חבל נחלתו כח לב
סימן לב
טומאת יולדת בימינו
שאלה
לאדם נולד בן, הדימומים של האשה אחר הלידה היו מעטים מאד, וביום השני בערב האשה הפסיקה. לאחר שבעה נקיים האשה טבלה. האם היא מותרת לבעלה, כיצד דין טומאת יולדת בזמננו?
תשובה
א. בתורה (ויקרא יב, ב–ה) נאמר כך:
"דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא".
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו".
"ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה".
"ואם נקבה תלד וטמאה שבֻעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה".
היינו, מדין תורה: ימי טומאה לזָכר שבעה בין ראתה דם בין לא ראתה, ולנקבה ימי טומאה ארבעה עשר, וימי טהרה לזכר שלשים ושלשה ולנקבה ששים וששה, ובימי טהרה אפילו רואה דם היא טהורה לבעלה.
כך פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ד ה"ה): "כל דם שתראה היולדת בתוך ל"ג של זכר וס"ו של נקבה הוא הנקרא דם טוהר, ואין מונע את האשה מבעלה אלא טובלת אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה ומשמשת מטתה אף ע"פ שהדם שותת ויורד".
כל זה מן התורה, ובאו חכמים ועשו סייגים.
ב. כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"א ה"א-ה"ד):
הלכה א
"כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין תורה וכמשפטים אלו היו עושין כשהיו ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים ואם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהן שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין דם נדה לדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה".
הלכה ב
"וטורח גדול יש במנין הימים ופעמים רבות יבואו לידי ספק שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נדה וימי זיבה כמו שביארנו, ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת י' ימים שאם ראתה ביום שנולדה הרי זו נדה שבעת ימים ושלשת ימים סמוך לנדתה הרי י' ימים, הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה1".
הלכה ג
"ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות".
הלכה ד
"ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה2, ונהגו כולם בכ"מ שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה ז' ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני אף על פי שהיא ספק זבה או ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו ואח"כ תהיה מותרת לבעלה".
הרמב"ם מסביר שחז"ל, בגלל שהחשבון של ימי הוסת וימים הראויים לזיבה מסובך, קבעו 'סדר אחיד' לכל הנשים, שכל שרואה דם יושבת עליו שבעה נקיים כדין זיבה, ללא הבדל מתי ראתה אותו.
וכך באר המגיד משנה (הל' איסורי ביאה פ"ח ה"ט): "וכתב הרמב"ן ז"ל שנראה לו שבזמן הזה אין משגיחין בימי נדה וזיבה כל עיקר ובכל עת היא קובעת וסת לפי שכבר החמירו בנות ישראל על עצמן כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות ואם אתה מחלק להן בין ימי נדה וזיבה לשאר הימים נמצאת מצריכן ללמוד פתחי נדה ופתחי זיבה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה לי שהוא דעת רבינו שכתב פרק י"א ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה וכו' ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה וכו' נראה מכאן בביאור שעכשיו אין מונות ימי נדה וימי זיבה לשום דבר וכן עיקר".
כאמור, בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו ראו טיפת דם כגון בתוך שבעה נקיים סותרת וסופרת שבעה נקיים חדשים3.
ג. ה'סדר החדש' שקבעו חכמי הגמרא 'מתנגש' כבי' עם סדר ימי טומאה וטהרה של יולדת.
המשיך הרמב"ם (שם הל' ה-ז):
הלכה ה
"וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו, ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אף על פי שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם".
הלכה ו
"ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו".
הלכה ז
"ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג".
כל יולדת מדין תורה אסורה בימי טומאה אחר הלידה ומיד אח"כ בימי טהרה כל דם שרואה אינו אוסרה (כפי שהבאנו לעיל מפסיקת הרמב"ם). לאחר ביטול ספירת ימי נידה וימי זיבה והתיחסות לכל דם כדם זיבה, כל יולדת נחשבת כיולדת בזוב, ולכן צריכה קודם שיפסקו דמיה, ואח"כ צריכה לספור שבעה נקיים (כדין יולדת בזוב) ואפילו בימי הטוהר, וכן אם ספרה ונטהרה ורואה דם בימי הטוהר, ממתינה עד שיכלה הדם מפסיקה בטהרה וסופרת שבעה נקיים. ואע"פ שמן התורה כל דם בימי טהרה (שלשים ושלשה לזכר, וששים וששה לנקבה) הוא דם טהור בכ"ז אסרו הגאונים.
באר הבית יוסף (יו"ד סי קצד) את דברי הרמב"ם: "ונתן טעם דחומרא דרבי זירא לא היתה אלא בדם טמא שעשו הרואה טיפת דם כאילו היא זבה גדולה, אבל בדם שתראה בימי טוהר לא החמירו אלא שבשנער ובספרד ובארץ הצבי ובמערב מנהג פשוט שאין נותנין לאשה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה באיזה זמן שיהיה יושבת עליו ז' נקיים ודין זה בימי הגאונים נתחדש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג עכ"ל, והאידנא פשט איסור זה בכל ישראל ואפילו באשכנזים וצרפתים".
היינו, מעיקר הדין קבלת החומרא שרואה דם כחרדל לא שייכת לימי דם טוהר ואם ישבה נקיים ללידה בזוב כל דם שתראה בימי דם טוהר – טהורה. אבל נהגו להחמיר אף בדם שרואה אחר ספירה בימי דם טוהר. והרמב"ם מספר שבצרפת משמשים על דם טוהר, והב"י מביא שהאיסור פשט בכל ישראל.
ד. עוד מביא הב"י (יו"ד סי' קצד):
"כתב הרמב"ם בפרק י"א (הט"ו) זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך הז' אין זה מנהג אלא טעות באותן התשובות ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' ימים נקיים בלבד כמו שביארנו עכ"ל וכבר נתבאר שאם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה אינה יכולה לטבול עד ליל ט"ו ואם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה לפי שכל י"ד לנקבה הרי היא כנדה ולא חשש הרמב"ם לכתוב כן בפרק י"א לפי שסמך על מה שכתב בפרק ז' (ה"ה)".
"ומה שכתב הרמב"ם שדרך מינות הוא באותן המקומות נראה דהיינו מפני שנראים כסבורים שמה שאמרה תורה (ויקרא יב ד) תשב בדמי טהרה שר"ל שאפילו לא תראה דם שתהיה יושבת ולא תטבול כמו אם ראתה דם ומשום הכי בכל קודש לא תגע והדבר מבואר שחכמים ז"ל מפרשים בהיפך דקרא דתשב בדמי טהרה היינו לומר שכל דמים שרואה טהורים מכיון שטבלה אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובכל קודש לא תגע היינו כדין טבול יום שמותר במעשר ואסור בתרומה שזו טבולת יום ארוכה היא כדאיתא בפרק הערל (יבמות עד: עה.)".
"...וזה לשון הריב"ש (סי' מ) במה שנהגו שם להחמיר בימי טוהר של יולדת אף אם אינה רואה בהם אם נהגו זה לגדר ופרישה אף על פי שהוא מותר או מפני נקיות שבאותם הימים דמים מצויים בהם ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירים אותם בפניהם אבל אם נהגו כן בטעות מפני שסבורים שאסור מן הדין ראוי להודיעם שטועים הם שהוא מנהג שיצא להם מן הצדוקים כדרך שכתב הרמב"ם עכ"ל".
היינו, הב"י מביא את הרמב"ם המלמד שהיו טועים שהבינו שגם כל ימי טוהר אסורה לבעלה ובסה"כ ארבעים לזכר ושמונים לנקבה. הרמב"ם מסביר שזו דרך מינות שפרשו תורה שבע"פ לפי שִׂכְלם כשהם חולקים על התורה. הריב"ש נוהג בזה ביתר סלחנות ומבאר שמותר להם לגדור את עצמם אבל לא לטעות ולקבוע שזו דרכה של תורה.
ה. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קצד ס"א):
"יולדת, אפילו לא ראתה דם, טמאה כנדה; בין ילדה חי, בין ילדה מת ואפילו נפל. וכמה הם ימי טומאתה, עכשיו בזמן הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים; נמצאת אומר שיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז' לנקיים לזיבה, והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים לזיבה. ימי לידה, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה, אם לא ראתה בהן עולים לספירת זיבתה; ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה, הרי זו אסורה עד ליל ט"ו; ואם טבלה קודם לכן, לא עלתה לה טבילה".
מתבאר ששבעה נקיים שהחמירו משום יולדת בזוב יכולים לחול עוד בימי טומאה אם לא ראתה בהם דם. ויש בכך נ"מ גדולה ליולדת זכר שלא ראתה דם, שיכולה לספור מיד ולהיות טהורה מיד לאחר שבעת ימי טומאה. ואף יולדת נקבה יכולה להטהר אם פסק דמה מיד לאחר ארבעה עשר ימי טומאה.
וכך פסק בחכמת אדם (שער בית הנשים כלל קטו סעיף יט):
"יולדת אפילו לא ראתה דם טמאה כנדה מן התורה בין ילדה חי או מת או נפל ומן התורה יולדת זכר ימי טומאה שלה שבעה ימים אפילו לא ראתה וטובלת ואחר כך סופרת ל"ג יום. ואפילו היא רואה בהן הוא דם טוהר ואם יולדת נקבה ימי טומאה שלה י"ד ימים אף על פי שלא ראתה כלום וטובלת ואחר כך ימי טוהר שלה ס"ו ימים אפילו רואה בהן. וכל זה כשראתה בימי נדתה אבל אם ראתה בימי זיבה שהם בי"א ימים שבין נדה לנדה צריכה לספור שבעה נקיים כדין זבה מן התורה. ובזמן הזה חשבינן לכולם שהם יולדות בזוב וצריכות שבעה נקיים וימי לידה שאינה רואה בהן אף על פי שהם ימי טומאה עולין לה לשבעה נקיים ובלבד שלא תטבול קודם י"ד לנקבה ואפילו אם טבלה קודם לכן לא עלתה לה טבילה, אלא צריכה להמתין עד ליל ט"ו. ויש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ופ' לנקבה אבל מקום שאין מנהג אין להחמיר כלל וכן נוהגין במדינות אלו רק מיד שלא ראתה דם אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה וסופרת שבעה נקיים מותרת לבעלה אבל אם חזרה וראתה לאחר הטבילה אפילו טיפת דם כחרדל טמאה אף על גב דמדאורייתא הם דם טוהר כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טוהר ודינו כשאר דם לכל דבר (סימן קצ"ד סעיף א')".
עפ"י דברי השו"ע והחכמת אדם מתבאר שאשה שילדה זכר ללא דם (לידה יבישתא), יכולה להפסיק אחר הלידה באותו יום, ולספור שבעה נקיים – ומותרת מיד לבעלה אם לא תראה דם.
ומה שנאמר בנדה (לא ע"ב): "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים". ופרש רש"י: "שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש". היינו דוקא ברוב המקרים אבל במקרה נדיר של לידה יבישתא של זכר אפשרי שאביו ואמו יהיו מותרים.
ו. בדרכי טהרה (פי"א) כתב הגר"מ אליהו:
"בימינו שבנות ישראל החמירו על עצמן שכל טיפת דם שרואות יושבות עליו ז' נקיים כן הדין גם ביולדת ותשב ז' נקיים כדין יולדת בזוב ימים אלה יכולים להיות חופפים דהיינו אם ילדה בן בא' בחודש והפסיקה לראות דמים יכולה לעשות הפסק טהרה ביום ה' לפני השקיעה יום ו' בחודש יהיה היום הראשון לז' נקיים ובערב י"ג בחודש תטבול ותטהר לבעלה וטבילה זו מועילה לטומאת הלידה שמסתיימת בח' בחודש ולטומאתה הרגילה שמסתיימת בי"ב בחודש. אם היתה טמאה קודם הלידה יכולה לספור את ה' הימים שקודם הז' נקיים מיום טומאתה ובלבד שלא תטבול לפני ח' בחודש ואם ילדה בת בא' בחודש והפסיקה לראות יכולה לעשות הפסק טהרה בה' בחודש לפני השקיעה ולספור ז' נקיים אבל לא תטבול בליל י"ג כי עדיין לא הסתיימו ימי טומאת לידה אלא תחכה עד סוף יום י"ד ותטבול לטומאת לידה ולטומאתה הרגילה ואם טבלה בתוך הי"ד יום אין זה מועיל ותחזור ותטבול בסוף הי"ד יום".
דבריו מתאימים לכל מה שראינו עד כה, אולם הוסיף שצריכה לספור חמישה ימים לפני שבעה נקיים כמו כל רואה דם נידות שאינה מתחילה לספור שבעה נקיים לפני חמישה ימים של ראיית דם מחשש פליטת ש"ז כמבואר בסוף סי' קצו ביו"ד. ולפי דבריו אין בימינו מי שיכולה להיות טהורה לבעלה ביום השמיני.
ומצאתי לגר"מ אליהו חבר בספר 'טהרה כהלכה' (פי"א) של הרה"ג יקותיאל פרקש הי"ו.
אולם כל שאר האחרונים (כגון בחכמת אדם, ובס' טהרת הבית לרה"ג עובדי' יוסף, וכן בס' פרדס שמחה לגר"מ גרוס שליט"א) וכש"כ הראשונים לא הזכירו שיולדת צריכה למנות לפחות חמישה ימים מעת שילדה ורק אח"כ תספור שבעה נקיים. וטעם הדבר שעצם ענין פולטת ש"ז הוא מאוחר ויש ראשונים שכתבו שהוא שייך רק לטהרות.
הביא הבית יוסף (יו"ד סי' קצו, יג): "ומ"ש רבינו (=טור) אמנם אם תרצה לספור מיום מחרת ראייתה תקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק בנות כותים (ס"א) וז"ל אם תרצה להתחיל ספירתה מיום מחרת ראייתה תקנח יפה במוך או בבגד דק להפליט כל הזרע או תרחץ במים חמים ויפליטו המים חמין כל הזרע וכן תנן בפרק ח' דמקואות (מ"ד) האשה ששימשה וירדה וטבלה ולא כיבדה את הבית כאילו לא טבלה ומשמע הא אם כיבדה הבית קודם טבילה לא חיישינן תו לפליטה עד כאן והביא עוד ראיות לדבר וכן כתב גם כן הרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ז ש"ה כו. הקצר כד:)".
פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' קצו סי"ג):
"האשה ששמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה, ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה, תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע".
ורמ"א הגיה: "ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה (הגהות מיימוני פ"ו וסמ"ק), והכי נהוג דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין להמתין אפילו לא שמשה כלל, כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה, כ"ש בכהאי גוונא; וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר, ישכנו נחש".
למעשה בני אשכנז ובעקבותיהם אף בני ספרד קבלו על עצמם לפחות ארבעה ימים לדם נידות ויום חמישי מספק. ולכן כל אשה שראתה דם צריכה לספור חמישה ימים, ורק אח"כ להפסיק בטהרה, ולא משנה אם שמשה או לאו וכן אין סומכים שמנקה עצמה כדי לספור שבעה נקיים מיד בסיום דמיה.
אולם כאמור, לא מצאתי שהזכירו ספירת ימי פולטת זרע ביולדת, ונראה משתיקת רוב האחרונים שלא חששו לכך. והטעם נלענ"ד הוא שהלידה – גורמת ליציאת מים משק מי השפיר, ירידת דם מן הרחם, פתיחת הפתח ליציאת הולד, לידת התינוק ופליטת השליה – ואחר כל זה עוד לחוש לפליטת ש"ז – זה נראה לגמרי לא נכון. כי אותו מקום נרחץ ונוקה ע"י הלידה, וע"כ אף אם שמשה קודם הלידה אין סיבה לחוש לכך. ולטעון 'לא פלוג' לא נראה נכון. ובכך מוסברת שתיקת האחרונים מכך.
ועוד, אם הרא"ש והטור והשו"ע התירו ברחיצת אותו מקום, ק"ו כל תהליך הלידה שעבר באותו מקום והוציא וגרף כל פליטת ש"ז עם הלידה. ולכן אף הראשונים שהזכיר הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' קצו סי"ג) שקבעו שאפילו לא שימשה חוששים לחמישה ימים לפני ספירת נקיים – במקרה של לידה לא חששו כלל לפולטת ש"ז אף אם שמשה לפני הלידה.
לכן נלענ"ד שהשלכתו של הגר"מ אליהו דין פולטת ש"ז על יולדת אינו נכון, ואין לפסוק כן להלכה. ולכן יולדת זכר יכולה להפסיק בסוף היום הראשון ללידתה – אם אינה רואה דם, ואינה צריכה להמתין עוד ארבעה ימים אלא סופרת מן היום השני שבעה נקיים ואח"כ טובלת ומותרת לבעלה, גם בימינו.
הוספה
ניגש אלי בחור צעיר ושאל: אשתו אחרי לידה וכבר פסק דמה ויכולה לטבול, אבל אינה יכולה לשמש משום שהמקום עדיין כואב. האם יכולה לטבול, כדי שיוכלו להתקרב לחיבוק ונישוק.
השבתי: מבחינת ימי טומאה של הלידה יכולה לטבול, ואז הם מותרים זב"ז בחיבוק ונישוק, אולם לידע איניש בנפשיה אם לא יביא אותו להוז"ל. ולכן שישקלו היטב את הדברים.
גזירת-איסור על המפורש בתורה להיתר – נספח
"תשב בדמי טהרה" ו"תשב על דמי טהרה" הכתובים ביולדת, שניהם מעידים שמן התורה כל דם שרואה בימי טהרה מן המקור הוא טהור. וא"כ איך יכלו הגאונים לגזור שאין דין דם טוהר וכל ראית דם אף בזמני דם טוהר אוסרת את האשה לבעלה.
כתב הט"ז (חו"מ סי' ב): "ונ"ל דאף שיש כח לחכמים לאסור המותר מדברי תורה, היינו דוקא בדבר שאינו מפורש לא לאיסור ולא להיתר דאז הוא מותר ממילא, בזה יש כח לחכמים להחמיר, משא"כ בדבר מפורש בפסוק להיתר, כגון היתר הנאה מן חלב דמפורש בקרא, בזה אין כח לחכמים לאסור, על כן אמר ולא לעבור על ד"ת, שבדברי תורה מפורש מיקרי עובר על ד"ת, וביו"ד סימן קי"ז [סק"א] הארכתי בזה ע"כ".
עוד כתב הט"ז יו"ד סי קיז ס"ק א):
"אסור לעשות בו סחורה. בב"י בשם רשב"א הטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל שאדם מגדלן למלאכה ותמהתי שהרי בפרק כל שעה (דף כ"ג) איתא שהוא איסור דאורייתא דתנינן נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לעובד כוכבים ומפרש טעמא דכתיב לכם שלכם יהא ופרכינן אפי' לכתחלה נמי ומשני שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכן כתבו התוס' שם דמדאוריי' הוא. ונראה דהרשב"א כתב גזירה זו שהתורה אסרה משום זה מדחזינן היתרא משום לכם ואיסורא משום יהיו הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר. דוגמא לדבר איסור מלאכה דחול המועד בפ' ב' דחגיגה וע"כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לאסרו שמא יבוא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. שוב ראיתי בת"ה סי' ר' שכתב בשם גליון תוספות דהך דרשא הוה אסמכתא. וזה כתוב בגליון התוספות פרק כל שעה שזכרתי שכתבו דאיסור סחורה באלו הוי דאורייתא ע"ז כתב הגליון דלאו דאורייתא ממש קאמר דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא. אלא דק"ל ממ"ש התוספות בפרק לולב הגזול (דף ל"ט) ד"ה וליתיב כו' לענין שביעית וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ז' דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו' לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ"ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני' קאמר דמדרבנן הם שוים ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב"ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד"ת ובח"מ סי' ב' כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד"ת. ע"כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע"כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח".
והו"ד הט"ז בקהלת יעקב (תוספת דרבנן מערכת אות ס סימן רלב) וביד מלאכי (כללי התלמוד כלל רצה). ועי' אנציקלופדיה תלמודית (כרך כה, ערך: יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה פרק ד: לאסור דבר המפורש בתורה להיתר). ועי' רביד הזהב (ויקרא ו, ב).
לכאורה לגבי איסור ימי טוהר ע"י הגאונים, עולה השאלה הרי זה היתר המפורש בתורה ואיך ניתן לאוסרו?
ונראה לומר שאף אם חז"ל לא אסרו ימי טוהר, באו הגאונים ואסרום מפני שכבר מימי רבי בטלו את כל ההבחנות בין נידה וזיבה וקבעו שעל כל דם יושבת שבעה נקיים כדין זבה גדולה. והשלכות 'הסדר החדש' נפלו אף על ימי טוהר, שכשם שלפני כן היו משמשים בימי דם טוהר ללא אבחנה, כיון שבנות ישראל החמירו על עצמן, וחכמים קבעו זאת בהל' נידה ושינו כל סדרי טומאה וטהרה – באו הגאונים ואסרו ימי טוהר בהתאמה לסדר החדש וממילא אין כאן איסור דבר מפורש להיתר בכתוב.