חבל נחלתו כט ל
סימן ל
סוגיית צנועין ומסקנותיה להלכה
א. נאמר במעשר שני (פ"ה מ"א): "והצנועים מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו". המדובר בנטע רבעי ב שנת שמיטה שאנשים באים וקוטפים, ולא שמים לב שהוא צריך חילול כדי לאוכלו.
בהקשר למעשה הצנועים בנט"ר מובאת הן בבבלי (ב"ק סט ע"א) והן בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"א) ברייתא: "דתניא, רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב אומר, כל שלקטו עניים יהא הפקר! (ובירושלמי נוספת דעת חכמים: "וחכמים אומרים אין הבקר אנסין הבקר שאין אנו אחראין לרמאין").
בברייתא של ר' דוסא מדובר שצנועים (בעל הבית) כשהיו קוצרים שדותיהם, היו מפקירים את בעלותם בשבולים שלקטו העניים כדי שעניים לא ייכשלו בגזל, לאחר שנטלו לקט גם של שלשה שבולים.
ובסוגיא נאמר ע"י ר' יוחנן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד". כלומר דעתם שוה.
הגמרא בב"ק (סט) בררה את מעשה הצנועין (בנטע רבעי) ובארה שודאי רק מה שנלקט מפירות נטע רבעי חולל על מעות, ולא שאר הפירות. אולם ישנן שתי אפשרויות אימתי יחוללו הפירות. אפשרות אחת עוד לפני הלקיטה ואז צריך להתבסס על ברירה דהיינו שבבוקר הם היו מניחים מעות ואח"כ כשלקטו את הפירות הם התחללו למפרע משעת הנחת המעות. ואפשרות שניה היא להניח מעות בערב ולומר: 'כל מה שלקטו (בעבר) יחולל על מעות אלו', אלא שאז הפירות כבר בידי הלוקטים ולא בידי בעל הפירות, ובמקרה זה החילול נעשה רק לאחר שלקטו, ואין בו ברירה.
אותה דרך נקטו גם בברייתא דר' דוסא להפקיר את השבולים בבוקר מראש עפ"י ברירה עוד לפני שנלקטו, או בערב כשהשבולים כבר ביד עניים וללא ברירה.
ב. באר הר"ש (מעשר שני פ"ה מ"א): "כל הנלקט מזה. מהכא פריך בפ' מרובה (ב"ק סט, א) לרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, דהכא חזינן דאע"ג דליתיה ברשותיה מצי פריק ותפיס פדיונו, ולא לאחר שנלקט היו עושין כן דאם כן לא היו עושין תקנה לנאכל בנתים, אלא מניח מעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהא מחולל ולא שייך ברירה בענין זה הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט, דדוקא 'כל המתלקט' חשיב התם ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ. והא דקאמר התם רבי דוסא לעיתותי ערב גבי הפקר של עניים הלוקטין שלא כדין אפי' מן השחרית היה יכול לעשות כענין שפירשתי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט כיון שהפקיר".
הר"ש מבאר שבנטע רבעי, הצנועים יכולים להניח מעות בבוקר והפירות יתחללו בשעת לקיטה. כלומר לא זמן הנחת המעות קובע את החילול, אלא התנאי שהוא מצמיד להנחת המעות. אם אומר כל המתלקט הכוונה שהם יתחללו למפרע משעת אמירה, ואז הם עדיין שלו, והחילול נשען על ברירה. ואם יתנה כל הנלקט הפירות יתחללו כאשר ייקטפו ולאחר שיצאו מתחת ידו. היתרון בהתנאה להבא כדי שברגע הקטיף יתחלל שכל הנאכל שלא ברשות הוא חולין ולא נטע רבעי, וכן אין מתבססים על ברירה.
ג. כתב הרשב"א (בבא קמא סט ע"א):
"והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו. תימה מה הועילו בהנחתן אם בשחר היו מניחין מה הועילו למה שנלקט לאחר הנחה ואם לעתותי ערב מה יעשו למה שנאכל קודם הנחה, ותרצו בתוס' דבשחר היו מניחין, ולא כל הנלקט קודם הנחה קאמרי אלא כשילקט קאמרי כלומר לכשילקטו שנלקט יהא מחולל על מעות אלו, והוצרכו הצנועין לעשות כן ולחלל לאחר לקיטה משום דלית להו ברירה, דאלו למ"ד כל שילקטו ע"כ אית להו ברירה שהרי הוא מחלל מעכשיו מה שילקטו ומה שילקטו אינו מבורר עכשיו, ולפי זה הא דא"ר דוסא לעיתותי ערב כל שלקטו משום דלית לי' ברירה, ה"ה דהוי מצי למימר אף בשחר כל שילקט יהא מחולל לאחר שילקט מיד דהכא ליכא משום ברירה, אלא דעדיפא מינה אמר משום חשש המניחין שמא לא יתנו לב לומר כל שילקטו לכשיהא נלקט יהא מחולל, ואף על גב דלעתותי ערב נמי לא עשו ולא כלום למה שנאכל מן הבקר ועד הערב, אפ"ה הא עדיפא לי' דמהני מיהא למה שלא נאכל והם תקנו מה שאפשר לתקן".
הרשב"א מניח שהלכה היא שאין ברירה, ולכן הצנועים יכלו להניח את המעות מן הבוקר ובשעה שיילקט יתחלל. וסובר שה"ה המתנים אצל ר' דוסא יכלו להתנות כן, אולם לא עשו כן כדי שהעניים לא יגזלו יותר.
ולמסקנה מהבבלי יוצא שצריך להתנות רק מכאן ולהבא ולא רטרואקטיבית ע"י ברירה ולא משנה שעת ההתניה, ויכול לחלל אף שהפירות כבר אינם בידו, וכן לגבי המקרה של ר' דוסא יכול להפקיר את מה שעניים לקטו ולא היה חלקם במתנות עניים ובכך לפוטרם מאכילת טבל.
ד. כתב בשנות אליהו (הארוך, מעשר שני פ"ה מ"א)1:
"והצנועין כו'. בגמרא הנ"ל (ב"ק סט ע"א) ב"ק סט ע"א אר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ופריך ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן כרם רבעי כו' והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו, וכי תימא מאן תנא צנועים רשב"ג והא ארבב"ח אר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כו'. ומשני לא תימא כל הנלקט מזה אלא אימא כל המתלקט מזה. ופריך ומי אר"י הכי והא אמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א ור"ד נלקט קאמר דתניא ר"י אומר שחרית בה"ב כו' כל שילקטו היום יהא הפקר ר"ד אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו היום יהא הפקר, איפוך דר"י לר"ד ודר"ד לר"י. ופריך אמאי אפכית לר"ד ור"י אפיך לר"י. ומשני ר"י לא סגיא דלא מהפכת מתניתא דבהא מתניתין קתני דאית ליה לר"י ברירה ושמעינן לר"י בעלמא דלית ליה לר"י ברירה כו'. ופריך ס"ס אמאי אפכת מתני' דקשיא דר"י אדר"י השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדר"י. ומשני לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט. ופריך והא לית ליה לר"י ברירה כו' אלא לעולם כל הנלקט ור"י סתמא אחרינא אשכח".
הגר"א מתמצת את סוגיית צנועים בבבלי וכך היא מסקנת הסוגיא: לפי ר' יוחנן צנועים ור' דוסא אמרו דבר אחד. וצנועים אמרו 'כל הנלקט' ולא 'כל המתלקט' מפני שאין ברירה. ולר' יוחנן יכול לחלל פירות נטע רבעי אף שכבר אינם ברשותו. וכן לפי ר' דוסא הפקיר פירותיו לאחר שבאו ליד העניים ולא סמכו על ברירה.
ממשיך הגר"א:
"אבל בירושלמי מוקי הא והצנועין כרשב"ג (= שרק בשנת שמיטה הצנועים היו מחללים). ופריך מהא דאמר רשב"ג שמעשר שני הולך אחר משיכה ואינו קונה עד שימשוך וגם אמרי' שם אר"י אתיא דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב דתני ר"ד אומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים הפקר הרי הוא הפקר (=ור' דוסא סומך על ברירה) ר' יהודה אומר לעתותי ערב, וחכ"א אין הפקר אונסין הפקר, שאין אנו אחראין לרמאין. ופירוש דחכמים פליגי בב' דברים אחד שאין הפקר שבאונס הפקר. ועוד שאין אנו אחראין לרמאין. ועוד פריך בירושלמי וכי יש פדיון במחובר לקרקע. פירוש למאן דאמר כל שילקטו כו' וכן הקשו התוס' בב"ק שם בד"ה אימא כל המתלקט כו' ותירצו דמה שאין פודין במחובר הוא אינו אלא משום שאין דמיו ידועים אבל לא נהירא דהא בהדיא אמרינן בירושלמי שהוא מן התורה אסור דילפינן קודש".
הירושלמי חלוק על הבבלי בכמה נקודות:
לפי הירושלמי רשב"ג אמר את משנת צנועין, ולדעתו מעשר שני (וה"ה נטע רבעי) נקנה במשיכה (וקצת משמע שאין הלכה כצנועים), כמו"כ רק בערב היה הנט"ר מתחלל ולא ביום. ולגבי נטילת עניים בגזל יותר ממתנות עניים אין הלכה כר' דוסא הסומך על ברירה וטוען שההפקרה היתה משחרית וע"י ברירה, אלא כחכמים הסוברים שאין סומכים על ברירה, והפקר באונס אינו הפקר. כמו"כ לפי הירושלמי לא ניתן לחלל נטע רבע במחובר, אלא רק לאחר שנתלש מן התורה.
הגר"א לא באר אם הלכה כבבלי או כירושלמי.
ה. הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ז) פסק כך: "מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו עד שיפדו, ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה, והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו".
הרמב"ם אינו סומך על ברירה ולכן פסק 'כל הנלקט', ונותן טעם נוסף שאי אפשר לפדות במחובר וקצת משמע שפסק כפי הירושלמי שאיסור פדיון במחובר הוא מן התורה.
באר הרדב"ז (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ז): "והצנועים היו מניחים את המעות וכו'. גם זה שם והצנועים הם המדקדקים במצות, ומה שהיו אומרים כל הנלקט לפי שלא היו יכולים לחלל במחובר לקרקע ולא חל החילול אלא אחר שנלקט כדמשמע לישנא דמתניתין. והיינו דלא שייך ברירה כיון שאינו חל החילול עד שיתלקט והיו עושין כן כדי להרים מכשול מלפני הבאים ללקט בשביעית שיד הכל שוה בה".
ו. הכסף משנה (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ז) הביא שאלה של הרשב"א (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קנו) על פסק הרמב"ם כצנועים ונשאר הרשב"א בצ"ע. מחד הלכה כר' יוחנן שאין אדם יכול להקדיש עד שיהיה שלו וברשותו, ואם כן כאשר יוצא מרשותו בלקיטה שוב אינו יכול לחלל את מה שביד הלוקטים. אולם מאידך גם לא יכול לחלל מראש ושהלקיטה תגלה למפרע שהתחלל, שכן אין ברירה, ולכן אין לנהוג כמשנת צנועים למעשה. וכן הקשה שלטי הגבורים (בבא מציעא ג ע"ב) אף על הסמ"ג.
השיב הכס"מ: "וי"ל לדעת רבינו דלא דחינן מתניתין מהלכתא משום דלפי האמת ליכא לאקשויי מדצנועים להא דאמר רבי יוחנן: זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו משום דאע"ג דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יכול הוא לחלל דבר שאינו ברשותו וכמו שהוכיחו התוספות בדיבור המתחיל הוא דאמר כצנועים ואם כן כל מאי דשקיל וטרי גמרא ומסיק דרבי יוחנן לית ליה דצנועים היינו לפום מאי דקס"ד דכשם שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל דבר שאינו ברשותו, אבל לפום קושטא דמילתא שפיר מצי סבר ר' יוחנן שאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו וכדצנועים... אבל לפום קושטא לא צריכין להכי דבלאו הכי שפיר יכול לחלולי נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו וכדאמרן".
היינו, אע"פ שאין הפירות ברשותו יכול לחלל אותם, וע"כ אין זה חולק על קביעת ר' יוחנן שאין אדם יכול להקדיש מה שאינו ברשותו.
כתירוץ הכס"מ כתב המאירי (בבא קמא סט ע"א):
"אף על פי שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אף על פי שאינו ברשות המחלל...".
..."ומ"מ למדנו מענינם שהיו מחללין אף על פי שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומ"מ אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא בסוף מעשר שני ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר שעל זו חל פדיון ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אף על פי שזו מתנגדת לה מעט אמרו על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שבארנו".
"ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש ויש להקשות עליהם היאך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חברו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ומ"מ קצת מפרשים טרחו בזה ופרשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חברו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא ומתקן טבל חברו אינו חלול אלא פורע חוב חברו משלו ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואף על פי שאינם ברשותו הם משיבים מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא ומ"מ עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין היא ולא הכנסה להקדש וכמו שכתבנו".
בפיסקה האחרונה הוא מביא את שיטת הרשב"א בתשובה ואינו מסכים לה ונשאר בדעתו כדעת הרמב"ם שהלכה כצנועין ויכול לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו.
וכן הכפתור ופרח (פרק נג) הביא את משנת הצנועין ומשמע הלכה ולמעשה.
וכ"כ במעשה רקח (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט ה"ז):
"והצנועין וכו'. ידוע מ"ש הרמב"ן ז"ל דהא קי"ל כר' יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאיתא בב"ק דף ס"ט וכן (פי') [פסק] רבינו פ"ו דהלכות ערכין ופ"ב דהלכות גניבה ומרן תריץ דלפי האמת לא דמי מקדיש למחלל וכו' ע"כ. והשתא דנחית להאי הו"מ למימר נמי ע"פ דברי הרמב"ן וההוא דרבא לא מכרעא כולי האי דאם לא כן למאי נפק"מ אמרה רבא למילתא וידוע דרבא הוא בתרא ובשלטי גבורים הביאו הכנסת הגדולה ז"ל כתב דמשנת צנועין היא כתקנתא שלא יהא אדם נכשל בפירות שאינן מחוללין ע"כ. ומעין זה כתבו התוס' שם ד"ה כל הנלקט וכו' ובים של שלמה שם כתב דמדברי רבינו נראה דכמו דכל המתלקט קאמר כדמשמע בתלמודא דבעודו מחובר מחללו לכשיתלשו ומ"מ מטעם ברירה הניחו בצ"ע והרדב"ז שנדפס מחדש סימן קע"ט נשאל דמהסוגיא מוכח דהא דצנועין בשאר שני שבוע היא כדמשמע מדברי אביי וכו' ורבינו העתיקו לשנת השמיטה ותירץ עיין שם דלאו מדינא הוא זה אלא משום תקנתא וכו' והוא מעין דברי הש"ג ז"ל והאמת נראה דכיון דר"י גופיה פוסק כרשב"ג אית לן לדחוקי נפשין לאוקומי מילתיה וגם שלא לשבש לשון המשנה ודו"ק". ואף הוא סבר שמשנת צנועין נפסקה להלכה.
וכ"כ בערוך השולחן העתיד (הל' מעשר שני סימן קלה סט"ז):
"והקשה הרמב"ן (=רשב"א) ז"ל הא קיי"ל כר' יוחנן דאמר בב"ק [ס"ט א] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופריך עליה מהך משנה דצנועין דאיך יכולין לחלל אחר שנלקט ואינם ברשותן ומסיק דר' יוחנן דחי לה להך משנה ע"ש ואיך פסקה הרמב"ם ז"ל אך באמת טרחו התוס' שם [ס"ח: ד"ה הוא] דחילול לא דמי להקדש ע"ש ורק בההוה אמינא סבור הש"ס דדמי אבל לפי המסקנה לא דמי וחילול יכול לחלל גם את של חבירו [כ"מ]".
ז. מוסיף המאירי (בבא קמא סט ע"א): "אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתיירא שמא לקטו עניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר ויש חולקין בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי ומ"מ אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שבארנו במקומו".
היינו לא רק שנוהגים כן בנטע רבעי, אלא אף בלקיטת עניים כברייתא של ר' דוסא.
וכך כתב בחדושי הריטב"א (מיוחס לו, ב"מ כא ע"ב):
"וקשיא לזה הפי' דאמר דכיון שהוקבע למעשר אין הפקר מפקיע מידי מעשר דגרסינן בפ' מדות גבי עניים דקא אמר ר' דוסא לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים היום יהא הפקר אלמא אפילו לאחר שלקטו הפירות ונתחייבו במעשר יכול לפוטרן מן המעשר באותו הפקר. ושמא י"ל משום תקנה הוא דשרו רבנן למיעבד הכי וא"נ שמא לא עשה מהן גורן עדיין ולא נתחייבו במעשר".
נראה מדבריו שהלכה כברייתא של ר' דוסא ולעתותי ערב היה אומר וחל או משום תק"ח או כיון שעדין מה שלקטו העניים לא התחייב במעשר.
ח. כתב החכמת אדם (שערי צדק, שער מצות הארץ פכ"ג ס"ל):
"כיון שאם יקחו עניים יותר מן הדין חייב במעשרות, ולכן כדי להצילם מן העבירה נראה לי דראוי לכל ירא שמים לעשות כצנועים, ולומר שחרית כל שלקטו עניים בין פאה או לקט היום יותר מן הדין יהיה הפקר. אך לפי מה דקיימא לן דבאורייתא לא אמרינן ברירה, ואם כן לא מהני מה שיאמר שחרית, ולכן יחזור ויאמר ערבית כל שלקטו היום יהיה הפקר. ובזה לבד לא מהני דכיון שכבר לקטו ואין בידו לא מהני הפקר. ולכן לרווחא דמילתא יאמר בשחרית וגם ערבית. (לדעת הרמב"ם דתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, ובדרבנן קיימא לן יש ברירה, ועיין בבא קמא דף ס"ט. ואם כן צ"ע על הרמב"ם שהשמיט דין זה כאן. ובהל' מעשר שני [פ"ט ה"ו] כתב שיאמר כל הנלקט)".
החכמ"א דן בנושא הברייתא של ר' דוסא ומכריע לומר גם בבוקר ולסמוך על ברירה וגם בערב על אף שאינו בידו. והרמב"ם לא הזכיר דינא דר' דוסא.
מסקנה
משנת צנועין נפסקה להלכה ומחולל רק משעת לקיטה והלאה. וברייתת ר' דוסא – הרמב"ם לא הביאה, אבל יש ראשונים שהביאוה להלכה.