חבל נחלתו כח לז
סימן לז
גידול ירק עלים באדניות בבית
שאלה
אדם מגדל ירק עלים כגון פטרוזיליה וסלרי בביתו באדניות או עציצים, וכשנצרך לאכילה או בישול קוטף מהם כמה גבעולים או עלים, ומכניס לסיר לבישול או לסלט ירקות לאכילה חי. האם חייב בתרומות ומעשרות קודם הבישול או האכילה ללא בישול?
תשובה
א. המיוחד בירקות עלים שמרגע הנביטה ועד גודל מלא של גבעולים, הירק מתאים לאכילה. ואין זמן שהירק אינו בשל לאכילה. האם גם לירק כזה יש עונת מעשרות?
נאמר במעשרות (פ"א מ"ב):
"מאימתי הפירות חייבות במעשרות: התאנים משיבחילו"...
בהמשך נשנה במשנה ד: "ובירק הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות התפוחים והאתרוגין חייבים גדולים וקטנים ר"ש פוטר את האתרוגים בקטנן"...
ולפי המשנה רק במיני ירק האלו (קשואים, דלועים, אבטיחים, מלפפונות) חייבים גדולים וקטנים.
פרש הר"ש (מעשרות פ"א מ"ד): "קשואין ואבטיחים ודלועים ומלפפונות. מין ירק וחייבין אם תלשן בקוטנן".
וכך באר ר' עובדיה מברטנורא (מעשרות פ"א מ"ד): "ובירק הקשואים והאבטיחים. הכי קאמר ד' מינים הללו בירק, שהן הקשואין והאבטיחים והדלועין והמלפפונות, ובפירות האילן התפוחים והאתרוגים, חייבים בין גדולים בין קטנים, לפי שתחלתן אוכל וסופן אוכל והן נאכלים בין גדולים בין קטנים".
ב. נראה לענ"ד, כי יש שני סוגי ירק עליהם מדברים חז"ל. ירק שפירותיו נאכלים כגון: עגבניה, פלפל, קשואים, דלועים וכו', בהם יש עונת מעשרות, חלקם ראויים לאכילה בקוטנם, כפי ששנתה המשנה, וחלקם רק כשהבשילו כגון עגבניה ופלפל. ויש ירק שגבעוליו ועליו נאכלים כגון: פטרוזיליה, סלרי, כוסברה ונענע. להם לכאורה, אין עונת מעשרות אלא מתי שקוטפים אותם לאכילה הם חייבים בתרו"מ. בימי חז"ל הם היו נמכרים בשתי דרכים: שתילים (עי' מעשרות פ"ה ה"א) וזרעים. (ואקדים המאוחר בשתילים לענ"ד אין עוה"מ כיון שראויים לאכילה מיד שנבטו).
יש לישב סברא זו שכתבתי עם דברי הירושלמי.
ג. נאמר בירושלמי (מעשרות פ"א ה"ג):
"גמ' תמן תנינן הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות חייב משבאו לעונת המעשרות פטור ולוקט כדרכו ולוקח וכא את אמר הכין".
היינו הגמ' מקשה על המשנה שחייבים בקוטנן ובגודלן ואין עונת המעשרות לירק – שיש עונת מעשרות לירק. כאמור במעשרות (פ"ה מ"ה) אם בא שדה ירק ליד ישראל לפני עונת המעשרות הוא חייב בתרו"מ, ואילו כאן במשנה נאמר שחייב בקוטנו ובגודלו.
מובאים בגמ' שני תירוצים:
"חזקיה אמר בשדה של קישואין ושל דילועין היא מתניתא".
"אמר רבי זעירא אפילו תימר בשדה ירק עצמו עוד הוא יש לו גבול משיביא שלש פתילות".
נראה מלשון התלמוד שרבי זעירא מוסיף על דברי חזקיה ואינו חולק עליו.
מבאר הפני משה (מעשרות פ"א ה"ד):
"חזקי' אמר. דלא קשיא דבשדה של קישואין ודילועין היא מתניתא דידן דהן וכיוצא בהן דחשיב במתני' ראוין לאכילה אף בעודם קטנים ואין עונת המעשרות אמור בהן ומתני' דלקמן בשאר שדה ירק איירי".
היינו מה שנאמר שאין עוה"מ לירק, היינו באותם ירקות שנשנו במשנתנו (קישואין ודלועין וכד') ודומיהם. אבל בשאר ירקות יש עונת המעשרות.
את תירוץ רבי זעירא מסביר הפני משה:
"ר"ז אמר אפ"ת בשדה ירק עצמו וכו'. כלומר דאפילו נימא דמתני' דהכא לאו דוקא אלו המינין קתני וה"ה בשאר שדה ירק אפ"ה יש לו ג"כ גבול דלאו קטנים ממש קאמר דחייבין אלא משיביא שלש פתילות שיהא בו אורך כשיעור ג' פתילות ובכה"ג אמרינן דחייבין ולאפוקי דלא בעינן שנתגדלו כל צרכן והשתא שייך שפיר עונת המעשרות בכולהו".
היינו, בכל ירק יש עונת המעשרות, וזמנה הוא מאורך שלש פתילות. ואם נקטף לפני כן פטור מתרו"מ, ואם נקטף אחרי כן חייב בתרו"מ. וזה בירק שנזרע והביא שלשה עלים, אבל בירק הנשתל שיש לו שלשה עלים כבר הגיע לעומת המעשרות.
ד. לפי הבנתי לעיל, נראה לי שהירושלמי שואל הלא יש ירק שגבעוליו ועליו נאכלים וא"כ מתי עונת המעשרות שלהם, וענה רבי זעירא, המינימום שבו מתחיל חיוב מעשרות הוא שלש פתילות כלומר שהצמח יביא שלשה עלים לפחות.
פתילה נאמרה לגבי ירק בבבא קמא (כ ע"א) שם נאמר: "דתני רבי חייא: משוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ, אכלה בפנים – חייבת, אכלה בחוץ – פטורה". ומבארת הגמרא: "איבעית אימא: כי קאמר רבי חייא – בפתילה דאספסתא".
פרש רש"י (בבא קמא כ ע"א):
"ואיבעית אימא – לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מלתא הוא, דכי א"ר חייא בפתילה דאספסתא משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולו בחד דוכתא דמי הלכך אזלינן בתר בהמה כי קמיבעיא לן כגון שעורין דכוליה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגלה ליה".
"פתילה – על שם דארוך הוא קרי ליה פתילה".
וכך כתב הערוך (ערך פתל): "פי' קשירה של אספסתא שהיא ארוכה כפתילה, וכי אנח מקצתה בחוץ פשע, דידע כי אכלה בהמה מה שבחוץ וגוררת מה שבפנים לחוץ, משום הכי כי אכלה בחוץ פטורה".
כך באר הרש"ס: "וכן בשאר ירק תחלתו לאו דוקא, אלא בערך דלא בעי בירק שליש, אבל לעולם בעו עונה דהיינו שיביא שלש פתילות דהיינו שיגדל עד שיביא שלש עלין מובדלין זו מזו וארוכין". "פתילות כמו פתילה דאספסתא בפ' כיצד הרגל וכן פסק הרמב"ם בפ"ב דהילכות מעשר".
ואולי כוונתו לרמב"ם (הל' מעשר פ"ב ה"ה): "ובירק הקישואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן חייבין בקוטנן כמו שביארנו, ושאר הירק שאינו ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה"... אולם נראה שהרמב"ם לא נחית לירק שעליו וגבעוליו נאכלים אלא לירק שפריו נאכל, וצ"ע.
וכך כתוב בבאורי הגר"א לירושלמי בתירוץ רבי זעירא: "משיביא שלש פתילות פי' שלשה עלין היינו עד שלא בא לעונת המעשרות פי' שאם הגדיל שלשה עלין ביד נכרי פטור ואם לא הגדיל חייבין".
נראה מכאן שכל ירק משהביא שלשה עלים כיון שראוי לאכילה חייב במעשרות. וכן באר בחי' רא"ז מלצר על הירושלמי (מעשרות פ"א ה"ג), וכן במעדני ארץ (תרומות פ"א הט"ז).
ונראה לענ"ד שאף ששני המינים נקראים ירק, את שפריו נאכל צריך שיביא שליש גידולו של הפרי (וזרעיו שבתוך הפרי ראויים לגדל אותו מין) פרט לנאכלים בקוטנן ובגודלן, אבל ירק שעליו וגבעוליו נאכלים משיביא שלשה עלים זו עונתו למעשר. ואף שהמפרשים לא ירדו לחלק כך נראה לענ"ד מן המשנה במעשרות המונה פירות, ואילו ירק הנאכל לא נמנה במשנה והוא משהביא שלש פתילות ראוי לאכילה וחייב במעשרות.
ה. ראיה לדברַי מצאתי בדברי ספר כפתור ופרח (פרק כו):
"תחלתו אוכל וסופו אוכל ושומרו להוסיף אוכל, כגון ירק שתחלתו וסופו וכל זמן הוא אוכל, ולזה בין קטן בין גדול חייב, והיינו דאמרינן ירק אחר לקיטתו עשורו. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל, כלומר שבשעת לקיטתו אינו אוכל, אבל סופו להיות אוכל, והוא כשנגמר גדולו כפירות האילן, אז הוא שהגיע לעונת מעשרות".
מתבאר מדבריו שירק הנאכל מיד אחר לקיטתו חייב בתרו"מ.
ו. כך הסביר בדרך אמונה (באור ההלכה הל' מעשר פ"ב ה"ה) את פסיקת הרמב"ם:
"ואפשר דס"ל דר"ז לא פליג על חזקי' דמתני' דוקא בקשואין ודלועין דאל"ה אמאי נקט מתני' דוקא אלו אלא דחזקי' ס"ל דשאר ירקות דינן בהבאת שליש וכמו הפירות ור"ז סבר דסתם ירקות ג"כ חייבין קטנים אלא דלא מיד רק כשיביא ג' פתילות וזהו עוה"מ שלהן ופסק כר"ז"...
מסקנה
ירק הגדל באדניות בבית (שהן עציץ שאינו נקוב), אם תולש מהן ונותן בבשוליו או אוכלו חי – חייב בתרו"מ ללא ברכה.