חבל נחלתו ל ח
סימן ח
ברכת שהחיינו לאבל
שאלה
האם לאבל מותר לברך שהחיינו על פרי חדש, בשבעה? בשלשים? בשנת אבל?
תשובה
א. השיב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רמה): "אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תלויה בדבר שמגיע לו תועלת. ואף על פי שמתערב עמה צער ואנחה שהרי אפילו מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו".
וכך כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' מג): "וכן ראיתי בחנוכה בלילה הראשונה מתפלל האבל. אך להדלקת הנרות שיש בהן ברכת שהחיינו שראוי לברך מתוך שמחה, יש מהניחין (נ"ל מהנדזין) ואמרי' דאחר דלאו אבל ידליק הנרות. וכן זכֻרני בהיותי במענץ שהיה מהר"ר זוילין ז"ל אבל על אביו, והתפלל בערב חנוכה, והיינו נושאים ונותנים בדבר אם האבל ידליק ג"כ הנירות, או אחר שאינו אבל, ונשאר המסקנה שראוי ונכון שאחר ידליק הנרות. וכן ניהגתי אח"כ בכל מקום, מתוך אגודת חברי' ורבותיי". (והו"ד אף בספר בית הרֹאה למהר"ש פלורנטין בהל' אבלות).
עולה מדברי הרשב"א ומהר"ם מינץ שדוקא בהדלקת נרות בחנוכה שיש בה פרסומי ניסא וצריך לברכה מתוך שמחה אין לאבל לברך, אבל שאר ברכות שהחיינו יכול לברך.
ב. נאמר בשולחן ערוך (או"ח סי' תקנא ס"ו) בהלכות שבוע שחל בו תשעה באב: "כלים חדשים, בין לבנים בין צבועים בין של צמר בין של פשתן, אסור ללבוש בשבת זה (ואנו מחמירין מר"ח ואילך)".
באר המגן אברהם (סי' תקנא ס"ק מב): "מלומר שהחיינו. ובשב' שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". (ועי' בביאור הגר"א).
היינו, לא מצאנו איסור על אבל לברך שהחיינו! והטעם בשלושת השבועות הוא מטעם שזהו זמן פורענות ואין לברך עליו 'שהחיינו לזמן הזה'.
וכ"כ הברכי יוסף (או"ח סי' תקנא ס"ק טו): "הא דאין אומרים שהחיינו בין המצרים, הטעם משום דהוא זמן פורענות ולא משום אבלות, דאין אבל אסור לומר שהחיינו. מגן אברהם ס"ק מ"ד, ודלא כמשמעות דברי בנימין זאב סי' קס"ג. וכן הסכים מהר"ש פלורינטין בספר בית הרואה דף נ"ט ע"ב וע"ג". וכן הסכים עם המג"א בערוך השולחן (או"ח סי' תקנא סל"ח), וכ"כ בשו"ת שיח יצחק (וייס, סי' רלג) שאף בספירת העומר מותר לברך שהחיינו. והזכיר את המג"א.
דברי שו"ת בנימין זאב (סי' קסג) שהזכיר הרב חיד"א הם: "מצאתי בספר האגודה בברכות פר' כיצד מברכין משם ספר כל בו דיש מספקין אם יש לברך זמן על פירות שבכרו בין י"ז לתמוז לט' באב אם יכולין לברך עליהם לאחר ט"ב כי החסידים אינם רוצים לאוכלן וטעמא שאין רוצים לומר בזמן אבל וצער שהחיינו לזמן הזה". אולם כאמור אין הלכה כן.
וכן הביא בשדי חמד (אבילות, סי' עט) שאבל יכול לברך שהחיינו על מצוה או על פרי חדש בשבעת ימי האבלות מכמה אחרונים.
ג. כך השיב בשו"ת רדב"ז (מכתב יד – אורח חיים, יורה דעה [חלק ח] סי' קעד):
"שאלת: ממני אודיעך דעתי, על מי שנולד לו בן ומתה אשתו, וביום השני לאבלות היה יום המילה ואמר אבי הבן שהחיינו, והיה שם אחד החכמים ואמר שאין לאבל לברך שהחיינו, ורצית לדעת מה עמדי בזה".
"תשובה: קרוב אני לומר שלא היה חייב אבלות באותו יום כלל, כיון דאין נוהג אבלות בשאר הימים חוץ מיום ראשון אלא מדרבנן דלא עדיף יום שני מט' באב, וגרסינן בסוף פרק בכל מערבין [עירובין מ"א ע"א] תניא א"ר אלעזר ב"ר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין, פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה. מעשה בר' יעב"ץ שהיה בעל ברית בט' באב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו, והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים מהאי טעמא שי"ט שלו היה ע"כ. ואף על גב דט' באב הדחוי הוה, מכל מקום מדרבנן חייב לנהוג בו ככל חומרות ט' [באב], ואפילו הכי התירו משום די"ט שלו היה, אף הכא נמי לא שנא דיום טוב (שלה) [שלו] הוא".
"וזה החכם שהפריז על המדה לומר שלא יברך שהחיינו צריך להביא ראיה לדבריו, ואם לא יביא אין שומעין לו – דהא אמרינן [ברכות נ"ט ע"ב] מת אביו אומר שהחיינו, וטעמא משום הירושה, אף הכא נמי משום חדוש הבן אומר שהחיינו, וליכא לפרושי דהתם איירי קודם שנקבר דהוי אונן, דכל שכן הוא, ותו דהא קיל"ן יום שמועה כיום קבורה ואם שמע שמת אביו מברך שהחיינו, ואעפ"י שראיתי מי שנתן טעם למה לא תקנו שהחיינו על ספירת העומר, משום דלא תקנו שהחיינו אלא על השמחה, וספירת העומר הוא זכר למקדש הוא ואיכא עגמת נפש. ואפילו לפי טעם זה לא קשיא לן כלל, דבשלמא ספירת העומר איכא עגמת נפש בלא שמחה, אבל אבל שהוא בעל ברית שמחה רבה איכא, תדע דאי לאו צערא דינוקא הוה מברכין שהשמחה במעונו [ככתובות ח' ע"א], ותו דביהכ"נ שיש בו ברית מילה אין נופלין על פניהם וא"א תחנונים, דמצות ברית מילה קבלוה ישראל בשמחה ועדיין הם שמחים בה דכתיב שש אנכי על אמרתך [כשבת ק"ל ע"א], וכבר כתבתי על זה בתשובה אחרת ע"ש הילכך איני רואה לבטל ברכה זו אפילו ביום ראשון של אבילות שהוא מדאורייתא, וכ"ש בשאר ימים"...
הרדב"ז משיב כי ברכת שהחיינו על המילה אומרים בשעת המילה אפילו ביום ראשון של האבלות שהוא מן התורה, ומביא ראיה מהמשנה בברכות שמת אביו והוא יורשו אומר על הירושה שהחיינו, אע"פ שהוא אונן או אבל.
ד. וכן בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח, או"ח סי' כ) דן: "אם מותר לקנות בד חדש בימי הספירה, וללובשו אח"כ בימי הספירה, והבי"ד הרב מצודות דוד על קש"ע סי' ק"ך שכ' מה שנוהגין שלא ללבוש בגד חדש בימי הספירה לא מצא בפוס' שום זכר מזה, וכת"ר מצא בס' עוללות אפרים שכ' שאין לברך שהחיינו בימי הספירה, ולהלכה נר' לו שלקנות מותר וללבוש אולי שילבש בשבת ע"כ".
והסיק:
"ד) הראת לדעת כי להגיד שהחיינו בשבת, שבימי אבלות כמו בין המצרים וימי הספירה תלוי בעצם טעם האיסור, אם הוא מטעם שהם ימי אבלות או מטעם שהם ימי פורענות, והנה בימי בין המצרים כבר נתבאר בדברי האר"י שהם מטעם ימי פורענות שע"ז אסר גם בשבת כנ"ל, ובכן ניחזי אנן ביחס ימי הספירה אם הם מטעם ימי אבלות שמתו בהם תלמידי ר"ע, שאז מותר לומר שהחיינו בשבת שאין אבלות בשבת, או מטעם שהם ימי פורענות שגם השבת לא נפיק מימי פורענות".
וכך העלה בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ב סי' קטז):
"ח) אם הפדיון הבן נעשה ביום הקבורה או אח"כ בתוך ז' ימי האבלות אז אבי הבן מברך ברכת שהחיינו וכמו שהעיד בנו המג"א (סי' תקנ"א סקמ"ב) דלא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו, ועיי"ש ביד אפרים. ובחי' וביאורים הלכות אבילות (אות ד') להגרא"ז מרגליות זצ"ל הסכים עמו בזה (ועיי"ש בביאורים), ולכן אין לנו לבקש עצות אחרות. ואף שמצינו שאבל לא יברך שהחיינו להוציא "רבים" ידי חובתן, להוציא רבים יד"ח שאני (עיי' ט"ז או"ח סי' תרע"א סק"ח ונובי"ת חאו"ח סי' קמ"א) ושוב מצאתי אריכות בשד"ח (מערכת אבילות אות ע"ט) דהדבר פשוט שאבל מברך שהחיינו על מצוה והביא מהרבה אחרונים. גם ראיתי באו"ח (ספינקא סי' תקנ"א אות מ"ה – ז) בזה בפשיטות שאבל מברך שהחיינו עיין שם – וחידוש שלא נמצא דין זה מבואר באר היטב בדברי רבותינו האחרונים. ואולי נעלם ממני מקומו או אין ספר זה שבו נמצא ביאור הענין תח"י. אבל ככל אשר כתבתי כן נראה לי להלכה ולמעשה – וה"י שלא יארע כן."
ה. אף בשו"ת יביע אומר (ח"ט, יו"ד סי' מ) כתב: "נשאלתי בדין אבל בתוך שבעת ימי אבלו, אם רשאי לברך שהחיינו על פרי חדש שהובא לפניו".
ולאחר שהביא שיכולים לברך שהחיינו על פרי חדש אפילו בשבעת ימי האבלות, עפ"י המקורות שהבאנו ומקורות נוספים, מוסיף לחלק בין שהחיינו בחנוכה בבית הכנסת לבין שהחיינו בקריאת מגילה לאבל. וכך כתב:
"ה) והנה המשנה ברורה (סי' תרצב סק"א) כתב בשם סידור דרך החיים, שאם האבל קורא את המגילה בצבור, יברך איש אחר את הברכות, משום ברכת שהחיינו, שאין האבל מברך שהחיינו להוציא את הרבים, והאבל יקרא את המגילה".
"והגרי"מ טוקצינסקי בגשר החיים ח"א (פרק כג ס"ד, עמוד רסג) כתב, שהגאון האדר"ת כתב, דמה שדימה הדה"ח ברכת שהחיינו שעל המגילה, לברכת שהחיינו של נר חנוכה בבהכ"נ, אינו נכון, דשאני נ"ח שהברכה באה רק לכבוד הקהל לשמחה ולפרסומי ניסא, [וכמ"ש הריב"ש סי' קיא], ואין שום אדם יוצא בה ידי חובה, ואפילו הש"צ עצמו צריך לחזור ולהדליק בביתו ולברך שהחיינו כדי להוציא את בני ביתו, משא"כ במקרא מגילה, שהש"צ מברך להוציא גם את עצמו ידי חובה, וכשם שרשאי האבל לברך שהחיינו בביתו, כך הוא יכול לברך שהחיינו בצבור בבהכ"נ, כיון שבברכת שהחיינו זו הוא מוציא גם את עצמו. ע"כ. וכ"כ הגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב (סוף סי' לב) שבפורים יש להקל יותר מבחנוכה, לענין האבל בברכת שהחיינו, וטעמא רבה איכא, שהרי גם האבל לכ"ע רשאי לברך שהחיינו בביתו על נר חנוכה ושאר מצות, להוציא את עצמו ידי חובה. ורק לענין הדלקת נ"ח בבהכ"נ בברכת שהחיינו, שזה אינו חיוב כלל על עצמו, ואינו מדליק בבהכ"נ רק משום פרסומי ניסא ושמחה, והמצוה העיקרית היא בביתו, לכן הנהיגו שאיש אחר מברך שהוא שרוי בשמחה, משא"כ האבל שאינו שרוי בשמחה, אבל לענין קריאת המגילה שהיא חיוב על כל אדם לקרות בצבור דוקא משום פרסומי ניסא, ובברכת שהחיינו שמברך על המגילה בצבור גם הש"צ האבל מחוייב בה, והוא מוציא את עצמו י"ח בברכתו, הוי כמו הדלקת נ"ח בביתו שמברך שהחיינו ומוציא גם את בני ביתו י"ח, ואפילו אם יברך איש אחר הרי שומע כעונה, והרי הוא כמי שמברך בעצמו, ולכן מברך שהחיינו בעצמו ומוציא גם את אחרים י"ח, והרי עיקר חידושו של הט"ז בשם מהר"ם מינץ לא נאמר אלא בחנוכה, והבו דלא להוסיף עלה לענין פורים, ובפרט אם האבל הוא ש"צ קבוע שקורא המגילה בכל שנה ושנה, שבודאי שגם כשהוא אבל עושה מצותו כאשר היתה באמנה אתו. ע"כ".
"ולפ"ז ניחא מה שהקשה בתשובה מאהבה ח"ב (סי' רפו) הנ"ל, ע"ד מהר"ם מינץ, שא"כ גם במגילה יהא אסור לאבל לקרות בצבור ולברך שהחיינו וכו'. ולק"מ שרב המרחק ביניהם, וכמו שנתבאר. ולפ"ז גם מהר"ם מינץ יודה להתיר לאבל לקרות המגילה בצבור בבהכ"נ עם ברכת שהחיינו. וגם הלום ראיתי בשו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' קנח) שגם הוא כתב לחלק בין נ"ח למקרא מגילה כאמור, דשאני שהחיינו על מקרא מגילה שהוא חייב בעצמו ויוצא בברכה זו. אך סיים, ושוב הראו לי בהגהות אמרי ברוך על יו"ד (סי' שצא) שכתב בשם מהרי"ל, שאין לאבל לקרות המגילה בצבור, ואולי מיירי התם בדאיכא מאן דעדיף מניה. ומ"מ אחר שהדבר יצא מפי מהרי"ל, לכן אין לאבל בתוך שבעה לקרוא המגילה בצבור. ע"כ".
"ולפע"ד נראה שדברי מהרי"ל אינם אלא לפי מנהגם, שהאבל תוך י"ב חודש אינו מתפלל כש"צ בימי החגים, וכן בימים הנוראים שדינם כרגלים לכל מילי, וכן בנגינת הקדיש שלהם, אלא אם כן אין שם חזן אחר. [וכמ"ש ג"כ הש"ך יו"ד סי' שעו ס"ק יד בשם מהרי"ו]. וכמ"ש המג"א (סי' תקפא סק"ד) בשם המהרי"ל (סי' קלו). ע"ש. (וע"ע באליה רבה סי' תקפב ס"ק כב. ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' פט). וכבר כתב בשו"ת נודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' לב) שש"צ אבל שעובר לפני התיבה, אפילו ביום ראש השנה וביום הכפורים, אין שמץ איסור בדבר, אלא מנהגא בעלמא, דלא עדיפי משבתות וימים טובים שהם ימי שמחה ומנוחה, ואפילו הכי אין בזה איסור מן הדין רק מנהג בעלמא, כמבואר בד' הרמ"א יו"ד (סי' שעו ס"ה) בהגה. וכן מבואר להדיא בתשובת מהרי"ל בשם מהר"ם מרוטנבורג שאין מנהג שיתפלל אבל ש"צ בשבת ויו"ט, והוא הדין לר"ה ויוהכ"פ שמפסיקים אבלות, ונגינת הקדיש שלהם כמו ביום טוב, אלא שאין בהם הלל וכו'. אלמא דהוי מנהגא ולא מדינא. ע"ש. וכ"כ במחזיק ברכה א"ח (סי' תקפא סק"ג). ולכן במקומותינו לא נהגו כל כך להקפיד על זה, ובפרט אבל בתוך שלשים או בתוך י"ב חודש, אם הוא ש"צ ותיק עובר לפני התיבה ועושה מצותו אפילו בשבת ויו"ט. וכן נהגתי בעצמי כשהייתי בתוך י"ב חודש על מר אבי נ"ע. (וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד ס"ס לב). ולכן פשוט שהוא קורא את המגילה בפורים ומברך שהחיינו, וכמו שחילקו האחרונים לנכון בין נ"ח למקרא מגילה, וכאמור... הילכך אורויי מורינן לש"צ שהוא אבל שיכול לקרוא את המגילה בבהכ"נ עם ברכת שהחיינו ולהוציא את הצבור ידי חובתם".
וכן העלה בילקוט יוסף (שובע שמחות ב' הערות על מי מוטלת מצות הפדיון אות ט) שמברך שהחיינו.
מסקנה
פרט לשהחיינו בהד"נ חנוכה בבית הכנסת, שמן הראוי שאבל לא יברך. כל שאר מיני ברכת שהחיינו, הן במצוה הן בפרי חדש אבל יכול לברך הן בשבעה והן אחרי כן עד שלשים ושנה1.