לדלג לתוכן

חבל נחלתו ל יב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · ל · יב · >>


סימן יב

שותפות עם נכרי בחמץ שעבר עליו הפסח

שאלה

חברת 'הייטק' גדולה (חברה בע"מ), המעסיקה יהודים ונכרים, מחזיקה במחסניה חמץ (עוגיות, עוגות וכד') לצורך הגשה בישיבות וכד'. החמץ הזה לא נמכר לנכרי. מה דינו אחר הפסח?

תשובה

א. חמץ של ישראל בשותפות עם נכרי בחג הפסח – נאסר. ואסור בהנאה אחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח.

כך כתב החק יעקב (סי' תמח ס"ק ב):

"ונראה לי דמי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח, אף דחצייה שהוא של ישראל נאסר בהנאה, מכל מקום כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם מותר בהנאה כדין חמצו. ולא אמרינן אין ברירה, כיון דחמץ שעבר עליו פסח הוא רק דרבנן אסור משום קנסא, ואין כאן עיקר דאורייתא, אמרינן יש ברירה (ובאכילה צ"ע, עיין לקמן ריש סימן תס"ז) כדאיתא בפרק משילין [ביצה] דף ל"ח ע"א. ועיין בים של שלמה בבבא קמא פרק ה' סימן ל"ב מדיני ברירה. אבל חלק של ישראל ודאי דאסור, דאף חמץ של שותפין אסור בהנאה, כמו שכתבתי לעיל סוף סימן תמ"ה, וע"ש".

היינו, אם חלקו את החמץ שברשותם אחר הפסח, כיון שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח איסורו מדרבנן, אנו אומרים שיש ברירה באיסור דרבנן, ואיננו אומרים שבכל החמץ פשט איסורו מצד חלק ישראל, אלא מה שהגיע לחלקו של ישראל אסור, ומה שהגיע לחלקו של הגוי הוא החמץ השייך לגוי שלא נאסר בפסח, ולכן חלקו מותר, אולם באכילת חלקו של הנכרי הסתפק אם מותר.

וכך פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמח סכ"ז):

"ישראל ונכרי שהיה להם שותפות בחמץ ועבר עליו הפסח אף על פי שהחצי של ישראל נאסר בהנאה והוא מעורב עם החצי של הנכרי אף על פי כן כשיחלוקו אחר הפסח הרי החצי של נכרי מותר אפילו באכילה וחצי של ישראל אסור אפילו בהנאה".

עולה שבאיסור חלקו של ישראל הם מסכימים, ולגבי חלקו של הגוי מסכימים שמותר בהנאה, אולם חולקים אם מותר באכילה.

ב. במחזיק ברכה (או"ח סי' תמח ס"ק א) כתב: "חמץ שישראל ונכרי שותפים בו וחלקו אחר הפסח אעפ"י שישראל לא מכר חלקו לנכרי קודם הפסח החמץ שהגיע לישראל לחלקו מותר הגאון מהר"ל (=אריה לייב) בשו"ת שאגת אריה סי' פ"ט וסי' צ'".

וכן הביא בפתחי חושן (ח"ז, שותפים ומצרנות, פ"י סי"ד): "חמץ של שותפים שעבר עליו הפסח, האחד עכו"ם או ישראל שמכר חמצו לעכו"ם, והשני ישראל שלא מכר חמצו, נחלקו האחרונים אם החמץ של הישראל שלא מכר מותר".

וכתב בפתחי חושן (עי' שם בהערה לה) שהדעה המקילה אף בחציו של ישראל היא שיטת השאגת אריה בסימנים שציין הרב חיד"א במחזיק ברכה.

ג. החברה שלפנינו היא חברה בע"מ, כלומר בעלי החברה אינם העובדים בחברה בדוקא (ואם אמנם עובדים רק כשכירי החברה). חברה בע"מ נידונית לדיני איסורים כשותפות. ולכן צריך לברר מי הם בעלי החברה, אם כולם מישראל, כיון שהחברה לא מכרה את החמץ כולו אסור בהנאה וצריך להשליך את מיני המזונות שיועדו לישיבות לפח אשפה ולקנות מיני מזונות חדשים.

וזה שעובדים בה נכרים אין זה משנה במאומה שכן הם אינם בעלי החמץ (ואף העובדים מישראל אינם עוברים על השהיית חמץ בפסח, אלא דוקא הבעלים).

ד. אם בחברה שותפים כבעלים ישראל ונוכרים לכאורה, צריך לדון מדין שותפות עם גוי בחמץ.

אלא שבמקרה דנן הם כלל לא חולקים את החמץ, אלא מייעדים אותו לישיבות הבאות – לאחר הפסח. וא"כ חלק ישראל המעורב בחמץ אוסר את כל החמץ. ואי אפשר ש'יחלקו' עתה, שכן החמץ הוא כמעט ולא נחשב בשווי החברה (נאמר הוא שווה 2000 שקל, ושווי החברה כמה מליוני שקלים), ולכן לא שייכת חלוקתו עתה. וע"כ דינו כמו כולו של ישראל והוא אסור בהנאה.

ואין חיוב לשורפו, ולכן אם גויים יטלו אותו מהאשפה אין אחריותו של ישראל לאבדו מן העולם, ודי בכך שלא נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח (אולם צריך שיהא בטוח שנכרים שלקחו מן האשפה לא יאכילו לישראל).

מסקנה

החמץ אסור בהנאה וצריך להשליכו לאשפה.