חבל נחלתו כח נב
סימן נב
בגדי כהן גדול ביום הכיפורים
שאלה
האם כהן גדול יכול ללבוש בבגדי לבן שנכנס לקה"ק אותם בגדי פשתן שלבש עם בגדי זהב (שעשויים מפשתן) או שחייב מן התורה ללבוש בגדים חדשים? (ברור שמצד הידור מצוה ראוי שילבש בגדים חדשים).
תשובה
א. פסק הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח):
הלכה א
"בגדי כהונה שלשה מינים, בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן, בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים כתנת ומכנסים ומגבעות ואבנט, וארבעתן של פשתן לבנים וחוטן כפול ששה והאבנט לבדו רקום בצמר1".
הלכה ב
"בגדי זהב הן בגדי כהן גדול והם שמנה כלים: הארבעה של כל כהן, ומעיל ואפוד וחושן וציץ, ואבנטו של כהן גדול מעשה רוקם2 הוא, והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט, ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת"3.
הלכה ג
"בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשמש בהן כ"ג ביוה"כ: כתנת, ומכנסים, ואבנט, ומצנפת, וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה ומן הפשתן לבדו הם, ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים, אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים, ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואחר כך עושה בה הכתנת".
עולה מדברי הרמב"ם שארבעת בגדי הכהונה של כהן הדיוט ושל כהן גדול כאשר לובש בגדי זהב זהים, אבל בגדי הלבן של כהן גדול שונים באבנט. אבנט של בגדי לבן הוא כולו פשתן ואבנט של בגדי זהב יש בו צמר והוא שעטנז. ולכן אבנט הוא ודאי חייב להחליף כשעובר לבגדי לבן. אולם שאר הבגדים לכאורה יכול ללבוש אותם שלבש בבגדי זהב.
כך כתב המשנה למלך (הל' כלי המקדש פ"ח ה"ג):
"ומ"ש רבינו בגדי לבן הם ארבעה כלים כו' ואף על גב דאבנט דוקא נשתנה דאבנט שהיה לובש עם בגדי זהב היה כלאים ואבנט זה דבגדי לבן היה פשתן אבל כתנת ומכנסים ומצנפת אין הפרש בהם בין בגדי זהב לבגדי לבן מ"מ צריך שיהיו בגדי לבן הללו מיוחדים ליום הצום ולא מהני הבגדים שלובש בהם כל השנה ואף על פי שהם שוים בעשייתם. וגדולה מזו כתב רבינו לקמן בדין ה' בגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שנייה לעולם כו' וכ"ש וק"ו שבגדים שעובד בהם כל השנה אינו עובד בעבודה הצריכה בגדי לבן וזה פשוט".
ושאלנו לעיל: האם החיוב הזה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן.
ב. עוד כתב הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח ה"ה):
"כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן אלא מניחן לפתילות ולובש חדשים, ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן, ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם שנאמר והניחם שם, והם אסורין בהנאה".
וחוזרת השאלה האם דין תורה לפנינו או הידור מצוה מדרבנן?
ג. על המילים: "כתונת בד קודש ילבש" (ויקרא טז, ד) בפר' אחרי מות, העוסקת במעשה כהן גדול ביוה"כ, כתב הראב"ד (על ספרא אחרי מות פרשה א תחילת פרק א אות ה):
"בד שיהו של בוץ, בדי שיהו חדשים (כדי) [בד] שיהו שזורין (כדי) [בד] שיהו כפולין. מפרש לה בזבחים [יח ב] בגדים שנאמר בהם בד בד צריכין שיהו של בוץ ושיהו חדשים ושיהו שזורין ושיהו כפולין שיהא חוטן כפול וכו' מהן למצוה ומהן לעכב, וכולהו לעכב חוץ מחדשים שהוא למצוה ולא לעכב".
וא"כ דעת הראב"ד היא שחדשים אינו מעכב. ואם אין חדשים יכול ללבוש את בגדיו הישנים (פרט לאבנט שהוא כלאים), או בגדים לבנים אחרים שאינם חדשים.
וכ"כ הריטב"א (יומא יב ע"ב): "ומה תלמוד לומר ילבש לרבות את השחקין. יש שפירשו לרבות שלא יעשה תרומת הדשן אלא בשחקין משום דבגדים שמוזג בהם כוס לרבו אל יבשל בהן קדרה לרבו, ורש"י ז"ל דחה פירוש זה שלא אמרו כן אלא בהוצאת הדשן שהבגדים מתעפרין ומתלכלכין, דאילו בתרומת הדשן שאינו אלא הרמת מחתה אחת בלבד ליכא למימר הכין, ופירש הוא ז"ל לרבות את השחקין שכשרין לתרומת הדשן, וא"ת מאי איריא תרומת הדשן אפילו שאר עבודות נמי, דהא תניא בפרק ב' דזבחים (י"ח א') היו בגדיו מרושלים מסולקים משוחקים עבודתו כשרה, מטושטשין מקורעין עבודתו פסולה, ואמרינן לקמן בההיא שמעתא בד שיהו של פשתים בד שיהו חדשים בד שיהו שזורין, ואמרינן עלה והתניא שחקים כשרים, ופרקינן יש מהם למצוה ויש מהם לעכב, ופרש"י ז"ל דהא דקתני בד שיהו חדשים אינו לעכב אלא למצוה משום נוי בעלמא, אבל מטושטשין או מקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת נינהו, מכל מקום שמעינן מינה דשחקים כשרים, וי"ל דהתם איכא מצוה שלא לעשות בשחקים, ולגבי תרומת הדשן אפי' מצוה ליכא".
וא"כ אף לפי הריטב"א חדשים אינו מעכב.
ד. פרש בקרבן אהרן (אחרי מות פרשה א תחילת פרק א אות ה) על הספרא:
"שיהיו שזורים וכו'. במס' יומא [עא, ב] א"ל אביי לרב יוסף בשלמא שיהיו של בוץ הא קמל"ן בוץ אין מידי אחרינא לא, אלא בד שיהיו חדשים אין שחוקין לא, והתניא שחוקין כשרים, א"ל וליטעמיך בד שיהיו ששה, בד חד חד לחודיה משמע, אלא הכי קאמר בגדים שנאמר בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין שיהיה חוטן כפול ששה, יש מהם למצוה ויש מהן לעכב ע"כ, ופירושו הנה אביי סליק אדעתיה דתנא דברייתא כל אלו התנאים שאמר ממשמעות קרא אמר להו, שהתנא בבד ובד משמע כל התנאים, ולהכי חשב דתניא לעכב קאמר, ולזה אמר לרב יוסף דאיך יתכן זה, דבשלמא מאי דאמר שיהיו של בוץ כדיליף לקמן כמ"ש ניחא שיהיה לעכב, אבל שיהיו חדשים הא תנינן שאפילו שחוקין כשרים, ולזה א"ל רב יוסף דהיאך סליק אדעתיה דממשמעות דקרא יליף, דבשלמא של בוץ כדאמרן, ושיהיו חדשים גם הוא משמע מקרא כאשר הם בבדי הפשתן... ולזה אחר שאין הדברים מחוייבים ממשמעות קרא, אעפ"י שחברן אינם שוים, דיש מהם לעכב ויש מהם למצוה, שיהיו של בוץ לעכב, אבל שיהיו חדשים הוא לנוי לחוד למצוה...".
משמע שלרש"י (שהובא ע"י הריטב"א וק"א), ראב"ד, ריטב"א וקרבן אהרן – מן התורה כהן גדול יכול לעבוד אפילו בישנים, ורק מדרבנן לנוי מצוה צריך שיהיו דוקא חדשים.
ה. נאמר בזבחים (יח ע"ב): "תנו רבנן: בד – שיהיו של בוץ, בד – שיהו חדשים, בד – שיהו שזורים, בד – שיהו חוטן כפול ששה, בד – שלא ילבש של חול עמהן. א"ל אביי לרב יוסף: בשלמא שיהו של בוץ, הא קמ"ל: בוץ אין, מידי אחרינא לא, אלא בד שיהו חדשים, חדשים אין, שחקין לא, והתניא: משוחקין – כשרים! אמר ליה: וליטעמיך בד שיהו חוטן כפול ששה, בד – חד חד לחודיה משמע! אלא הכי קאמר: בגדים שנאמר בהן בד – צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה, יש מהן למצוה, יש מהן לעכב".
פרש רש"י (זבחים יח ע"ב): "דברים שנאמר בהן בד צריכין כו' יש מהן למצוה – חדשים לנוי דלאו ממשמעותא אתי ויש מהן לעכב בוץ ושזורים וחוטן כפול ששה בוץ כדמפרש ואזיל דבר העולה מן הקרקע בד בבד שזורים כיון דבד היינו בוץ ובעלמא קרי להו שש משזר וחוטן כפול ששה כדאמרינן בסדר יומא (דף עא:) וילפינן בסדר יומא מקראי דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה ויליף ליה לעיכובא".
כאן רש"י כתב בפירוש שחדשים הם למצוה ולנוי ואינו מעכב עבודה. וכ"כ בשלמי תודה (זבחים יח ע"ב).
ו. כתב תוספות (זבחים יח ע"ב): "והתניא משוחקין כשרין – תימה דביומא (דף יב:) דרשינן מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין ואמאי צריך רבוי".
והעיר המהר"ם שיף (זבחים יח ע"ב): "בתוס' בד"ה והתניא משוחקין כשירים כו'. תימה דביומא דף יב ע"א כו' ואמאי צריך ריבוי. הס"ד. ור"ל כיון דמשני הכא מה שאינו נשמע ממשמעותא דקרא אינו אלא למצוה. ומיהו למה שפירש"י חדשים כשעה שהיו בבדי פשתנן איצטריך ילבש לאורויי דאינו מעכב ועיין".
ז. אולם כך כתב המשנה למלך (הל' כלי המקדש פ"ח ה"ג) בסוף עיונו הארוך:
"והנראה דרבינו ס"ל דמאי דאמרינן יש מהם לעכב לא קאי אלא למאי דקאמר צריכין שיהיו של בוץ אך השאר דהיינו חדשים ושזורין דחוטן כפול ששה הוא לעכב דישנו במשמעות שש והו"ל כדאמרינן בעלמא שנה הכתוב לעכב אבל שזורין דאינו במשמעות שש לא שייך לומר דאתא חד שש לומר דשזורין מעכב. אך רש"י ז"ל בזבחים כתב בפירוש דשזורין מעכב".
נראה שהבין ברמב"ם שצריך שיהיו דוקא חדשים מן התורה.
ובדומה לו כתב הקרן אורה (זבחים יח ע"ב): "שם גמרא בגדים שנא' בהם בד כו', יש מהן למצוה כו'. ופירש רש"י ז"ל חדשים למצוה, דלאו ממשמעותא דקרא נפקא, אלא משום דבעינן לנוי, משמע דמקרא דלכבוד ולתפארת ילפינן ליה שיהיו חדשים, ולעיל במטושטשין ומקורעין כתב רש"י ז"ל (ד"ה מקורעין) ג"כ דבעינן לכבוד ולתפארת, ומ"ש דהתם עבודתו פסולה ומ"ש בשחקים דעבודתו כשרה. והתוס' ז"ל ביומא (דף י"ב ע"ב ד"ה ילבש) כתבו דמקרא דילבש מרבינן שחקים בדיעבד. אבל מטושטשין ומקורעין פסולין, דלאו לכבוד ולתפארת הם. ולפ"ז נראה דבהני תרתי נהי דעבודה פסולה אבל מלקות ומיתה ליכא, דמ"מ לאו מחוסרי בגדים הם. ועי' משנל"מ ז"ל בפ"ב מה' תמידים הל' י' באורך בזה".
ושניהם הסיקו שלפי הרמב"ם חדשים מעכבים עבודת כהן גדול ואם עבד בישנים – עבודתו פסולה.
אולם חלק עליהם בערוך השולחן העתיד (הל' כלי המקדש סי' כח סי"ג): "עוד כתב: כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהיה החוט כפול ששה, ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה, ומקום שנאמר בו משזר בלבד צריך שיהא חוטן כפול שמנה עכ"ל, וזהו ביומא (עא, ב). אמנם מה שכתב דחוט אחד לבדו כשר אין כן דעת רש"י בזבחים (יח, ב), דאמרינן שם בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהו של בוץ חדשים, שזורים שיהא חוטן כפול ששה יש מהן למצוה ויש מהן לעכב, ופירש"י חדשים שהוא לנוי למצוה חוטן כפול ששה לעכב וכן בוץ ושזורים ע"ש, והרמב"ם מפרש דגם כפול ששה הוא למצוה בלבד".
ובאר שאף הרמב"ם הבין שחדשים הוא למצוה ומדרבנן.