חבל נחלתו כה לח
סימן לח
זכה בהפקר מחובר וזכה בשדה הפקר וגידוליה
שאלה
האם זוכה מן ההפקר בפירות במחובר חייב בתרומות ומעשרות, ואם אמנם חייב כשזכה, מאיזה שלב גידול נפטר מתרו"מ, ומה הדין אם זכה בשדה ובגידוליה?
תשובה
א. נאמר בפאה (פ"א מ"ו): "ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח".
פרש ר' עובדיה מברטנורא: "ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות – (משום הפקר) המפקיר תבואתו ובא אחר וזכה בה, אין הזוכה בה חייב במעשרות דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין, אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר".
מתבאר כי המדובר במפקיר פירות, וכיון שיד כולם שווה לזכות מהם, הם פטורים מתרו"מ. ומשמע בין בתלוש ובין במחובר. אמנם אם ההפקר של בעל הפירות היה בתלוש ולאחר גמר מלאכה (מירוח), הזוכה בהפקר חייב בתרו"מ. מתבאר כי הפקר פוטר מתרו"מ קודם מירוח.
ב. כתב הר"ש (פאה פ"א מ"ו) באמצע פירושו למשנה זו: "ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ"ב) שאין אדם יכול לישבה, והכי תניא: גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל, בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל, החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות. והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר".
נראה שקשיא לר"ש מדוע החזיק בקמה – במחובר מן הקרקע, ולא זכה בקרקע – חייב במעשרות, הרי הפקר פוטר ממעשרות לפני מירוח.
המשיך הר"ש: "והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח א) ובפ' אין בין המודר (דף מד ב) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ"ק דתמורה (דף ו א)".
היינו, המפקיר כרמו וחזר וזכה בפירות במחובר פטור עליהם מתרו"מ, משום שהפקר פוטר.
ממשיך הר"ש: "ובפ"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן, בדרומן על מנת לקנות בצפונן, ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן. מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת, בתמיה. וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר, דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה, א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש".
עולה מדברי הר"ש שסובר כי אם זכה מן ההפקר בגידולים במחובר אבל לא בקרקע, פטור מתרו"מ, אולם אם זכה אף בקרקע חייב בתרו"מ. והר"ש לא תלה זאת בהבאת שליש ביד הזוכה, אלא כיון שזכה בקרקע עם גידוליה מן ההפקר, וקצר ומרח חייב בתרו"מ.
ג. בירושלמי (מעשרות פ"א ה"א) נאמר כך: "רבי זעירא רבי יסא בשם רבי לעזר הזורע שדה הבקר חייב במעשרות. רבי יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הבקר וגידוליה".
באר הפני משה (מעשרות פ"א ה"א):
"הזורע שדה הפקר. זכה בה בכך וחייב במעשרות".
"ר' יונה מפיק לישנא וכו'. כלומר דלא שנאה כדשני ר' זעירא דפשיטא הוא דמכיון שזרעה משלו חייב במעשרות, אלא דשנאה בלישנא דטפי מפקא ומיתפרשא דהכי איתמר בזכה בשדה הפקר וגידוליה שהיו בה, וקמ"ל דאע"פ שגדלו בעודו הפקר כיון שזכה בשדה ובהגידולין נתחייבו במעשרות אצלו".
דברי הר"ש לעיל מסכימים אף עם דברי ר' יונה שאם זכה בשדה הפקר וגידוליה – חייב בתרו"מ.
ד. הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב הי"א) לא הביא את דברי ר' יונה אלא רק את דברי רבי זעירא ושמועתו וז"ל: "וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקירו העכו"ם לו, אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות".
העיר מראה הפנים (לבעל הפני משה, מעשרות פ"א ה"א) על שיטת הרמב"ם: "הזורע שדה הפקר חייב במעשרות. כ"פ הרמב"ם שם בהלכה י"א וכר' זעירא ור' ייסא ולא כר' יונה".
עולה מדברי הרמב"ם שאם זכה בשדה הפקר ובגידוליה פטור מתרו"מ, ורק אם זרע שדה הפקר חייב בתרו"מ. ויש בכך חידוש גדול שכן קונה מן ההפקר שדה וגידוליה, ונפטר מתרו"מ בגלל ההפקר לפני שזכה.
ה. בערוך השולחן (העתיד, הל' תרומות סי' נח סעי' ז-ח) קיבל שהרמב"ם לא פסק כר' יונה, אולם כתב שניתן להסביר בירושלמי שלא כדעת הרמב"ם:
"ז. ודע דבירושלמי שם הכי איתא ר"ז בשם ר' ליעזר הזורע שדה הפקר חייב במעשרות ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הפקר וגידוליה עכ"ל וה"פ דאפילו כשזכה בשדה הפקר בעת שהתבואה גדלה שם כגון שאחד הפקיר שדה זרועה ובא אחר וזכה בה ג"כ חייב במעשרות דכיון דקצרה בעת שהיתה שלו אין זה תבואה של הפקר וזה שהפקר פטור מן המעשרות אינו אלא כשהפקיר התבואה בעת הקצירה או אחר הקצירה ומדהרמב"ם השמיט זה ש"מ דס"ל דאין הלכה כן אלא דגם בזכה בהשדה בעת גידול התבואה הוי הפקר ופטורה מן המעשרות".
"ח. ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דר' יונה לאו לאיפלוגי אתי אלא לברר הדברים דכן משמע לשון מפיק לישנא כלומר מברר הדברים, וכן אח"כ יש בירושלמי כלשון זה, ואינו לחלוק ע"ש. דבאמת כיון דכל עיקר טעם דהפקר פטור מובא הלוי וכו' יצא זה שידך כידו ואי ס"ד דבזכה בשדה זרועה פטורה מן המעשרות מתי היתה יד הלוי כידו הרי בשעת גידולה אינה ראויה ליטול וברור הוא שזהו טעם ר' יונה ובשלמא במפקיר בעת שהגיעה לקצירה או לאחר הקצירה שייך בזה ידו כידך דהיה יכול ג"כ לקצור או ליטלם, אבל לא בעת גידולם. ולהרמב"ם צ"ל דה"פ דהיה יכול ג"כ לזכות בהשדה".
אמנם למעשה, ערוה"ש סבר שהרמב"ם לא פסק כר' יונה, ולכן לפי הרמב"ם הזוכה בשדה וגידוליה פטור מתרו"מ.
ו. בטל תורה (ירושלמי, מעשרות פ"א ה"א) העיר: "ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הפקר וגידולי'. וצ"ל לפ"ז דהא דאיתא בנדרים מ"ד דמפקיר את כרמו ולשחר בצרו פטור ממעשר ה"ד בזכה רק בפירות ולא בגוף השדה ובתוספות תמורה ו' ל"מ כן, ועיין לשון הרמב"ם תרומות פ"ה המפקיר את כרמו וזכה בו ובצרו פטור מן המעשר דמשמע דזכה בגוף הכרם ועיין במל"מ ובלח"מ נדרים פ"ב ובר"ש פאה פ"א מ"ו ותיו"ט פאה פ"ה מ"ה ובקה"י תוד"ר אות הפקר".
פירוש לדבריו: בבבלי (נדרים מד ע"ב, ב"ק כח ע"א, תמורה ו ע"א) מופיעה ברייתא העוסקת בשאלה מה הם חיובי הזוכה מן ההפקר במחובר כשהוא הפקיר או אחרים הפקירו: "המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו", והברייתא פוטרת את הזוכה מתרו"מ. לפי דברי ר' יונה בירו' (ריש מעשרות) צריך לומר שהברייתא במפקיר כרמו מדברת שזכה בענבים בלבד, ולא באדמת הכרם. וכן צריך לומר אף לפי שיטת הר"ש. אמנם הרמב"ם לשיטתו, שאף אם זכה בקרקע וגידוליה מן ההפקר פטור מתרו"מ, ולכן יכול לבאר שאף אם זכה בגוף הכרם פטור מתרו"מ, וכן משמע מדבריו.
ז"ל הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ה הכ"ז): "המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר".
ומעיר בטל תורה כי מתוס' בתמורה משמע שזכה בכרם ובגידוליו – הענבים.
כתב תוספות בתמורה (ו ע"א): "המפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופאה – פירש"י אף על גב דהפקר פטור מכל אלו, הפקר כי האי חייב ונפקא לן מתעזוב יתירא דבכולהו כתיב תעזוב יתירא, ואור"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו". מבואר מדברי ר"י כדברי הר"ש משאנץ שאם זכה מן ההפקר בקרקע וגידוליה חייב בתרו"מ, ורק אם זכה בפירות בלבד אפילו במחובר פטור ממעשרות.
ז. החזון איש (שביעית סימן ב, ג) מבאר את ההבדל שבין הפקר כגורם פְּטוּר מתרו"מ לבין הקדש ונכרי כפוטרים מתרו"מ.
"דין הפקר חלוק מדין הקדש ונכרי, דהקדש ונכרי פוטרין בשעת גידול שליש או בשעת מירוח, אבל אם הקדיש אחר הבאת שליש ופדה קדם מירוח חייב וכן אם היה ביד נכרי באמצע לא מפטר, אבל הפקר פוטר ממעשר אף אם היה הפקר אחר הבאת שליש וזכה קדם מירוח, כדאמר ב"ק כ"ח א' המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו כו' ופטור מן המעשר, והטעם דפטור הפקר הוא משום שיש לו חלק ונחלה עמך, והלכך כל פירות שהיה אפשרות ללוי ולעני לזכות בהן, כי זכה בהן אחר נמי פטור, כיון דבמקרה באו ליד אחרים ולא נטלה נחלה זו מן הלוים"...
ממשיך החזו"א (שביעית סימן ב, ד): "ור"ש פ"ק דפאה מ"ו הביא ירו' קדושין מבואר דהא דהפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו פטור מן המעשר היינו דוקא בזכה בקמה ולא בקרקע [והיינו דפריך שם איך מש"ל החזיק בקמה למ"ד דהמחזיק בנכסי הגר בשדה זו לא קנה שדה אחרת ביש הפסק ביניהן, וה"נ לא קנה עד שיחזיק בכל שבולת] וגם מבואר שם שאין חילוק בין זכה הבעלים לזכה אחר, והנה לפ"ז הפקר קדם קצירה אינו פוטר לא ממעשר ולא ממתנות ענים כיון דבשעת קצירה יש לו בעלים ואע"ג דהפקר שעה אחת בתלוש פוטר ואע"ג דזכה קדם מירוח ומירח, וכדתנן פאה פ"א מ"ו ונותן משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח"...
והנה אף הוא הבין שלדעת הר"ש אם זכה בשדה וגידוליה חייב בתרו"מ, אמנם מה שכתב שהפקר קודם קצירה אינו פוטר לא מצאנו כן בר"ש, ולכאורה אם קצר הפקר ולא זכה בקרקע פטור מתרו"מ לפי הר"ש, וצל"ע.
החזו"א (שם, ד"ה ודעת הר"מ) באר בירושלמי וברמב"ם שהשדה הפקר וזכה בגידולים ואעפ"כ חייב בתרו"מ: "וכן אמר שם הזורע שדה הפקר חייב במעשרות ופסקה הר"מ פ"ב מה' תרומה הי"א, ונראה דבלא זכה בה איירי דאי בזכה בשדה אין זה זורע בשדה הפקר אלא בשלו, ואע"ג דלא זכה בשדה מ"מ הפירות שלו"...
החזו"א מסביר ברמב"ם שאפילו השדה הפקר חייב בתרו"מ, שכל האחרונים אמרו שלרמב"ם רק זורע שדה הפקר חייב בתרו"מ משום שברשותו קרקע שזכה בו מן ההפקר וזרעו, הגידולים חייבים בתרו"מ, ואפילו זכה בקרקע ובגידולים פטור מתרו"מ (כ"כ בפנ"מ וערוה"ש שהובאו לעיל). ואילו לחזו"א חייב בתרו"מ אף בזכה בגידולים בלבד.
לפי דברי החזו"א הרמב"ם מחמיר עוד יותר מן הר"ש כי לפי הר"ש הזוכה בגידולים ללא קרקע פטור מתרו"מ ולפי הרמב"ם חייב בתרו"מ.
לפי דבריו קשה במה חלק רבי יונה על רבי זעירא, וכי מה איכפת לי מי שזרע אם בשדה הפקר וזכה בגידולים חייב בתרו"מ?! ואמנם אף החזו"א התקשה בכך וכתב: "ובירושלמי שם מסיים: ר"י מפיק לישנא בזכה בשדה הבקר וגידוליה, ולא נתפרש, ואם הוא חולק וס"ל דכיון דהקרקע הפקר פטור מן המעשר וכברייתא דהחזיק בנכסי הגר, י"ל דה"ק בזכה בשדה בשעת קצירה אז הוא חייב, ואפשר דגרסינן זכתה שדה הפקר גידוליה, וס"ל דגם הפירות הבקר והמחזיק זכה בהן ואין לו להזורע אלא כאריס והו"ל פירות הבקר ופטורין מן המעשר".
עולה מדברי החזו"א שכל זוכה בהפקר במחובר חייב בתרו"מ. ולשיטתו (עי"ש) לא חלקו בכך הר"ש והרמב"ם. ושיטתו רחוקה מהבנת הפוסקים הן בר"ש והן ברמב"ם.
ח. שיטת קהלת יעקב (אלגזי, תוספת דרבנן, מערכת אות ה סימן קיד) היא להשוות בין הפקר להקדש (להיפך מן החזו"א), וכך הוא מסיק:
"דע"כ לא אמרינן דהפקר פטור אלא בדבר שהיה הפקר בשעת חובתו (=היינו בשעה שכבר ראוי להפריש ממנו תרו"מ), כמו הפקיר שבולין שכבר ראויים להפריש תרומה מהם, וכיון שנמצאו הפקר בשעת חובתן נפטרו ושוב אינם חוזרין להתחייב, אבל בהפקיר קמה וחזר וזכה בעודה קמה אין סברא לפוטרו, כיון שלא היה הפקר בשעת חובתו. וכיוצא לזה אמרינן במתני' בפרק ד' דפאה משנה ז', הקדיש קמה ופדה קמה חייב, קמה ופדה עומרים פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה. כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין וכו', הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין, שבשעת חובתן היו פטורים, ע"כ. וא"כ מה טעם יש לחלק בין הקדש להפקר, דבהפקר נמי כל שלא היה הפקר בשעת חובתו לא נפטר, וא"כ י"ל דהירושלמי דקאמר בהפקיר קמה עבר ותרם תרומתו תרומה, דמשמע בדיעבד, ה"ה דאפילו לכתחילה חייב לתרום, אלא איידי דאמר בסיפא גבי שבולין דאפילו עבר והפריש אינה תרומה, נקט נמי ברישא עבר והפריש".
"ומאי דקשיא ליה להראב"ד ז"ל, מההיא דהפקיר את כרמו ולמחר עמד ובצרו דפטור מן המעשר, י"ל דהתם מיירי דלא זכה בהם בעודם במחובר, אלא עמד ובצרן וזכה בהם בתלוש, וכל שהיו הפקר רגע אחד בתלוש הרי היו הפקר בשעת חובתן ונפטרו ושוב אינם חוזרים להתחייב כדין הקדש, אבל אה"נ דאם זכה בהם במחובר חייב, וכיוצא לזה הוא סברת רבי(נו) יונה דקאמר התם בירושלמי דבזכה בשדה וגידוליה חייב, דהיינו טעמא דכיון דזכה במחובר לא היו מעולם הפירות הפקר בשעת חובתן ולא נפטרו. ולעניות דעתי אפשר שזה הוא דעת הרמב"ם, ומ"ש גבי הפקיר קמה וזכה ועבר והפריש תרומה וכו', דמשמע דוקא דיעבד, לישנא דירושלמי נקט ואיידי דסיפא נקט, אבל ה"ה דאפילו לכתחילה חייב להפריש, ומפני זה לא הביא הא דרבי יונה דזכה בשדה וגידוליה דחייב, דסמך על דין זה דהפקיר קמה וזכה בה, דכיון דעיקר טעמא הוא מפני שלא היה הפקר בשעת חובתו, ה"ה בזכה בשדה וגידוליה במחובר דחייב כיון דלא היה הפקר בשעת חובתן"...
"ואם כנים אנחנו בכל זה, נמצינו למדין דלדעת הר"מ לא מבעיא בזורע שדה הפקר דפשיטא דחייב בתרומות ומעשרות, אלא אפילו זכה נמי בשדה וגידוליה כל שזכה בהם במחובר המפקיר או אחרים חייב בתרומות ומעשרות, כיון שלא היו הפקר בשעת חובתם...". ועי' בשער המלך (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח ה"ב) שדן מתי הפקר מועיל להפקיע מתרו"מ.
עולה מדברי קהלת יעקב, שלמעשה סובר כחזו"א שהזוכה מן ההפקר במחובר לקרקע חייב בתרו"מ ורק הזוכה בתלוש נפטר מתרו"מ.
ויש להעיר כי הן לחזו"א והן לקהלת יעקב, דברי ר' יונה התקבלו להלכה (כפי שרצה לבארם ערוה"ש) והרחיקו עוד שרק זוכה בהפקר ממה שאינו מחובר נפטר מתרו"מ.
ט. השולחן ערוך (יו"ד סי' שלא סט"ז) הביא את לשון הרמב"ם: "אבל הזורע שדה הפקר, חייב בתרומה ומעשרות".
ובאר הש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק כז): "חייב כו'. דאף על פי שהשדה הפקר הדגן אינו הפקר דהא יש לו בעלים".
והסביר שמדובר בזורע שדה הפקר (כהסבר החזו"א ולא כמסבירים שזכה בשדה וזרע בה – פנ"מ וערוה"ש) ולא באר האם זוכה בגידולים ללא קרקע – חייב בתרו"מ או פטור. וכדבריו פסק בדרך אמונה (הל' תרומות פ"ב הי"א סעיף קא) וכתב שכן דרכו של החזו"א.
ומביאור הגר"א (שם ס"ק לד) משמע כהסבר הפני משה וערוך השולחן שהרמב"ם פסק כר' זעירא ולא כר' יונה.
סיכום
לפי הר"ש משמע שהזוכה במחובר אם זכה עם הקרקע חייב בתרו"מ אם זכה ללא הקרקע פטור מתרו"מ.
לפי הרמב"ם (עפ"י פני משה, טל תורה וערוה"ש) הזוכה מן ההפקר במחובר בין אם זכה עם הקרקע ובין אם זכה ללא הקרקע פטור מתרו"מ. ורק אם זכה בקרקע הפקר וזרעה חייב בתרו"מ.
לפי החזו"א וקהלת יעקב (כ"א מטעמיו) אם זכה בפירות במחובר אף ללא קרקע חייב בתרו"מ, ורק אם זכה בתלוש וקודם גמר מלאכה פטור מתרו"מ.