשרים כשהן. בקטנן) ד) ולר' יאשיה כיון דאיכא כלאים חוץ מן הכרם כולהו כהדדי נינהו וה"ג בנוסחאי דוקני התם אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסיר'.
ויש מתרצים שאר מיני זרעים דקאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס אבל תבואה דהיינו ה' המינים ודאי דבר תורה הן וגם זה אפשר נכון הוא שהתבואה גדלה הרבה וגבוה ונעשית ערבוב עם הגפנים אבל זרעוני גנה קטנים בין הגפנים לא עבדי כלאים כלל כנ"ל.
והראב"ד ז"ל כ' נ"ל דלענין איסור הפירות קאמר ושמא מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומה לתבואה שאינן עושין פירות אלא לג' שנים כדאיתא במשנה פ"ב דכלאים אבל לענין מלקות כל תרי זרעים נמי עם חרצן במפולת יד חייב משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס וליף וחרצן אעפ"י שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן כתיב המלאה וכתיב הזרע ומתרצינן זרוע ובא בתוס' זרוע מעיקרו בהשרשה כנ"ל א"ד הרב ז"ל.
ואינו נכון,דזרוע מעיקרו למלקות וזרוע ובא בתוספת שוין הן בין לרבנן בין לרבי יאשיה לרבנן במין א' ולרבי יאשיה בב' מינים לפיכך כ"מ ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קידוש משכחת לה לר' יאשיה (בענין) [בעציץ] של ב' מיני חטה ושעורה כנ"ל, והוא הנכון.
ת"ש אכל מזה כזית ומזה כזית לוקה. במאי אסיקי' וכו' מ"ט דר' יהודה וכו'. פירש"י ז"ל דהא מספקא ליה לר"י באיזה מהם הוא נוהג ומדלא פשטי' מיהא ש"מ לאו בב' התראות היא וכן עיקר דהני תרי סוגיי אהדדי איתאמרו הכא פשיטא לספקא דהתם והתם פשיטא ספקא דהכא וכן בת"ש אידך.
וי"מ דהכי מקשי מכדי קים לן דר' יהודה מיחייב בשל ימין מדאורייתא ומאי דעת דעת תורה הלכך הא דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית לא מתוקמה אלא כשנתערבו דאי בשלא נתערבו פשיטא דהא אשמועינן ר' יהודה אינו נוהג אלא בחד וכיון דבשנתערבו עסיקי' במאי אי בב' התראות התראת ספק הוא אלא בבת אחת ובהתראת אחת וקמ"ל דלרבנן לוקה פ' ולר' יהודה מ' בהתראה אחת ודחינן לה ואמרי' דהא קמ"ל דהתראת ספק שמה התראה. והתם בפ' ג"ה (צא, א) מקמי דתיקום לן אי דעת תורה או דעת נוטה אתי' למפשטה מהא דקס"ד דבשלא נתערבו עסקינן.
(ו)לעולם רבנן וכו': והאי דקתני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קא משמע לן או חטה וחרצן או שעורה וחרצן. כלומר שבאחד מאלו חייב מה שאין כן לר' יאשיה עד שיזרע שלשתן חטה ושעורה וחרצן, וקיימא לן כרבי יאשיה כדאמרינן (לקמן קלו, ב) נהגו עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו כרבי יאשיה בכלאים, ומיהו הא דאמר ר' יאשיה דאינו חייב אלא בזורע שלשתן, היינו משום (ד)לאו דכלאי הכרם, וטעמא דידיה משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים כלומר בעי חוץ מכרמך כלאים, וה(ו)א דבעי כרמך בדרך זריעה כמו שזרע החרצן, משום דלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים, אבל משום כלאי זרעים בתרי (גווני) [גרעיני] כגון חטה ושעורה או שני מינין אחרים ודאי מלקא לקי משום שדך לא תזרע כלאים, וזורע חטה ושעורה וחרצן לוקה שתים, אפילו לרבי יאשיה, ומשום הכי אוקמה בזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לאפוקי מדרבי יאשיה, ולא אוקמה כלאים בזורע חטה ושעורה וחרצן בבת אחת דלקי תרתי, חדא משום כלאי הכרם, וחדא משום כלאי זרעים, לאפוקי מדר' יאשיה דלא לקי אלא חדא, דהיינו משום כלאי הכרם, משום דלר' יאשיה תרתי נמי לקי כמ"ש, והכי מוכח בירושלמי במסכת כלאים פרק שמיני (ה"א) דגרסינן התם כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אפילו מין אחד, על דעתיה דרבי יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר שהרי בכל שני מינין חייב משום כלאי זרעים, חבריה אמרי להתרייה שאם התרו בו משום כרמך [ומשום שדך] לוקה באיזה שיתרו בו לוקה, ואם התרו בו משום שניהם לוקה שתים. כיון דשני לאוין הן, ולא פליגי רבי יונתן ורבי יאשיה אלא בלאו דכלאי הכרם, דר' יאשיה משמע ליה דכלאים בעינן לבד מכרמך מדכתיב כרמך כלאים. ורבי יונתן משמע לכשיהיה בכרמך יהיה כלאים דהיינו מין אחר בכרם.
ואם תאמר ולרבי יאשיה מאי שנא דבכלאי הכרם בעינן שני מינין מלבד כרמך, ובכלאי זרעים מחייב בכל שני מינין, דהא נמי שדך לא תזרע כלאים כתיב. יש לומר דשדך שדה בור משמע, ושדה לבן נמי שדה מיקרי, הילכך בזורע כלאים בשדה חייב, אבל כרם לא מיקרי אלא על ידי הגפנים, הילכך כי כתיב רחמנא לא תזרע כרמך כלאים לא חייב אלא על הזורע כלאים בכרם, דהיינו שני מינין לבד מן הכרם. ומיהו במסכת כלאים (פ"א, מ"ט) משמע דרבי יהודה לא מחייב נמי משום כלאי זרעים אלא בזורע שלשה מינין כגון חטה ושעורה וכוסמת או שני חיטין ושעורה או שני שעורין וחטה, דבעינן כלאי זרעים כראי כלאי הכרם.
והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דלענין איסור הפירות קאי, ושמא מדכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומיא לתבואה שאין עושין אלא לג' שנים כדאיתא במסכת כלאים בפרק שני (מ"ה), אבל לענין מלקות כל תרי מיני זרעים נמי עם חרצן חייב במפולת יד משום כלאי הכרם, ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב, ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה, מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס ולוף וחרצן אף על פי שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן (לקמן קטז, א) כתיב המלאה וכתיב הזרע, ומתרצינן זרוע ובא בתוספת זרוע מעיקרא בהשרשה, וכתב עליו הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל ואינו נכון דזרוע מעיקרא למלקות וזרוע ובא בתוספת לענין איסור הפירות שוין הן בין לר' יאשיה בין לרבנן, לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינין, לפיכך כל מקום ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קדוש משכחת לה לרבי יאשיה בעציץ של שני מינין חטה ושעורה, והוא הנכון, ע"כ.
צריך להוסיף כאן הערה על סדר הקטעים שאינו תואם עם הגמרא שלנו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה