חבל נחלתו ל מג
סימן מג
הכרזה על מציאה לשם השבת אבידה
א. כתב בקרית ספר (הל' גזלה ואבדה פי"ג):
"הכרזת אבדה הוי מדאוריתא וכדמשמע ממתניתין דף כ"ז אף השמלה היתה בכלל כל אלה וכו' מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז כך היא הנוסחא בכל הספרים אלא שהרב ז"ל לקמן פרק י"ד1 כתב חייב להחזיר ואינו מחזיר אלא בסימנין מובהקין במדה ומשקל ומנין ומקום האבדה דסימנין דאוריתא כדאמר רבא דף כ"ח דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דורשיהו אם הוא רמאי בסימנין, דהכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשיך את אחיך והרמאי צריך עדים כדאמרינן דעדיפי מסימנין וסימנין יתן למי שנותן סימנין מובהקים יותר".
עולה שחיוב ההכרזה על האבידה לשם השבתה הוא חיוב על המוצא מן התורה.
ב. בשעורי ר' דוד (פוברסקי, בבא מציעא כח ע"א) חלק על קביעה זו:
"ואולי נימא דכל עיקר דין הכרזה הוי רק תקנת חכמים, [ולא הוי מעיקר המצוה, ושפיר תקנו חכמים רק עד גבול זה, ולא יותר]".
"ומשום די"ל דעצם דין הכרזה אינו מוטל על המוצא, כי אם על האובד, דעליו לחפש את המוצא".
"והביאור דכל דין חיוב השבת אבידה שמוטל על המוצא הוי רק מה דהאובד עצמו אינו יכול לעשות, אבל מה דהאובד יכול לעשות ואינו עושה, הרי אין על המוצא לעשות בשבילו".
"ולכן כיון דלהכריז שאבד הרי יכול אף האובד, לכן מדאורייתא ליכא מצות עשה על המוצא להכריז, ורק רבנן הם שתקנו הכרזה".
"אמנם בקרית ספר על הרמב"ם (פי"ג) כתב דהכרזת אבידה הוי מדאורייתא כדמשמע ממתני' לעיל (דף כז א) מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעין חייב "להכריז", דמשמע דחיוב הכרזה הוי דאורייתא".
"אכן כתב דהרמב"ם (פי"ד ה"א) כתב הלשון מה שמלה וכו' חייב "להחזיר", ולפי"ז אין ראיה דחיוב הכרזה הוי מדאורייתא, [אך עכ"פ להגירסא בכל הספרים במשנתינו חייב להכריז משמע דהוי מדאורייתא]".
בין לשיטה שהכרזה מן התורה ובין מדרבנן צריך לעיין כיצד היתה נעשית ההכרזה.
ג. נאמר בבבא מציעא (פ"ב מ"ו, כח ע"א):
"ועד מתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.
המשנה עוסקת כמה זמן צריך להכריז ואינה עוסקת במקום ההכרזה.
ד. פרש הרמב"ם (ב"מ פ"ב מ"ו): "רגל האחרון, שמיני של חג2. יכריז אחריו שבעה ימים כדי שילך אותו אדם שאבדה לו האבידה לביתו, ויבקר חפציו ויראה איזה חפץ חסר לו ויחזור וימצאנו מכריז ויודיע סימני מה שאבד לו. והלכה כר' יהודה. וכל זה בזמן שהיה השלטון לישראל, אבל היום מכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ואם היה המלך עוול ויש חשש שיקחו ממנו מה שמצא למלך אינו חייב להודיע אלא לשכניו ולמיודעיו בלבד".
לפי פירוש הרמב"ם לדברי ר' יהודה שלש תקופות:
כשיש שלטון לישראל – עד אחר הרגל האחרון שבעה ימים.
אין שלטון לישראל – בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אם המלך חומס לו מציאות שלא נמצאו בעליהן – מודיע לשכניו ומיודעיו.
ה. הרמב"ם אינו מסביר את שיטת ר"מ.
כך מבאר רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, ב"מ (טו ע"א):
"ועד מתי חייב להכריז וכו' שידעו בו שכיניו, מפרש בגמרא שכיני מקום שנמצאת בו האבידה שמא מאותן בני הכפרים אשר סביבותיהם היא ואין צריך להמתין עד הרגלים שיהיו שם כל ישראל. שלשה רגלים, דלא סגי בחד דשמא חולה הוא או אנוס ולא עלה לרגל מי שהאבדה שלו אבל בשלשה רגלים אי איפשר אם הוא חי שלא יבוא. ואחר רגל האחרון, יתעכב שם שבעת ימים שיהא שהות לבעל האבדה לשוב ולבקש בביתו אם נאבדה ממנו גלימא ששמע שהכריזו עליה ואם לא ימצאנה ישוב לירושלים וביום השביעי יכריז בעל האבדה בקרן אפל3 ויאמר אני אבדתי גלימא שיש לה סימנין כך וכך ומי שמוצאה נמי עומד בקרן אפל שם כל יום השביעי, ויש לפרש להכריז יום אחד זאת הכרזה מלשון חפוש כדאשכחן בפסחים [מ"ט ע"ב] על ששה דברים הנאמרין על עמי הארץ וקא חשיב ואין מכריזין על אבדתו ואי אותה הכרזה הכרזה ממש היא היאך יאמר אין מכריזין על אבידתו ומי יודע שהיא של עם הארץ שלא יכריז על אבידתו שמא של תלמיד חכם היא וחייב להכריז אלא ודאי לשון חפוש הוא כלומר אין אנו מחפשין וטורחין אחר אבדתו כדי שתשוב אליו הכא נמי רוצה לומר ויחפש יום אחד כל ביתו מה שנאבד ממנו משום הכי צריכין לומר שבעה ימים שלשה להליכתו ושלשה לתשובתו ויום אחד בנתים לחפש ביתו וכל לשון הכרזה נמי חפוש הוא כלומר שהוא מחפש מי שנאבדה ממנו האבדה".
ו. הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"ג ה"א) פסק:
"המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר מי שאבד לו מין פלוני יבוא ויתן סימנין ויטול, אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה, ואבן גבוהה היתה חוץ לירושלם שעליה היו מכריזין".
משמע מן הרמב"ם שעיקר ההכרזה היתה בירושלים.
המאירי (בבא מציעא כח ע"א) כתב: "אמר המאירי עד מתי חייב להכריז וכו' פירוש להתחיל להכריז ולא באו בעלים לפניו עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו ופירשו בגמ' שכני מקום שנמצאת בו האבדה שהדבר מוכיח שמאחד מאותן הסביבות היא ואינו צריך להמתין עד עליית הרגל שיהו שם כל ישראל אלא שיכריז באותן הסביבות, ולדעת ר' יהודה אינו כלום עד שיכריז בירושלם במעמד כל ישראל ולא עוד אלא שיהא מכריז ובא שלשה רגלים שמא נאנס בראשונים ולא עלה".
נראה מן המאירי שמקום ההכרזה לא בואר במשנה, והוא עד שידעו בו שכניו, במקומות שנפגש עימם ויכול להודיעם.
ז. נלענ"ד להסביר שמקום ההכרזה מוסכם על שני התנאים: בתי כנסיות, בתי מדרשות וכל מקום בו נאספים אנשי האזור בו נמצאה האבידה. ועל כך לא חלקו ר"מ ור"י.
הם חלקו האם לאחר שהכריז במקומו ולא נמצא בעל האבידה האם צריך עדיין להמשיך ולהכריז בירושלים בשעת רגלים או שמספיק במה שהכריזו במקומם.
ולכן מחלוקתם היא רק בזמן ולא במקום להכרזה.
ח. שאלה שלא מצאתי שדנו בה היא תדירות ההכרזה: פעם בשבוע, כל יום בשבוע, בכל תפילה וכו'.
מצאנו זמנים להכרזות שקבעו חכמים. נאמר בערכין (פ"ו מ"א): "שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (ערכין פ"ו מ"א):
"שום היתומים. בית דין היורדים לנכסי יתומים למכרן להגבות לבעל חוב, שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום רצופים זה אחר זה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. ואי בעו, מכריזין ששים יום כל שני וחמישי, והכי עדיף טפי. ואף על גב דכי חשבת כל שני וחמישי שבששים יום מתחילת יום שני של הכרזה ראשונה לא משכחת להו אלא תמני סרי יומי, מכל מקום הכי עדיף, כיון דמשכא מלתא טובא ידעי ושמעי".
"ושום ההקדש. המקדיש שדה מקנה, שהיא נפדית בדמים כמו שהיא שוה".
"בבוקר ובערב. בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. דאי איכא דבעי למזבן אמר להו לפועלים בשעת יציאתן ראו לי שדה פלונית אם היא יפה, ובשעת הכנסת פועלים כששומע ההכרזה נזכר והולך ושואלן. וכשהן מכריזין, אומרים, שדה פלונית שכך וכך סימניה, וכך וכך מצריה, כך היא עושה תבואה וכך שמאוה בית דין. ואם מוכרים אותה לכתובת אשה, אומרים, הלוקח יקח על מנת שיתן המעות לכתובת אשה. ואם מוכרים אותה בשביל בעל חוב, אומרים, על מנת שיתן המעות לבעל חוב. משום דאיכא לוקח דניחא ליה ליקח כדי לפרוע לאשה דנסבא פורתא פורתא, ואיכא דניחא ליה טפי לפרוע לבעל חוב שנוטל זוזים חסרים ושבורים, שאין דרך סוחרים להקפיד בכך"...
אמנם בניגוד להכרזות לשם פירסום שומא הן לגבי יתומים והן לגבי הקדש שהמעוניינים באים ושומעים, הרי במציאות אין ידוע מי המאבדים, ותדירות ההכרזה אינה כל כך משמעותית.
יותר נראה שיש להכריז כדברי המאירי: "עד כדי שידעו בו שכניו ופירשו בגמ' שכני מקום שנמצאת בו האבדה שהדבר מוכיח שמאחד מאותן הסביבות היא ואינו צריך להמתין עד עליית הרגל שיהו שם כל ישראל אלא שיכריז באותן הסביבות"...
היינו יש להודיע לכל מי שנמצא בסביבות המקום בו נמצאה האבידה כדי שהמאבד ייזכר שאבד לו ויבוא וייתן את סימניה.
ט. 'תמריץ' נוסף לפרסום האבידה הוא שאסור למוצא להשתמש באבידה והוא צריך רק לשומרה ולטפל בה.
כאמור ברמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"ג ה"י): "הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו, וכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה ואם נאנסה פטור ששומר אבדה כשומר שכר4 הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה".
וא"כ המוצא מתאמץ למצוא את המאבד כדי להיפטר מחובו לשמור על האבידה.
י. הוסיף בעלי תמר (ב"מ פ"ב ה"ו):
"תני בראשונה היו מכריזים שלשה רגלים וכו'. והיה זה באבן הטועין בירושלים כמ"ש בבבלי ובתענית פ"ג ה"ט. ויש לציין דעצם העליה לרגל היתה סגולה שהמוצא אבדה יחזירה לבעלים כמ"ש בשמחות פ"ו הי"א, ואלו הם שמקיפים את הר הבית דרך שמאל וכו', א"ל מה לך מקיף לשמאל, שנאבדה לי אבדה. אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך. ומעשה באלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון שאבד לו ס"ת לקוח במאה מנה ועלה והקיף ולא זז משם עד שבאו ואמרו לו נמצא הס"ת וכו' עיין שם. ושמעתי מיהודי פרסי כשהחזירו לו את אבידתו אמר ברוך מחזיר אבידה לבעלים. אולי היה מטבע ברכה זו מקובל אצלם. ובע"ז נ"ב בעא מיניה ריב"ש מרבי וכו' א"ל אסורין הן ומקרא היה בידינו ושכחנוה וכו' א"ל, ברוך אתה לשמים שהחזרתה לי את אבדתי, ופירש רש"י זה המקרא ששכחתי, ומכאן שאנו חייבים בתודה למחברי ספרי עזר וציונים המזכירים לנו השמועה או ההלכה ששכחנוה ונאבד לנו המקור, ואף מי שמחזיר לנו חפץ הנאבד צריכים אנו לברכו.
"ובבבלי מפורש יותר, משחרב ביהמ"ק, שיבנה במהרה בימינו התקינו, שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכן הוא לקמן בה"ז, אזיל לכנישתא וכו' ונראה שבראשונה שהיו מכריזים שלשה רגלים היו מכריזים בהר הבית דומיא דבכנ"ס וביהמ"ד לאחר החורבן וכדמשמע במסכת שמחות הנ"ל מי שאבד לו אבידה אומרים לו השוכן בבית "הזה" יתן בלב מי שמצאה ויחזירנה לך וכו'. ולכאורה למה דווקא מי שאבד לו אבידה ולא מי שנגנב ממנו איזה דבר וכדומה, אכן יתכן שמפני שבעל האבידה הכריז בהר הבית אבידתו שאבדה לו ולפיכך היה ג"כ מקיף".
יא. לגבי הכרזה בזמננו.
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רסז ס"ג):
"המוצא אבידה (ואינו מכיר את בעליה) (טור) מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ובזמן שיש אנשים שאומרים: אבידה הנמצאת של מלך היא, מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו".
וכתב בפתחי חושן (ח"ב [אבידה ומציאה] - הערות פרק ז - סדר ההכרזה והשבת האבידה):
"(יא) שו"ע סימן רסז סעיף ג, ועי' סמ"ע מ"ש בענין זמן ההכרזה, וסיים שיותר טוב להכריז אחר גמר התפלה, ובשם עין יהוסף כתבו שמכריז בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר. ונראה שלמד כן מדאמרו בגמרא משחרב ביהמ"ק התקינו שיהא מכריז בבתי כנסיות וכו', ומשמע שהכרזה זו באה במקום ההכרזה שבביהמ"ק בזמן שהיה קיים, ומשמע במאירי דלר"י דקיי"ל כוותיה אינו יוצא בהכרזה עד שידעו בו שכניו, אלא צריך שיהא במעמד כל ישראל, וא"כ גם לאחר חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה מכריז בכל בתי כנסיות, ובירושלמי משמע שצריך להכריז ג' ימים, אבל הפרישה כתב שא"צ ג' פעמים, וכתב בעין יהוסף דכיון שמכריז בכל בתי כנסיות א"צ רק פעם אחת".
"ויש להסתפק בזמננו בעיר גדולה אם חייב להכריז בכל בתי כנסיות שבעיר, ולא מצאתי מי שיצריך כן, וכבר הערתי בזה בפרק ג הערה ג, עיין שם. ואם נאמר שחיוב ההכרזה היא עד שיגיע לידיעת האובד או שכניו, א"כ כשמצא במקום שבאים ממקומות וערים אחרות יהא חייב להכריז בכל בתי כנסיות שבכל הארץ, ובפרט שבעוה"ר יש הרבה שאינם באים כלל לביהכנ"ס, ובזה אפשר לומר שאינו צריך לחשוש לכך, אבל לא מסתבר לומר כן, ואם נחייבהו לפרסם בעתון, כמ"ש החת"ס בתשובה חו"מ סימן קכב וכן בשו"ת חבצלת השרון חו"מ סימן כח א"כ יהא חייב לפרסם בכל העתונים, שמנין ידע איזה עתון בא לידיעת האובד, (ובכלל יש להסתפק אם מותר לפרסם בעתון חילוני, שיותר מסתבר לאיסור), וגם כרוך בהוצאות גדולות שיתכן מאד שלא יקבלם בחזרה, ועי' סוף פרק ב מ"ש בענין מסירת אבידה למשטרה במקום שיש חוק כזה, ועכ"פ חלק ממצות הכרזה שייך בזה, שיש הרבה אנשים הפונים למשטרה כשנאבד להם חפץ, ואם מצא בשכונה מסוימת מסתבר שצריך להכריז בכל בתי כנסיות שבשכונה, והוי כידעו בו שכיניו, והיינו שכני המקום שנמצא בו האבידה, וכן במקומות ציבוריים שבשכונה, ונהגו לפרסם ע"י פתקאות בביהכנ"ס, ונראה שצריך להיות באופן בולט וגלוי לכל, שאם לא כן אינו יוצא מצות הכרזה".
"ובשו"ת מהרי"ק שורש קי משמע שרבינו גרשום מאור הגולה תיקן שיכריזו עבור בעל האבידה שמי שמצא או מי שיודע מי מצא שיודיעו לו להחזירנה (ומה שדן שם בדין מי שקיבל בסוד והבטיח שלא לגלות מי שמצא אם יכול לבטל תקנת ר"ג, צ"ע, שבלאו תקנת ר"ג יש עליו מצות השבת אבידה להודיע אם יודע מי מצא, ואפשר שאין המצוה מוטלת רק על המוצא ולא על היודע מי שמצא, וגם זה לכאורה דוחק, ועי' מ"ש בפרק א הערה סג בדין מי שיודע שפלוני גנב משל חבירו אם חייב להודיע לו בחנם)".
יב. בימינו, ברוב סוגי האבידות בעליהן מתיאש מהן. רוב פריטי הלבוש הם בשפע גדול וללא סימנים מזהים ולכן בעליהם מתיאש מהם. ורק פריטים בעלי ערך כספי גבוה כגון ארנק כסף או שקית עם כסף או המחאות, או פריטים אישיים מיוחדים (פלאפון, תעודות מיוחדות, צרור מפתחות וכד') דורשות הכרזה.
יג. בימינו שהמרשתת נגישה לכל אדם, היה ראוי שהרבנות הראשית תיזום הקמת אתר במרשתת בו מוצאים יכולים להכריז על אזור המציאה וסוגה, ומספר טלפון של המוצא. ומאבד שאיבד באזור זה פריט מעין זה יוכל ליצור קשר עם המוצא ולתת סימנים של האבידה. כמו"כ ראוי שכל אדם ירשום את שמו ומספר הטלפון שלו על הפריטים שחושש לאובדנן. אפשר להוסיף לאתר כזה מנוע חיפוש שהמאבד ימצא בזריזות עם אלו מספרי טלפון כדאי לו להתקשר, שמא הם מצאו את אבדתו.