חבל נחלתו כ לד
סימן לד
ריח סתם יינם
שאלה
[עריכה]מחביות עץ אלון ישנות שבהן הוכנו ונתיישנו ויסקי ויין מכינים שבבי עץ. בשבבים משתמשים בגרילי גז, פחמים או מעשנה. העשן העולה משבבי העץ מעניק טעם מיוחד לבשר, דגים וירקות המתבשלים ונצלים מעל שבבי העץ. הטעם נוצר מן הנוזלים שאוחסנו בחביות (יין וויסקי).
האם מותר להשתמש בשבבי חביות שיובאו מחו"ל1?
תשובה
[עריכה]א. נראה שהיין בחביות הוא סתם יינם ולא יין נסך. בסתם יינם של נוצרים הספרדים פסקו שאסור בהנאה והאשכנזים הקלו.
אם נדמה את העשן משבבי העץ לריח ניכנס לסוגיית ריחא.
ב. בריחא של איסור ישנן כמה מדרגות עי' בשו"ע (יו"ד סי' קח).
כתב הרא"ש (עבודה זרה פ"ה סי' ח): "ההוא בת תיהא (רש"י [ע"ז סו ע"ב]: בת תיהא – נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים.) עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי. ישראל בעובד כוכבים אביי אמר אסור. ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור. ריחא מילתא הוא. ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא".
נחלקו אביי ורבא בהרחת יין נסך, לאביי אסור משום שריחא מילתא ולרבא מותר כיון שסובר שריחא לאו מילתא.
ממשיך הרא"ש:
"בפסחים (דף עו א) פליגי רב ולוי בבשר נבילה שצלאה בתנור אצל בשר שחוטה רב אסר דריחא מילתא היא. לוי שרי דריחא לאו מילתא היא. ופסק רשב"ם בשם רש"י דהלכה כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא דקם ליה בשיטתיה דרבא הכא דהלכתא כוותיה לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם. וכן פסק ה"ג ור"ת פסק הלכה כרב דבפרק כיצד צולין תניא רב כהנא כוותיה דרב ועוד דאיכא התם עובדא כוותיה דרב ומר בר רב אשי ס"ל כרב וקי"ל הלכתא כוותיה בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה דאורייתא. ורבא דהכא ס"ל דריחא מילתא היא בריח פטם נבילה. וגווני טובא איכא בריח מעלות זו למעלה מזו. פת חמה וחבית פתוחה אסור לכ"ע כריש לקיש. למטה ממנו ריח פטום נבילה שנחלקו בו רב ולוי. למטה ממנו בת תיהא. והמותר לכ"ע פת צוננת וחבית מגופה. ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פטום. ודוקא בתנורים קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם כדמוכח פ"ק דשבת (דף יח ב) ולכך נכנס ריח של זה בזה. אבל בתנורים שלנו ופיהם פתוח אין לחוש. והלכתא בכל הני כרבא. דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם".
וכתב בהגהות אשרי (ע"ז פ"ה סי' ח הגהה א): "מיהו לזלף על גבי אישים ולהריח היה אסור דחשיבא הנאה אבל לא חשיב כשותה. אם כן משמע דיין של עובד כוכבים השתא דנהגינן ביה היתר הנאה הויא שרי לזלוף. מהרי"ח".
היינו, זילוף שהוא הנחת הנוזל האסור על גבי האש ובשריפתו יוצר ריח, ביין נסך אסור משום אסורי הנאה, אע"פ שלהריחו מן החבית מותר. ובסתם יינם שמותר בהנאה הן זילוף והן בת תיהא מותרים.
וכ"כ בספר ל"ו שערים (שער טו, לבעל תרוה"ד): "וכתב בהגהה באשיר"י [ע"ז פרק ה סי' ח] בשם מהרי"ח פרק ב' דברי הכל דזילוף מים על גבי אישים כדי להריח חשיב הנאה ואסור במידי דאסור בהנאה אבל סתם יינם האידנא דנהגו ביה היתר הנאה שרי לזלף".
ג. כתב השו"ע (יו"ד סי' קח ס"ד): "פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך, אסורה. (ודווקא אם מונחת נגד המגופה). (ארוך כלל ל"ט). אבל אם הפת צוננת, אפילו אם החבית פתוחה, או פת חמה וחבית מגופה (פי' סתומה), מותר. ואם היה פת שעורים, אסור אם הפת חמה, אפילו חבית מגופה".
והעיר הש"ך (ס"ק כב): "של יין נסך. פירוש אפילו סתם יינם או שאר יין נסך שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב כאוכל כמ"ש בפרק בתרא דעבודת כוכבים דריח זה חשיב כאוכל והכי מוכח בש"ס דאיתא התם דין זה גבי יין של תרומה דמותר בהנאה".
וכן הפר"ח (ס"ק יט) העיר: "פירוש אפילו סתם יינם או שאר יין נסך שמותר בהנאה לכולי עלמא, משום דריח כי האי חשיב כשותה וכמו שכתבו התוספות בפרק בתרא דעכו"ם [עבודה זרה שם; וד"ה אביי אמר] והר"ן בפרק גיד הנשה [חולין לב, א סוף דבור ראשון]".
וכ"כ הלבוש (יו"ד סי' קח ס"ד) ובחגורת שמואל (ס"ק כב, על הלבוש). ונראה שדוקא בפת חמה המונחת על סתם יינם יחשב ריחא כשתיה אבל במקרה כשלנו, שהוא עוד פחות מזילוף, נחשב לריחא ומותר.
ד. וכן החכמת אדם (שער איסור והיתר כלל סב סעיף ט) כתב: "פת חמה המונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך אפילו סתם יינם אם מונח על המגופה אסורה מפני ששואב הריח של יין וחמיר טפי מריח ובמקום הפסד יש להתיר בסתם יינם (כרתי ופלתי) אבל אם הפת צוננת אפילו חבית פתוחה או פת חמה וחבית סתומה מותר. במה דברים אמורים בפת חיטים אבל בפת שעורים בין כך ובין כך אסור שהשעורים שואבות (סעיף ד')".
ונראה כי אף לפי השו"ע ונו"כ והחכמת אדם – עפ"י המדרגות שכתב הרא"ש – זילוף סתם יינם מותר, וה"ה לריח משבבי עץ שבלוע בהם סתם יינם.
ה. וכך כתב בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קח אות ט):
"כתבו התוס' בע"ז פרק השוכר את הפועל דף ס"ו ע"ב ד"ה אמר אביי כו' אבל זילוף של יין נסך ודאי אסור דהויא הנאה גמורה ובהגהות אשירי בפרק השוכר את הפועל כתוב ומיהו לזלף על גבי אישים ולהריח היה אסור דחשיבא הנאה אבל לא חשיב כשותה אם כן משמע דיין של גוים השתא דנהיגי ביה היתר הנאה הויא שרי לזלף, ע"כ. והאו"ה כלל ל"ט אות ל"א כתב במרדכי פרק בתרא דע"ז שיין נסך בזמן הזה מותר לזלף ואפילו לאדם בריא ואין חילוק בין שהוא של גוי או של ישראל ונגע בו הגוי וחולה מותר לרחוץ בו ידיו ורגליו אבל לא אדם בריא, ע"כ. והיינו ואפילו חולה שאין בו סכנה ומכל מקום בריא אסור לסוך משום דסיכה בכלל שתיה וחמיר מריח בעלמא, ע"כ. ודברי המרדכי הם דברי ההגהות ובת"ח סוף כלל ל"ו כתב וכתב מהרא"י בשעריו בשם הג"א דאסור לזלף יין שאסור בהנאה דריחא כה"ג מילתא היא, ע"כ. ואף על פי שההגהות לא כתבו אלא שיין של גוים של השתא נהגינן היתר הנאה ומותר לזלף כתב הרב בשם ההגהות דביין שאסור בהנאה אסור לזלף דכן משמע מדברי ההגהות דלא התירו אלא מפני דנהגינן היתר הנאה הא אם היה אסור הנאה אסור. אבל מ"ש בספר המפה ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה אבל מותר לזלף סתם יינם דמותר בהנאה קשה דהא איהו ז"ל בסימן קכ"ג אוסר סתם יינם בהנאה לכתחילה וכמו שהקשה עליו ש"ך ובס"ס קנ"ה כתב הרב בעל המפה וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי אש דאפילו לבריא מותר דריחא לאו מילתא היא, ע"כ. ומשמע אף בסתם יינם. ויראה שהרב בראש סימן קכ"ג לא כתב לכתחילה אסור אלא לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו אבל לזלף דאין כאן אלא ריחא בעלמא מותר ואפילו ע"ז כתב הרב ויש מקילים גם בזה ואף על פי שסיים וטוב להחמיר מסתם יין שנאמר שנחמיר דלא לעשות מעשה לכתחילה לקנותו ולהשתכר בו אבל לא לענין זילוף. וראיתי בש"ע שנדפס עם ט"ז וש"ך שעל מ"ש מור"ם ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה נרשם הג"א שבסוף ע"ז אבל על מ"ש ומותר לזלף סתם יינם נרשם או"ה ואינו הולמו דאדרבא היתר הנאה לזלף בסתם יינם בהג"א הוא מבואר ואולי רצו לרמוז דאף האו"ה בשם המרדכי כתב כן".
וכן בערוך השולחן (יו"ד סי' קח סוף סעיף כד) כתב: "...וכן אסור לזלף יין נסך מפני שאסור בהנאה אבל מותר לזלף סתם יינם שהרי מותר בהנאה".
נראה להסיק מסוגיית ריחא שמותר לזלף סתם יינם ולהריח בו משום שמותר בהנאה, וא"כ ק"ו שמותר לשרוף עצים שבלוע בהם סתם יינם כדי שיתנו ריח וטעם במיני מאכל.
ובמיוחד עפ"י הערת הש"ך (יו"ד סי' קח ס"ק יב): "אבל בזה אחר זה אין לחוש. כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ואפילו כלי בן יומו רק שלא יגע ממש עכ"ל תשובת מיימוני. ונראה דאפילו דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה והכי מוכח בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו ע"ב) במאי דקאמר התם גבי ריחא דכמון שאני התם דמקלי קלי איסורא ע"ש ודו"ק". וא"כ כאן שהוא איסור דרבנן ודאי ניתן לומר שמקלא קלי איסורא ואינו ריחא האוסר.
ו. אמנם עדיין יש להקשות הרי בני ספרד אוסרים סתם יינם בהנאה וא"כ הרי כל הטעם שמותר בהנאה נפל. ועוד יש להקשות הרי בני אשכנז מחמירים בריחא בתנור קטן (וכך הן המעשנות הביתיות) וא"כ גם לבני אשכנז לכאורה יש לאסור לכתחילה לצלות ולעשן בשבבי עץ מסתם יינם.
ונראה להוכיח מהמשנה בתרומות (פ"י מ"ד): "תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון".
ופרש הרא"ש (וכן רע"ב): "שאינו טעם כמון – דדוקא ריח של פיטום שמנונית נכנס ומתחלחל לתוך ההיתר ונותן בו טעם אבל היוצא מן הכמון אינו אלא ריח ואינו מתחלחל לתוך הפת ואי משום דהוסק בתרומה אין איסורה איסור הנאה".
ואף במקרה שלפנינו אין זה אלא ריח ולא לחות הנספגת במיני המאכלים, ואף הוכחנו לעיל שהרטיבות עצמה מותרת בסתם יינם כאמור בהגהות אשרי ממהרי"ח.
וריחא כדוגמת ריח כמון נחשב פחות משמנונית. והבאנו לעיל דברי הרא"ש: "והמותר (=בריחא) לכ"ע פת צוננת וחבית מגופה. ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פטום".
וכך כתב שו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן עה): "דתנן התם, תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת. לפי שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון. ואפילו ר"ת זצ"ל אינו חולק לומר דריחא מילתא אלא בריחא דפוטמא כגון בשר נבילה שצלאה עם בשר שחוטה".
למדנו שריח כמון שהוא כולו תרומה והוא ודאי נותן טעם מסויים בפת שנאפית על עצי הכמון נחשב לריח שכלם מסכימים – אף הסוברים שריחא מילתא במצבים מסוימים – בכמון מודים. וככמון גם שבבי עץ הבלועים מסתם יינם.
ז. נמצא כי לפי הספרדים המחמירים בסתם יינם – אמנם הם פוסקים שריחא לאו מילתא. ועל כן לדידם ודאי לא יהא חמור ריחא של שבבי עץ מכמון.
ולפי האשכנזים המחמירים בריחא, כיון שאין בשבבי עץ ריח פיטום ושמנונית גם הם יקלו שריחא כזה הוא לאו מילתא ועל כן אין לאסור זאת.
ח. בשולי הדברים, גם אצל הספרדים נוטים להקל בריחא של סתם יינם.
הביא בדר"ת (סי' קכג ס"ק ד) משער המלך (הל' מאכלות אסורות פי"א ה"ג) שהתיר עישון טבק שזולף בסתם יינם.
וז"ל בן איש חי (שנה שניה פרשת בלק אות ה):
"ודע דאע"ג דימצא בערי אירופא בתי חרושת שעושים מזה השכר של היין בכשרות ע"י ישראל מתחלה וע"ס בהשגחת הרב של אותו מקום, ועוד ג"כ ידענו כי נתחדש בזה"ז בעה"ק יפו תוב"ב שעושין מזה השכר של היין על ידי ישראל בשביל סחורה ושולחים ממנו קנקנים הרבה למכור בערי אירופא, עכ"ז שכר זה שמביאים סוחרים גוים למקומותינו למכור אסור בשתיה דקי"ל כל דפריש מרובא פריש, והרוב הוא יין האסור מיהו נראה דיש להתירו בהנאה גם לדידן וגם יש להתיר להביאו הישראל מערי אירופא להסתחר בו במקומות אלו, דאיכא בזה תלת ספיקי, והוא, ספק שמא זה השכר שבא לו מהתם הוא נעשה ע"י ישראל בכשרות, הן באותם מקומות הן מאותו של עה"ק יפו תוב"ב ששולחים לשם, ואת"ל זה נעשה בבית חרושת של גוים, שמא הפועלים שעסקו בזה הם היו כולם מאותם שאינם מודים בדת אחר ואין להם שתי וערב ואין מודים בו, דאלו מן הדין אין אוסרים היין בהנאה אלא רק בשתיה כדין הישמעאלים, ואת"ל דאלו הפועלים שעסקו בזה השכר הם עכו"ם, שמא הלכה כמאן דסבר בזה"ז אין העכו"ם אוסרים סתם יינם בהנאה, ואף על גב דספק זה הוא נגד סברת מרן ז"ל, כבר העלינו במ"א דנוכל לעשות ס"ס שיש בו צד אחד שהוא נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, לכן גם לדידן נוכל להתיר לעשות בשכר זה סחורה ורק בשתיה אסור".
וכיון שבימינו גם בארצות שהיתה נצרות יש אתאיסטים רבים נראה שאף מסיבה זו ניתן להקל בסתם יינם.
ט. כל האמור לעיל הוא בסתם יינם וק"ו בשבבי עץ שבלעו בשולי נכרים כגון ויסקי או בירה.
אולם בפסח שחמץ אסור בהנאה ואוסר במשהו, נראה שאסור לעשן אוכל בשבבי עץ שבלעו חמץ ולכן אם הם שבבים הבלועים מויסקי (שנעשה משעורה) או מבירה – אסור להשתמש בהם בפסח. ואין עוברים עליהם באיסור חמץ בפסח, אלא צריכים להצניע את השבבים כדין כלים שבלעו חמץ שאסורים בשימוש בפסח, ואחרי הפסח מותרים בשימוש אף ללא מכירה לנכרי.
מסקנה
[עריכה]שבבי עץ שעשויים מחביות שיישנו בהם יין או ויסקי או בירה ומעשנים בהם את מיני המאכל מותרים בשימוש ואינם אוסרים את האוכל מחמת טעם סתם יינם הבלוע בעצים מכיון שהבלוע אינו אסור בהנאה. אולם בפסח אסורים בשימוש וצריכים להצניעם עד לאחר הפסח.