חבל נחלתו ל יח
סימן יח
מדוע הרמב"ם השמיט זמן תקיעת שופר
שאלה1
בהלכות שופר לרמב"ם לא הזכיר שתקיעת שופר היא מהנץ החמה ובדיעבד מעלות השחר, כמו"כ לא הזכיר מה הדין במי שהתחיל לתקוע קודם עה"ש והמשיך אחריה?
תשובה
א. נאמר במגילה (כ ע"ב) במשנה: "כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל ולתקיעת שופר ולנטילת לולב ולתפלת המוספין ולמוספין ולוידוי הפרים ולוידוי המעשר ולוידוי יום הכפורים לסמיכה לשחיטה לתנופה להגשה לקמיצה ולהקטרה למליקה ולקבלה ולהזייה ולהשקיית סוטה ולעריפת העגלה ולטהרת המצורע".
ובגמרא (מגילה כ ע"ב): "ולתקיעת שופר – דכתיב יום תרועה יהיה לכם".
הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו שכל היום כשר לתקיעת שופר.
ב. לעומת זאת לגבי שאר המצוות וההלכות הרמב"ם פסק במפורש.
לגבי קריאת מגילה כתב הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"ג): "מצוה לקרות את כולה, ומצוה לקרותה בלילה וביום, וכל הלילה כשר לקריאת הלילה, וכל היום כשר לקריאת היום".
וכן לגבי הלל פסק הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"ט): "כל היום כשר לקריאת ההלל".
וכן לגבי נטילת לולב פסק הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז ה"י): "וכל היום כשר לנטילת לולב ואינו ניטל בלילה".
וכן לגבי מצות מילה פסק רמב"ם (הל' מילה פ"א ה"ח): "מל משעלה עמוד השחר כשר, וכל היום כשר למילה, ואעפ"כ מצוה להקדים בתחלת היום שזריזין מקדימין למצות".
וכן לגבי השקאת סוטה כתב הרמב"ם (הל' סוטה פ"ד ה"ב): "ואין משקין את השוטה אלא ביום, וכל היום כשר להשקות שוטה".
וכן לגבי וידוי מעשר פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פי"א ה"ד): "אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות".
וכן וידוי יוה"כ ווידוי פרים הנשרפים, פסק הרמב"ם (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ז): "וכל היום כשר לוידוי יום הכפורים ולוידוי הפרים הנשרפים".
וכן בעבודות הקרבנות פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ד ה"ו): "כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין, וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברים, זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות".
וכן גבי הזאה וטבילה פסק הרמב"ם (הל' פרה אדומה פ"ו ה"ב): "והמילוי והקידוש כשרין בלילה אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום, וכל היום כשר להזאה ולטבילה".
וכן לגבי טהרת מצורע, פסק הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פי"א ה"ג): "וכל היום כשר לטהרת המצורע".
ואף לגבי עגלה ערופה פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"י ה"ה): "וכל היום כשר לעריפת העגלה".
אבל לגבי תקיעת שופר לא הביא הרמב"ם כלל בצורה מפורשת כמו בשאר הלכות.
ג. רק אחרונים מעטים (שמצאתי) הביאו שהרמב"ם השמיט ולא הזכיר שתקיעת שופר כל היום.
בעל תורה תמימה (ויקרא כג, כד) הביא את הדרשה : "מאי טעמא, יום תרועה לתלמודו הוא בא – ביום ולא בלילה [ר"ה לד ע"א]".
והעיר בתורה תמימה (הערות ויקרא פרק כג הערה פד):
"פד) ויתבאר ענין זה אי"ה בפ' פינחס, ותמה אני שנפקד דין זה ברמב"ם וכן הדין המסתעף מדין זה כל היום כשר לתקיעת שופר ע"פ הכלל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום, גם דין זה נפקד בו, וצע"ג".
בס' שולי הגליון פני מנחם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ג ה"ה) כתב:
"שמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה אפילו שהה כל היום כולו הרי אלו מצטרפין וכו'.
"רבים תמהו [עי' צפנת פענח2 תנינא עמ' 79 142, וצפנת פענח ניו יורק סי' נא, ותורה תמימה ויקרא כג אות פד] למה השמיט הרמב"ם משנה (מגילה כ' ב) כל היום כשר לתקיעת שופר (וכן שמע מקצת תקיעה קודם עמוד השחר [ראש השנה כ"ח א]), וי"ל שכאן בהלכה זו 'שהה כל היום' וכן בהלכה ד' ובהלכה ו' 'משך כל היום' 'ואפילו כל היום', השמיענו כל הנ"ל".
תירוץ הפני מנחם דחוק שכן בכל שאר ההלכות הנזכרות במשנה כתב זאת במפורש וכאן הבליע. וצ"ע.
וכן בשו"ת להורות נתן (חי"ד סי' ט) בתשובה לרב צבי רייזמן כתב:
"שם סימן י"ג אות ז' הביא ממשנה מגילה (כ ב) דכל היום כשר לתקיעת שופר – ויש לתמוה שברמב"ם לא נזכר הדין דתקיעת שופר דוקא ביום. ועיין רמב"ם (פ"ג משופר ה"י) דהמנהג שתוקעין אחר קריאת התורה ובתפלת מוסף, אבל לא נזכר שהתקיעה ביום היא לעיכובא וצ"ע".
ד. בראש השנה (כח ע"א) נאמר: "מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר – לא יצא".
וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקפח ס"א):
"זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה; ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא. ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר, ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא".
וצ"ע על הרמב"ם שלא הזכיר זאת.
וכנראה נשמט לרמב"ם, כי לא נראה הבדל בין תקיעת שופר לשאר מצוות והלכות שפסק שמצוותן ביום. וקשה לומר שהרמב"ם הסתמך על אזכרתו במקומות אחרים.
ה. ואולי ניתן להצביע על כך שהרמב"ם בכמה מצוות שנמנו במשנה (מילה, מצוות הקרבנות) מדגיש ש'זריזין מקדימין למצוות'. והיתה אולי הו"א לומר שכן הדין בשופר, אולם לגבי שופר פסק הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ג ה"ז): "הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, כיצד אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואומר עבודה והודייה וברכת כהנים".
וכוונתו לומר שאין מצוה לתקוע לפני הברכות במוסף.
ו. מובא בגמרא שהיוצא לדרך וכד', תוקע עוד לפני הנץ החמה: "אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי, וכי הוה מטי זמן קריאת שמע קרו. כמאן; כי האי תנא – דתניא: השכים לצאת לדרך3 – מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא" (ברכות ל ע"א). והמדובר שתוקע מיד בעמוד השחר.
אמנם הרמב"ם לא הביא דין זה לא בשופר ולא במגילה ולא בלולב – ואולי לא סבירא ליה, אף שמשאר הפוסקים משמע שדין זה נוהג וצ"ע.
ז. כתב בחי' בן ידיד (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ג ה"ז):
"והנה אהא שכתב רבינו דאם התפלל מעלות השחר יצא. כתב מרן ז"ל דנלמד מההיא דאבוה דשמואל ולוי עי"ש. וקשה דא"כ היה לו לומר דאפי' לכתחילה יתפלל אחר עלות השחר כאבוה דשמואל ולוי. עוד קשה דמשהאיר פני המזרח בלא עת הדחק היה לו לומר דאם התפלל בדיעבד יצא דומיא דתמיד שכתב רבינו בריש הלכות תמידין שזמן תמיד של שחר קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל המזרח. ותפלות כנגד תמידים תקנום ואה"נ דעיקר מצותה מהנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש אך קודם בדיעבד הדין הוא שיצא. והכי הוא דעת הרא"ש ופסקו מרן בשו"ע סי' פ"ט עי"ש וכמ"ש רבינו עצמו גבי ק"ש בפ"א הל' י"ב. ועיין להר"ב פר"ח סי' פ"ט שכתב דג' זמנים הם להתחלת זמן התפלה דעיקר מצותה מהנץ החמה וכותיקין. ולכתחילה יכול להתפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני מזרח מידי דהוי אתמיד ומיהו אם התפלל משעלה עמוד השחר יצא וכדתנן במגילה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר יצא עיין שם באורך. ולענ"ד דעת רבינו אינו כן דבפ"ב דמגילה מ"ד כתב בפיה"מ וז"ל ומה שאמרו וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה עכ"ל וכן בק"ש כתב דבדיעבד יצא כשהאיר פני המזרח אבל משעלה דוקא בשעת הדחק יצא ואפי' לכתחילה עי"ש".
"והנראה לי פשוט דדעת רבינו דאין הלכה כאבוה דשמואל ולוי לעשות כן לכתחילה אלא דוקא בדיעבד ובשעת הדחק וכמתני' דמגילה אבל שלא בשעת הדחק אין לו להתפלל כי אם בהנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש, וכן כל הדברים המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה וה"ה לתפלה ולא משגיחין בתמיד וכן הרי"ף השמיט הא דאבוה דשמואל ולוי דמשמע דלא ס"ל כוותייהו והלכה כרב אשי שם בברכות דף ל' ע"א דקאמר לא חזינא להו לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי. והיינו דס"ל כמתני' דמגילה דבדיעבד דוקא לא לכתחילה וברור. ועיין בשלטי הגבורים בפ"ק דברכות דף ד' ע"א אות ו' ועיין להרב החבי"ב [בכנה"ג] וליד אהרן סי' פ"ט בהגהת ב"י באורך. באופן דדברי מרן והלח"מ שכתבו דלמד כן רבינו מההיא דאבוה דשמואל ולוי צ"ע ודוק".
לפי דברי חי' בן ידיד עולה שאמנם יצא י"ח אם תקע מעלות השחר, אולם אך בדיעבד (וכן לגבי לולב ומגילה) ועל כן הרמב"ם לא הזכיר זאת בהלכותיו.