חבל נחלתו כו סא
סימן סא
כריתת ברית עם נכרים
שאלה
מדינת ישראל עושה הסכמים עם הרבה מדינות, לחלק מהן היא קוראת 'ברית' (כגון: 'ברית ערים תאומות') האם פעולות אלו מותרות?
א. עם מי אסורה כריתת ברית ועם מי מותרת
הסמ"ג (לאוין סימן מז) הדגיש כי איסור כריתת הברית הוא דוקא לשבעה עממים וממילא רק בארץ ישראל: "שלא לכרות ברית לשבעה עממים שנא' (שמות כג, לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, אבל בשאר אומות לא נאסרה כריתת ברית כמו שמצינו בגבעונים שאמרו להם (יהושע ט, ז) ואולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית, וכתיב (מלכים א' ה, כו) ויכרתו שלמה וחירם ברית (יבמות כ"ג א' תד"ה ההוא)".
משמע מהלימוד מן הגבעונים שדוקא בא"י אסור לכרות עימם ברית, אבל בחו"ל מותר אפילו עוע"ז, ולכן עם הגבעונים (לולא רימו את ישראל) או עם צֹר (חירם) מותר היה לכרות ברית.
ברמב"ם בהל' עבודה זרה (פ"י ה"א) שלפנינו כתוב: "אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו"... לכאורה דבריו בהלכה הם כדבריו בספר המצוות (לאוין מח) שג"כ הזכיר שבעת עממין. אולם גירסא זו משובשת ועברה צנזורה, והגירסא גם בספר המצוות וגם בהל' עבודה זרה היא: 'לעכו"ם', ובהשפעת המינים שינו לשבעה עממין. והגירסא ברמב"ם בהוצאת הרב יצחק שילת הי"ו היא: "אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה"... וכן בגי' רמב"ם פרנקל.
לפי דברי הרמב"ם עולה שאין לכרות ברית עם שום עוע"ז ולהבטיחו על המשך העבודה זרה אפילו מחוץ לא"י.
האחרונים הקשו על הרמב"ם ובארו את שיטתו.
באר הלחם משנה (הל' מלכים פ"ו ה"א): "...ועל דברי רבינו קשה דקרא דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וכן קרא דלא תכרות להם ולאלהיהם ברית דכתיבי בפרשת ואלה המשפטים בשבעה אומות כתיבי וכן כתב סמ"ג בלאוין מ"ז וז"ל שלא לכרות ברית לשבעה עממים שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל בשאר אומות לא נאסרה כריתת ברית כמו שמצינו בגבעונים שאמרו להם אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית, גם בסימן מ"ט כתב (=הסמ"ג) שלא להושיב אחד משבעת עממין עובדי ע"ז בארצנו שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למען אשר לא ילמד וכו' הרי כתב בהדיא דאלו הלאוין אינם אלא בשבעה אומות, מיהו רבינו ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ"י מהלכות ע"א אין כורתין ברית לעובדי ע"ז כדי שנעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבדם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו וכו' גם בסוף הפרק כתב אסור לנו להניח עובדי ע"ז בארצנו וכו' שנאמר לא ישבו בארצך וכו' והר"א ז"ל השיגו שם דקרא דלא ישבו וכו' איירי בשבעה אומות. משמע דרבינו אית ליה דקרא איירי אפי' בשאר אומות וכן קרא דכריתת ברית משמע דאית ליה דהוי בכל האומות, מדכתב סתם אין כורתין ברית לעובדי ע"ז ולא פירש דדוקא בשבעה אומות משמע דלית ליה כסמ"ג וא"כ קשה עליו הראיות שהביא סמ"ג לדבריו מקרא דאולי בקרבי וכו' דאמרו ישראל ליושבי גבעון וכן משלמה שכרת ברית עם חירם מלך צור. ועוד קשה מה שאמר רבינו דקשה לנשיאים מפני שכרתו ברית עמם דלענין כריתת ברית מה לי שיהיו משבעה אומות מה לי שיהיו מארץ רחוקה לדעת רבינו דהכל שוה ואסור לכרות להם ברית".
"ואולי י"ל לדעת רבינו דלא אסר הכתוב לכרות להם ברית לישראל אלא כשבאים עליהם למלחמה דכיון דכבר צרו ישראל עליהם אין להניח להם אלא אם קבלו שבע מצות כיון שכבר ערכו עמהם מלחמה, אבל כל זמן שלא ערכו עמהם מלחמה אלא שהם רוצים לישב בשלוה עם ישראל עושים עמהם כריתת ברית. ומטעם זה כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור דלא ערך שלמה עליו מלחמה ועוד יש שם טעם משום דהיה נותן ברושים וארזים לבית אלהינו ומחמת זה כרת ברית עמו אבל ישראל שאמר ליושבי גבעון אולי בקרבי אתה יושב כו' אמר להם כן מפני שכבר ערכו עליהם המלחמה ולכך אמרו אולי אתה יושב בקרבי וכבר באתי עליך למלחמה ואין לי לכרות עמך ברית וזהו שכתב רבינו שקשה הדבר לנשיאים מפני שכרתו ברית כלומר שהרי ערכו עליהם מלחמה ולא היה להם לכרות עמהם ברית".
ביאור הרמב"ם לפי דעת הלח"מ, היא שרק כשנלחמים בהם אין לכרות להם ברית, ומוסיף טעם בחירם מפני שנתן ברושים וארזים לביהמ"ק, ואין זה משנה אם בא"י או מחוצה לה, שהרי הרמב"ם לא הבחין בכך.
וקשה על ביאורו של הלח"מ: סו"ס האיסור הוא לא בגלל המלחמה בהם אלא משום שהם עוע"ז וכי בגלל שאנו איננו עושים חובתנו להילחם בהם ולהכריתם מא"י – מותר לנו לכרות עימם ברית, וכי מותר למכור מצוותינו תמורת ארזים לבית המקדש?! ויש לשם לב שהלח"מ לא הבחין ברמב"ם בין א"י לחו"ל ובין שבעה עממים לשאר גויים.
וכך כתב בחי' בן ידיד (הל' עבודה זרה פ"י ה"א):
"אין כורתין ברית לעכו"ם וכו'. מדברים אלו משמע דס"ל דאזהרת לא תכרות להם ברית היא כוללת לכל עובדי ע"ז מאיזה אומה שיהיה ורבינו עצמו בספר המצות במצות לא תעשה מצוה מ"ח ביאר דמצוה זו היינו על ז' עממין וסתר דידיה אדידיה".
"והנראה לי הוא ע"פ מ"ש רבינו בהל' מלכים פ"ו דאפי' במלחמת הרשות שהוא עם שאר אומות צריך לקרא להם שלום תחילה והיינו שישלימו ויקבלו ז' מצות ואם לא יהרגו עי"ש. ועיקר קרא שנכתב גבי ז' עממין לאו היינו כשאנו באים עליהם למלחמה או הם עלינו שאנו מצווים להחרימם ולא לכרות להם ברית לעשות עמהם שלום והם בעבודתם דהא הכי הוא נמי באיזו מלחמה שאנו באים להלחם עם כל האומות כמ"ש רבינו בפ"א דהל' מלכים כאמור. אלא בליכא מלחמה בינינו כלל איירי, שהם מבקשים שנכרות להם ברית וצוותה לנו תורה לא תכרות להם בז' אומות, דאפי' ליכא מלחמה בינינו לא תכרות. וזהו השינוי שיש בין ז' אומות לשאר אומות דבשאר אומות אינו כן מידי דהוה בשלמה המלך ע"ה שכרת ברית עם חירם מלך צור ולכן אמרו ישראל לגבעונים אולי בקרבי אתה יושב פי' שאם אתה מז' אומות אף שאתה לא באת להלחם וגם אנחנו לא באנו להלחם אסור לנו לכרות ברית אבל אם אתה משאר אומות כיון דליכא מלחמה מותר לכרות ברית. וכי קאמר רבינו הכא שאין לכרות להם ברית היינו ביש מלחמה בינינו וביניהם. והשתא ניחא דהלאו עצמו ודאי הוא בז' עממין כמ"ש רבינו בספר המצות והסמ"ג לאוין מ"ו ועיין בתוס' במס' ע"ז דף כ' ע"א וביבמות דף כ"ג ע"א והכא רבינו לא הזכיר הא דכבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וליכא צורך וסמך על מ"ש במנין המצות ונקט מאי דשייך עכשיו וסמכו אהאי קרא דהכי הלכתא בכל האומות בדאיכא מלחמה בינינו וביניהם ובעם הבא להלחם בנו איירי הכא רבינו כדמשמע לשון רבינו". ועי"ש בהמשך דבריו.
עולה מדברי הרב ידידי' טאריקה בעל חי' בן ידיד ורבה של רודוס שלשבע אומות אין כורתים ברית אף שלא במלחמה, ואילו בשאר אומות מותר לכרות ברית כשאין מלחמה בינינו ואסור לכרות ברית כשיש מלחמה בינינו. ומבין שבא"י ישנם רק שבע אומות וכלפיהם לא תלוי במלחמה אלא אין לכרות להם ברית בכל מקרה.
בספר החינוך (מצוה צג) כתב: "שלא נכרות ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתינו אל העם הרע הכופרים שהם שבעה עממים שבתורה שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והן החתי והאמורי וכולי, שנאמר [שמות כ"ג] לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבוד העבודה זרה"...
"ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא נכרות ברית לכל עובדי עבודה זרה, אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי עבודה זרה, כי שאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להורגם אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו שבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והענין לפי שהם היו עיקר העבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להורגו בלא סכנה ולא הרגו עובר בלאו"...
עולה מדבריו שאיסור כריתת הברית עם עובדי ע"ז להשאירם באמונתם המקולקלת אסור בכל מקום. ולגבי חיוב הריגה: שבע אומות הן בא"י והן מחוצה לה חייבים להורגם (אא"כ עזבו ע"ז). אומות אחרות בא"י יהרגו או יעזבו ע"ז. ובחו"ל שאר עמים איננו חייבים להורגם, אבל אם לא עזבו עבודה זרה אין כורתים איתם ברית.
בדברי החינוך היסוד העיקרי הוא לא המלחמה איתם אלא העבודה זרה – עם עובדי עבודה זרה לא כורתים כלל ברית. ועם שאר אומות עוע"ז מחוץ לא"י לא מחוייבים לצאת למלחמה. ודברי חי' בן ידיד קרובים לדבריו ורק ההדגשות שונות.
כך כתב בס' יראים (סי' שיד): "לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. את ה' אלהיך תירא ותעבוד ולא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כי אם הברית אשר כרת עמך בחורב דכתיב בפרשת ואלה המשפטים על שבעה אומות לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, פירש ברית אל תבטיחם להשבע להם שלא להשחיתם מקרא זה מדבר בשעה שאינם מסורין בידך דאי בשעה שמסורים בידך הוזהרו בלא תחיה כל נשמה ולא הוזקק הכתוב להזהיר על הברית אלא בשעה שאינם מסורים בידך היית אומר אחרי שאינם בידך להורגם, אבטיחם ואכנס עמהם בברית שלא להכרית אותם ואת אלהיהם לכך נאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית".
היראים מחלק בין מסורים בידך לאינם מסורים בידך. אם הם מסורים חייבים להורגם, אם אינם מסורים אעפ"כ אסור לכרות עימם ברית, ומשמע שמדבר בארץ ישראל, ומחוץ לא"י נראה שמותר לכרות עימם ברית.
נראה להסיק מכל השיטות שהובאו לעיל בענין איסור כריתת ברית.
לפי הסמ"ג האיסור הוא דוקא לשבעה עממין ובארץ ישראל. ולכך מסכימים כל הראשונים.
עם שאר עוע"ז בארץ ישראל לפי הרמב"ם החינוך והיראים אסור לכרות ברית, ולפי הסמ"ג הלאו לא נאמר על שאר עוע"ז, ונראה שיסכים לשיטת היראים שבזמן שמסורים בידינו בא"י אין להתיר שום ע"ז בא"י, ובזמן שאינם מסורים בידינו מותר להשאירם בא"י אולם אסורה כריתת ברית עימם. לפי הסמ"ג עם שאר עוע"ז מותר לכרות ברית מחוץ לא"י. ונראה שלפי שאר הראשונים אסורה כל כריתת ברית עם עוע"ז.
ב. הברית עם חירם מלך צֹר
נעסוק בברית עם חירם1 ונראה את הסברי הראשונים לה.
נאמר במלכים (א' ה, כו): "וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלם בין חירם ובין שלמה ויכרתו ברית שניהם".
שאלו בתוספות (יבמות כג ע"א): "ואם תאמר והיכי כרת ברית שלמה עם חירם מלך צור דכתיב ויכרתו ברית שניהם (מ"א ה) והכתיב לא תכרות להם ברית ולא תחנם (דברים ז) ובכל האומות עובדי עבודת כוכבים איירי כמו ולא תחנם וי"ל דשמא לא אסר אלא כריתת ברית לשם עבודת כוכבים כדכתיב באידך קרא לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (שמות כג), או שמא חירם מלך צור גר תושב היה, ועוד נ"ל דלא מיתסר כריתת ברית אלא דוקא בשבעה אומות מדכתיב גבי גבעונים (יהושע ט) אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית, משמע דבשאר אומות שרי ואף על גב דלא תחנם איירי בכל אומות עובדי עבודת כוכבים, כריתת ברית שאני, דמוכח עניינא דאיירי דוקא בשבעה אומות כמו לא תחיה כל נשמה דדוקא ז' האומות היו מצווים להחרים דכתיב שבעה גוים רבים ועצומים וכו' החרם תחרים (דברים ז) וצוה הכתוב שלא לכרות להם ברית שלום שלא להכותם כדי לכבוש ארץ ישראל".
בדבריו שלשה הסברים בהבנת גדר איסור כריתת ברית:
א. כריתת ברית לשם עבודת כוכבים.
ב. מותר לכרות ברית עם גרים תושבים.
ג. איסור כריתת ברית הוא דוקא עם שבע אומות כנען2.
ובפסקי תוספות (יבמות פרק ב – כיצד אות ל) כתוב: "לא תכרות להם ברית דווקא בז' אומות ולא בשאר עובדי כוכבים. לא תחנם בכל עובדי כוכבים. ד"ה ההוא: דף כג". כלומר דוקא כתירוץ האחרון.
שני התירוצים הראשונים הובאו בשם תוספות בכפו"פ (פי"א).
כתירוץ האחרון של תוספות כתב בתוספות הרא"ש (יבמות כג ע"א): "וא"ת הא כתיב גבי שלמה וחירם מלך צור ויכרתו ברית שניהם היכי שרי והא כתיב לא תכרות להם ברית ובכל אומות מיירי כמו לא תחנם דגבי הדדי כתיבי, וי"ל דעניינא דקרא מוכח דאיירי דוקא בשבעה אומות כמו לא תחיה כל נשמה דכתיב שבעה גוים רבים ועצומים ממך ונתנם ה' לפניך החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית משמע שציוה הכתוב שלא לכרות להם ברית של שלום כדי שיוכלו להחרימם ולכבוש כל ארץ ישראל".
וכן בתוספות ישנים מכת"י (יבמות כג ע"א) כתב כתוספות ביבמות שלפנינו: "וא"ת ולר' שמעון דסבר כי יסיר לרבות כל המסירים איך כרת שלמה ברית לחירם מלך צור. וי"ל דאין כריתות אסור אלא מע"ז אבל כריתות ברית של שלום שרי. א"נ חירם גר תושב היה. א"נ שאני כריתות ברית דמוכח דלא מיירי בשאר אומות אלא משבעה עממין. דכת' גבי [שם] ונתנם השם לפניך החרם תחרימם לא תחיה כל נשמה ובתר כן כתו' לא תכרות ברית וא"כ בז' אומות דוקא מיירי שאמ' הכתו' להחרימם כדי לכבוש ארץ ישראל ובהם אמ' רחמנא דוקא לא תכרות ברית".
היינו, נאסרה כריתת ברית שלום עם שבעה עממין כדי שישראל יוכל לכבוש את כל א"י. (ומבין שחירם לא היה מז' עממין ולא היה בא"י).
ג. גדר ברית האסורה
לשם מה נועדה הברית אותה אסרה תורה ומה גדרי האיסור.
כתב בספר המצות לרמב"ם (לאוין מח): "והמצוה המ"ח היא שהזהירנו מכרות ברית עם הכופרים ולהבטיחם על כפירתם". היינו לעשות הסכם על מנת להשאירם בעבודת האלילים שלהם.
וכן היראים (סי' שיד) באר: "פירש ברית אל תבטיחם להשבע להם שלא להשחיתם". היינו, בהיותם עובדי אלילים אסור לך להבטיח להם שלא תפגע בהם על היותם עובדי אלילים.
הנאסר לפי הרמב"ם והיראים הוא כריתת ברית על המשך עבודה זרה, אבל לא נאסרה הברית עם עוע"ז על מסחר משותף וכד'.
וכן בתוספות מהר"ם מרוטנבורג (יבמות כג ע"א) כתב: "וא"ת כיון דכי יסיר משמע לרבות כל המסירים, איך כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור. וי"ל דלא אסרה תורה אלא כריתות ברית דע"ז".
בתוספות הרא"ש (קידושין סח ע"ב) הוסיף בריתות נוספות שאסורות: "ומיהו לא תכרות להם ברית קשה דאי בכל אומות איירי הרי שלמה כרת ברית עם חירם מלך צור דכתיב ויכרתו ברית שניהם, וי"ל דדוקא כריתות ברית לשם ע"ז אסר הכתוב כדכתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, או שמא חירם מלך צור גר תושב היה, והא דכתיב גבי גבעונים אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית אלמא אף ברית דלאו דע"ז אסור היינו משום שהיו מצווים שלא להחיותם, ועוד י"ל דאפי' ברית שלא לשם ע"ז אסור כגון ברית של אהבה ושל ריעות לעזור זה לזה במלחמה ולהשתתף זה עם זה בכל דבר, אבל כריתת ברית של שלום כגון ברית שעשה אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי [מותר] וכן היה כריתת ברית של חירם מלך צור עם שלמה".
בתירוציו הראשונים הוא מקביל לתירוצי הראשונים לעיל. אולם בתירוצו האחרון הוא מבחין בין ברית של אהבה וריעות לבין ברית של שלום במובן של אי לוחמה. מותר לכרות ברית עם אומות עוע"ז מחוץ לא"י (מפני שבא"י אסור להותיר עוע"ז) שמהותה הוא אי לוחמה, אבל לא ברית של ריעות ואהבה.
ד. מסקנות לגבי דורנו
נראה שלכו"ע אסור להותיר עוע"ז בא"י. כריתת ברית של ריעות ואהבה עם אומה אחרת בתוך ארץ ישראל, ודאי אסורה, אם משום מצות ישוב א"י, ואם הם עוע"ז מצד חיוב הכרתת עבודה זרה מא"י.
עם אומות מחו"ל מותר לכרות ברית של שלום אם הם עוע"ז ואסור ברית של ריעות ואהבה.
ממין הברית האחרונה היא המסופר על שלמה המלך במלכים (א' ט, כו-כז): "ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום: "וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות ידעי הים עם עבדי שלמה. ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויבאו אל המלך שלמה".
ונראה ששותפות מסחרית והסכמי סחר המיטיבים עם שני הצדדים מותר לעשות עם עוע"ז מחוץ לארץ ישראל והרי הם כהסכמי שלום ולא הסכמים של ריעות ואהבה.
ונראה להביא ראיה משותפות של יחידים.
נאמר בסנהדרין (סג ע"ב): "ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ושיקיימו בשמו - מסייעא ליה לאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל: אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי, שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך".
משמע שהאיסור אינו מחמת עצם היותם עוע"ז, אלא מחשש שבועה עימם.
פסק הרי"ף (סנהדרין טז ע"ב): "דאמר אבוה דשמואל אסור לישראל שיעשה שותפו' עם העובד כוכבי' שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בעבודת כוכבי' שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך".
ובאר נימוקי יוסף (סנהדרין טז ע"ב): "אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובדי כוכבים וכו'. אומר רבינו שמואל ז"ל דכ"ש אם נתחייב לו שבועה שאסור להשביעו דהא מדאורייתא אסור אבל ר"ת ז"ל התיר אם אין יכול להוציא מידו בלא שבועה והביא ראיה מדאמרינן בע"ז [דף ו א] ונפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם אף על גב דאזיל ומודה. ומיהו כתבו עליו ז"ל דאינה ראיה דהתם ספק והכא ודאי אבל יש שכתבו דהא דאמרינן שלא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו אסמכתא בעלמא הוא דמדינא ליכא איסורא אלא בדידיה ומדרבנן נמי היכא דלא אפשר ליה לאפוקי מיניה בלאו הכי שרי והיינו דקאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם עובד ע"ז ולא ישביענו וליכא למימר דעצה טובה בעלמא היא דא"כ לא הוה ליה למימר אסור אלא ודאי משום דאי משתתף בהדיה ואיצטריך ליה לאשבועי משבע ליה קאמר דלכתחלה אסור לעשות שותפות עמו משום מדת חסידות. וכעין ראיה לזה מדאמרינן במגילה [דף כח א] תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי עובדי כוכבים דמשמע דליכא איסורא ממש אלא מדת חסידות כההיא דאמרי' (בשבת דף קיח א) תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת".
הנ"י מסיק שדברי שמואל הם מידת חסידות, וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קנו ס"א):
"ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג)".
ורמ"א הגיה: "ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואף על גב דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דבכורות); ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות, לכ"ע שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פ"ק מהלכות ע"ז) (ועיין בי"ד מהלכות ע"א סי' קמ"ז)".
וכל החשש הוא משבועת הגוי בע"ז שלו, אבל בימינו ששבועות לא מתקבלות בבתי משפט נראה שאין בכך איסור.
ומכאן יש להסיק שחברה שמעבירה ייצור שלה למקום בו יש עוע"ז כגון בסין והודו אין בכך שום איסור. ואף הסכמים לעריכת ניסויי נשק משותפים וכד' הם אינם בכלל אהבה וריעות אלא תועלת הדדית לשני הצדדים.
ה. בימינו אין יד ישראל תקיפה ואינם מסורים בידינו
בימינו איננו יכולים לבער עבודה זרה מארץ ישראל ולא את עובדיה. אף איננו יכולים להעמיד כתנאי לכניסה לא"י שלא יעבדו ע"ז (רמב"ם הל' עבודה זרה פ"י ה"ו).
המצב בו רוב עם ישראל אינו מאמין בה' ולא שומר תורה ומצוות אינו מאפשר שום חוקי מדינה ביחס לעניינים אלו. ומכיון שכך עם ישראל בא"י קשור באמנות והסכמים בין-לאומיים שמונעים כל חקיקה של חוקים מסוג זה.
ועם זאת יש להבין שכל מעשי ראשי המדינה או חלקים ממנה בכריתת שותפויות ובריתות אינם לשם חיזוק ואימוץ של עבודה זרה, אלא לשם תועלת עבור המדינה.
עם כל צדדי ההיתר להסכמים יש להיזהר מהשפעה נכרית-תרבותית. משתי סיבות יש להתרחק מההשפעה הנכרית.
ראשית התרבות המערבית שהיא השלטת בעולם התרבותי בימינו, ספוגה עבודה זרה וערכיה ואפילו שהיא נקראת בכל מיני שמות, שכביכול יש בהם מוסר, הלוז הפנימי של ערכי התרבות גדלו על שדה עבודה זרה, וממילא המתחבר עימם יונק את הקלקולים שהשאירה הע"ז בתרבות זו.
וסיבה נוספת היא כי יש לנו חיבור עם הקב"ה ע"י התורה וכל ערכיה – וזה הבסיס הרוחני של עמנו ושל כל אחד מעם ישראל.
עד כמה התרבות עוברת אף מבלי משים, מלמדת הגמ' בעבודה זרה (ח ע"א): "תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו".
פרש רש"י (עבודה זרה ח ע"א):
"בטהרה – כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב".
"וקרא לך – משמע שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו".
וכך באר רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, ע"ז ב ע"ב): "עובדי ע"ז בטהרה הן, כלו' מכבדין לע"ז שהרי אוכלין ושותין עמהם ביום אידם או ביום שעושין משתה לבניהם שגם הוא נקרא יום איד במתני' דקתני וגוי העושה משתה לבנו אף על פי שאוכלין ושותין מדבר שהוא מותר ואין בו משום נבילות וטריפות ויין נסך וגם אינו ממון הגוי שיקבל דורון שלו אלא משל ישראל עצמו שתקן הכל וקנה אותו ממעותיו אפי' הכי אסיר משום אותו קלון שעושין לע"ז שהרי הכתוב אומר [שמות ל"ד] וקרא לך ואכלת מזבחו, כלו' משעת קריאה מעלה עליו כאלו אכל מזבחו".
בספר אורות, פיסקה התוחמת קו, אלו השפעות ניתן לקבל מגויים אף שאינם עוע"ז ואלו אין לקבל.
כתוב באורות ישראל (פרק ה סימן ב):
"צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עִם עוֹלָמוֹ, מַה שֶּׁלּא נָתַן כָּל הַכִּשְׁרוֹנוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וְלֹא בְּעַם אֶחָד, לֹא בְּאֶרֶץ אַחַת, לֹא בְּדוֹר אֶחָד וְלֹא בְּעוֹלָם אֶחָד, כִּי-אִם מְפֻזָּרִים הֵם הַכִּשְׁרוֹנוֹת, וְהֶכְרַח הַשְּׁלֵמוּת, שֶׁהוּא כּחַ הַמּוֹשֵׁךְ הַיּוֹתֵר אִידֵאָלִי, הוּא הַגּוֹרֵם לְהִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵי הָאַחְדוּת הַמְרוֹמָמָה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא בָּעוֹלָם, וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא – יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט).
אוֹצַר סְגֻלַּת עוֹלָמִים בְּיִשְׂרָאֵל הוּא גָּנוּז. אֲבָל כְּדֵי לְאַחֵד בְּמוּבָן כְּלָלִי גַּם-כֵּן אֶת הָעוֹלָם עִמָּם מֻכְרָחִים צִדְדֵי כִּשְׁרוֹנוֹת מְיֻחָדִים לִהְיוֹת חֲסֵרִים בְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ עַל-יְדֵי הָעוֹלָם, וְכָל נְדִיבֵי עַמִּים (תהלים מז, י). וּבָזֶה יֵשׁ מָקוֹם לַקַּבָּלָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַבֵּל מֵהָעוֹלָם, וּמִמֵּילָא פְּנוּיָה הִיא הַדֶּרֶךְ כְּלַפֵּי הַהַשְׁפָּעָה, אֶלָּא שֶׁהַקַּבָּלָה הִיא מִבַּחוּץ וְהַהַשְׁפָּעָה מִבִּפְנִים, כְּלוֹמַר פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים שְׁלֵמָה הִיא בְּיִשְׂרָאֵל, בְּאֵין צרֶךְ לְהֵעָזֵר מִשּׁוּם כּחַ זָר בָּעוֹלָם, וְכָל שִׁלְטוֹן-מִשְׂרָה בְּיִשְׂרָאֵל מִקֶּרֶב פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים הוּא נוֹבֵעַ, "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ – מִמֻּבְחָר שֶׁבְּאַחֶיךָ" (דברים יז, טו. ספרי שופטים קנז. רש"י יבמות קב., ד"ה עליך, ותוספות שם קא:, ד"ה ואנא). וּלְחִיצוֹנִיּוּת הַחַיִּים מִזְדַּמֵּן שֶׁצָּרִיךְ הַשְׁלָמָה דַּוְקָא מִבַּחוּץ, "יָפְיְפוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (מגילה ט:), "חֵיל גּוֹיִם תּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ" (ישעיה סא, ו), וּמִשֶּׁפַע פְּנִימִיּוּת הַחַיִּים כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא רַק מַשְׁפַּעַת וְלֹא מְקַבֶּלֶת, ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר (דברים לב, יב)".
ויסוד זה שפנימיות החיים: האמונה, והמוסר וממילא כל צביון החיים העמוק בישראל נובע מחיבורו עם הקב"ה, ולעתיד לבוא אף עמים ולאומים יבואו לינוק מאותו שפע חיים. כאמור בישעיהו (ב, ב-ד ובשינויים קלים במיכה ד א-ג):
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".