חבל נחלתו כ כז
סימן כז
התקנות והגזרות לגבי נטילת לולב
א. מצות נטילת לולב בשבת
כתב הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הל' יג): "מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר (ויקרא כ"א) ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"...
מבואר כי מן התורה מצות נטילת לולב רק ביום הראשון, פרט למקדש שמצות הנטילה בו שבעה ימים, וחיוב הנטילה הוא אף בשבת.
וכך נאמר במשנה בסוכה (פ"ד מ"ד): "מצות לולב כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית (תפארת ישראל: "ונ"ל דהאתרוג מכורך בענפי הערבות והדס היה"), והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב איצטבא והזקנים מניחין את שלהן בלשכה ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו". למדנו שאם חל יום טוב ראשון בשבת לא היו מביאים את ארבעת המינים למקדש בשבת, אלא מביאים מערב שבת.
וכן נאמר בסוכה (פ"ג מי"ג):
"יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו".
מפרש ר' עובדיה מברטנורא:
"יום טוב ראשון וכו' – דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון לבדו, לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת".
נשאלת השאלה אם המדובר ביום טוב ראשון מדוע לא יביאו את הלולב בשבת הרי ישנה מצוה מן התורה לנטלו ביום הראשון ואפילו בשבת.
משיב על כך תוספות יום טוב: "מוליכין את לולביהם לבית הכנסת – פי' הר"ב דמצות לולב דוחה כו' לפיכך היו מוליכין כו'. דלענין נטילתו בלבד דוחה שבת. הר"ן. כלומר אבל לא לענין הוצאה...".
עולה שהיו מביאים את ארבעת המינים לבית המקדש בערב שבת, מפני שדין התורה שנטילתו בלבד דוחה את השבת ולא הוצאתו, וממילא היו חייבים להביאו לבית המקדש ולבית הכנסת מערב שבת.
לכאורה במקום שאין חשש הוצאה בשבת, כגון בישוב שאין רה"ר, מותר להביא את הלולב לבית הכנסת בשבת, אמנם מקביעת המשנה שהן בירושלים והן בשאר מקומות, היו מביאים את הלולב כבר מערב שבת, בלי להבחין האם מותר להוציא את הלולב, נראה ללמוד שחכמים גזרו כבר בזמן המקדש שאין להוציא לולב בשבת, ועל כן בכל מקומות ישוב ישראל בא"י במקדש ובחו"ל לא היו מוציאים את הלולב בשבת אע"פ שנטלו אותו. ולכן אף בירושלים שדלתותיה ננעלות בלילה (עירובין ו ע"א) ועל כן היא כרמלית – אין להביא לולב ומיניו למקדש בשבת. אלא בירושלים וכן בכל מקום – היו מביאים את ארבעת המינים מערב שבת למקום נטילתם, (פרט אולי לישוב שכולו רשות היחיד). הגזרה לא היתה על הנטילה אלא על ההוצאה, והלולב ומיניו לא היו מוקצה.
במשנה לא פורט מה נהגו לגבי החזרת הלולב לאחר שנטלוהו בשבת. במדינה נראה שהניחוהו בבית כנסת ונטלוהו למחרת. אבל בירושלים, קודם התקנה שלא יביאו למקדש אלא יטלו בבתיהם, היה צריך לבאר זאת. וניחא לגבי הזקנים והכהנים יכלו להניח במקדש, אבל ישראל שבאו למקדש ונטלו לולב לכאורה היו צריכים להניחו במקדש שוב ולמחרת לבוא ולזכות מחדש. (ובמקדש לא ברור אם היה צריך להיות לולבו גם ביום השני).
ונראה ללמוד את התשובה מן הירושלמי (סוכה פ"ג הי"א): "כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו. נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו. לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו. הניחו בארץ אסור לטלטלו. א"ר אבון זאת אומרת שהוא אסור בהנייה". נראה שאנשי ירושלים היו מחזירים בשבת את הלולב לבתיהם, ויכלו לעשות כן כי אין בה רה"ר, אבל כיון שנעשתה המצוה בו בבית המקדש, הלולב לאחר שהניחוהו מידם היה מוקצה! ועל כן מעת שיצאו מהמקדש עד שהניחוהו בארץ לא הניחוהו מידם.
ומצאתי שכיוונתי בדברי לדברי הנצי"ב במרומי שדה (סוכה מא ע"ב) וז"ל: "הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו כו'. ובירושלמי סוכה פרק ג' תניא הניחו בארץ אסור לטלטלו. וכבר הקשו הד"מ והמג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ח. ולי נראה ברור, דהתם מיירי בשבת ביום ראשון, דבאמת מוקצה הוא ולא שרי אלא מטעם דיחוי כמבואר רפ"ד, משו"ה כל זמן שאוחזו הרי היא מצוה, אף על גב שכבר יצא יד"ח הכל מצוה אחת היא. משא"כ אחר שהניח כלה המצוה, שוב אינה אלא זריזות, ואינה דוחה איסור מצוה. והר"ז דומה להא דאי' בירושלמי חגיגה והובא בתוס' שם דף ט', דכ"ז שהוא מקריב כמה בהמות ביום טוב דוחה יום טוב, עד שיאמר שוב איני מקריב כלה המצוה, ושוב כשרוצה להקריב אינו אלא נו"נ ואינו דוחה יום טוב. אבל כ"ז הוא בשבת, משא"כ ביום טוב שמצותו היא, אין על הלולב שם מוקצה כלל".
בבית המקדש לאחר שראו שבאים לידי סכנה בחטיפתם למדו שכל אחד יטול בביתו ולא יביאו לבית המקדש. ואולי הזקנים היו ממשיכים להניח את לולביהם בערב שבת בלשכה, כדי שיתקיים נענוע הלולב במקדש. ואולי רק הכהנים היו נוטלים את לולביהם במקדש, וכיון שכל המשמרות היו עובדות ברגל היו גם כך הרבה לולבים בבית המקדש.
מה שאמרנו עד עתה, מתייחס ליום הראשון של סוכות כשחל בשבת. לולב היה ניטל בשבת, אבל לא היו מוציאים אותו לרה"ר ולכרמלית.
ב. שבת בשאר ימות הרגל במקדש
צריך לעיין, מה דין שאר ימות הרגל במקדש כשחלה שבת באחד מהם.
כתב הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הל' יג): "מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר (ויקרא כ"א) ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".
"חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר".
והמשיך בהלכה יד: "ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש1".
המשפט: "חל יום השבת" וכו' מתייחס למקדש בלבד ולא לשאר מקומות בהם אין כלל מצות לולב.
ולולא דברי הרמב"ם, היינו חושבים שמצות לולב במקדש תתנהל בשאר הימים כמו ביום הראשון, שהרי החובה היא לכל הימים במידה שוה ומדוע שינהג ביום הראשון דין אחד ובשאר ימים דין שונה, ולכן מסברא אם חלה שבת בימות חול המועד, דינה במקדש כמו שבת ביום הראשון בכל מקום ויביאו את לולביהם לביהמ"ק מערב שבת. אולם הרמב"ם מלמד שחכמים ביטלו את נטילת הלולב בשבת במקדש פרט ליום הראשון, מחשש של שמא יוליכנו ד' אמות ברה"ר.
הלכה זו מסברא אינה הכרחית, והיתה הו"א שחכמים יתייחסו לשבת במקדש כמו שבת ביום הראשון – וכך עולה אף מן המשנה בסוכה. במשנה א (פ"ד) נאמר: "לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל והשמחה שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה והחליל חמשה וששה". כמעט כל המצוות המנויות במשנה הן מצוות הנוהגות במקדש, ולכן שבעה וששה ימים לגבי לולב הן במקדש.
ומבאר הריטב"א (סוכה מב ע"ב):
"לולב וערבה ששה ושבעה. פי' כדמפרש בסיפא דלא דחו שבת אלא לולב שחל יום ראשון בשבת או ערבה שחל שביעי שלה בשבת והשתא הוי להו שבעה וכי מקלע שבתא בשאר יומי לא דחו שבתא והו"ל ששה".
וכך מפורש בבבלי (סוכה מב ע"ב): "אמאי? טלטול בעלמא הוא, ולידחי שבת! – אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד".
וכך מפרש רש"י:
"טלטול בעלמא – אין בו צד איסור, אלא כמטלטל עצים, וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה – למה אסרוהו, מה סייג לתורה מצאו בו?"
"ללמוד – נענועו או ברכתו".
וכן מבאר בהרחבה הריטב"א (סוכה מב ע"ב):
"ושאר כל הימים אמאי לא דחי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת. פי' מסתברא דשפיר ידע תלמודא דלולב ליתיה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, [וכי] כתיב ושמחתם שבעת ימים, לפני ה' הוא דכתיב דהיינו בבית המקדש הלכך אי איתיה לולב בגבולין כל שבעה מדרבנן בעלמא הוא וכדתנן בפרקין דלעיל בהדיא, וכיון שכן בגבולין כיון דמדרבנן הוא היינו דלא דחי שבת דלא תקון רבנן במקום דאיכא איסור טלטול דידהו, אלא הכא אמתניתין קיימינן דמיירי בבית המקדש דהתם איתא להלל ולשמחה ולערבה ששה ושבעה, ומשום דלולב במקדש מדאורייתא כל שבעה להכי מבעיא לן השתא אמאי לא דחי ליה לשבת דליתי עשה דלולב ולידחי שבת, ואף על גב דאיכא איסור טלטול לידחי, דהא ודאי אף על פי שאסרו חכמים טלטול במקום מצוה שאין מטלטלין מוקצה כדתנן (שבת קכ"ו ב') אבל לא את האוצרות שלא יתחיל באוצר תחלה לרבי יהודה ולא יגמור לרבי שמעון ותנן אבל לא את הטבל כו' שאע"פ שבטול בית המדרש והכנסת אורחים מצות גדולות לא התירו מפני מצות אלו אלא טלטול היתר בדבר שאין בו אלא משום עובדין דחול, כדתנן מפנין אפילו ארבעה וחמשה קופות מפני האורחים וביטול בית המדרש, ותנן (שבת קנ"ז א') מדבריהם למדנו שמודדין ופוקקין בשבת, הא ודאי לא אסרו חכמים כלל טלטול בדבר של מצוה קבועה של תורה כיוצא בזה כדי שתאמר שחכמים (ש)התירו בזה לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, שלא אסרו לטלטל דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין לולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבועה ליום זה בכלל איסור זה כלל. ופרקינן אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או שיוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אלא דתלמודא נקט חדא מינייהו דאיתיה אפילו הוה לולב ברשות הרבים, והא (קמ"ל) [קיימא לן] דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות (צ' ב')".
יש בגזרת חכמים זו חידוש גדול. כאמור, הגזרה לא נצרכה אלא בירושלים מפני שרק במקדש היה חיוב לנטילה שבעה ימים, והיתה אפשרות להמשיך את הדין של שבת ביום הראשון – חיוב נטילה בשבת וחיוב הבאה מערב שבת, ובכ"ז באו חכמים ובטלו את הנטילה בשבת שבתוך הרגל במקדש.
ואולי גזרה זו על הנטילה במקדש, נגזרה עם המסקנה שההנחה באיצטבא מערב שבת מביאה לידי סכנה בשבת, וכאן בניגוד לשבת שחלה ביום הראשון לא יכלו לומר לציבור תטלו בביתכם שהרי רק במקדש מצות נטילה היא שבעה ימים, ועל כן עם הציווי על הפסקת הבאה למקדש ביום הראשון שחל בשבת קבעו שבשאר ימות החג אם חלו בשבת אין חיוב נטילה במקדש וממילא הלולב מוקצה.
הגזרה הזו חלה גם על הכהנים והזקנים שארבע המינים שלהם היו בתוך בית המקדש, והיא הרבה יותר כוללת מהגזרה הראשונה להביא מערב שבת.
בזמן שנגזרה היא היתה רלוונטית רק במקדש ומשליכה על ירושלים2, אבל בשאר מקומות לא היתה לה משמעות כיון שלא היה חיוב נטילה פרט ליום הראשון.
ושתי הגזירות נהגו במקביל.
אם חל יום ראשון בשבת אסור היה להוציא אף לכרמלית את הלולב אבל חיוב הנטילה נהג ביום זה בכל מקום. ועל כן במקדש נטלו הכהנים והזקנים ושאר אנשי ירושלים נטלו בבתיהם, ובשאר ארץ ישראל במקומות הנצרכים הביאו לבית כנסת בערב שבת ונטלו בשבת, או אם כל הישוב רשות היחיד הביאו ונטלו בשבת.
אם חלה שבת בשאר ימות הרגל, בכל שאר א"י כלל לא נטלו וממילא הלולב ומיניו היו מוקצה. ואף בבית המקדש חלה גזרת חכמים שלא יטלו בשבת ולכן גם אצלם הלולב ומיניו היו מוקצה.
ג. לאחר חורבן בית המקדש
נאמר במשנה בסוכה (פ"ג מי"ב): "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש...".
לכאורה רבן יוחנן בן זכאי רק הוסיף ששה ימים מדרבנן, אבל לא ביטל את חיוב היום הראשון.
כך גם עולה מן המשנה הבאה (שכבר הובאה לעיל): "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו".
סידורה של המשנה מלמד שהיא מדברת אף לאחר החורבן ובכל מקום ביום הראשון אפילו חל בשבת נטלו לולב.
אמנם הרמב"ם דוחה הבנה זו:
הרמב"ם הביא בהלכה טו את תקנת רבן יוחנן בן זכאי:
"משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, וכל יום ויום מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים, ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן".
ומקדיש את שלושת ההלכות הבאות לדיני נטילת לולב לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי:
הלכה טז:
"בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש לא היו נוטלין הלולב מספק".
הלכה יז:
"ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו".
הלכה יח:
"ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
עולה מדברי הרמב"ם שאע"פ שריב"ז חייב נטילת לולב שבעה ימים זכר למקדש, והיה מן הראוי לשמר את זכר המקדש ביום ראשון שחל בשבת ולהביא את ארבעת המינים לבית כנסת מערב שבת, בכ"ז נתבטלה הנטילה ביום הראשון שחל בשבת משום מקומות שלא ידעו מתי נתקדש החודש ולהשוות את כל ישראל להלכה אחת, ולא במקום אחד ליטול לולב ובמקום שאין יודעים לא ליטול לולב.
ד. שיטת הירושלמי וארץ ישראל
לשון הרמב"ם: "ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון", מלמדת שעם החורבן ושקילת תוצאותיו אסרו על נטילה ביום הראשון כיון שרוב עם ישראל היה מחוץ לארץ ישראל וכיון שלא היה 'מקדש להתלות בו'. ואם כן מכאן והלאה הגזרה של שמא יוציא ארבע אמות ברה"ר, נשארה כגזרה היחידה, ונאסרו ארבעת המינים כמוקצה בשבת שבסוכות בין ביום הראשון ובין בשאר הימים.
בירושלמי לא נזכרה כלל הגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים3. את החילוק בין היום הראשון שנוהג בגבולין אפילו בשבת לבין המקדש שנוהג שבעה ימים לומדים מגזרת הכתוב. ונראה מכמה שמועות שבארץ ישראל המשיכו ליטול בראשון שחל בשבת, גם לאחר החורבן.
בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ט) מוצאים הד לכך שבארץ ישראל המשיכו ליטול לולב ביום הראשון כשחל בשבת. נאמר שם: "ר' אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא שמע ר' מימר מן מי יכול להון רבי אבהו בכל שתא. ר' יוסי מישלח כתיב להון אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש".
מפרש קרבן העדה:
"ואטעינון לולבא בשובתא. והיו נוטלים הלולב בשבת דהיינו שהודיע להן שי"ט ראשון של חג בשבת הוא וכיון דמדאורייתא הוא לא חיישינן לגזרה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר".
"שמע ר' ואמר. מי ילך אצלם ויודיעם בתמיה וכיון דלאו בכל שנה יכולים לידע מתי איקבע ר"ה הלכך אף כשיודעים בקביעא דירחא לא יטלו לולב בשבת".
"אף על פי שכתבו לכם. חכמים שבא"י".
"סדרי מועדות. אימתי איקבע ר"ה".
"אל תשנו ממנהג אבותיכם. לעשות שני י"ט בכל פעם כי יש לחוש שמא יחזיר הדבר לקלקולו ל"א ה"פ אף על פי שכתבו לכם סדר תפלת המועדים אל תשנו ממנהג התפלות שהנהיגו אבותיכם".
ומעיר בעלי תמר (עירובין פרק ג) על הגירסא:
"שמע רבי אמי מר מן מיבול להון רבי אבהו בכל שתא. כצ"ל כמ"ש בשר"י. ראה בי"כ".
"וביאור הדברים הנה בא"י היו נוטלין הלולב ביום הראשון של חג כשחל בשבת כמ"ש בסוכה פ"ג הי"א. אלא שבחו"ל לא היו נוטלין משום ספיקא דיומא. ועיין ברמב"ם הלכות קדה"ח פ"ה הי"א שלמצרים היו שלוחי תשרי יכולין להגיע לשם ומבואר בכתובות כ"ה ששלוחי החודש היו מגיעין לאלכסנדריא עיין שם. ברם ראה שלפעמים היו עיכובים שלא היו שלוחי תשרי יכולים להגיע לשם. ומפני כן נהגו לא ליטול הלולב ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כשאר חו"ל. אולם ר' אבהו כשהיה באלכסנדריא הורה להם ליטול הלולב בשבת מאחר שברוב הפעמים שלוחין מגיעין לשם. ובאם שיהיה איזה עיכוב שלא יגיעו לא יטלו. ועכשיו נולד הספק אם מפני כבודו של ר' אבהו יטלו הלולב אף בעתיד כ"ז שלא יהיה להם ספיקא דיומא...".
וכן בספר המנהיג (הלכות סוכה עמוד שצד) מביא:
"מצאתי, אנשי מזרח אין טעונין לולב בשבת, אנשי מערב טעוני' לולב בשבת, שנ' ולקחתם לכם ביום הראשו' כתי', ואף בשבת. אב"ן".
מקורו של הראב"ן בעל המנהיג בספר החילוקים בין בני מזרח ומערב (סימן נא) שם נאמר:
"א"מ אין טוענין לולב בשבת, אבל נוטלין הדס, ובני א"י: ולקחתם, אפילו בשבת".
נראה שנטילת ההדס אינה משום ארבעת המינים אלא לציין שאע"פ שלבני מזרח – בבל – ארבעת המינים היו מוקצה משום הגזרה הקרויה על שם רבה (שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים), בכ"ז לא נמנעו מליטול הדס להריח בו בשבת שבסוכות. אבל בני מערב – אנשי ארץ ישראל – המשיכו אף אחר החורבן להבדיל בין היום הראשון לשאר הימים וביום הראשון היו נוטלים אפילו חל בשבת ולא קבלו את הגזרה שהזכיר רבה.
ספר החילוקים נתחבר, עפ"י החוקרים, בתחילת תקופת הגאונים כחמש מאות שנה או שש מאות שנה אחר החורבן, ואנו שומעים בו שבגולה כגון בבל, לא נהגו ליטול לולב ביום הראשון שחל בשבת מפני שלא חילקו בין גלות שיודעת אימתי התקדש החודש לגלויות אחרות ובכולן לא נטלו. אמנם בארץ ישראל המשיכו ליטול בראשון של סוכות אפילו חל בשבת, בהמשכת מסורת הירושלמי.
ועם התפשטות השפעת גאוני בבל ודלדול ארץ ישראל נדחתה שיטת ארץ ישראל ונקבעה שיטת הבבלי כמבואר ברמב"ם.