חבל נחלתו כה נד
סימן נד
אשה בפסח שני וחיוב כרת
שאלה
האם אשה חייבת בכרת על ביטול קרבן פסח, ואם כן באלו תנאים?
תשובה
א. פסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א ה"א – ה"ב):
"מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה, ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו".
"ומי שביטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה הרי זה חייב כרת, ואם ביטלה בשגגה פטור".
עולה שאשה חייבת בקרבן פסח כאיש, ועל כן היא חייבת בעונשים כאיש.
לעומת זאת פסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ח): "נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה, הרי פסח שני להם רשות, רצו שוחטין רצו אין שוחטין, לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני, אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר, ואי זו היא דרך רחוקה חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים".
יש לשאול: לפי פסקי הרמב"ם האם דין הנשים חמור מאנשים, שכן אנשים יש להם פסח שני, שאולי יכולים לתקן אם בטלו פסח ראשון, ואילו לנשים לכאורה אין פסח שני, אלא כמצוה בעלמא?
ב. הפטורים מעשיית הפסח הם: טמאים או שהיו בדרך רחוקה וכן השוגגים כגון שהתבלבלו במניין הימים בחודש, ויש לברר האם כל הביטולים נחשבים כשוגג או שיש הבחנה ביניהם.
נאמר בפסחים (פ"ט מ"א):
"מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת".
פרש ר' עובדיה מברטנורא (פסחים פ"ט מ"א):
"מי שהיה טמא. שאלו פטורין מן הכרת – הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא, לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת".
"ואלו חייבין בהכרת – השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שאירעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני".
היינו, יש הבדל שוגג בפסח ראשון יכול להגיע לכרת, טמא ודרך רחוקה בפסח ראשון אין בהם כרת אף אם בטלו פסח שני.
וכך באר המאירי (פסחים צב ע"ב): "אמר המאירי מי שהי' טמא ר"ל בארבעה עשר בשעת שחיטה או שהי' בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני ואף על פי ששני אלו הוזכרו בתורה לא סוף דבר באלו השנים לבד אלא אף כל ששגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה את השני וכן פי' בגמ' שהאונן אף על פי שהי' חייב בראשון אם לא עשהו ידחה לפסח שני וכן שאפי' הזיד ולא הקריב בראשון ידחה לשני ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו. א"כ למה נאמר טמא ודרך רחוקה לומר שטמא ומי שהוא בדרך רחוקה אם לא עשה את השני אף במזיד אין חייבין כרת שהרי עכ"פ נפטר מפסח ראשון שהי' בו כרת ונדחה לשני שלא נאמר בו כרת. אבל שגג או נאנס בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכן אם הזיד ולא הקריב בראשון אם לא עשה את השני אף על פי שבשגגה או באונס אירע לו בשני חייב כרת שהרי נתחייב כרת בראשון אלא שהי' נתלה לו עד י"ד אייר".
ג. כדי להבין נעיין בסוגיא בפסחים המבארת את הקשר בין שני הפסחים ובחיוב הכרת כתוצאה מביטול הפסח.
נאמר בפסחים (צג ע"א): "תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי. (רש"י: חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני – חיוב כרת יש על זה ועל זה, ובחד גברא לא משכחת לה, דתרי קטלי בחד גברא ליכא, ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות – ליכא למימר הכי, דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת, דתנן בכריתות (ב, א): הפסח והמילה מצות עשה היא, ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו, דכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה, אלא נפקא מינה דאם שגג באחד מהן והזיד בחבירו – חייב, אי נמי, לגר שנתגייר בין שני פסחים.). רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני (רש"י: ופטור על השני – ואם שגג בראשון והזיד בשני – פטור.) רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. (רש"י: אף על הראשון – אם הזיד אינו חייב כרת עד שיזיד אף בשני, אבל אם עשה את השני או שגג בו – פטור לגמרי, דשני תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא, ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון, הלכך, באיזה מהן ששגג – פטור.)".
ואזדו לטעמייהו (רש"י: ואזדו לטעמייהו – רבי ור' נתן.), דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים (רש"י: שהגדיל – צמחו בו שערות.) – חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. (רש"י: חייבין לעשות את השני – דקסבר: רגל בפני עצמו הוא, ואית ליה חיובא באנפי נפשיה, ואפילו למאן דלא איחזי בראשון.) רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון – זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון – אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא (רש"י: תשלומין דראשון – ומאן דלא איחזי בראשון לא מיחייב אשני, ומיהו, תקוני לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן ליה, הלכך: חייב כרת על הראשון, ואפילו עשה את השני, ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני, דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה, ובראשון הרי שגג.), תקוני לראשון לא מתקין ליה. ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא (רש"י: תקנתא דראשון – מכרת דיליה, דאפילו הזיד בראשון השני פוטרו מן הכרת.)".
עולה שלמעשה מי ששגג בראשון והזיד בשני לפי רבי חייב כרת ולר"נ ורחב"ע פטור מכרת. וכן אם הזיד בשני ושגג בראשון לפי רבי ור"נ חייב בכרת ולפי רחב"ע פטור מכרת.
כמו"כ לפי רבי על פסח ראשון שבטלו במזיד חייב כרת (ולא יכול לתקן בשני אליבא דרש"י1, וכן הדין לפי ר' נתן!2).
ומי שנתגדל בין ראשון לשני חייב לקיים את השני ואם הזיד בו חייב כרת. ומי שלא קיים את הראשון חייב לקיים את השני. לפי ר' נתן יכול להתחייב כרת רק על הראשון אם בטלו במזיד, ולפי שניהם (רבי ור' נתן) חייב לקיים את השני אם לא עשה את הראשון, והקיום בשני אינו מסיר ממנו חיוב כרת של ראשון שבטלו במזיד. המחלוקת בין רבי ור"נ בשני דברים: אם שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב כרת ולר' נתן פטור מכרת, וכן על מי שנתגדל בין ראשון לשני. לפי ר' חנניא בן עקיבא רק אם הזיד בשניהם חייב כרת.
סיכום המחלוקת למעשה:
שגג בראשון והזיד בשני: לפי רבי – חייב, ולפי ר"נ ורחב"ע – פטור.
הזיד בראשון ושגג בשני: לפי רבי ור"נ – חייב, לפי רחב"ע – פטור.
ד. פסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"א – ה"ב):
"מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים, ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת".
"כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת". הראב"ד השיג שתי השגות:
א] "מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד. א"א שנה זה במשנתו כרבי, ור' נתן ור' חנינא בן עקביא פליגי עליה".
ב] "אף על פי שהזיד בשני. א"א עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני".
ה. באר הלחם משנה (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ב) את קושיות הראב"ד: "כוונת הר"א ז"ל להשיגו דהיה לו לפסוק כרבי נתן דבחלוקה דפיטור מסייע ליה רבי חנינא ובחלוקה דחיוב מסייע ליה רבי". היינו על הרמב"ם היה לפסוק כרבים ולא כרבי.
הכסף משנה (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ב) הצדיק את פסיקת הרמב"ם כרבי והסביר שהרמב"ם למד שהלכה כאן כרבי ממגדף.
ואח"כ הביא את תשובת ר"א בן הרמב"ם:
"וה"ר אברהם בנו של רבינו הקשו לו הקושיא זו שהקשה הראב"ד (=מדוע הרמב"ם פסק כרבי ולא כרבים) והשיב לא נכנס הספק אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן בין לר"ח בן עקביא שני תשלומין דראשון ולא הכין הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי, רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כשאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון ושגג בשני חייב, וכן אם שגג בראשון והזיד בשני. ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שהמזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקנינן ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון שהזיד בו. ור"ח בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקוה. וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבשעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הילכך לדברי ר' חנינא אינו חייב אלא כשהזיד בזה ובזה".
"נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין דראשון ולא תקנתא, ור' חנינא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין. שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרישית. והנה רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני (שגג3) תשלומין. בא ר' חנינא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי לגבי כל חד מינייהו דהלכה כרבי מחבירו עכ"ל".
ר"א בן הרמב"ם מבאר את המחלוקת המשולשת שיש כאן שלש דעות שונות לגמרי, ולכן הכרעת הרמב"ם היא מפני שהלכה כרבי מחבירו וכל דעה עומדת בפני עצמה. לפי רבי כל אחד מהרגלים עומד בפני עצמו, ולכן מי שביטל במזיד את הראשון חייב עליו כרת אלא שחיוב הכרת תלוי עד פסח שני ואם בטלו מאיזה טעם חייב (ולרש"י חייב מייד שביטל בראשון). וחיוב פסח שני הוא חיוב של רגל העומד בפני עצמו למי שלא עשה פסח ראשון. לפי ר"נ השני הוא תשלומין לראשון שלא עשאו, ובדרך אגב גם פוטרו מכרת (אם ביטל את הראשון במזיד) אם עשה את השני. אבל אם ביטל את השני מאיזה טעם חיוב הראשון עומד לכרת (והשני אינו עומד בפני עצמו ולכן נתגדל בין ראשון לשני פטור). לפי רחב"ע השני הוא תקנתו של ראשון ולכן אם שגג באחד מהם פטור מכרת, ושניהם בעצם חיוב אחד4.
ו. באר האור שמח (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ז):
"והנה לפי מה שנתבאר שיטת רבינו דהזיד בראשון ועשה שני פטור מכרת, ודאי דאשה שהזידה בראשון ועשתה את השני פטורה מכרת אף לר' יהודה דנשים בשני רשות, דאין לומר דאשה כיון שפסח שני שלה רשות אינו מתקן את ההזדה דפסח ראשון מכרת, דא"כ מצאנו אשה חמורה מאיש, איש שהזיד בראשון ועשה השני פטור מכרת, ואשה תהא חייבת בכרת אם עשתה השני, וזה דבר זר, ודאי אשה ג"כ פטורה מכרת אם עשתה את השני, וזה ברור"...
היינו ודאי שפסח שני מסיר חיוב כרת בנשים כמו באנשים אע"פ שלגביהן הוא רשות בלבד.
ז. וכך כתב המנחת חינוך (פרשת בהעלותך מצוה שפ אות א): "ונשים ועבדים אם חייבים בפסח שני ז"ל הר"מ פ"ה הל' ח' נשים שנדחו לפסח שני בין מפני האונס ושגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה הרי פסח שני להם רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין לפיכך אין שוחטין עליהם בפני עצמן בשבת בפסח שני עכ"ל והוא פלוגתא בגמ' דף צ"א אי פסח שני רשות ומבואר שם דר"א סובר כר"י דפסח שני רשות ואי רשות אין דוחה שבת בפ"ע. והנה בש"ס בפלוגת' שם מבואר מאן דסובר פסח שני רשות אפי' בחול אין שוחטין עליהם בפ"ע רק עושין אותן טפילה לאנשים והר"מ פ"ב פוסק דעושין חבורה שכולה נשים אפי' בפסח שני כר' יוסי א"כ ס"ל דהם חובה והאיך פ' כאן דהוי רשות ואין דוחה שבת ועמד בזה הכ"מ ותי' לענין דעושין בפ"ע פוסק כר"י דהל' כותי' ולענין דחיית שבת פוסק כר"י דר"א ס"ל כותי'. וע' בלח"מ שדחה תירוצו והניח בצ"ע דודאי תלוי זב"ז דאם שוחטים עליהם בפני עצמם הוי חובה ודוחה שבת ע"ש. והרהמ"ח (=החינוך) כתב כדברי הר"מ ונראה דלאו דוקא כ' הר"מ נשים שנדחו וכו' מפני השגגה וכו' ה"ה אם לא עשו במזיד הראשון אף על פי דחייב כרת על הראשון מ"מ אין שוחטים עליהם בפ"ע בשב' וה"ל כנאנס בשני וחייב כרת על הראשון ומשום לפטור מכרת א"י לחלל שבת דהתורה לא גזרה עליהם מצות פסח שני כלל בשום פנים, רק שהתורה נתנה להם רשות ובמקום שא"י אינם עושים וחייבים על הראשון דעל הראשון בלבד חייבים אם לא תיקנו בשני. גם זה נראה פשוט בנשים דהזידו בראשון מ"מ אם עשו את השני אף דהוא רק רשות מ"מ כיון דהתורה נתנה להם רשות הוי תיקון בשני ונפטרו מכרת אף בהזידו בראשון כמו אנשים לשיטת הר"מ כנ"פ. ומכש"כ אם נא' דהוי חובה רק לענין שבת אינו דוחה בודאי נפטרו בפסח שני וברור. וד"ז שפסק הר"מ שאם הזיד בראשון ועשה השני א"ח כרת אין כן דעת רש"י עיין פ' מי שהי' ואכ"מ להאריך".
עולה מדבריו שיש צד חמור בנשים מבאנשים כי לא תמיד יכולות לתקן בשני אם חל בשבת.
ח. כשנחזור לשאלה שהצגנו בראש דברינו מה דין חיוב כרת בנשים, כשהלכה כרבי, נראה שאם הזידו בראשון ולא עשו את הפסח, יכולות לעשות בשני (אם אינו בשבת) ואז נפטרות מכרת, ואם לא עשו בשני חייבות כרת, אם שגגו בשני חייבות כרת משום ראשון. ואם שגגו בראשון לא ברור לי האם חייבות לתקן ולעשות בשני, ואין הרשות בשני מחשיבה זאת כשוגג ואנוס.