חבל נחלתו כה לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן לז

זריעה והשרשה

שאלה

באלו איסורים, איסור זריעה תלוי בהשרשה, ובאלו איסורים עובר על איסור זריעה אף ללא השרשה? השאלה לפי דין תורה, ומדרבנן ודאי אסור אף ללא השרשה בכל האיסורים.

מצינו איסור זריעה בשבת ויו"ט, בשביעית ובכלאים – כלאי הכרם וכלאי זרעים1.

תשובה

א. נאמר בפסחים (כה ע"א) לגבי כלאי הכרם: "אמר רבא: תרי קראי כתיבי, כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד? זרוע מעיקרו – בהשרשה, זרוע ובא, הוסיף – אין, לא הוסיף – לא".

נושא החילוק של רבא הוא: ממתי הגידולים אסורים, וחילק בין זרוע ובא לזרוע מעיקרו. ולא נזכר מה דין זורע כלאי הכרם ועקר לפני שנקלט.

ופרש רש"י (פסחים כה ע"א): "זרוע מעיקרו – בכרם, בהשרשה, כדכתיב הזרע משמע שאף הזריעה נאסרת, מיהו, קודם השרשה – כמאן דמנחא בכדא דמי".

לכאורה, עולה מדבריו שעל זריעת כלאים בכלאי הכרם אינו עובר מן התורה קודם השרשה.

ב. אמנם מדברי המאירי (פסחים כה ע"א) משמע ש'מונח בכדא' אינו בא להסביר לגבי איסור זריעה אלא ממתי נאסר הזרע. וז"ל: "כלאי הכרם אף על פי שמשעת זריעה עבר ולוקה עליהם הן עצמם אינן אסורים עד שיושרשו שכל שלא הושרשו הרי הם כמונחים בכד". עולה מדברי המאירי שלוקה על הזריעה עוד לפני שהשרישו.

וכן כתב הראב"ן (שאלות ותשובות בתחילת הספר, סי' נג): "ולתרויהו במפולת [יד] הזורע לוקה דקא עבר על לא תזרע ואפילו לא השרישו, ואף על גב דלא נאסרו משום כלאים אלא בהשרשה כדאמרינן בפרק כל הבשר [קט"ז א]"...

וכן כתב אף בספר החינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמח) לענין כלאי הכרם: "ועובר על זה וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, בארץ לוקה מדאוריתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן. אבל לענין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען עד אחר השרשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [פסחים כ"ה ע"א] זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא בתוספת".

ואף הוא מחלק בין זריעת כלאים, לבין הזמן שנאסרים בהנאה רק לאחר השרשה. וא"כ מי שזרע כלאים לוקה לדעתו מיד, ואם יעקור ג"כ ילקה. אולם אם יעקור – הזרעים לא יאסרו בהנאה.

באר בפי' פנים יפות (דברים כב, ט): "אבל עיקר בזה אף שהחיוב אח"כ מ"מ עיקר החיוב בשעת הזריעה לפי שסופו לגדל כמ"ש בכתובות דף ל"א [ע"א] בזורק חץ בשבת אף על גב דהחיוב אינו אלא לאחר שיגמר מלאכתו, אפ"ה הכל תלוי בשעה שזורק ע"ש, וה"ט כיון שסופו לנוח ה"נ חייב בשעת זריעה משום שסופו להתקדש". ועי' בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' נ).

ג. אבחנה חשובה בדיני כלאי הכרם כתב בתורת זרעים (כלאים פ"ז מ"ד):

"הנה ראיתי בגליון הש"ס על הירושלמי כאן, שהקשה, בהא דתנן במכות ד' כ"א: יש חורש תלם א' וחייב עליו משום ח' לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית וכו', ומוקי לה בגמ' כר"ע דהמחפה בכלאים לוקה משום מקיים כלאים בכרם, והרי שם בשביעית מיירי דהוי הפקר, ולא שייך כלאים, כדאמר הכא דאינו מקדש אינו שלו אליבא דר"ע, ואמאי לוקה משום מקיים".

"ולענ"ד נראה, חדא די"ל דאיסורא דזורע ומקיים כלאים אינו תלוי כלל בקידוש, וכמבואר כאן בירושלמי דאף בשל חבירו לוקה משום זורע כלאים בכרם, וה"ה לענין מקיים. וכן מצינו להראב"ד, הובא בחי' הרשב"א בחולין ד' פ"ב, שכתב בהא דמנחות ד' ט"ו: קנבוס ולוף אסרה תורה בכרם שאר זרעים מדרבנן, דזהו דוקא לענין קידוש אבל לענין איסור זריעה גם שאר זרעים אסורים מן התורה. הרי דאיסור זריעת כלאים אינו תלוי כלל בקידוש. ואף לפ"מ שכתב הר"ש בחד לישנא דהירושלמי הנ"ל קאי אליבא דמ"ד דאדם מקדש א"ש ולפיכך לוקה גם על זריעתו, מ"מ נראה דשפיר לוקה משום מקיים משעת חיפוי הכלאים עד השרשה, דדיני שביעית אינם חלים על הזרעים אלא משעת השרשה ואילך אבל קודם השרשה אינם נקראין עדיין גידולי שביעית ועדייין הם שלו. ומטעם זה ניחא נמי לענין הגפנים אי מיירי בשזרע חטה ושעורה וחרצן במפו"י. אבל אין צורך לזה, דגם אי מיירי בשהי' הכרם נטוע מכבר ג"כ ניחא, לפ"מ שכתב הר"ש דעצי הגפנים עצמם נאסרים דאינם הפקר. ובספרי פ' כי תצא מרבינן דאפי' כרם שאינו עושה פירות ג"כ נאסר".

אולם ביחס לכלאי זרעים כתב במפורש שאינו עובר אלא בהשרשה. באר בתורת זרעים (כלאים פ"ב מ"א):

"הרשב"ם בב"ב ד' צ"ד פי' במתני' הנ"ל וז"ל: כל סאה תבואה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט דלא ליהוי רובע ואח"כ יזרענו א"נ נזרעו אלא שלא נשרשו עדיין ימעט אבל אם נשרשו אין להם תקנה שכבר נאסרו בהשרשה כדנפקא לן בפסחים ד' כ"ה מהמלאה הזרע זרוע מעיקרו בהשרשה. עכ"ל. והקשו התוס' שם וז"ל: ואין נראה דבפ"ק דמ"ק ד' ו' מייתי לה בהדיא על זרעים המחוברים ומה שפי' דאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפי' לא עיין דלא אמר הכי בפ' כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרין הן באכילה ובהנאה. עכ"ל"...

עולה מדברי תורת זרעים שבשביעית ובכלאי זרעים קובעת השרשה. בכלאי הכרם חייב על פעולת הזריעה.

ד. כתב הרש"ש (שבת עג ע"א) לגבי זריעה בשבת: "במשנה הזורע – הן אף כ"ז שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי. עי' (מנחות סט) מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ חייב כמו אופה וצולה דחייב אף על פי שנאפה ונצלה אח"כ מאליו (וע"ש סוף ד' נ"ו ונ"ז) והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו, וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור וגדולה מזו משמע בתוס' ק"ע בירושלמי דפרקין (ד' כח א דפוס דעסי) בד"ה כל דבר דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שתלו אח"כ פטור וזה ודאי ל"נ כלל דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה. [וזה דומה למש"כ הרא"ש בפ"ב דביצה ססי' י"ז ע"ש]. משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת ע' בפ"ב דשביעית מ"ו ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעו"י".

דעתו לגבי זריעה בשבת שאם עקר, כיון שלא נעשית מחשבתו – פטור, ובניגוד לזורע בשבת ויקלט לאחר השבת שחייב אע"פ שההשרשה היתה לאחר השבת2.

ה. לעומתו האגלי טל (מלאכת זורע אות ב) כתב לגבי שבת: "יראה לי שאפי' לא חיפה הזרע בעפר מאחר שהניחה בקרקע במקום הראוי שתצמח חייב מיד ואפי' חזר ולקטן קודם שצמחו". והביא בביאורים משא ומתן במקורות השונים לסוגיא זו אולם נשאר בעמדתו שזורע בשבת חייב עוד לפני השרשה. וסיים שם בביאורים: "(ח) שוב יצא לאור חדושי הרש"ש בש"ס דפוס ווילנא. וראיתי שכתב [עג א] שאם לקט הזרע קודם שקלט פטור למפרע ומדמה לה לרודה פת מן התנור קודם שתאפה. ולדידי מדברי החינוך ראי' ברורה להיפוך. וגם מדברי ירושלמי כלאים משמע להיפוך... שוב ראיתי בספר מגן אבות (לרב מרדכי בנט) וז"ל 'ודע דזריעה דחייב אף על גב שאין עתיד שישרש בשבת מ"מ כיון שזורע אדעתא שישרש וממילא ישרש הו"ל עכשיו זריעה הגורם השרשה חיובא דזריעה' עכ"ל והוא כמ"ש".

בתוך דבריו (ביאורים זורע ח, ב) כתב האגלי טל: "(ב) אולם יש לחלק בין זריעה דשביעית לזריעה דשבת דבשביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' לא מיחייב אלא בקליטת הקרקע וכדאי' במנחות [עא א] לענין עומר דבעינן השרשה משום דכתיב אשר תזרע בשדה. וה"נ כיון דכתיב שדך לא תזרע לא מיחייב עד שיקלוט. אבל בשבת יש לומר דחייב תיכף בשעת זריעה. ומהאי טעמא בשביעית אסור אם זרע בערב שביעית רק שקולט בשביעית [עי' ר"ה דף יו"ד: ובתוס' ד"ה שלשים ושלשים]".

היינו עובר על זריעה בשביעית באיסור תורה רק אם השריש בשביעית כך עולה מן האגלי טל. ונראה מדבריו שהמוציא עציץ נקוב שהיה מנותק מן הקרקע בבית החוצה והניחו על האדמה אינו עובר באיסור זורע, שכן מחד הצמח מושרש כבר בעציצו ואינו עושה פעולת זריעה, ולכן לא יתחייב אף שהעציץ חשוב כעת כמחובר.

אמנם משו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ה סי' מז) משמע שאף בשביעית חייב על הזריעה בלבד אע"פ שלא נקלט בשביעית, וז"ל:

"ומה שכתב המנחת חנוך שחייב אף בלא שהשריש, ופשוט שחייב גם כשזרע ביום האחרון דשביעית שודאי לא יושרש. והטעם אולי משום דבע"כ תיכף מתחלת עבודת השרוש, דאם לא כן לא היה נשרש לעולם. אבל ממה שבשבת חייב אין ראיה, כיון דבשבת עשה שיושרש אחר השבת, וא"כ הרי עשה בשבת כל מלאכת זריעה, ואם ילקט קודם שנשרש אפשר שיפטר בשבת כמו רדה הפת קודם שנאפה שפטור, משום דאף שכבר עשה מעט עבודת השרוש, אבל בשבת הא מלאכת מחשבת בעינן דהוא רק כשיושרש, וצ"ע לדינא. וכן צ"ע בהעמיד קדרה על האש ברגע האחרון של שבת שהתבשיל יהיה אחר שבת אם יתחייב כיון שכבר בשבת עשה כל מה שעל האדם במלאכת בשול, או דחסר כאן מלאכת מחשבת בשבת אלא למוצאי שבת וצ"ע".

ו. המנחת חינוך רצה לפרש ברש"י שאינו עובר בזריעת כלאים בשבת ויו"ט קודם השרשה. כתב המנחת חינוך (פרשת אמור מצוה רצח אות ח): "והנה זורע בשבת ויום טוב הוי אב מלאכה ומבואר בפסחים דכ"ה גבי כלאי הכרם דזרוע מעיקרא אינו נאסר אלא בהשרשה והיינו דנקלט בארץ. וע"ש ברש"י דקודם השרשה הוי כמונח בכדא ולא הוי כלאים כלל. וכן מבואר במס' מנחות דס"ט לענין עומר ולענין אונאה ושבועה הוי אבעיא שם אי כמנח בכדא דמי. א"כ אפ"ל דגם בשבת ויום טוב אינו עובר על הזריעה רק אם נשרש בקרקע ואינו חייב על העשיי' רק אם נשרש אח"כ, כמו אופה דא"ח על דבוקו בתנור רק אם נאפה אח"כ ה"נ דבנשרש חייב על העשייה ואם תיכף לאחר שזרע נטל הזרע מן הארץ ולא הניח לשרש אפשר דאינו חייב".

"אך זה אינו דאם נאמר דעיקר הזריעה היינו בהשרשה א"כ אם זרע בשבת ונשרש אח"כ בחול לא יהיה חייב כמו אופה לעיל א"כ אמאי מבואר במשנה הזורע חייב וכן בגמרא הנוטע והמבריך והמרכיב עיין בשבת פ' כ"ג הא קי"ל בר"ה ובפסחים פלוגתא ח"א דלקליטה צריך למ"ד יום וח"א י"ד יום. ור"י ס"ל ג"י בעינן. ואנן פסקינן י"ד לקליטה ער"מ המע"ש ונ"ר וש"ע סי' רצ"ד א"כ היאך חייב משום זורע דממ"נ אם זרע בחול וזמן הקליטה יהיה בשבת ודאי פטור אליבא דכ"ע כמו כל המלאכות דמותר מבע"י אף שהמלאכה נעשית בשבת כמ"ש לעיל ובודאי מיירי בזרע בשבת א"כ היאך חייב הא אינו נקלט הזריעה אליבא דכ"ע פחות מג"י וא"כ נקלט בחול אמאי חייב ועיין ר"ה דף י' ובפסחים נ"ה א"כ נפל ד"ז דזורע ונוטע בבירא היאך משכחת לה דחייב הא נשרש בחול".

"עכצ"ל דיש חילוק בשלמא מבשל או אופה גמר האפיה או הבישול נקרא בשם אפיה או בישול אבל קודם שנאפה לא נקרא בשם אפיה כלל אף דנתן לתוך התנור אבל לשון זריעה חל תיכף כשמנפץ הזרע ע"ג קרקע הוי זורע אף דהוי כמאן דמנח בדיקולי היינו לענין המוזכר לעיל דלא מבואר בקרא זריעה א"כ אף דהוי זריעה מ"מ אפשר דהוי כתלוש לענין עומר אבל לשון זריעה שייך שפיר תיכף קודם שנקלט ע"כ חייב תיכף בשבת ויום טוב, א"כ לפ"ז אם לקט מן הארץ תיכף אחר הזריעה בודאי חייב דהרי נגמרה מלאכתו בזריעה לחוד וע"ז חייבה התורה והוי כמו כותב ומוחק תיכף או אפילו כותב ע"מ למחוק תיכף בודאי חייב ה"נ חייב וכ"נ נמי לענין איסור זריעת כלאים לענין לחייבו מלקות על הזריעה חייב תיכף עד שלא נשרש כי עבר על לאו דלא תזרע רק נתקדשו לענין איסור הוי בהשרשה, אבל לענין חיוב מלקות הוי תיכף בשעת הזריעה דהא דמבואר שם בפסחים דדרשינן מהזרע דזרוע מעיקרא בהשרש' ע"ש ברש"י דסובר לענין להתקדש הוי מצד הסברא כמונח בכדא אבל לענין חיוב מלקות אין תלוי בהשרשה. ומ"מ צע"ק כיון דרש"י כתב דלא נאסר תיכף מחמת דהוי כמאן דמנחי בכדא ולא הוי תערובות כלל א"כ אמאי מחייב משום זורע כלאים אך מ"מ נ"ל דהדין כן בשבת ויום טוב אין ספק אצלי כמ"ש דאל"ה לא יהיה חייב על זורע ונוטע בשבת ע"כ בודאי חייב תיכף אף בלא הקליטה ואף לקט תיכף מן הארץ מ"מ חייב דהמלאכה כבר נגמרה וגם בכלאים אם לא יהי' חייב רק אם נשרש הו"ל להר"מ להביא דין זה בכלאים כמו שמביא לענין דנאסרין"...

וא"כ מסקנתו של המנחת חינוך שהן בכלאי הכרם והן בשבת עוברים על איסור זריעה אף לפני השרשה, ועקירה קודם השרשה לא תועיל כדי שלא לעבור באיסור זריעה. והביא דבריו גם בשעורי ר' דוד (קידושין לט ע"א, סי' שמג, שדמ).

ז. וכן האפיקי ים (ח"ב סי' ד – ענף א) כתב: "אבל באמת הדבר מוכרח מצד עצמו, דאין שום דמיון, מלאכת זורע למלאכת אופה, כמ"ש הרש"ש, דבאופה העיקר הוא האפי' וזהו מעצמות המלאכה, כמ"ש לקמן במלאכת אופה, דבעינן שיהי' שוגג בגמר האפיה, ואל"ה לא מיחייב ומטעם זה נמי ברור, באופה סמוך למוצאי שבת, וגמר האפי' יהי' בחול דפטור ודלא כרש"ש שם, וממילא כיון דחזינן דבזורע בכה"ג חייב, דכל זריעה בשבת, תהי' ההשרשה בחול. בג' או בי"ד יום, וע"כ דאין ההשרשה מעצמות פעולת הזריעה, וממילא עיקר המלאכה היא, הזריעה ממש ולא ההשרשה שאח"כ, ואף אם לקט הזרעים אח"כ חייב, ופשוט לענ"ד. וכעין זה כתב גם במנחת חינוך שם, והיא ראי' מוכרחת וכ"כ בפשיטות בח"א הלכות שבת במלאכת זורע ובנ"א שם".

"והמנחת חינוך שם, הביא מ"ש הראשונים ז"ל לענין כלאים, דאף דאמרינן בש"ס פסחים כ"ה. דכלאי הכרם אין נאסרים אלא בהשרשה, אבל על הלאו דלא תזרע, עובר תכף בזריעה לחוד, דשם זריעה הונח על הטלת הזרעים בקרקע יעיי"ש".

אף בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' כג) יצא לחלק בין מלאכת אופה למלאכת זורע וז"ל: "דהנה במלאכת הזורע אין אופיה של מלאכה הטלה בעפר לחוד אלא עיקרה הוא מה שמביא לידי השרשה ויניקה, שהרי זורע במקום שאינו ראוי להשריש פטור והשורה חטים ושעורים במים חייב משום זורע כמבואר ברמב"ם (פ"ח מהלכות שבת ה"ב) והוא מסוגיא דזבחים (דף צ"ד ע"ב) כמ"ש הכ"מ (עיי' במג"א (סי' של"ו סקי"ב) ובנ"א (הל' שבת כלל י"ב ואכמ"ל) והמשקה מים לזרעים חייב נמי משום זורע לפי שמוסיף יניקה כמבואר במו"ק (דף ב' ע"ב) הרי דעיקרו של זורע הוא מה שמביא לידי יניקה דאל"ה לא היו כל הני מגדר הזורע. ומ"מ בודאי חייב על מעשה הזריעה לחוד אף על פי שעדיין לא נשרש באותה שבת, ואפשר דחייב אפילו אם לא נקלט כלל אח"כ, משום דבזריעה לחוד נגמרה המלאכה לענין שבת כיון שעשה מעשה המביא לידי השרשה, דאלת"ה אלא שאין הזורע חייב אא"כ נקלט באותה שבת אין מציאות בעולם לחיוב זורע דהרי אמרינן בר"ה (דף י' ע"ב) דלכו"ע אין קליטה בפחות מג' ימים ואנן קיי"ל דאין קליטה בפחות מי"ד יום. וראיתי בס' מגן אבות להגאון ר"מ בנעט ז"ל במלאכת זורע שכ' ג"כ כדבר פשוט דזורע חייב מיד, וכן מצאתי בס' מנ"ח (מצוה רצ"ח אות ח') שכ' להדיא כדברינו דמבשל ואופה אינו חייב אלא עד שידביק ויאפה בשבת אבל זורע חייב מיד והוכיח כהוכחתנו הנ"ל, עיין שם שהאריך בטו"ט ומסיק שכן מצא בס' החינוך (מצוה תקמ"ח) לענין כלאי הכרם דאע"פ שאינו נאסר עד שישרשו כמבואר בפסחים (דף כ"ה ע"א) מ"מ לענין מלקות שהלאו נאמר בלשון לא תזרע חייב מיד שזרע דזוהי זריעה. וכן נראה לי להביא ראי' מתו"כ (פ' שמיני) מנין לזרעים שזרען טהרו ת"ל אשר יזרע טהור או יכול אף על פי שלא השרישו ת"ל הוא הרי חזינן דאי לאו מיעוטא דהוא הו"א דאפילו לא השרישו נמי טהור מקרא דאשר יזרע ומוכח דשם זריעה נופל מיד כשזורעו אף על פי שעדיין לא נקלט".

ח. כך באר בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קלה): "...ובכל מלאכת זורע הוא חייב אעפ"י שההשרשה היא בחול, היינו משום שמעשה הזריעה היא בשבת והחיוב נגמר תיכף בשעת הזריעה שנעשה בשבת כיון שראויה לקלוט. ויעוין במנ"ח (מצוה רצח) שהקשה איך חייב משום זורע הא אינו נקלט בפחות מג' ימים לכו"ע ולעולם הוי השרשה בחול. ותירץ דעכצ"ל דיש חילוק בין זורע למבשל ואופה, דבזורע נגמר חיובו תיכף ולא תליא בהשרשה כלל, ואף אם לקט תיכף הזרעים חייב דכבר נגמ"מ, וכדבריו כתב התפא"י בקונטרס בתי כלאים. ואם כי בזה שחדש המנ"ח שאפילו אם לקט תיכף הזרעים חייב יש שחלקו עליו (עיין חדושי הרש"ש שבת דף עג), מ"מ לכו"ע חיוב זורע הוא משום מעשה הזריעה שנעשה בשבת, אלא שלדעת הרש"ש אם לקט קודם שנשרש פטור למפרע על מה שזרע כיון שלא נתקיימה מחשבתו. (ויעוין בספר מגן אבות שכתב דזריעה חייב אף על גב שאין עתיד שישרש בשבת מ"מ כיון שזורע אדעתא שישרש וממילא ישרשו הו"ל עכשיו זריעה הגורם השרשה)...

ט. הוסיף בהערות הגרי"ש אלישיב (שבת עג ע"א סי' לב):

"מתני', והנה בזורע מבו' במתני' דחייב. ודנו האחרונים אם זרע, וקודם שהשריש הזרע הוציאו מן הארץ, דדעת הרש"ש דכל דלא בא בפועל לידי השרשה אין בו מלאכה, וכעי"ז אשכחן לעיל דף ד. בהכניס פת לתנור דדנו אם התירו ליה לרדותו מן התנור, דהוי איסור דרבנן, כדי שלא יעבור באיסור אפיה דאורייתא, ומפו' דכל דהוציא קודם שנאפה ליכא מלאכה, וה"נ י"ל בזורע דכל שהוציאו קודם השרשה ליכא מלאכה".

"אמנם במנ"ח צידד דהאיסור הוא בעצם הזריעה, ואף אם הוציאו קודם השרשה חייב, ואף על גב דבאפיה הלא מבו' לא כן, וכמשנ"ת, מ"מ לא דמי כלל, דבאפיה כל תכלית האפיה הוא דבר התלוי במעשה אדם, וא"כ שפיר י"ל דהמלאכה שקבעה התורה בזה הוא שיעשנו אפוי, וע"כ כל שהוציאו קודם שנאפה בפועל ליכא חיובא, משא"כ בזריעה, דההשרשה והגדילה לא תליא בידו כלל, אלא תלוי רק בידי שמים אחרי שהוא זרע, וא"כ ע"כ דהמלאכה שאסרה עליו התורה, הוא עצם מעשה הזריעה שהוא תלוי בו, ולכך אף אם לא הגיע להשרשה חייב. דהמלאכה היא בעצם הזריעה".

"ולפ"ד המנ"ח אף אם השריש רק במוצ"ש ג"כ חייב, דהמלאכה היא עצם מעשה הזריעה שהיתה בשבת עצמה, ומשא"כ באפייה אם ייאפה למוצש"ק פטור. אמנם לפ"ד הרש"ש דכל דמבטל מעשהו פטור ובאפיה מב' בדבריו דכל דנאפה בפועל אף אם נאפה רק במוצ"ש חייב דנחשבת שנעשתה המלאכה בשבת. (והיה אפשר לפרש דלכו"ע פטור בנאפה במוצש"ק ושאני זריעה דמתחילה להשרשה כל דהו, ודו"ק)".

"[ויש להוסיף דכל הפלוגתא בנתכוין בשעת הזריעה לצורך השרשה אלא שאח"כ הוציאו אבל אם לא נתכוין לזרוע לצורך השרשה וגדילה כלל, רק להטמנה ושכחו שם, א"כ חסר במלאכת מחשבת]".

מסקנות

א) בכלאי הכרם חייב מיד שזרע.

ב) בכלאי זרעים ובשביעית חייב בזריעה ובהשרשה.

ג) בשבת חייב על זריעה בלבד אע"פ שההשרשה אחר השבת. וישנה מחלוקת מה הדין אם עקר לפני שהשריש, אולם רוב הפוסקים סברו שחייב.

הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן לשעבר

נושא ההשרשה בשביעית הוא לא רק תיאורטי, יש לו השלכות מעשיות. ונראה שנחלקו בדבר גדולי הפוסקים למעשה בדורותינו, הראי"ה והחזו"א. הראי"ה כ' בשבה"א סוף פ"ג שאין לנטוע עצים בערב שביעית תוך י"ד יום לפני ר"ה, כי ההשרשה בשביעית אסורה. החזו"א בסי' יז, כה התיר. לדעתו, רק בזמן המקדש היתה אסורה נטיעה בערב שביעית המשתרשת בשביעית, מהללמ"ס של תוספת שביעית. אך זו אינה נוהגת בזה"ז. כלומר השרשה בשביעית מותרת. כך מסביר את דעתו הגר"נ קרליץ בחוט שני שביעית פרק א.

אלא שלכאורה יש סתירות בדבריהם. הראי"ה בקונט"א לשבה"א סי' א האריך להוכיח שבשביעית אין מצות חפצא על הקרקע שתשבות, שלא כד' המהרש"ל והמנ"ח. ולדעתו, אומנם נאמר בתורה 'ושבתה הארץ' אך הכוונה היא שאדמת הקודש לא תחולל ע"י מי שמצווה לשמור על קדושתה. אולם גוי שאינו מצווה לא מחלל את קדושתה. וא"כ מדוע אסור לישראל לנטוע עץ בערב שביעית כשההשרשה נעשית בשביעית? הרי לא נעשה בארץ שום מעשה של חילול. הרי נטיעה בשישית מותרת לכתחילה, ועכצ"ל שהשרשה שבשביעית אסורה, גם כשהנטיעה היתה בהיתר. וצ"ל בדעתו, שההשרשה בשביעית הבאה מכוח ישראל שחייב לשמור שביעית אסורה גם אם הישראל נטע בהיתר.

גם בדברי החזו"א יש לכאורה סתירה. בסי' כא סס"ק יז הוא כותב שגם בעל השדה עובר על נטיעת שדהו ע"י אחרים, משמע שסובר כהמנ"ח שיש מצוה על הארץ שתשבות. וצ"ע ממש"כ בסי' יז שמותר לנטוע עד ער"ה למרות שההשרשה נעשית בשביעית? הגר"נ קרליץ בחוט שני שביעית פ"א מוכיח מכאן שהחזו"א סובר שהשרשה אינה עבודה אסורה.

אך הסבר זה אינו מוכרח. יתכן שהחזו"א סובר שהשרשה היא עבודה. וכן שמצות שביתת הארץ היא כמש"כ הראי"ה שרק גוי שאינו מצווה לא מחלל את קדושת הארץ, אך עבודת ישראל שמצווה על השמיטה מחלל את הארץ. ולא נחלקו אלא רק בישראל שנטע בששית והשתרש בשביעית. לד' הראי"ה גם באופן כזה קדושת הארץ מתחללת ולכן אסור לנטוע תוך י"ד יום לשביעית. והחזו"א סובר שההשרשה בשביעית נעשתה מאליה ולכן אינה אסורה.

העולה מדברינו, ששניהם סוברים שהשרשה אסורה בשביעית. אך לדעת הגר"נ קרליץ בזה נחלקו.

אתם הסקתם הלכה למעשה מהדיון הנ"ל שמותר להניח צמח מושרש בעציץ נקוב על הקרקע כי הצמח כבר מושרש ואין בו השרשה חדשה. אך אם נניח שיש איסור חפצא על הארץ שנא' 'ושבתה הארץ' מבחינת הארץ זו השרשה חדשה. לפי הראי"ה בודאי שאסור להניח צמח מושרש כי הארץ מתחללת בכך ע"י ישראל. אך גם לחזו"א, לפי מש"כ שגם הוא סובר בעקרון כהראי"ה, יהיה אסור. וגם לד' החוט שני אמנם איסור דאורייתא אין בהשרשה אך יש כאן איסור דרבנן, דלא גרע מתולדה. (ור' להלן בהערה בענין נקיבה לקמן סי' מ).