חובת התלמידים/מאמר א

<< · חובת התלמידים · מאמר א · >>

איך להגות בספרי חסידות

א

הנה אחר שב"ה הגענו עמך תלמיד ותיק עד כה, ראינו צורך אך הכרח לצעוד עמך עוד פסיעה למעלה בקודש דברנו עמך כבר איך צריך אתה להרים את השקפותיך, וגם רמזנו שצריך אתה לעלות תמיד, דע נא, שכמעט א"א לאחת בלא חברתה, א"א להשקפה מרוממה בלא עלי' תמידית, כי כך דרכו של האיש, שכאשר יתמיד במחשבה ובהשקפה אחת זמן רב ולא יעלה יותר למעלה, תתישן אצלו, ולא יתפעל ולא יתרגש ממנה. ומה יועיל לנו אם תדע שהאיש הישראלי ברי' עילאה מן בני הנביאים הוא, אם נפשך וגופך לא יזדעזעו מידיעה וממחשבה זו, ולא תתגבר נפשך ע"י, להדריכך בדרך העולה בית אל.

עוד זאת, בעברך את דברינו עד כה, לא בקריאה לבד כי אם גם בעבודה כפי שרשמנו לך, בטוחים אנו בד', שגם מעצמך יצמחו לך כנפים לעלות יותר, רצון ומחשבות טהורות יציצו בלבך ומוחך, להגות בדברי קדושנו זי"ע ולדעת מה דיבר ד', ואם גם בזה לא נעזור לך ולא נצייר לך מעט את הדרך, איך לעיין ואיך ללמוד, ח"ו אחת משתי אלה יעלה לך, או שלא תוכל לכנוס ולדעת כל עיקר, ואז כנפי נפשך יתקצצו ותפול לגמרי, או שתלך בדרכים עקומים ובדעות מסובכות כי א"א לו לאיש הישראלי המזכך את גופו שלא תתעוררנה בו מחשבות יותר עילאות ותשוקות יותר מרוממות, להסתכל גם מחוץ למסך גופו.

הן כבר דברנו לעיל מהגמ' (פסחים ס"ו) "ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן", ונראה שאין הפשט כפשוטו בלבד שבנים של נביאים הם שאביהם נביאים היו. כי האם מי שאבי אבי וכו' זקנו נביא הי' גם בו מקצת נבואה נמצאת עד שידע את הדין שלא ידעו הלל, וכל כך הי' הלל בטוח בחלק נבואתם, עד שלא התחיל אפילו להתפלפל בדבר, רק בבטחון אמר הנח להם לישראל, מעצמם יעשו כדין אבל רואים בפסוק שהנביאים הקטנים שלא נתפרסם שמם, נקראו בני נביאים, כמו: "ואיש אחד מבני הנביאים" (מלכים א' כ') ובעוד מקומות, והתרגום מתרגם "תלמידי נבייא", לא שהיו רק תלמידים בלבד, כי גם נבאו לפעמים וגם כאן שאמר אל רעהו: "בדבר ד' הכיני וכו'".

אך משמעות תיבות בני הנביאים שלא נקראי תלמידי נביאים כפשטן, אפשר, שהוא כמו שקוראים לאיש שיכול ללמוד הרבה, למדן, ולשאר אנשים שאינם יכולים חרבה רק מעט, קוראים בני תורה, ג"כ בשם בני מכנים אותם, שהוא להורות על עצם האיש, כמו מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שאין המשמעות שאביו בעוה"ב והוא בנו, רק על העצם שלו, שהוא בן עוה"ב. וזהו גם הענין בכנוי בני תורה, את האנשים שיכולים ללמוד חומש ומעט גמרא, שקוראים אותם בני תורה, לא את מעט תורתם בלבד מציין ומגביל הכנוי הזה, רק גם את כל עצמותם שאינם מתנהגים כאנשים גסים ועמי הארץ.

וכינוי זה בני תורה כנגד הכנוי עמי הארץ הוא, שג"כ לא העדר ידיעתם בתורה בלבד מציין, רק את כל התנהגותם שנוהגים בגסות, כמו שמבארת הגמ' (ברכות מ"ז ע"ב) איזהו עם הארץ, לא בחוסר ידיעתו בלבד רק גם בהתנהגותו, שאינו מניח תפילין שאינו מגדל את בניו לתורה וכו'. ואף שעיקרו על העדר ידיעתו בתורה נקרא ע"ה, מ"מ כיון שבשביל זה כל עצמו והנהגתו גרועה, על שם כל עצמו נקרא. והבני תורה אף שאינם לומדים ולא יודעים כ"כ תורה הרבה, מכל מקום כיון שהתורה אשר בהם, פעלה כבר על עצמם והתנהגותם לשנותם משאר העם שיהיו כתורה, גם כן בשם שמציין את כל עצמם ומגבילם מזולתם נקראים כני תורה. מה שאין כן הלמדן שבהתנהגותו ועצמותו אין תורתו היתירה נראת כל כך, ולא מוגבל ומובדל בה הרבה מן שאר בני תורה, כי גם בני תורה בדרך התורה מתנהגים, לכן שוב על תלמודו נקרא למדן. כדבר שמצוין ומוגבל הוא משאר בני תורה. ותלמידי הנביאים כל עוד שלא היתה נבואתם גדולה, על שם עצמם נקראו כני נביאים, שהייתה בהם מעט נביאות וכל עצמם והנהגתם נשתנתה משאר העם כעצם והנהגה נביאית, והנביא הגדול על שם נבואתו הגדולה נקרא כמו הלמדן הגדול כנ"ל. וכשרצה הלל לאמור שאף שהוא בידיעתו, אינו יודע את הדין, וגם הם כשישאלו אותם כיום הזה בערב יו"ט לא ידעוהו, ומ"מ בהתנהגותם כשיבואו למעשה והנהגה כשעת הבאת הקרבן ידעוהו, אמר בני נביאים הן, שבעצם ובהתנהגותם רוח נביאות נמצא. וכשיבואו למעשה והנהגה, ברוח הנביאות שבעצמם והתנהגותם ידעו.

וזה הוא גם החילוק בין נביאי ישראל לנביאי שאר האומות, כמו בלעם להבדיל, בבלעם כתיב "ויקר" (במדבר כ"ג, ד'), מקרה היה שעלה מהם נביא, אכל בישראל, שזהו חיותם ועצמותם של כל העם, כשנתגלה בהם נביא גדול אין זה מקרה, רק דבר תמידי ועצמי למשל אם מן עמי ארץ יגדל למדן, דבר מקרה ויוצא מן הטבע הוא ואם מבני התורה יצא למדן, אף שאין שאר בני התורה למדנים, מ"מ אין זה מקרה רק טבעי ועצמי. ואפשר עוד שהא שאין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בלילה כמו שמדייק המדרש (במד"ר פ"כ), הוא מפני שאצלם הנביאות והם עצמם, ב' דברים נפרדים הם לכן היום הוא ותהלוכותו אחרת, ובלילה כאשר התנהגותו ומחשבותיו חדלות, יכולה הנבואה להתגלות. אבל בנביאי ישראל שנבואתם, חיותם ועצמם היתה, גם ביום גם בשעה שמחשבותיו והתנהגותו ערות ופועלות נגלת להם נבואה גדולה. והתרגום שמתרגם את בני נביאים "תלמידי נבייא", מפני שהנביאים הגדולים כשדבר ד' אליהם ידעו מה דיבר, ואל מה ירמז, ובני הנביאים כיון שהתגלוחם לא היתה גדולה, ולא כ"כ בולטת וגם לא התרגלו עוד בדבר ד’. הוצרכו לרבם הנביא שילמדם איך לגלות ולהוציא את נבואתם מקרבם ולדעת מה דיבר ד'. ומי לנו גדול משמואל הנביא ומ"מ בראשיתו לא ידע להבחין בין קול ד' ממרום לקולו של עלי הכהן. (ראו שמואל א ג)

לא שאנו אומרים בזה, שבני הנביאים אשר בזמני הנביאים, רק ככל המון ישראל היו, אשר קרא אותם הלל בני נביאים, ולא שהמון ישראל בני הנביאים, אשר בזמן הלל רק כדורינו הזה היו כי הדורות יורדים בכל פעם יותר, ובעונותינו אין לנו נביאים גדולים, ואף רוח הקודש חדל ואין נביא ואין חוזה, וגם בני הנביאים שהוא עצם חיות וקדושת ישראל ירד פלאים. אבל זאת נוכל לאמור, שגם עתה חיות ועצם ישראל אם יהי' רק קומץ, מ"מ נביאות הוא וכמו שהחילוק בין חי לצומח, עצם חיות אשר בו, ובין המדבר לחי דבורו ודעתו היא, כן החילוק בין ישראל לסתם אדם, עצם הנביאות היא ובו נבדל מהם. וכל המחשבות הטובות, רצונות, תשוקות ורעיונות טובים ומיני התלהבויות, אך הרהור תשובה פשוטה שעולים בקרב איש ישראל, של בני הנביאים הן כי האם גם בנביאי הקדש הגדולים רק דברי העתידות בלבד שאמרו נבואה היתה, והלא הרבה הרבה דברי מוסר והדרכה שאמרו הנביאים, לא דברים בלבד היו ח"ו רק בשם ד' דברו אותם, שבא להם דבר ד' ואת הוד קולו שמעו בדברי מוסר והדרכה, והודיעו והדריכו את ישראל במה שאמר ד'. אבל הם נבואתם היתה רבה, את קול ד' שמעו בפועל ואת מראות נבואתם ראו באופן שאין לנו השגה בו. ועתה כל איש ישראל בני נביאים ורק השיריים של בני הנביאים, בהתעורר בהם התעוררות טובה אינם מבחינים לדעת אם ניצוץ נביאות הוא מפני שרק מעטה היא. אבל מי הוא אשר לא ידע את דברי הבעש"ט ז"ל, שאמר שמן הבת קול היוצאת בכל יום מהר חורב, כמו שאומרת המשנה (אבות פרק ו' מ"ב) מתעורר האיש הישראלי בלבו בהרהור תשובה, והרהור תשובה זה ניצוץ הבת קול הוא אך שנדמה לאיש שרק מקרבו הוא.

אבל כמו שגם בנביאי הקודש מלפנים, לא כולם שוים היו בנבואתם וכפי שהתקדש והתכשר הנביא, במדה זו שרה עליו הנבואה, (ועיין מזה בשמונה פרקים להרמב"ם ז"ל), כן גם בענין בני הנביאים של כל ישראל, לא כולם שוים בזה. מי שמגשם את גופו ומטמטם את נפשו וקוברה תחת ערמות עפר וטיט של שטותי גופו, הרוח של בני הנביאים בו מעט ולפעמים לא נשמע ולא נרגש לגמרי ח"ו, ובמדד שמזכך את גופו יותר ובציצית נפשו אוחז ומעט מעט מוציאה, יותר שורה בו רוח הבני נביאים וזהו שאמרנו לך שכיון שעברת את דברינו עד כה, לא בקריאה לבד רק גם בעבודה כפי שרשמנו לך, בטוחים אנו בד' שגם מעצמך יצמחו לך כנפים לעלות יותר למחשבות ורצונות טהורים, ותשוקין ורעיונות יתעוררו בך, ועל ידי זה מעצמך תתחיל לבקש את דברי ד' בספרי קדושינו זי"ע, ובשביל זה מוכרחים אנו להורות לך מעט, איך להגות ואיך להבין מעט את דברי קדשם. וכבר אמרנו לך שבני הנביאים מתרגם התרגום "תלמידי נבייא", על שהוצרכו להתלמד לדעת ולהבין את רוח ד' אשר פעם בהם מפני שמצער הי' ומה נענה אנן בתריהם, בדור הנמוך הזה, דור העקביים במעט מן המעט של הניצוץ דניצוץ אשר מתעורר בנו.

הנה המשנה (אבות פ"ג מי"ז) אומרת: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו'". ונבין ע"פ פשוט, מה היא המדה למדוד בה את חכמתו אם מרובה היא או מעשיו מרובין. כי ע"פ פשוט קשה איך מותר לנו ללמוד זוה"ק ושאר ספרים קדושים שמדברים מענינים גבוהים ועולמות אצילות בריאה ויצירה, האם נעלה בעולמות אלו, ולמה אין גם למוד זה חכמתו מרובה ממעשיו.

אבל ידוע מספה"ק שיש לאיש ישראל: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. הנפש, רוח ונשמה משכנן בגוף האדם, הנפש בכבד, הרוח בלב והנשמה במוחו. אבל החיה ויחידה גדולות וקדושות הן הרבה מגופו וא"א להן להתלבש בו, רק ממעל לגופו שורות ומקיפות אותו, לא שהן מיותרות ואין האיש צריך להן ח"ו, אדרבה עיקריות הן לו ולכל הנפש רוח ונשמה שלו. ובמשל גופני תבין יותר, אף אם אינו דומה לגמרי לנמשל: המשפך שע"י שופכים מים ויין וכו' אל הצלוחית, רק סופו בפיו הצר נכנס הוא אל תוך הצלוחית וראשו הרחב שהוא עיקרו, אשר שם כל המים או היין נמצא, ממעל לצלוחית נשאר. כן האור והקדושה, אשר נמצא בקרב איש ישראל והוא עיקרו ועצמותו, קדושה עילאה מעולמות הכי עליונים היא ונתקטנה ונצטמצמה עד לרוח בני הנביאים, ועד לניצוץ קטן של בני הנביאים המעט של דורנו ונכנס בו, רק המעט אשר הגוף במדת זכותו וטהרתו יכול להכיל ולקבל אותו נכנס ונתלבש בו ויהי בו לנשמה במוח, לרוח בלב ולנפש בכבד, כל כלי כפי מדת קבולו מדה זו של קדושה מקבל, הכבד ושאר כלי הגוף הגסים, רק חלק קטן מקבלים ויהי בהם לנפש שכחה רק להחיות את הגוף, והלב כלי יותר מזוכך, חלק יותר של אור מקבל ויהי בו לרוח ומדות, והמוח כחו גדול לקבל יותר ויהי בו לנשמה ודעת קדושה. ומראשו ועד סופו מין משפך הוא, ממעל לו עיקר אורו וקדושתו והן היחידה והחיה והוא כמו הרחב שבמשפך שא"א לכנס בו מהרבה אור וקדושה, והנשמה, הרוח והנפש אשר נצטמצמו יותר נכנסים בו.

לא שרק מן היחידה והחיה בלבד קדושת אור ישראל מתחיל מן עולמות הכי עליונים, אך מן אבינו מלכנו נמשך נשתלשל ונצטמצם עד היחידה וחיה שלו. אבל כיון שאנו מדברים עתה מפרטות כל איש ישראל לבדו, לכן על אורות וקדושה היותר גבוהים מחיה יחידה, אין השם הפרטי נופל לאמור עליו של ראובן או של שמעון הוא, כמו שאומרים על נשמתו וכו' נשמת ראובן ורוחו של שמעון, וכמו במשל הנ"ל במשפך אך שלמעלה מן המשפך יין יותר הרבה נמצא בחביות והוא העיקר, שממנו שופכים אל המשפך, מ"מ לא של הצלוחיות הפרטיות הוא, ולא אליו מתיחס, החבית לעצמו הוא, ואף היין אליו מתיחס לאמור היין שבחביות, וגם הקילוח היורד ממנו אל המשפך מתיחס לחבית ולא לצלוחית הפרטית, וקילוח החבית קוראים אותו, ורק המשפך לצלוחית מתיחס, מפני שנצטמצם כפי פרטיות הצלוחית כתוכנו וגוו. כן כשאנו מדברים מפרטיות איש ישראל ומנשמתו הפרטית (מנשמת הכלל ישראל עוד נדבר במאמרים האחרים אי"ה) כשבא אורו וקדושתו לכלל יחידה וחיה, אף שעודם למעלה מהגוף כמשפך שלמעלה מהצלוחית, מ"מ כבר נופל השם הפרטי בהן לומר חיה ויחידה של ראובן ושל שמעון, אבל מה שלמעלה מהם למעלה מפרטיות האיש הוא ואין לקראותו בשמו.

ב

וכדי להבינך יותר את עצמך, את המקום אשר ממנו נחצבת ואת התקשרותך בעולמות העליונים, צריכים אנו להרחיב מעט את הדיבור בזה, ולדבר מעט מענין הצמצום ובריאת העולמות בכלל. אבל כלל זה תדע, בין כשתעיין בדברינו, בין כשתזכה ללמוד בדברי קדושינו שרפי אל מאורי עולם זי"ע. המדברים מענינים גבוהים, רק את הדברים שמדברים אליך תרצה להבין, ולא תבוא מזה לשאול גם על שאר הדברים הרוחנים. משל למה הדבר דומה, לילד שהתחילו ללמוד עמו אלף בית, ונזדמן ביד המלמד חומש או גמרא והראה לו בהם את האותיות, ורצה הילד לדעת תיכף את כל מה שכתוב שם, והשכיל אותו המלמד לאמור, אם תזכה, אז אחר כך תלמד גם את כל אלה, ובלבד שעתה תסתפק לדעת רק אשר אני מראה לך אות זה וזה, ואם תמהר ותחטוף, אף גם את האלף בית לא תדע ורק בקושיות וסברות של הבל תמלא את מוחך, כן גם אתה כשתזכה תבין יותר, אבל לע"ע רק את אשר לפניך תבין.

עוד מאברהם אבינו ומן הנביאים, התנאים, ובפרט ר' שמעון בן יוחאי, מן האר"י ז"ל ושאר המקובלים זי"ע, קבלה בידינו, שכשברא ד' את העולם ג"כ צמצם אותו במדרגות וצמצומים שונים. כי לא הרי בריאת העולם שברא ד' כהרי עשיית אומן בו"ד שעושה איזה דבר להבדיל, האומן רק את צורת הדבר הוא משנה ולא את עצם הדבר, כי לוקח הוא עץ או מתכות ועושה ממנו כלי. את העץ ואת המתכות, לא עשה רק את צורתם שינה, מעץ פשוט שלחן, וממתכת פשוטה מפתח, וכדומה. אבל ד' ית' אשר ברא את העולם מאין גמור ומאפס מוחלט, את עצם כל דבר מן אור אלהותו צמצם וברא, ומלא כל הארץ כבודו. וכמו שהורנו קדושנו הבעש"ט ותלמידיו הקדושים זצלל"ה פשט הדבר, שלא בלבד שבגוף כל דבר נתלבש חיות אלהות להחיותו ככה הצמיחה בצומח, והחיות בחי' וכו’. רק גם גופם, גם לבושם הגם שאנו רואים וממשמשים בו, ניצוץ הארת אלהותו ית' הוא, כי בכחו הפלא והבלתי נגלה, צמצם מאורו צמצום אחר צמצום, עד שעשה גם גופם הנראה לנו וממשיכים בו. ומלכותו בכל משלה, שכל העולם רק הארת אורו היא, וע"ז היא קבלתנו אשר אמרנו, שצמצום זה שנתגלה עולם מוגבל כזה מן אור אין סוף ואין תכלית, במדרגות ובחינות עשהו ד'. והרי זה כעין הצמצום, יחידה, חי’. נשמה, רוח ונפש באדם, שנתפשט כ"כ בגופו עד שגם אצבעות רגליו יונקות את חיותם לפי ערכם חיות אלהות, חיות קדושת ישראל, ועל ידי זה גם כל הגוף של האיש הישראלי, משונה בקדושתו מגוף אינו ישראל וגוף הלוים משונה מגוף ישראל וגוף הכהן משונה מגוף הלוי והישראלי מיום הולדו, כיון שמדרגות נשמתם משונות זמ"ז נם גופיהם משונים מפני שחיות כל גופם מן מקור נשמתם יונקת. ואם תשאל א"כ מה החילוק בין קדושת ד' אשר נצטמצמה בישראל לבין קדושתו ית' אשר בעולם, כיון שגם בעולם מלכותו בכל משלה. המתן עד שתבא אל מאמרנו הלאה אי"ה ובפרט למאמר ב' אות ג' ותבין.

והנה את שמות מדרגות צמצומי נשמתך כבר אתה יודע נפש רוח וכו’. ושמות מדרגות הצמצום בכלל הורו לנו קדושינו שהן עשר ונקראות ספירות והן, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אבל לא באנו לדבר מזה יותר, וכשתזכה תבין מלמודך בספה"ק. כי בכלל לא ללמדך קבלה באנו, רק לדבר אודות עיונך ולמודך בכלל, הן בספרי חסידות והן בספרי קבלה כשתזכה להם, שלא יהיו לך כחכמה ושכל לבד לחקור בשכלך. ואם תבין איזה דבר או איזה ענין מהם, לא תברך בלבך לאמור שכבר אתה יודע מה פעל אל, לכן לא נאריך לדבר בעניני הספירות, רק בעניני הד' עולמות, שג"כ מיני מדרגות הצמצום הן, ודומות למיני הצמצום אשר באדם וחלקי נפשו. עולם האצילות הוא הכי גבוה ושוב צמצום וברא ד' את עולם הבריאה, ושוב צמצום ויצר את עולם היצירה, ושוב צמצום יותר עד שעשה את עולם העשי' זה עולם גס, וכמו גוף האדם כן גם גוף העולם יונק חיות אלהות ע"י צמצומי הד' עולמות זה בזה. וקדושינו ז"ל עוד קשרו ותלו את צמצום חלקי הנפש בצמצום העולמות ואמרו שהנפש כשמשתלשלת מן האור האלקי אשר במרום עד הגוף, כמות הצמצום ואיכות האור שביחידה וחי' כמות הצמצום ואיכות האור של האצילות היא, ואור של הנשמה מהבריאה היא, רוח מיצירה ונפש מעשי’. מי אשר זוכה לחי' ויחידה אז קדושתו וערך זכותו קדושת וזכות עולם האצילות היא, והנשמה שנצטמצמה יותר, אורה מבריאה שנתמעט אורה בצמצומה היותר על צמצום עולם האצילות וכו'. ואל תדמה שלכל אחד יש נפש רוח נח"י שוות, כי האם לכל צלוחית יש משפך אחד שוה בגדלו, וכשרוצים לשפוך בנוד גדול לא נשתמש באותו משפך שדי לנו בצלוחית קטנה, משפך הגור צד הצר שבו שנכנס בו יכול להיות רחב כמו הצד הרחב של משפך צלוחית קטנה. כן גם האיש המגושם יותר אינו יכול לקבל כל כך אור עליון כמו איש המזוכך יותר, ומה שאצלו הוא בבחי' חי' יחידה, ממעל לגופו שאינן יכולות להכנס בו, אצל המזוכך ממנו הוא נשמה אך רוח או נפש, והרבה ענינים בזה, אבל לך לעת עתה די מה שאמרנו.

ג

תוצאות דברינו אלה הם, שהאיש הישראלי עצמו וקדושתו ממרום נמשך, ונשתלשל בו ביחידה, חי', נשמה, רוח ונפש והם עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשי', ואך שחי' יחידה שהן אצילות אינן נכנסות בו, מ"מ שלו הן, לכ"א כפי מדרגתו, כמו כל מדת משפך לפי מדת צלוחיתו זאת אומרת, שיש לכל אחד חלק עולמות יצירה, בריאה אף אצילות, ואף שאין מבינם ורק למעלה ממנו שרויים, מ"מ שלו הם וקויהם ונצוצותיהם נמשכות בו, ע"י הנשמה רוח ונפש אשר בו, ובלעדן גם לנפש רוח ונשמה לא הי' קדושה. לכן איש ישראל הלומד מעניני עולם האצילות בריאה יצירה, רק מחלק העולמות שלו לומד, ואף שגם חלק העולמות שלו אינו מכיר, ואף בעולם האצילות בריאה שהוא מבין אינו עולה ונכנס, אבל כך דרכן של עולמות אלו שנשארות ממעל ממנו. וכשאתה מבין איזה דבר שראית בספר מספרים קדושים מענינים העליונים, השמר והזהר שלא תחשוב שאתה יודע כבר דבר זה מעולם היצירה הבריאה והאצילות, כי רק חלק מחלקך, אשר בעולמות אלו ומן רוח נשמה חי' ויחידה שלך הבנת, ואיש הגדול ממך, הבנתך שהבנת אתה, בעיניו קטנה היא מאד, כי הוא מבין את נרנח"י שהן אבי"ע שלו, שהם גדולות הרבה משלך. וכשאתה רואה איזה פשט למשל על הפסוק, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א') ואתה מבינו, לא יעלה הרהור בלבך שכבר אתה מבין את דברי הנביא שראה ואמר בזה, הס מלהזכיר, כי רק ניצוץ מניצוץ, והארה מן הארה וכו' דהארת ראית ודברי הנביא נצטמצמו ונתגלגלו עד שבאו גם ליחידה חי' נשמה שלך ורק את נשמתך וכו' אתה מבין, שנושאה בקרבה גם הארה מדברי הנביא. ורק באופן כזה תסתכל ותלמד בדברי קדושינו.

ולהבינך יותר, נמשיל לך משל, יודע אתה שיש בגוף האדם כחות וחושים שונים, חוש הראי' בעינים, שמיעה באזנים, כח ההלוך ברגלים וכד' וכולם מקבלים את חיותם מן הנפש החיונית אשר בו, כי אחר כלות שנות חייו, נשאר הגוף עם כל כליו ואבריו בלא חושיהם ובלא כחותיהם. והאם כל כך הרבה נפשות ישנן באדם, נפש הרואה לעצמה, נפש השומעת לעצמה, נפש ההולכת וכו'. אך נפש אחת היא המחי' את הגוף חיות פשוטה רק שלפי הכלים אשר היא מתלבשת בהם, חוש וכח זה מתגלה בהם, כשחלק ממנה מתלבש בעינים נתגלה חוש הראי' בהם, כשמתלבש באזנים אז כלי האזנים אשר בנינם והכשרותיהם אחרות מבנין והכשרת העינים, את חוש השמיעה מגלות בו, אף אם הי' הכה הזה מתלבש בעינים הי' מתגלה בו חוש הראי', וכן הוא בשאר הכחות כנודע מספה"ק.

ובמשל הזה תבין יותר גם את דברינו הנ"ל, בענין השגות האיש בענינים הגבוהים, כי חוץ מזה מה שענינים אלו כלם קודש, גם הבנת האיש בזה לא הבנה בלבד היא, כמו שמבין בחכמות אחרות כחשבון וחכמת תקופות ומזלות, שחושב בדבר חוץ ממנו בהילוך המזלות למשל, שגם כשמבינם נשארים המזלות חוץ ממנו בשמים ולא במוחו, ובשביל זה יכול לחשוב גם בדברים שאינם נמצאים כלל בעולם, כמו שרוב חכמת החשבון למשל יסודה רק על היכא תמצאות, באם הי' כך וכך איך עלה החשבון, כידוע. אבל הבנה זו הבנת הקודש, ההשגה אשר בקרבו, המשכת אור כל חלקי נשמתו בו בפועל היא, וכל אחד מהחלקים מתגלה בו לפי הכלי מכלי הגוף אשר נתלבש בו. כשמתלבש בכבד ובכל הגוף, נפשו נתגלתה לחיות גופנית פשוטה, אבל לא כבהמה וחי', רק שיהי' גם גופו גוף ישראל קדוש, כמו שאמרנו לעיל שזה גם החלוק מתולדה בין ישראל לשאינו ישראל ובין ישראל לכהן וללוי. כשמתלבש בלב, הרוח נתגלה ובו המדות של קדושה אהבה ויראה וכו', ולא אהבה ויראה סתם לשטותים רק כמו שאמרנו בפרק י' בקונטרס הנ"ל, שמדות עילאות מתלבשות באיש הישראלי, רק שטמונות ולא נראות בו מטעמים הנ"ל. וכשמתלבש במוחו כלי יותר זך נתגלה בו היא נשמתו להבין דברי תורה ועבודה. וככל אשר יתוספו חלקי הנשמה להתלבש בו, יוסיף האיש כחותיו אלו, וכשנתוספו החי' ויחידה לשרות עליו, יתוסף ברצון ותשוקה לדברים יותר קדושים, אשר למעלה גם מן השגתו, לא שרק אל הנסתר ישתוקק וסתם להיות צדיק גדול יחפוץ בלא עבודה, רק גם בכל עצמו גם בגופו ורוחו ישתוקק להתקדש יותר בעבודה בפועל, אף במוחו יכסוף להשיג יותר, הן בלימוד התורה פשוט והן בדברי חסידות ועלית הנפש.

וזה פשט המשנה הנ"ל, כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכר וכל שמעשיו מרובין מחכמתו וכר, גם בדברים העליונים יכולים אנו לעיין וללמוד, ובלבד שלא נחשב חו שהוא לנו רק השגה כשאר השגות לעיין ולדעת בעולמות העליונים אשר חוץ ממנו בלבד, כי אז חכמתו מרובה ממעשיו היא ולא טובה, רק שהשגתו תהי' כנזכר לעיל אצילות בריאה ויצירה חי' יחידה ונשמה, אשר למעלה ממנו, אבל שלו היא, וממילא התלבשות האור העליון תהי' בו ממעל לראשו ועד רגליו, ובכל אבר מגופו ובכל חלק מנשמתו יתוסף אור וקדושה, הגוף יתקדש, הלב יתפעל יותר באהבה ויראה, והמוח במחשבותיו ועיוניו. ואף אם בענינים גבוהים אף בעניני אצילות ובריאה לומד, אין חכמתו מרובה ממעשיו, כיון שאצילות שלו ומשפך שלו הוא, והתפשטותה גם בגופו נמצא בנשמה רוח ונפש.

וזה בזה תלוי מי שעובד בגופו לקדשו ולזככו בדרכי החסידות, אז כיון שהמשיך תוספות אור בקרבו, גם מוחו יקים ברעיונות יותר עילאות, והי' אם לא ידע איך ללמוד ואיך לחשוב במוחו, ח"ו אחת משני אלה יעלו לו, או שחסרון תוספת המחשבה גם את עליות גופו יפיל, כי במוחו לא נתן את יתרת הנשמה להתפשט, והרי זה כאילו ח"ו כרת ראשה של הנשמה היתירה, ונשאר רק בחלק נשמתו הקטנה אשר לו מקודם, או שזיכך עלית גופו, בע"כ ידיחו את רצוניו ומחשבותיו הנוצצים עתה במוחו, ובאין דרך ישרה להם יתעקלו, ואם יבין איזה דבר מה, תזוח דעתו עליו ויחשוב כי כבר הוא בעולם האצילות, ובכלל לא יכיר את דרכיהם הקדושים והישרים. אבל אם יוסיף ללכת מעלה גם במוחו, אף לגופו יחוס. טעם עריבות הרגשה והתלהבות, הן בהבנת מחשבתו בלבד לא הי' מרגיש עריבות והתלהבות, אבל הלא לא מחשבה גרידא היא, רק ראש הוא מוסיף בזה לרוחו ונפשו אשר בגופו, ומרבה אותם להתפשט בקרבו, והאם גם כל בר בי רב לא ירגיש זאת, אם ילמד איש אשר לא מזרע ישראל הוא את הלכות הפסח, אפית המצות והסדר, רק שכל יבש יראה בו, ולפעמים עוד יתקשה מה הרבו כ"כ דינים באפית לחם עוני זה, ובסדור שלחן האוכל בליל פסח, וכמה מתפעל אחד מכם בלמדו דינים הללו, כמה חן מוצאים עניני הדינים האלה בעיניו, נחת רוח ושלוה הם מפיחים בו, גם בפיו דומה לו שכבר מרגיש הוא את טעם המצות ובעיניו כאלו רואה את הסדר הסדור לפניו, עם כל עניני ההגדה והחירות של יציאת מצרים. לא דמיון בלבד הוא זה, רק המוח מוסיף לחשוב, בדעתו אשר נתוסף לו תוספות אור עליון שהמשיך בו, והרוח והנפש מתפעלים בתוספת אשר נתוסף להם, עד שגם גופו גם לשונו מתפעלים ומתרגשים בהדגשותיהם. וכן כשמתחילים ללמוד בימי אלול דיני סליחות ותפלות של ר"ה ויוה"כ וכו' לא שכל יבש בלבד בו, רק את הדין של ימים אלו כבר מרגיש בלמודו, עד שלפעמים מתעורר מן הדינים הללו שלומד, כמו מאיזה ספר מספרי מוסר.

כן הוא הדבר וכן תעשה גם אתה, בעיונו ובלימודך בענינים יותר גבוהים תדע, שרק את חלקי אצילות בריאה יצירה שנשתלשלה לך והן ממעל לך, אתה לומד ומבין, ולא שאתה מבין את עולם האצילות וכו' לעצמו. וכשיעזור ד' לך ותעלה יותר ותרצה להבין איזה דבר מזוה"ק או משאר ספה"ק אשר לא מצאת את פרושו בספר, תצייר את הדבר בעצמך, וע"י עצמך רצונך חלקי נשמתך מדותיך והד' עולמות שלך, תנסה להבין את הדבר, כיון שבין כך ובין כך את האורות העולמות והמדות שנשתלשלו לך, אתה מבין.

וכן תביט בקרבך, אם גם גופך נתעלה ונתעורר ונתקדש על ידי עיונו ולמודך, אז למודך לא ממך והלאה, לא חכמת חוץ המרובה ממעשיך ח"ו היא, רק אור נמשך לך ממעל לראשך עד כפות רגליך, ואם א"א להכיר זאת אחר כל למוד ולמוד ואחר כל עבודה ועבודה, תבחין זאת אחר כל חצי שנה, עכ"פ בכל שנה, ואז אשריך וטוב לך.