חבל נחלתו כה נה
סימן נה
חזרת חיוב דאוריתא במצוות רבות
שאלה
בשנים האחרונות נשמעת הטענה שבקרוב רוב ישראל יהיו בארץ ישראל והרבה מצוות התלויות בארץ תהיינה חובה מן התורה.
חשבתי לבדוק האם טענה זו נכונה, או שנעלמו מעיניהם כמה תנאים נוספים הכרחיים.
א. אלו מצוות תלויות בכל יושביה עליה וביאת כולכם
יובל, שמיטת קרקע ושמיטת כספים
נאמר בערכין (לב ע"ב):
"ומי מנו שמיטין ויובלות? השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה: כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני? דתניא: משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן; יכול היו עליה והן מעורבין, שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין!"
עולה שלשם קיום שמיטין ויובלות מן התורה צריך שכל ישראל יהיו בארץ ישראל. ותנאי נוסף שכל שבט בנחלתו.
בעמ' הבא בערכין (לג ע"א) נאמר:
"ולא מנו שמיטין ויובלות? והכתיב: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך, והוינן בהו: מקץ שבע שנים, והכתיב: ועבדך שש שנים, ואמר רב נחמן בר יצחק: שש לנמכר ושבע לנרצע! ההוא בתוכחה כתיב, וקאמר נביא: השלחתם. והכתיב: וישמעו וישלחו! אלא אמר ר' יוחנן: ירמיה החזירן ויאשיה בן אמון מלך עליהן. ומנא לן דהדור? דכתיב: כי המוכר אל הממכר לא ישוב, אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא, מלמד שהחזירן ירמיה. ומנלן דיאשיה מלך עליהן? דכתיב: ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים על המזבח בית אל, וכי מה טיבו של יאשיהו בבית אל? אלא כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא: גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי".
משמע שבסוף בית ראשון לאחר גלות ראובן גד ומנשה קיימו יובל מן התורה לאחר שירמיהו החזיר מקצת מעשרת השבטים.
סיכם המאירי (קידושין לח ע"ב ועי' ספר מגן אבות למאירי ענין טו): "יובל לא היה נוהג אלא בבית ראשון שהיו כל יושביה עליה ובאותו זמן היה נוהג אף בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים עברים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מחזרת קרקע וכן באותו זמן היתה שמטת כספים נוהגת בכל שביעית מן התורה אף בחוצה לארץ שאין שמטת כספים תלויה במקום כהשמטת קרקע ואין אומרים במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים וכו' אלא בזמן שאתה משמט וכו' אבל איסור עבודת קרקע בשביעית והפקר הפירות לא היה נוהג מן התורה אלא בארץ, ומשגלו שבט ראובן וגד וחצי מנשה בטלו יובלות ולא חזר קרקע לבעלים אף בבית שני אבל איסור עבודת קרקע והשמטת כספים היתה נוהגת בארץ מדברי סופרים אבל לא מן התורה שבזמן שאתה משמט קרקע וכו', הא בזמן שאין אתה משמט קרקע להחזירו לבעלים אי אתה משמט כספים והוא הדין לעבודת קרקע. ויש אומרים שאיסור עבודת קרקע מיהא היתה נוהגת מן התורה בארץ אבל שמטת כספים מדברי סופרים ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח כדעת ראשון ר"ל שאין איסור עבודת קרקע מן התורה אלא בזמן היובל".
כשיטה האחרונה שהזכיר כתבו תוספות (גיטין לו ע"א): "ואר"ת דבבית שני נהג יובל... [שם לו ע"ב] אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי"ב שבטים ואף על גב שלא עלו כולם חשיב כל יושביה". (וכן בספר הישר לר"ת [חלק החדושים] סימן קכג).
וכך הגדיר שיטה זאת בספר מגן אבות (למאירי, ענין טו בשיטת ר"ת): "ואף על פי שבימי עזרא לא עלו כולם, מ"מ מכל השבטים עלו וכל שאין שם חסרון שבט כל יושביה עליה קרינא ביה, וא"כ בזמן בית שני היתה שמטת כספים נוהגת דבר תורה"...
אלא שקשה על שיטה זו (מגן אבות, שם):
"ועוד שבכל התלמוד אמרו שבבית שני לא היו כל יושביה עליה. ומה שאמרו שירמיה החזירם אף הם חזרו למקומם הראשון ונשתקעו שם ולא עלו לבבל עד שתאמר שבימי עזרא עלו, שהרי מפורש בכתוב בהדיא ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים (עזרא י' ט') אלמא שלא חזרו אלא שני שבטים".
עולות מן הראשונים שתי שיטות: א) שיטת רוב הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, מאירי ועוד) שמגלות ראובן גד וחצי המנשה לא היתה ישיבת רוב יושביה עליה ולכן מצוות אלו לא יכולות לחזור לפני שיהיו כל השבטים ורוב כל שבט, וכל שבט יושב בנחלתו שהנחיל לו יהושע. ב) שיטת ר"ת שמספיק יחידים מכל שבט כדי שיהא רוב יושביה עליה ובתנאי שכל השבטים חזרו רבים או יחידים לא"י.
ונראה שנפסקה הלכה כרמב"ם וסיעתו, ונדחתה שיטת ר"ת. ולכן לשם חידוש מצות יובל ושמיטה מן התורה צריך שרוב יושביה עליה מכל שבט ושבט.
חלה
בחלה נתחייבו עם כניסתם לארץ. כאמור (קידושין מ ע"ב): "תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד – שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות – חמשים וארבע, לשמיטים – ששים ואחת, ליובלות – מאה ושלש".
פרש רש"י (קידושין מ ע"ב): "גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה – כשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחדש השלישי ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ דכתיב בבאכם ואמר מר (ספרי פ' שלח לך) משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דכתיב בהו כי תבאו וכאן נאמר בבאכם משנכנסו לה ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק דכתיב תבואת זרעך שיהא כל אחד מכיר חלקו והן י"ד שנים הרי נ"ד ומשם התחילו למנות שמיטין כדאמרינן בערכין (דף יב:) ועשו שמיטה לסוף שבע הרי ס"א שנים ולסוף נ' עשו יובל הרי ק"ג".
חלה על כן אינה צריכה לפי"ז שיחזיקו ישראל בכל א"י שהרי נהגה עוד לפני שכבשו את א"י.
נאמר בכתובות (כה ע"א): "דאמר רב הונא בריה דרב יהושע, אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי: אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה; ואמינא להו אנא: אדרבה, אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן, דתניא: בבואכם אל הארץ – אי בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? ת"ל: בבואכם – בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא [ע"ב] לאו כולהו סלוק".
פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"ה):
"אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא"י בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם כמו שביארנו בתרומה".
וכ"פ הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פ"כ ה"ג): "חלה בזמן הזה ואפילו בארץ ישראל אינה של תורה שנאמר בבואכם אל הארץ ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם וכן תרומה בזמן הזה של דברי סופרים ולפיכך אוכלים אותה הכהנים שבזמנינו שהן בחזקה".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' שכב ס"ב):
"אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר טו, יט) ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם (במדבר טו, יח) ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדבריהם".
באר הריטב"א (כתובות כה ע"א): "בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. כלומר וחיוב חלה נהי דלא תליא בכבוש הארץ שהרי נהגו בה בארץ קודם כבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל, מ"מ בעינן שיהיו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, הלכך אף על גב דחלה נהגה מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשיו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה, ואפי' למ"ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, וזה הכתוב הוא בחלה".
והסביר החתם סופר (כתובות כה ע"א, מהדו"ק): "יכול משנכנסו ב' או ג' מרגלים. צ"ע והיאך ס"ד הא בעי מלך ונביא ואו"ת עיין ריש פ"ב דשבועות. וצ"ל כיון דקידשה לע"ל לא בעי קידוש. מ"מ כך הי' תנאי הקדש מתחילה שאם יהי' ביאת כולכם יתחייבו בחלה מכח קידוש הראשון".
עולה כי חלה צריכה שרוב ישראל יהיו בארץ ישראל בעת קיום המצוה, ולכן בבית שני, חלה נהגה מדרבנן ולא מן התורה.
וכך כתב החזו"א (שביעית סי' ג, ב): "כתובות כ"ה א' שהרי ז' שכבשו וז' שחלקו נתחייבו בחלה, ור"ל דחלה א"צ לתנאי של קידוש הארץ בכיבוש וקידוש אלא בזה שהארץ נתנה לאברהם אע"ה סגי לחיוב חלה, וא"כ גם בזה"ז שבטלה קדושת הארץ ופטורה מן המעשר מ"מ חייבת בחלה, ונר' דסברי דהא דבעי' ביאת כולכם היינו בתחלה שלא התחילה המצוה עד ביאת כולכם אבל כיון שכבר נתחייבו חייבין אף בזמן שאין כל יושביה עליה, ור"ה בדר"י סבר שהוא תנאי בחלה לעולם דבעינן כל ישראל בארץ, וביאת כולכם היינו כניסת כל ישראל בארץ ואף שלא החזיקו אלא במקצת הארץ".
בימינו אפילו לו יהי שרוב ישראל יושב בארץ ישראל, נראה שלא יחולו שינויים מפליגים בדיני הפרשת חלה, משום שכל זמן שהכהנים אינם מיוחסים, ואין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת (שאין לנו אפר פרה אדומה) אין באפשרות כהנים לאכול תרומה וחלה וא"כ נמשיך לתת כמות מזערית בהפרשת חלה,
תרומות ומעשרות
פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ו):
"התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה".
וכ"כ בשו"ת הרמב"ם (סימן קכט): "ומכח דברינו יתברר לכם, שכל תרומה בזמן הזה וכן כל מעשר מדרבנן, ואפילו בארץ שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בשדה ישראל עצמה, לפי שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שנייה לא חייבה אותם, להיותה ביאת מקצת כמו שנתבאר ביבמות וכתובות"...
החזו"א (שביעית סי' כא ס"ק ה) כתב לגבי השוואת הרמב"ם בין תרו"מ לחלה לעניין ביאת כולכם: "הא דכתב הר"מ דדין תרומה ומעשר כדין חלה לענין תנאי דביאת כולכם, אין השתוותם גמורה, דבחלה קידוש הארץ מתחילה נתהוה ע"י ביאת ישראל לארץ ולכן נתחייבו בחלה בז' שכבשו, ובעליית עזרא כיון דלא הוי ביאת כולכם (כדאמר כתובות כה) לא נתקדשה לענין חלה, ואף אם ישובו רוב ישראל קודם הגאולה העתידה לא יתחייבו מה"ת בחלה שאין קידוש אלא ע"י מלך או נביא, ומיהו אפשר דקידוש לחלה כיון דבביאה תלי רחמנא א"צ מלך ונביא, אבל אכתי י"ל שאין קידוש חדש בזמן הגלות. אבל תרומה קידוש הארץ הוא ע"י מלך ונביא וישראל להסכים שתתקדש, ולא נתחייבו ישראל בתרומה בז' שכבשו, ורק תנאי דביאת כולכם ילפינן תרומה מחלה, ואם ישובו רוב ישראל אף בזמן הגלות תחזור חיוב תרומה מה"ת וכמו שפירש הכ"מ פ"א מה"ת הכ"ו הא דכתב רבינו שם ה"א שנוהג שלא בפני הבית, ובה"ה שקדושה שניה נתקדשה לעתיד לבא".
למעשה אין נ"מ בין חלה לתרומות ומעשרות מפני שכל המצוות תלויות בביאת כולכם, ולכן אף שחלה לא היתה צריכה קידוש בית דין, עתה לאחר שתרומה נתקדשה וקידוש שני לא בטל – שתי המצוות זקוקות לכל יושביה עליה.
אף לגבי תרומה גדולה ותרומת מעשר אנו זקוקים לאפר פרה כדי לאוכלן ומעשר שני מצריך לשם אכילתו בירושלים את בית המקדש1 (כמו ביכורים זוקקים אף אפר פרה) ונפל פיתא בבירא אע"פ שאולי יש או יהיה רוב יושביה עליה לא יועיל ולא יתקן בלגבי מצוות אלו ולכן הלכות הפרשתם וקיום כל המצוות הקשורות בהן ימשיך לנהוג כמו בבית שני.
כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (יומא פג ע"א): "דהרי דעת הרמב"ם דלעולם קדושת עזרא הוה קדושת עולם, ומה שאין חיוב תרו"מ בזה"ז אין זה מחסרון קדושת הארץ אלא מפני שחסר התנאי דרוב יושביה עליה, והרי אם יהיו רוב יושביה עליה יהיה קדוש מעצמו, ולא יצטרך לקדש אותו שוב"...
ב. כל או רוב
כתב בפסקי תוספות (ערכין פרק ט – המוכר שדהו אות עז): "אין בתי ערי חומה אלא בזמן שהיובל נוהג כשיש אחד או שנים מכל שבט הוי כל יושביה עליה: ד"ה התקין: ע"ב". ופסיקה זאת היא עפ"י שיטת ר"ת שמספיק אחד או שנים מכל שבט, ובלבד שיהיו מכל שבטי ישראל.
אבל הרשב"א (גיטין לו ע"א) כתב: "ועוד ראיתי לרמב"ן נ"ר שהקשה עליו מדאמרינן לגבי חלה בכמה מקומות בתלמוד (כתובות כ"ה ב') אפי' למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבואכם בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כלהו סלוק, ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כל שכן שאני קורא בהם בבואכם, וזה דבר ברור ומפורש, אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרי' בעלמא בכל דיני הצבור לפסח (פסחים פ' א') ופר העלם דבר של צבור (הוריות ה' א'), וכי תעלה על דעת הרב שאם עלו שנים שלשה מכל שבט ושבט שיהא יובל נוהג בהם ע"כ".
ואם כן בימינו אין עדות ברורה על שום אדם מאיזה שבט הוא, ואף כהנים ולויים נשענים על מסורת ואין להם עדות, וכש"כ על יהודה ובנימין שעלו עם עזרא וק"ו על עשרת השבטים. וא"כ אין לנו שום יכולת לחדש קיום מצוות התלויות בכל ישראל בארצו. ואף המצוות היותר 'קלות' כחלה ותרומה אין בכוחנו לחדש בימינו.
וכן כתב הריטב"א (כתובות כה ע"א): "בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. כלומר וחיוב חלה נהי דלא תליא בכבוש הארץ שהרי נהגו בה בארץ קודם כבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל, מ"מ בעינן שיהיו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, הלכך אף על גב דחלה נהגה מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשיו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה, ואפי' למ"ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, וזה הכתוב הוא בחלה". ועי' בספר מגן אבות (למאירי, ענין טו).
עולה מן הראשונים שלא די בכך שרוב אלה המכונים ישראל נמצאים במדינת ישראל, אלא צריך שנהיה בפועל במדינת ישראל.
אמנם יש מן האחרונים שסבר שצריך שיהיו כל ישראל בא"י. כתב במצפה איתן (נדרים לא ע"ב):
"ר"ן ד"ה שאני כו' דכלהו אפי' מולים נקראו ערלים כדכתיב כי כל הגוים ערלים אף על גב דאית בהו מולים. וק"ל דמשמע דמדכתיב כל משמע ליה כולן והרי קי"ל דרוב ככלו בכה"ת כולה ואף היכא דכתיב בהדיא כולו אמרינן דרובו ככולו וכדמוכח בפ"ב דע"ז (דף לו א) דאמר התם אין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ויליף לה מדכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו אי איכא גוי כולו אין אי לא לא. ומיהו ברוב סגי ואף על גב דכתיב כלו וא"כ קשה הא דהכא דמנ"ל דכל הגוים ערלים כולן ממש קאמר. וכן ק"ל אהא דתניא בשלהי ערכין (דף לב) משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות שנא' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. והשתא מנ"ל דכל דוקא ומשגלו מקצתן בטל יובל אימא דברוב יושביה סגי. וכן קשה בזבחים (דף כה) דאמר התם א"ר יהודה אמר רב השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר שנאמר ואת כל דם הפר ישפך ופריך והא בשיריים כתיב ומשני אם א"ע לשיריים דהא ליתא לכוליה דם וכו' ופרש"י שכבר נותן ממנו על הקרנות ע"כ. וקשה דאימא דכל הדם ישפך בשיריים קאי ולרוב קרי כל דמסתמא ע"י מתן אצבע לא נתמעט הרוב. וי"ל דש"ה בההיא דע"ז גבי הגוי כלו דאיצטריך למיכתב כולו משום רוב דאילו מדכתב גוי לא שמעינן רוב דהא שבט אחד נמי איקרי גוי וכיון דאיצטריך משום רוב מש"ה אמרינן דכל היינו רוב משא"כ הכא בקרא דכל הגוים ערלים דלא איצטריך משום רוב דהן ערלים ודאי מש"ה אמרי' דכל ממש הוא. וכן בההיא דזבחים לא איצטריך משום רוב למכתב כל כיון דמסתמא איכא רוב כמ"ש. ולכך דריש ליה לקבלה וכל ממש. וה"נ י"ל בההיא דערכין דמשום רוב יושביה לא איצטריך למכתב לכל יושביה אלא יושביה סתם והוי ידעינן דבעינן רוב יושביה עכ"פ דאל"כ לא לכתוב כלל יושביה אלא וקראתם דרור בארץ ומדכתיב יושביה שמעינן רוב וא"כ ע"כ כי כתב רחמנא לכל ממש קאמר. ול"ד להגוי כלו דאיצטריך למכתב משום רוב. ובזה נדחה מ"ש בספר החיים אהא דאמרי' בר"ה מלוך על כל העולם כלו דאיצטריך לומר ב' פעמים כל דאי הוי אמרינן פעם א' כל אפשר דהיינו רוב והביא ראיה מהוריות ומיבמות (דף כז א) וע"פ מ"ש ל"ד דעולם סתם נמי משמע רוב וא"כ פ"א כל היינו ממש".
פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י):
הלכה ח
"משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן, בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו"ל שנאמר יובל היא בכ"מ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית".
הלכה ט
"ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו".
באר בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח):
"(מג) בטלו היובלות. וממילא בטל גם שמיטה מה"ת כדבסמוך ה"ט".
"(מד) בזמן שכל יושביה עליה. ואם נשארו רוב מכל שבט מקרי שנשארו כל יושביה, אף אם מיעוטם הלכו אבל אם נשארו מעוטם לא מהני וי"א שאם נשארו מיעוט מכל שבט ג"כ מהני".
"(מה) והוא שלא יהיו מעורבבין. זה עוד תנאי דאפי' נמצאין כל השבטים צריך שישבו כל שבט בנחלתו ובמקומו שנפלו להם בגורל בימי יהושע, אבל אם אין יושבין כ"א במקומו כמו שהי' בבית שני לא מהני אפי' אם היו באים כל השבטים".
"(מו) אלא כולן יושבין כתקנן. ובזה"ז לא שייך כלל חזרת שבטים על אדמתן שאין אנו בקיאין ביחוסי שבטים ואף אם היינו יודעים כיון דלעתיד לבא תתחלק חלוקה חדשה בטלה חלוקה ראשונה וא"א לנהוג יובל בזה"ז".
למדנו מדברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א:
1) יובל ושמיטה אינם מן התורה עתה.
2) כל יושביה – פירושו רוב מכל שבט ושבט2 ולא יחידים מכל שבט (ושיטת ר"ת הובאה כי"א) ואין שבט מכריע לגבי חבירו ואפילו הוא גדול כפליים אינו יוצר רוב יושביה בגדלו.
3) כל אחד מן השבטים צריך לשבת בנחלתו בארץ (לגבי יובל וכל מצוות שתלויות בו).
4) אפילו יהיו כל השבטים וכל אדם מישראל ידע לאיזה שבט הוא שייך – אם אינו יושב בנחלתו, אי אפשר לקיים מצוות אלו מן התורה.
5) בימינו איננו יודעים לאלו שבטים אנו שייכים.3
6) חלוקת הארץ בטלה ולעת"ל תהא חלוקה חדשה (האמורה ביחזקאל מז, מח) ולכן לא ניתן לנהוג יובל מן התורה בימינו.
יש להעיר שהמצוות תלויות אלו באלו ולכן אף אם תרו"מ וחלה אינם תלויים בידיעת השבטים ונחלתם, הרי הם תלויות בטהרה וזו תלויה בפרה אדומה ושריפת פרה אדומה תלויה בפתח המקדש (פרה פ"ד מ"ב, רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ד ה"ו). ואכילת מעשר קשורה בטהרת ירושלים. וא"כ אף מצוות אחרות לא ניתן לעשות בימינו בהתמלאות התנאי של כל יושביה עליה.
ג. באיזה שטח של א"י
עולה מן הנאמר לעיל, שעדיין קיום כל המצוות התלויות ביובל וכן תרומות ומעשרות וכד' עוד רחוקות מאד מאיתנו היום. מכאן ואילך אעלה שאלות שלא נידונו כמעט בש"ס ופוסקים.
אחת השאלות המרכזיות היא איך מונים את רוב יושביה של א"י מכלל עם ישראל, האם מכלל ישראל בעולם באותו דור או מתחשבים רק באלה שבא"י. נעיין בהלכות אחרות בהן נידון נושא רוב ישראל לגבי הלכה מסוימת.
נאמר בהוריות (ג ע"א) לגבי הוראת טעות של בי"ד הגדול, שאם רוב ישראל טעו ועשו על פי בי"ד מביאים פר העלם דבר של ציבור: "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל".
פרש רש"י (הוריות ג ע"א):
"אמר רב אסי ובהוראה – דקיי"ל כי הורו ב"ד ועשו רוב קהל על פיהם שמביאים פר".
"הלך אחר רוב יושבים בארץ ישראל – דאותם שבחוצה לארץ אינן מן המנין ולא אותן דמנחל מצרים ולחוץ דחוצה לארץ היא".
והובא פירוש רש"י בכפתור ופרח (פ"י).
עולה שבהוראה אין נמנים היושבים מחוץ לגבול הצפוני של לבוא חמת והדרומי של נחל מצרים, ואפילו רוב ישראל יושב חוצה להם ולא עשה כהוראת בית דין – מביאים פר הע"ד של ציבור לפי רוב ומיעוט של היושבים בגבולות הללו בא"י.
כתב הבאר שבע (הוריות ג ע"א): "אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. פירוש לאפוקי בעשיית פסח בטומאה אין הולכין אחר רוב יושבי ארץ ישראל, אלא אחר רוב העומדים בעזרה כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (פסחים צה, ב), והכי איתא בהדיא בירושלמי בפרק זה (הלכה ב') ובפרק כיצד צולין (פסחים פ"ו ה"ו) רב אמי אמר בשם ר' שמעון בן לקיש להורייה הלכו אחר רוב יושבי ארץ ישראל, לטומאה הלכו אחר רוב נכנסין לעזרה כו'. ובהכי ניחא לי למה נקט רב אסי ובהוראה בוי"ו בראש התיבה ולא אמר בהוראה הלך כו'".
עוד כתב שם לגבי הלימוד להוראה: "שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל וכו'. וא"ת מאי משמע שהרי לא כתיבא ולא רמיזא כלל בפסוק הזה ענין שגגת הוראת בית דין, דנימא דאתא לאורויי דהני דוקא הוא דאיקרי קהל לענין הוראה. וי"ל דעל כרחך אין זה דרשא גמורה, שהרי גבי הך מצוה גופא דהיינו חנוך בית המקדש דכתיב גביה האי קרא (מלכים א' ח, סה) ויעש שלמה וגומר לא כתיב בה בתורה קהל כלל, ואינה מצוה התלויה ברוב הקהל דוקא, ואם כן היכי מצי למילף בדדמי מהאי קרא. אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דיושבי חוצה לארץ לא מקרי קהל להיכא דמצריך קרא קהל, ולכן אין צורך שיאמר הכתוב בפירוש דיושבי חוץ לארץ לא מקרי קהל לענין הוראה, אלא די שיאמר דיושבי חוצה לארץ לא איקרו קהל אהיכא דמצריך קרא קהל. והשתא נחזי אנן בקרא היכא דמהדר אקהל ונוציא הנהו דחוצה לארץ, וכיון דאשכחן בתורה גבי הוראה דבעי דלהוי קהל, נתמעטו הנהו דחוץ לארץ משום דאשכחן בקרא אחרינא דלא איקרו קהל".
בשער יוסף (הוריות ג ע"א) מביא נוסח מהירושלמי: "לראיה הלכו מלבא חמת עד נחל מצרים", ומביא שהשדה יהושע תיקן את הגירסא ל'הוריה' במקום 'ראיה' מפני שבראיה בעזרה חייבים כל ישראל בכל מקום שהם. אולם הרב חיד"א (בעל שער יוסף) מקיים את הגירסא של 'ראיה' וסובר בני חו"ל אינם חייבים בראיה כאמור בתוס' פסחים (ג' ע"ב ד"ה מאליה מי קספו לך) שתרצו בחד תירוצא דר' יהודה בן בתירא לא עלה מנציבין לעשות קרבן פסח משום שהיא חו"ל. וסבור שיושבי חו"ל פטורים מראיה, ומאריך בנושא זה ולדרכו גם אין חייבים בראיית פנים בעזרה אלא יושבי א"י לפי הגבולות שהתבארו אצל שלמה המלך.
וכן כיון לאותם דברים הקרן אורה (הוריות ג ע"א) אולם תמה שלא מצא ברמב"ם שיושבי חו"ל פטורים מן הראיה.
וכ"כ אף במרומי שדה (הוריות ג ע"א) וירד לאותן ראיות של הראש יוסף וקרן אורה.
בהלכות יובל ותרומות לא הוגדר מה השטח בארץ ישראל בו ימצאו הנמנים על שבטי ישראל שכאשר רובם בנחלתם בא"י חייבים במצוות אלו. ונראה שלא ניתן לומר בין לבוא חמת לנחל מצרים. כי מה שייך בהם רוב או מיעוט הלא כל הנמצא נמנה, ולכן צ"ל שהכוונה היא מתוך כלל השבט בעולם, בין אם השבט שרוי על נחלתו ובין אם גלו מאונס או יצאו מרצון – רובם מתוך כלל השבט צריכים להיות בנחלתם בא"י, כדי שכל עם ישראל יתחייב במצוות אלו.
טעם הדבר לענ"ד, שהרי הבעלות על הנחלה היא עולמית לאותה משפחה. ועל כן ירשם בספרים ששטח אדמה שאלה ואלה גבולותיו שייך למשפחה פלונית משבט אלמוני. כל בני אותה משפחה לדורותיה הם בעלי הנחלה, ולכן גם אלה שבגלות יש להם חלק בנחלת שבטם, וע"כ גם הם נמנים, ונבדוק אם רובו של שבט יושב על נחלתו בא"י או לאו. ומעכב את כל ישראל מלקיים את מצוות היובל ותרומות ומעשרות וחלה.
ד. גרים בהצטרפות לרוב יושביה
לא בורר מה מקום גרי הצדק ב'רוב יושביה' במצוות אלו. בבית ראשון הגרים היו מעטים ועל כן לא נדרשה לכך התייחסות. בע"ה עם התקדמות גאולתנו וגילוי ייחוס כל אחד וחד תהיה לכך משמעות גדולה.
נאמר ביחזקאל (מז, כא – כג): "וחלקתם את הארץ הזאת לכם לשבטי ישראל. והיה תפִלו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם אשר הולדו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו נאם אדני ה'".
באר הרד"ק (יחזקאל מז, כג) "והיה בשבט אשר גר הגר אתו – כי לעתיד בצאת ישראל מהגלות יודעו השבטים אף על פי שהם מעורבים עתה ולא ידעו איש את שבטו יבא אליהו וייחס כל איש אל שבטו".
וכן הר"י אברבנאל (יחזקאל מז, כב – כג) כתב: "והייעוד השלישי הוא באומרו והיה תפילו אותה לכם ולהגרים הגרים בתוככם רוצה לומר שעם היות שבחלוקת הארץ שנעשה בימי יהושע לא נתחלקה כי אם לשבטי ישראל ואמנם הגרים הגרים אתם צותה תורה לאהוב אותם ושלא להונותם אבל לא שיתנו להם נחלה בארץ, הנה כאן זכר הנביא שלעתיד לבוא ינחלו הגרים בחלוקת הארץ כאזרח בבני ישראל כי הנה תתחלק הארץ לשבטים והשבטים יחלקו חלקם לבתי אבות ובכולם יהיה כגר כאזרח והוא אומרו והיו לכם כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל יהיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תהיה נחלתו: ואמנם למה לא היה זה כן בחלוקת יהושע הוא לפי שהערב רב שעלו עם ישראל ממצרים לא נלוו אליהם בגלותם ולא סבלו בסבלותם אבל כשראהו הצלחתם וגאולתם התערבו עמהם וכמו שאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם, כי בזמן העלייה נלוו אליהם לא קודם לכן וגם הם היו לצור מכשול ולאבן נגף לבני ישראל במעשה העגל ובשאר הפעמים שחטאו במדבר ולכן לא היה ראוי שיזכו להתנחל עמהם, אמנם לעתיד לבוא לא אמר הנביא פה שינחלו עם בני ישראל הגרים אשר ילוו אליהם בזמן הגאולה כי כבר אחז"ל (יבמות כד, ב) שאין מקבלים גרים לימות המשיח אבל צוה זה על הגרים שבהיות ישראל בגלות גרו עמהם וקבלו ברית קדש וסבלו צרות הגלות שהם ראוי שכמו שנעשו ישראל לקבול הצרות כן יהיו בנחלת בארץ וזה שאמר כאן והיה תפילו אותם לכם ולהגרים הגרים בתוככם אשר הולידו בנים בתוככם והיו לכם כאזרח כבני ישראל אתכם יפלו בנחלה כי מאלה אשר נאחזו אתם ובכל צרתם להם צר דיבר הנביא במקום הזה שמהטוב אשר יטיב השם לישראל יקחו חלקם".
וצריך לתת את הדעת האם גרים משנים את התנאי של 'רוב יושביה'.
ה. ציבור שלא מקיים תורה שבכתב ותורה שבע"פ האם מצטרף
שאלה נוספת שלענ"ד צריכה עיון: בדורנו רוב הציבור אינו שומר תורה ומצוות, מה יהא הדין אם כך יהיה המצב בעת גילוי יחוסין וחלוקת נחלות האם גם ציבור כזה מצטרף להכרעה של 'רוב יושביה עליה', או שהוא אינו נמנה, מפני שכל זמן שלא שב בתשובה אין כל אחד שאינו מקיים תורה ומצוות נחשב כישראל עבריין הנמנה לרוב או למיעוט, אלא הם אינם נמנים כלל. ולפי מה שאמרנו לעיל, מה דינם אם הם יושבים בחו"ל ואין להם שום זיקה ליושבי א"י האם הם מקבלים נחלה בארץ או לאו, אלו שאלות קשות שבע"ה חכמי הסנהדרין באותו דור הם יצטרכו לתת על כך את הדעת.
ו. חלוקת נחלות בארץ ישראל
פשוט שחלוקה מחודשת של ארץ ישראל לשבטי ישראל של נחלות (עי' לעיל בדברי דרך אמונה), אינה מתחשבת בכל הבעלויות הקודמות על ארץ ישראל, לא לגבי ישראל בישוביהם ולא לגבי מיעוטים שקנו קרקע, כל הבעלות תופקע לצורך חלוקה מחדש.
מי שירצה לגור במקומו או לעבד את השדות שהחכיר מן המדינה – יצטרך לשכור את מקומם מאנשי השבט המתאימים בעלי הקרקע. או שינוידו אוכלוסין במדינה במידה מרובה מאד. ודאי שפעולה כזאת לא תהיה פעולת מפלגה, זו פעולה למלכות ישראל כשכל או רוב מכריע מישראל מסכימים לה.
וכמובן לפעולה זו יש השלכות רבות מאד בישראל ובעולם, שהרי כל המיעוטים במדינת ישראל ישתנה מעמדם לתושבים שאינם יכולים להיות בעלי קרקע עולמית בארץ ישראל, עם מלוא ההשלכה על מעמדה של ישראל בעולם. ולכן עד שנגיע לכך עוד חזון למועד.
ז. האם צריך החלטת סנהדרין
כל ההחלטה של 'רוב יושביה עליה' והחלת חיוב מן התורה לקיום מצוות, מחייב לפי הבנתי סנהדרין גדולה של כל ישראל. 'רוב יושביה עליה' אינו מנין שתלוי במנהל האוכלוסין, אלא עליית מדרגה של ישוב ישראל בארצו, ולכן לא יחידים ולא מפלגה יכולים ליטול על כתפיהם את מלוא האחריות לכך. ורק ההנהגה התורנית של ישראל שמחוברת עם ההנהגה המדינית יכולה להתוות את הדרך האמיתית והנכונה לכך.
ואין לנו יכולת להקים סנהדרין שהרי לא התחדשה ה'סמיכה' ודיינים שאינם סמוכים הם הדיוטות, ולכן אף זה שמור לעת"ל.
נספח – לא כלה שבטא
כנאמר לעיל, אנו תלויים אף בימינו בכל השבטים, ולכאורה אין לנו בימינו שום ידיעה על עשרת השבטים.
נאמר בבבא בתרא (קטו ע"ב) לגבי סדר נחלות: "הא כיצד? נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. ולימא: עד יעקב! אמר אביי: גמירי, דלא כלה שבטא".
פרש רשב"ם (בבא בתרא קטו ע"ב):
"ולימא עד יעקב – שאם מת ראובן הוא וכל זרעו חוזרין אצל יעקב ואם אין יעקב שמעון ולוי יורשין את הראוי לראובן אחיהם דהוו להו אחי אבי אבי אב אביו".
"אמר אביי – אם כן נמצא שבט אחד כלה מישראל וגמירי דלא כלה שבטא וראיה לדבר במלאכי (ג) כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם בפר"ח ראובן דנקט לאו דוקא אלא מפני שהוא שבט ראשון נקטו". (וכן בנ"י על הרי"ף שם).
וכך מדייק רבינו גרשום (בבא בתרא קטו ע"ב):
"הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. עד בנו של ראובן חנוך או פלוא ובני פלוא אליאב ובני אליאב נמואל דתן ואבירם ועכשיו אם מת אבירם בלא יורש יורש אליאב אביו ואם היה מת אליאב יורש נמואל ודתן אחיו ואם אין שכבר מתו תחזור ירושתו מכח אמם ואם כולן מתו תחזור הירושה לפלוא שהוא אבי אביו של מת ואם אין פלוא תחזור הירושה לבני פלוא או לבתו ואם אין לו בנים לפלוא תחזור לאחי פלוא דהיינו חנוך חצרון וכרמי".
"ומקשי' ולימא עד יעקב. כלומר סמוך ליעקב דתחזור ירושה לראובן ומ"ש דקאמר עד ראובן ולא ראובן ממש גמירי דלא כלה שבטא מראובן דמצי למירש".
ולכן המציאו נשים לשבט בנימין בפילגש בגבעה (עי' משך חכמה במדבר ט, י).
ולכן עד שלא נתייחס לשבטינו ולכל שבטי ישראל גם עשרת השבטים, אין אפשרות לקיים יובל וכל מצוות התלויות בו ינהגו מדרבנן או שלא ינהגו כלל.
סיום
סיים הרמב"ם את חיבורו (הל' מלכים פי"ב ה"ג-ה"ה) כך:
"בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל, הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס, ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה".
"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה".
"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ובע"ה נזכה לכך במהרה בימינו.