חבל נחלתו כח ז
סימן ז - מה מברכים על עשבי בר?
שאלה1
מורה לטבע מלמד ילדים להבחין בין צמחי בר אלו ראויים לאכילה, אלו ברכות מברכים על צמחי הבר?
תשובה
א. מלכתחילה חשבתי שאין להבדיל בין צמחים שאדם זורע ואוכל לצמחים שעלו בר וראויים לאכילה.
משתי סיבות: א) בימינו, כמעט ואיננו אוכלים מזון שלא הוכן וגודל עבור אדם. איננו יוצאים לציד, איננו אוכלים צומח הנמצא בטבע כהפקר. (ורק בדייג יש שאוכלים דגים שנלכדו באקראי). אולם רואים מן המשנה והתלמודים שהיו אוכלים חיות ועופות שלא נתגדלו בבית ובחצר, וכן נטלו מן הצומח המתאים למזונם. ובאופן כולל, כל מה שאדם יכל להשתמש מכל הסובב, היה משתמש לצרכי אכילתו. ב) הרי הצומח והחי שאנו רגילים באכילתם, הם מינים שהקב"ה ברא, ובא האדם וברר מן הצמחים שהכיר את מזונו והשביח את הזנים ושכלל את העבודה החקלאית כדי לספק את כל מזונו.
וא"כ אם יש צמחים שלא גודלו ע"י אדם והם ראויים לאכילה, מדוע שבחירת האדם תקבע את הברכה?!
אולם הלכה למעשה אין ההלכה כן. ונלמד מכאן שברכותינו סודרו לפי תועלת האדם ולא לפי עצם יצירתם. ולכן ללחם ויין יש ברכה בפני עצמם.
ב. כתב הטור (או"ח סי' רד): "כתב הראב"ד עשבא דדברי שאין נזרעין מברכין עליהם שהכל כיון דלא זרעי להו אינשי לא חשיבי פרי". ועל כן אין מברך עליהם 'בורא פרי האדמה'.
באר הבית יוסף (או"ח סי' רד): "כתב הראב"ד עשבא דדברי וכו' עד שקורין פני"גרי"ג. הכל בארחות חיים (הל' ברכות אות כח)".
אמנם באורחות חיים (ח"א הלכות ברכות אות כח) שלפנינו כתב כך: "ועל עשבי דדברא שאין נזרעין כתבו הגאונים ז"ל שאין מברכין עליהן רק שהכל כי מאחר דלא זרעינה אנשי אינו נחשב כפרי וזשז"ל לא נטעי אנשי אדעתא דהכי". ולא הזכיר את הראב"ד.
כך הוסיף הפרישה (או"ח סי' רד): "עשבא דדברי. עיין בשבלי הלקט (סי' קס) והביאו בית יוסף בסימן ר"ג (עמ' שה ד"ה כתוב) זה לשונו: האוכל ממה שמוציאין אילני סרק אין מברכין עליהן אלא שהכל דלא חשיבי לברך עלייהו בורא פרי העץ וכן כתבו הגאונים. ואין להקשות הא מברכין על אגוזים קטנים בורא פרי העץ דיש לומר דכל שדוגמתן גדלין בגינה אין נקראין אילני סרק כמ"ש".
ונראה להסיק מכאן שצמח בר שיש ממנו ומסוגו מין מתורבת כגון חרדל שיש הן בר והן גידול תרבותי שזורעים אותו, נחשב כמו הצמח התרבותי ובמקרה של חרדל יברכו עליו בורא פרי האדמה.
ג. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רד ס"א): "...ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים... מברך: שהכל".
וכתב הט"ז (או"ח סי' רד ס"ק ח):
"ועל עשבי דדברא. נראה דדוקא בעשבים אמר כן דאותן של השדה אינם חשובים מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלי זריעה. אבל פירות טובות כגון יאגדי"ש מלונ"ש יש לברך עליהם בורא פרי האדמה וראי' ממ"ש מהר"מ בברכות שלו וז"ל: ועל התותים הגדלים בסנה ובעשבים שקורין ברו"ן בער בל"א ופרי אדום הנקרא ערפ"ר כתוב בתו' שיש לברך בפה"ע אבל הר"ר יוסף כת' שיש לברך בפה"א כו' עכ"ל ופירות אלו הם אינם נזרעים ואפ"ה הם שייכים למר להעץ ולמר להארץ דשם פרי עליהם ועמ"ש בסי' (י"ג) [ר"ג] (ס"א) [סק"א] לענין אילן סרק דחד ענינא הוא עם הך דהכא".
הט"ז מצמצם את ברכת שהכל רק לעשבים ולא לשיחים ועצים שפריים נאכל. לדוגמא על פטל בר שמוצאים רבות בערוצי נחלים נראה שמברכים בורא פרי האדמה (או עץ במספר זנים) ולא שהכל.
ד. המגן אברהם (סי' רד ס"ק י) כתב: "עשבי דדברא. לא חשיבי, והאר"י בירך על של עץ בפ"הע ועל של אדמה בפ"הא (הכוונות)".
המג"א הביא את דעת הגאונים והראב"ד, וחידש כי לפי האר"י והקבלה יש לברך את ברכותיהם שקבעו להם חז"ל כמו על פירות וירקות שנזרעו.
לדעת הגאונים נראה כי עשבים שגדלו ללא התערבות אדם בזריעתם, אינם חשובים, ולכן מברכים עליהם שהכל. וכן פרי עצי סרק, אם נטעם אדם לנוי ואוכל מפירותיהם מברכים עליהם שהכל. אמנם האר"י סובר שאף אם לא זרעם אדם, הברכה היא לקב"ה שבראם עבורנו, ואם האדם נטל וגידל צמח מסויים שמצא שסועד את בריאותו, בכך אין הברכה צריכה להשתנות. כי איננו מברכים מצד מה שאנו הצלחנו להפיק תועלת מבריאת הקב"ה אלא על עצם העשב או הפרי המחזיק את בריאותנו שהקב"ה בראם לצרכנו.
ה. הקשה ה'עולת תמיד' (סי' רד ס"ק ג) על שיטת הגאונים והראב"ד: "ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים וכו'. כן כתב הטור בשם הראב"ד [הובא בארחות חיים ברכות סי' כח] וז"ל שם דכיון דלא זרעי להו אינשי לא חשיבי פירי עכ"ל. וצריך לי עיון דאם כן למה הסכים הרב לעיל לדברי המחבר [סימן רג ס"ב] דפסק דתותים הגדלים בסנה דמברכין עליהם בורא פרי האדמה, והרי פירות של הסנה ודאי דאין נזרעים והוה ליה לברך שהכל לפי טעם של הראב"ד, ובהדיא אמרינן בירושלמי [כלאים פ"ה ה"ז] דעל פירות של אטד מברכין פרי האדמה". ולא השיב.
ועי' מאמר מרדכי (סי' רד ס"ק ב) שנו"נ בדעתו.
ו. בביאור הגר"א (או"ח סי' רד ס"א) הקשה על שיטת הגאונים והראב"ד: "וצ"ע הא כמיהין ופטריות אינן נזרעין ואמרינן בברכות (ל"ט ב') [מ' א'] (שמרבי לא רבו) [מינק לא ינקי] כו' מ' אם היו (רבו) [ינקי] מארעא היו מברכין עליה בפה"א"...
ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' מב) שבאר את קושיית הגר"א.
בנשמת אדם (ח"א כלל נא סעיף ב) הביא את קוש' הגר"א, אבל הסכים עם דרכם של הגאונים שעשב הגדל בדברא ללא זריעה מברך עליו שהכל.
ז. פסק המשנה ברורה (סי' רד):
"(יח) עשבי דדברא וכו' – ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין [שצאוו"ע] שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א [ח"א]".
"(יט) שאינם נזרעים – ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א".
וכן מדרך החיים (סי' ריח סעיף ב – ג) נראה שלמד מעשבא דדברא לגבי ירק שנאכל ע"י בישול וטיגון, אולם אף הוא מסכים שירק מדברא כלומר הפקר, שנאכל חי מברך עליו שהכל.
ח. הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת מטות סעיף ז) הלך בדרכו של האר"י ולא קיבל את דעת הגאונים והראב"ד. וז"ל: "פירות אילני סרק שאין נזרעים בידי אדם מברך בפה"ע, וה"ה עשבי דדברא שאין נזרעין ע"י אדם יברך בפה"א, כן הוא סברת רבינו האר"י ז"ל וכן עיקר, ודלא כהפוסקים דס"ל על זה ועל זה יברך שהכל".
בילקוט יוסף (נטילת ידים וברכות סימן רג – דיני ברכת פירות הארץ סעיף ט) פסק: "על פירות הגדלים באילני סרק, מברך שהכל".
ובהערותיו פרט טעמיו:
"בבית יוסף (סימן רג) הביא משם השבולי הלקט, שהאוכל ממה שמוציאים אילני סרק, אין מברכים עליהם אלא שהכל. דלא חשיבי לברוכי בורא פרי העץ. וכן כתבו בתשובות הגאונים, הלכך בני אסא אף על גב דבישלם והויין כפירות לא מברכין עלייהו אלא שהכל, דתניא ד' מינים שבלולב שנים עושים פירות ושנים אינם עושים פירות, וכיון דאמרינן הדס וערבה אינם עושים פירות, שמע מינה דפירות בני אסא לאו פירות נינהו. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (שם סעיף ד) שעל פירות שמוציאין אילני סרק מברך שהכל. והביאור, דלא חשיבי לברך עליהם בורא פרי העץ, דכמו עץ בעלמא נינהו. ולא דמי לתותים שהם טובים לאכילה כשהם מתבשלים על העץ. אבל בפירות עצי היער שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים, בזה מברכינן עלייהו שהכל. וע"ש בביאור הלכה שהביא משם האחרונים, דאילני סרק היינו שאינם ראויים לאכילה כמות שהם חיים, רק על ידי בישול, לכן ברכתם שהכל. ע"ש. וכתבו המגן אברהם (סק"א) והט"ז (סק"ב), שפרי שטוב לאוכלו, פרי גמור הוא ואף על פי שגדל על אילני סרק. שדוקא במינים גרועים אמרו שבאילני סרק מברך שהכל. ובכף החיים (שם אות טו) הביא משער המצוות (פרשת עקב) שכתב, עשבי דדברא כתבו הפוסקים האחרונים שכיון שלא נזרעו בידי אדם יברך עליהם שהכל. ומורי [האר"י] זלה"ה לא היה חושש לסברא זו, ואף אם הם מדבריות אם היו פרי העץ היה מברך עליהם בורא פרי העץ, ואם הם עשבים היה מברך בורא פרי האדמה. והובא בברכי יוסף (סק"ב), וכתב, שכן עמא דבר. וכן כתב בשערי תשובה (סק"ב). וז"ל הרב בן איש חי (פרשת מטות אות ז): פירות אילני סרק שאין נזרעים בידי אדם, מברך בורא פרי העץ, והוא הדין עשבי דדברא שאין נזרעין על ידי אדם, יברך בורא פרי האדמה, כן הוא סברת האר"י ז"ל. וכן עיקר, ודלא כהפוסקים דסבירא להו שעל זה ועל זה יברך שהבל. ע"כ. ומרן אאמו"ר שליט"א אמר לי, שעל פירות הגדלים באילני סרק הראויים לאכילה, יש לברך לכתחלה שהכל, ואם בירך העץ או האדמה יצא. דספק ברכות להקל".
ובשו"ת יביע אומר (ח"ב, או"ח סי' כה אות טו) כתב שאף שהאר"י חלק צריך לחוש מספק לדעת השו"ע ולברך שהכל.
ט. בשו"ת מים חיים (משאש, או"ח א' סי' לז) עסק בברכת הדרדרים:
"נשאלתי על ברכת הדרדרים הנקראים פה בערי אלג'ירי בשם אלקרנון דלערב ובערי המערב נקראים אלקוק, הגדלים מאליהן, אם בפה"א או שהכל".
והסיק:
"הראת לדעת, דלדעת מרן ז"ל הני דרדרים אף שהם פרי חשוב ואהוב בעיני הכל הואיל ואינו נזרע, הוי בכלל עשבי דדברא ומברכין שהכל".
"איברא דראיתי רבים מברכין עליו בפה"א, ובאים בטענה שכך קבלו. ויש להם על מה שיסמוכו כמ"ש הט"ז לדעת מהר"ם ז"ל כמש"ל. ועוד כתב המג"א בסימן ר"ד ס"ק יו"ד שהאר"י החי זיע"א היה מברך גם על עשבי דדברא בפה"א, ע"ש".
נראה שלא הוכרע אצלו שדין הדרדרים 'שהם פרי חשוב ואהוב בעיני הכל' מתאימים לגדר עשבי דדברא שכתבו הגאונים, ולכן אינו מוחה במברכים עליהם בפה"א.
י. בשו"ת מנחת שלמה (תניינא [ב – ג] סימן ס אות ז) כתב חילוק בשיטת האר"י:
"יש לחלק בין עשבי דדברא דליכא כלל פירי אחריתי שפיר סובר האר"י ז"ל (מובא בכף החיים סימן ר"ג ס"ק ט"ו) שצריכים לפרט את השבח ולהודות לד' על פרי העץ ועל פרי האדמה, משא"כ בגרעינים [דהכרעת האחרונים דמברכים עליהם בפה"א ולא בפה"ע] היינו טעמא דאיכא פירות ממש שמברכים עליהם העץ, וכמו כן דבר שדרכו לאכלו מבושל אם אכלו חי ג"כ מודה האר"י וכדאמרן, שהרי לענין צלף וכדומה מפורש בגמ' ל"ו ע"ב שרק על האביונות וקפריסין מברכין העץ ולא על העלים והתמרות".
"וסברא זו שאמרנו יש לה בית אב בכמה מקומות, ואזכיר לדוגמא לענין קטף שאם אין לו פרי אחר אמרינן קטפו הוא פריו [ע' נדה ח' ע"ב], וכן לענין זיעה בעלמא שרק המשקה היוצא מהפרי חשיב זיעה ולא היוצא מהקליפין, עיין בב"ק ק"א ע"א לענין ערלה [כיון שלקליפין אין פרי אחר]".
היינו, כל דבר שהנאכל הוא החלק היחידי שנאכל מצמח זה – מברך עליו את ברכתו, פרי העץ או פרי האדמה. אבל אם בצמח זה ישנם חלקים נוספים הנאכלים וזה החלק הפחות מברך עליו שהכל.
יא. כתב בשו"ת וישב הים (ח"ג סי' לט): "והנה הבאנו כאן רשימה ארוכה של גדולי האחרונים אשר כולם פוסקים מובהקים, ומהם שנתפשטה ההוראה כוותייהו בכל מקום, ויותר מהמה יש ויש, שאין המקום כאן לפורטן, הסוברים שאנו נוקטין כהאר"י ז"ל נגד מרן ז"ל בכל מקום, ואפילו בספק ברכות מברכין כהאר"י ז"ל כנגד דעת מרן ז"ל ושאר פוסקים. ולעומתם, מצאנו כמה יחידים מהפוסקים האחרונים שכתבו שחוששים לסב"ל נגד האר"י ז"ל, והם הרב שיורי טהרה (מערכת הא' אות ע"ב דף ה' ע"ד) שכתב שגם נגד דעת המקובלים אומרים סב"ל. וכן כתב בספרו שו"ת מעט מים (סימן כ' אות י"ט) לחוש לפסק מרן בענין ברכת עשבי דדברא, שלדעת האר"י מברכים העץ או האדמה, ומרן פסק לברך שהכל, והעלה לברך שהכל כדעת מרן מחמת סב"ל, עי"ש. וכבר הבאנו לעיל דבריו המפורשים בשיורי טהרה (מערכת הנו"ן אות כ"ד, דף ק"ד ע"ג), שהביא שם ללא שום עוררין דברי החיד"א בענין הקים לן הנ"ל, והביא לזה ראיות, ונימק הדבר משום שלהאר"י ז"ל היה גילוי אליהו. וחילק בין דרגת גילוי אליהו של האר"י ז"ל, לבין דרגת שאלת חלום של בעל שו"ת מן השמים, שלכן הכריע דכוותיה דהאר"י ז"ל נקטינן אפילו נגד פסק מרן ז"ל, עיש"ב. באופן שסתר דבריו במקומות הנ"ל. ונראה דדעתו במסקנתו היא כמ"ש בשיורי טהרה הנ"ל שבו האריך הרחיב לדון בזה והעלה כדעת ג"ע החיד"א ז"ל, וכמ"ש לעיל".
וע"כ למעשה לדעתו יש לנהוג כאר"י ולא כמרן הב"י.
מסקנה
נראה לענ"ד שעל עשבים שאין מבני מינם בגדולי אדם והם נאספים מן ההפקר (=דברא) ראוי לברך כפסיקת הגאונים והשו"ע – שהכל, וק"ו אם מעבדים אותם בבישול או טיגון. אבל אם יש בהם מעט חשיבות או שהורגלו בני אדם לאוכלם חיים לאחר שלקטום, או שמגדלים את בני מינם בחקלאות מסודרת – נראה לי שיברכו בורא פרי האדמה על פרי האדמה ובורא פרי העץ על פירות שיחים ועצים.
נספח – וקוץ ודרדר תצמיח לך
א. נאמר בפסחים (קיח ע"א):
"אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם – נתקררה דעתו. אמר רבי שמעון בן לקיש: אשרינו אם עמדנו בראשונה, ועדיין לא פלטינן מינה, דקא אכלינן עיסבי דדברא".
הביא בקובץ שיטות קמאי מחדושי המאירי: "אשרינו אם עמדנו בראשונה. כלומר שלא נהא צריכים לעמל תיקון מזונות אלא שתהא דיינו בעשבים".
ולפי"ז דברי אביי הם לשבח, שבכ"ז משהו נשאר לנו שאיננו צריכים לטרוח בו והוא עישבא דדברא.
ואע"פ שהביטוי 'פלטינן' בדר"כ משמעותו לגנאי (כגון: סוטה פ"א מ"ז במי סוטה, וכן בתוספתא סוטה פ"ד הלכות ד, יא-טו עי"ש).
וכן המהרש"א בחדושי אגדות (פסחים קיח ע"א) כתב: "אשרינו שלא עמדנו בראשונה כו' כ"ה הגירסא בנוסחות חדשות אבל בספרים ישנים אשרינו אם עמדנו בראשונה כו' ור"ל דכל זאת לא שוה לן שא"ל בזעת אפך גו' ואשרינו יותר אם עמדנו בראשונה כמו קודם החטא שהיתה פרנסתן מצויה בלא טורח כלל, וע"ז אמר אביי דעדיין לא פלטינן מינה דקאכלינן עשבא דדברא בלא טורח כלל".
וכן בעיון יעקב (על עין יעקב, פסחים קיח ע"א) באר: "אשרינו. כלומר הת"ח אם עמדו בראשונה שהיו יכולין ללמוד בלי יגיעה אחר מזונותיהם כמו עכשיו".
וכך הסביר בעץ יוסף (על עין יעקב, פסחים קיח ע"א): "אשרינו אם עמדנו בראשונה. שהיה מצינו מזונותינו בלי טורח. אבל לאכילת לחם צריך כמה יגיעות חרישה זריעה קצירה דישה טחינה הרקדה לישה אפיה. ואדה"ר בחר בלחם ואף על פי שיהיה בטורח כדי שלא להדמות לבהמה וכבוד מיהא הוי (יפ"ת)".
ועי' בהערות הגרי"ש אלישיב (פסחים קיח ע"א) ובדבר יעקב (פסחים קיח ע"א אות ה).
ב. נאמר בעוקצין (פ"ג מ"ב): "רש"א חוץ מן העכביות ר' יוסי אומר חוץ מן הכלוסין הרי אלו צריכין מחשבה והכשר". ועכביות לר"ש וכלוסין לר' יוסי נחשבים כאוכל ללא מחשבה והכשר.
פרש הרמב"ם (עוקצין פ"ג מ"ב): "והוציא ר' שמעון את העכביות והוא צמח דומה ל"קלקאס" ועליו קוצים רבים קולפים הקוצים וזורקים, ואחר כך קולפים אותו הקלח ונאכל חי ומבושל עם בשר וגם מטוגן, והוא רב מאד בארצות המערב ואיי ספרד, והספרדים קוראין אותו "אלכ'רשף" ושמו הידוע במערב "אפזאן אלמקלוב", והוא מכלל מיני הקוצים תרגום כערער בערבה כעכוביתא, ובבראשית רבה אמרו וקוץ זה קנדס ודרדר אלו העכביות... ואין הלכה כשלשתן, אלא כל אלו ודומיהן צריכין מחשבה".
הר"ש (עוקצין פ"ג מ"ב) באר שהעכביות צריכות בישול משום מרירותם. וז"ל: "עכביות. הן אותן ששנינו בפ' המביא כדי יין (דף לד א) אבל מתקנים את הקונדס ואת העכביות ופי' בערוך ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין".
אולם הרא"ש (עוקצין פ"ג מ"ב) הסביר שצריך להכינו לאכילה משום קוציו: "עכביות. תרגום כערער בערבה כעכביתא ובבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות".
וכן ר' עובדיה מברטנורא (עוקצין פ"ג מ"ב): "עכביות. עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא, ובלע"ז קרדו"ש".
ג. חידש בשושנים לדוד (עוקצין פ"ג מ"ב):
"רבי שמעון אומר חוץ מן העכביות. נ"ל דרשב"י חשיב להנך עשבי דדברא קוצים ודרדרין מיוחדין למאכל אדם כפי מה שראיתי בכתבי האר"י זצוק"ל שטוב לאדם לאכול לפעמים מאלו הדרדרים וכדומה לקיים המצוה שאמר הקדוש ברוך הוא וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת וכו', וכך היה מנהגו ז"ל שהיה מצוה להביא לו דרדרים והיה אוכל, וידוע שהאר"י היה ניצוץ רשב"י ואמינא אנא דלשיטתיה אזל דמהאי טעמא נמי חשיב הכא רשב"י לאלו העכביות מיוחדין לאכילת אדם אף על גב דלא חזו כ"כ לאכילה, משום דסבירא ליה דמצוה קא עביד באכילתם. והיינו נמי טעמא דאיתא בכתבים שהאר"י לא היה חושש למה שכתבו הפוסקים שאין לברך על אלו הדברים אלא שהכל, והוא ז"ל היה מברך עליהם ברכתם הראויה כאילו נזרעו בידי אדם בורא פרי האדמה ואם מין עץ בורא פרי העץ, והא נמי לשיטתיה דס"ל דאוכל גמור נינהו והילכך הכי נמי אינם צריכים מחשבה".
וכן כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בהר בחקתי סעיף טו):
"כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצוות, היה נוהג מורי ז"ל פעמים רבות לצוות לבני ביתו שיביאו לפניו עשבי דדברא שאין נזרעים בידי אדם או קוצים ודרדרים שדרך בני אדם לאכלם והיה אוכלם כדי לקיים בעצמו קללת אדה"ר שנתקלל וקוץ ודרדר וכו' ואכלת וכו' ע"ש, ופה עירנו יע"א אפשר לקיים דבר זה בעשבי דדברא שקורין כאב"ר והם דומין לקוץ ודרדר וכובשים אותה במים ומלח ונאכלים, אך צריך לבדוק מן התולעים היטב היטב".