חבל נחלתו כט מה
סימן מה
קנין מלחמה או תשלום שכר שכיר?
שאלה
פועל מעזה עבד אצל אדם בישראל. הוא נשאר חייב לפועל 1500 שקל שכר עבודה. כמו–כן כלי העבודה של הפועל נשארו בבית המשכיר בשווי כמה אלפי שקלים. בינתיים פרצה המלחמה. בטלפון לעזה השיב בנו של הפועל שאביו נהרג בהפצצה והוא אינו יודע דבר.
מה דין הכלים וחובו של אותו אדם מישראל כשכר עבודה לפועל מעזה?
תשובה
א. בפשטות תשלום על שכירות שהוא חייב וכליו של שכיר שייכים לשכיר ועד שלא נפרעו התשלומים לשכיר ועד שלא הוחזרו הכלים חייבים להשיבם לבעליהם. אם השכיר מת התשלומים שייכים ליורשיו ואף שכיר מאומות העולם מוריש את רכושו ואת החובות שחייבים לו לבניו.
אלא שבינתיים פרצה מלחמה בינינו – ישראל – לעזה, והפועל נהרג בהפצצות.
ב. נעיין מה יהיה הדין אם הוא לא היה נהרג1, והיה בא בעוד שלש שנים או יותר לקבל את כליו ואת החוב על עבודתו.
האם החוב והכלים נקנו למשכיר בקניין מלחמה?
במקרה הנוכחי יש הבדל גדול בין 'המִבְצָעים' (עופרת יצוקה, צוק איתן, עמוד ענן, שומר החומות) לבין המצב הנוכחי. במצב בימינו ממשלת ישראל הודיעה על מלחמה נגד מדינת עזה בשלטון החמס, ושמה לה למטרה לעקור את שלטונו מעזה. ולכן לעומת המבצעים הקודמים שהיו על מנת ליצור הרתעה, אבל היה ברור שתושבי עזה ימשיכו ויעבדו במדינת ישראל לאחר פסק זמן מסויים, הרי כאן אין זה ברור, ומאידך הוכרזה מלחמה ע"י הממשלה.
עדיין איננו יודעים מה יהיה בפועל פירושו המלא של מצב מלחמה, אבל נראה שהגדרה זו משנה את הדינים בדברים הקנויים לנכרים.
ג. כיבוש מלחמה גדול כוחו יותר מקניינים אחרים2. כך הביא בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' עד) בתשובתו על החסה למרור מדיר יאסין:
"ולמען יתלבנו הדברים אעתיק כאן מאמרו של הגאון ר"ד מקארלין ז"ל, וזה לשונו בספרו פסקי הלכות (חלק ב דף לח ע"א, מדפי הספר): מצינו ממונו של אדם יוצא מרשותו לרשות חבירו בעל כרחו על כמה דרכים, הדרך האחת והוא היותר גדול מכולם, הוא ע"י כיבוש מלחמה, וזה הוא הקנין הגדול שהנרכש במלחמה נקנה להכובש ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מהני לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן, עכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, וזה מבואר בגיטין (דף לח ע"א) אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון והרי קרקע שאינה נגזלת ועכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, והראיה שהרי עמון ומואב נטהרו בסיחון ואם לא היה בכיבוש מלחמה קנין גמור לא היתה נטהרת בזה עכ"ל. הרי לפנינו דברים ברורים דאה"נ דשפיר נמצא שלפעמים מוציאין רכוש של אדם וחבירו נוטלה וזוכה בה בע"כ ושלא בטובתו של בעל החפץ ואף על פי שבעל החפץ עומד וצווח שלי הוא לא משגחינן בו, וענין זה מפוזר בש"ס ופוסקים כדבר פשוט דכיבוש מלחמה הוא אחד מקניני התורה".
וכך פסק המשנה ברורה (סי' תרמט ס"ק י): "...ומי שגזל ע"י כיבוש מלחמה קנייה כדאיתא בגיטין דף ל"ח [מ"א]".
ד. נאמר בסנהדרין (צד ע"ב): "ואסף שללכם אסף החסיל (ישעיהו לג, ד), אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם. אמרו לו: לבזוז או לחלוק? אמר להם: כאסף החסיל, מה אסף החסיל – כל אחד ואחד לעצמו, אף שללכם – כל אחד ואחד לעצמו. אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו! – אמר להם: כמשק גבים שקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה – אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים מיד טיהר, (כדרב פפא. דאמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון)".
כשסנחריב ניגף ביד ה' עם כל חייליו סביב חומות ירושלים, נפל כל שללו ליד המלך חזקיה ומלכות יהודה. בתוך שללו של סנחריב היה מעורב כל הביזה שבזז ממלכות ישראל. ואנשי יהודה באו ושאלו על ביזת סנחריב הלא מעורב בו גם ממון ממלכת ישראל. ועל כך השיב להם ישעיהו שכיון שהממון נפל לידיו של סנחריב הפך לממון סנחריב, ועתה שה' הפילו בידם הרי ממונם של מלכות ישראל ככל ממון סנחריב ויכולים ליטלו ולהשתמש בו.
ה. כתוב בשו"ת הרמב"ם (סי' רט, ובשטמ"ק ב"מ כד ע"ב):
"שאלה מה יאמר אדוננו בדבר מי שקנה מן הבוזזים ספרי הקדש, שהיו שייכים לאחד מבתי כנסיות שבערים, האם קנה אותם או כופין אותו להחזירם? ואם כופין אותו, הנותנים לו (המעות), שבהן קנה, אם לאו? והאם יחזירם לאותו בית הכנסת או לזולתו? יורנו רבנו ושכרו כפול מן השמים".
"התשובה אם זו הביזה נעשתה בפקודת סולטאן, הרי (קנהו) ובטל דין הקדש, ואפילו כלי המקדש אם נבזזו, בטלה קדושתם. אמרו ובאו בה פריצים וחללוה. אבל אם נבזזו שלא ברשות סולטאן, יישבע בנקיטת חפץ, כמה הוציא, ויטול, ויחזור זה הספר למקומו, כדין מי שנראה אצלו, שנגנבו כליו או ספריו. וכתב משה".
תשובה זו הביא בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' פז) והביא עוד:
"ומצאתי להגאב"ד מקאוונא בספר דבר אברהם (ח"ב סימן ו) שנסתפק מהו גדרו של כבוש מלחמה כמה יהי' מספר השבאים כי היכי דליחשב כמלחמה שזוכה בתורת קנין ולא כגזלן דעלמא שאינו קונה כלל, ושם מביא בשם הגאון ר' אלי' ברוך הגאב"ד ממיר ז"ל שאמר דגדר כבוש מלחמה הוא שכל שהוא מקובל מנמוסי המדינות המקובלים בין העמים בתורת מלחמה בין צד לצד יש לו דין כיבוש וכל שאינו מנימוסי המדינות המקובלים יש לו דין גזלן, ומדברי הרמב"ם הנ"ל יש יסוד לדברי הגאון ר' אלי' ברוך ז"ל דכיבוש הוא מה שעשו עפ"י נימוסי המדינה שזהו מעין גזירת מלך. אבל כיבוש מאנשים בודדים אינם אלא כגזלנים דעלמא ואין לזה דין כיבוש".
נראה מן הדברים שאפילו מדינת ישראל שסיכמה להעביר את המסים על משכורות הפועלים הערבים מעזה לרשות הפלסטינאית הרי ברגע שהכריזה מלחמה על עזה יש לגרוע את חלקם של מסי הפועלים מעזה.
ועי' שו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קלו, קלז).
נראה ברור, כי לפי הדין של כיבוש מלחמה, כלי העבודה שאותו פועל השאיר בבית בו עבד במדינת ישראל ודאי שייכים לבעה"ב ולא לפועל. ואף ע"פ ששני הצדדים לא היו שותפים בפועל במלחמה אבל כיון שיש בידי הישראל (הצד המנצח) ממונו של אויב שנפל בידו, בין הכלים ובין חוב תשלום השכירות, פקעה בעלותו של הערבי והפסיד את כליו ואת חובו. ואמנם הם היו שלו ביושר וא"כ מדוע שיפקעו מבעלותו, זה כוחו של כיבוש מלחמה. ונאמר שהיה משאיר את כליו הפקר במדינת ישראל, מרגע הכרזת המלחמה (או ודאות נצחונה) איבד ממונו. וכאן שכליו היו בחצרו של ישראל הוא זכה בהם.
וכן במקרה דילן אפילו הגוי היה בוכה ומתחנן להשיב לו את הממון שהרויח נראה שמצד הדין – ישראל זכה בהם, ולגבי השבה לפנים משוה"ד נדון להלן.
ו. ניתן לדון כאן אף ללא כיבוש מלחמה מצד גזל נכרי.
נאמר בבבא קמא (קיג ע"ב):
"אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא: גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת; גזילו אסור, דאמר רב הונא: מנין לגזל הכנעני שהוא אסור? שנאמר: ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן שהן מסורים בידך, ולא בזמן שאינם מסורין בידך; אבידתו מותרת, דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא: הני מילי היכא דלא אתי לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה, אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה! אמר רבינא: ומצאתה, דאתאי לידיה משמע. תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור. אמר שמואל: טעותו מותרת; כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי, ואבלע ליה חד זוזא. רב כהנא זבן מכותי מאה ועשרים חביתא במאה, ואבלע ליה חד זוזא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמיכנא".
פסק הטור (חו"מ סי' שמח):
"ב] אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעובד כו"ם שגניבתו אסור".
"ג] אבל טעותו של כותי היה מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם".
באר הבית יוסף (חו"מ סי' שמח): "ומה שאמר ואחד הגונב מעובד עבודה זרה שגניבתו אסור. כ"כ הרמב"ם ז"ל (שם) וכתב הרב המגיד בפרק הגוזל ומאכיל (קיג:) דגזל הגוי אסור והוא הדין לגניבה ואיתא בשאר דוכתי עכ"ל"
"ומה שאמר אבל טעותו כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם. בפרק הגוזל ומאכיל (שם.)".
פסק הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סי' שמח ס"ב): "טעות עובד כוכבים, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי. (מרדכי פרק הגוזל בתרא)".
כתב בבאר הגולה (חו"מ סי' שמח ס"ב) על המילים ברמ"א: "ויש אומרים... שרי".
"וכ"כ הרמב"ם בפי"א מה' גזילה ד"ד שהי' כאבידתו ומותר' וביאר שם כיצד כגון שעשה העכו"ם חשבון וטעה צריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך וכו' ע"כ וכתב ה"ה פסק כרב כהנא שם דעביד הכין וע"ל ר"ס רס"ו שאם החזיר האבידה לעכו"ם לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה"ז משובח וכו' ע"כ וכן הדין בהחזר' הטעות שטעה העכו"ם מעצמו ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיה' לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמ"ש בספר חסידים סימן תתרע"ד רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעיו' העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".
המחלוקת בשתי הדעות ברמ"א היא המחלוקת שבין הטור והרמב"ם האם מותר להטעות את הנכרי או רק טעותו מעצמו מותרת.
בכלי חמדה (פרשת וישלח אות ה) מביא שיש סוברים עפ"י שיטת הטור שלא רק להטעותו מותר אלא אף שאלה ששאל מגוי יכול לעכבה לעצמו.
במקרה דנן הוא הן הכלים שתחת ידו והן תשלום שכירותו הם כהפקעת הלואתו.
ברור שאם חייב לשכיר שכר פעולה והשכיר מת, חייב את שכר הפעולה ליורשיו. אולם בנסיבות שלפנינו שהפועל הוא גוי, והוא מת, והבן אינו יודע מאומה הרי זה כהשבת אבידה, ולכן הראה שאינו צריך לשלם להעביר לבן את שכר האב.
וכן לגבי הכלים כיון שבעליהם מת והם נמצאים בבית המשכיר ואין להם דורש, הרי במיתתו הופקרו והמשכיר זכה בהם.
ז. כתב המרדכי (קידושין פרק האשה נקנית רמז תצא):
"כתב מר רב צדק דאם (*הקיף) [*הפקיד. מ"י] או הלוה עובד כוכבים לישראל ומת אם אינו מחזיר ליורשיו קאי בעון. וכתב ראבי"ה דוקא אם ידוע ליורשין או לאחרים שהוא חייב כיון שתובעין אותו הוי גזל וקיימא לן בהגוזל בתרא דגזילת עובד כוכבים אסור. אבל אם אין ידוע ליורשין או לאחרים לא מקרי גזל דלא מקרי גזל רק מיד ליד דכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי ודומיא דואכלת את העמים שהיו נוטלין בזרוע".
ובמקרה שלפנינו אף אחד אינו יודע שחייב לו לא בניו ולא אחרים ועל כן פטור מלשלם ליורשי הנכרי.
עפ"י המרדכי, פסק הרמ"א (חו"מ סי' רפג ס"א): "הגה: וישראל שהיה חייב לעובד כוכבים ומת, אם אין עובד כוכבים יודעין מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו (מרדכי פרק קמא דקידושין)".
וא"כ ה"ה כאן הן בממון שחייב לו והן לגבי כליו, שיכול למוכרם.
ח. האם רשאי להחזיר את החוב לבניו. נאמר בסנהדרין (עו ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ...והמחזיר אבידה לנכרי – עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו".
פרש רש"י:
"והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם".
"רוה – נכרים ששבעים ואינן צמאין ליוצרם, צמאה – זו כנסת ישראל שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו".
הוסיף היד רמ"ה (סנהדרין עו ע"ב): "והמחזיר אבידה לכותי במקום שאין חילול השם עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה".
והוסיף בהמשך: "וכן המחזיר אבידה לכותי שמצרף מצות השבת אבדה לכותים שהן שבעים ואין מתאוים ליוצרם כהשבת אבדה לישראל שהן צמאין ליוצרם וכתיב לא יאבה כו'".
היינו הוא מראה כאילו הנכרים מחוייבים במצוה זו.
אף איש זה אמנם התכוין לשלם לו על עבודתו אבל כיון שמת ואין מי שתובעו – מה לו להיות צדיק הרבה, מוטב שיעשה בכסף שנותר בידו מצוות אחרות ולא יתאמץ להשיב ממון.
ורק אם הכיר באיש זה שהיה צדיק ולא הזדהה עם התנהגות החמאס כפי שנהגו כלפינו בעזה, אם יכול למצוא דרך להעביר לבנו את התשלום שחייב לו – מותר.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת–גן (לשעבר)
פועל שהשאיר כליו אצל המעביד וכן חובות שהוא חייב לו לענ"ד לא נקנים למעביד בקניין מלחמה.
לדעת רש"י בגטין (לח, א) קניין מלחמה הוא מדין יאוש, ולד' התוס' גזה"כ שחזקת כיבוש קונה. לדעת רש"י שהיאוש קונה, כשפרצה המלחמה לא היה ברור שהפועל התייאש, ייתכן שעד הריגתו סבר שזהו מבצע כמו בכל המבצעים הקודמים, שעם גמר המבצע הוא יוכל לחזור לעבודתו. הבן אמנם עכשיו כבר מבין שהפעם מדובר במלחמה ממש, אך הוא לא ידע מהימצאותם של הכלים והחוב בידי המעביד, מבחינתו זהו יאוש שלא מדעת (וצ"ע אולי בגוי גם יאוש שלמ"ד הוי יאוש, ובפרט אחרי שנודע לו). אך גם לרש"י לא די ביאוש, יש צורך במעשה קניין.
ולשיטת התוס' כיבוש קונה מדין תפיסה בכוח. התורה מכירה בתפיסה שהכובש תפס כשהשתלט על אויבו, וכל מה תחת ידו נקנה לו בקניין חזקה. אך הכלים היו בחזקתו כבר לפני המלחמה, מדין שומר שידו כיד בעה"ב, זאת לא תפיסה של השתלטות, הוא לא כבש אותם, לכן לא קנה אותם. אפשר רק לומר שהוא לא חייב להחזירם לבנו כי אינו מצווה בהשבת אבדה. וכן באשר לחובותיו הוא פטור מדין הפקעת הלוואתו.
תשובת המחבר
א. לפי רש"י, מות הפועל במלחמה (בין אם היה מחבל ובין מעם המחבלים) אין לך כיבוש גדול מזה. וממילא מה שביד האדם מישראל נקנה לו עם מות הפועל. ולכאורה מיתה עדיפה מיאוש שלא מדעת.
ב. לפי הרב, אף ביזת מצרים לא היתה שייכת לישראל. הרי רק שאלו כלים ושמלות ממצרים, וא"כ לאחר שה' קרע את הים, וטבעו המצרים בים וישראל ניצחום, היו צריכים להשיב את מה ששאלו מהם.
ג. אף לתוס' כיון שהיה תחת יד ישראל, והיה כיבוש מלחמה, פטור מהחזרה.