חבל נחלתו כה ב
סימן ב
ברכות השחר שלעתים אין מברכים אותן
שאלה
אלו מברכות השחר1 אין מברכים בבמצבים מסוימים?
תשובה
א. פסק הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז):
הלכה ג
"בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך: אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה בראתה ואתה יצרתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה תלויה בקרבי מודה אני לפניך יי' אלהי רבון כל המעשים ברוך אתה יי' המחזיר נשמות לפגרים מתים".
הלכה ד
"כששומע קול התרנגולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כשלובש בגדיו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם מלביש ערומים, כשמניח סדינו על ראשו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה, כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים, כשישב על מטתו מברך מתיר אסורים, כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על גבי קרקע מברך רוקע הארץ על המים, כשעומד מברך זוקף כפופים, כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, כשרוחץ פניו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך יי' אלהי ואלהי אבותי שתרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ועון ותשלט בי יצר טוב ואל ישלוט בי יצר רע ותחזקני במצותיך ותן חלקי בתורתך ותתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותגמלני חסדים טובים ברוך אתה יי' גומל חסדים טובים".
הלכה ה
"וכל זמן שיכנס לבית הכסא אומר קודם שיכנס התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עזרוני עזרוני שמרוני שמרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם, ואחר שיצא מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת ברוך אתה יי' רופא כל בשר ומפליא לעשות".
הלכה ו
"כשחוגר חגורו מברך אוזר ישראל בגבורה, כשלובש נעליו מברך שעשית לי כל צרכי, כשמהלך לצאת לדרך מברך המכין מצעדי גבר, ומברך אדם בכל יום ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני אשה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני עבד".
הלכה ז
"שמנה עשר ברכות אלו אין להם סדר אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו, כיצד הרי שחגר חגורו והוא על מטתו מברך אוזר ישראל בגבורה, שמע קול התרנגול מברך הנותן לשכוי בינה, וכל ברכה מהן שלא נתחייב בה אינו מברך אותה".
הלכה ח
"כיצד לן בכסותו אינו מברך כשעומד מלביש ערומים, הלך יחף אינו מברך שעשית לי כל צרכי, ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה, אם לא נכנס לבית הכסא אינו מברך אשר יצר את האדם, וכן שאר ברכות אלו".
הלכה ט
"נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה".
עולה מדברי הרמב"ם שכל ברכות השחר אף שהן ברכות שבח בכל זאת נתקנו אם השבח קיים אצלו כעת, ולכן מי שכעת אינו אוזר חגורה או אינו נועל נעליים – אינו מברך.
ב. אמנם הטור (או"ח סי' מו) פסק: "וכל הברכות שהן על סדור העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך".
באר הבית יוסף (או"ח סי' מו, ח): "והרמב"ם קרא תגר על המנהג שכתב בפ"ז מהלכות תפלה (ה"ט) נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה עכ"ל ונראה שדעתו לומר שהמנהג הזה טעות משני פנים האחד מפני שאין ראוי לעשות כן לברכן אחר שעבר זמנן אלא כל ברכה וברכה יברך בזמנה האמור בגמרא. השני שהם מברכין אותם בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו ואין לברך שום ברכה מהם אם לא נתחייב בה וכבר כתבתי לעיל (ד"ה ולפי סדר) טעם למה מברכין ברכות אלו אחר עשייתן. והגהות מיימוניות כתבו בפ"ז (אות ז) בשם התוספות (הנ"ל) שאפילו לא שמע קול התרנגול מברך שאין הברכה אלא על האורה שהתרנגול מבחין ונהנה מן האורה ולא אמרו שמע קול התרנגול אלא לאפוקי מדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים אי נמי לאפוקי חרש וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו עכ"ל. והר"ן כתב בפרק קמא דפסחים (ד. ד"ה ומיהו בירושלמי) שסדר ברכות הללו שמברכין בשחרית בבית הכנסת ברכות השבח הן על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן ומנהגן של ישראל תורה היא כך כתב הרמב"ן בליקוטיו (חי' פסחים ח. ד"ה והוי יודע). אבל הרמב"ם (שם) כתב שכל ברכה מהם שלא נתחייב בה אינו מברך אותה וזה שנהגו לברך ברכות אלו כולן זה אחר זה בבית הכנסת בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם טעות הוא בידם עכ"ל הר"ן ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא במילתא אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה ונראה לי שטוב לאמרה בלא הזכרת השם".
אולם הב"ח (או"ח סי' מו, י): חלק וכתב: "וכל הברכות שהן על סידור העולם וכו'. חילוק זה כתבו הרא"ש בפרק הרואה דמה שעל סידור העולם יש לו לברך אפילו לא שמע או לא הלך ומה שהוא על הנאותיו אינו מברך אלא אם כן נהנה. אבל הכל בו כתב בשם הגאונים דאפילו לא נהנה מברכין אותן וכן נוהגין ודלא כב"י שהכריע לברך בלא הזכרת שם ומלכות וכן כתב בהגהת שלחן ערוך (ס"ח) והכי נקטינן כדברי הגאונים ומנהגן".
היינו, שלש דעות לפנינו, דעת הרמב"ם שאם אינו נהנה אף ברכות על סדר העולם אינו מברך. דעת הרא"ש והטור שברכות על סדרי העולם מברך ורק ברכות על הנאה לא מברך. ודעת הגאונים והרמב"ן שכולן מברך.
ג. כמחלוקתם לעיל כך המחלוקת בשולחן ערוך (או"ח סי' מו ס"ח).
השו"ע פסק: "כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם". היינו בין על סדר העולם ובין שלא נהנה אינו מברך, ורשאי לאומרה בלא הזכרת השם.
ורמ"א הגיה: "וי"א דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו)".
וכרמ"א פסקו הלבוש (מו, ח), עטרת צבי (מו, ח).
והפר"ח (מו, ח) כתב: "כל הברכות. והרוצה לצאת עצמו מן הספק ישמיענה ממי שחייב בה ויכוין לצאת ידי חובה. והיכא דלא אפשר כבר נתפשט המנהג לאמרן בין נתחייב בה בין לא נתחייב בה, וכמו שכתב ההגה. וכן פסק הב"ח [ד"ה וכל]. וכן כתבו המקובלים ז"ל [פרי עץ חיים שער הברכות פרק ד; ספר שער הכונות ענין ברכת השחר]. וכפי זה חרש יכול לברך ברכת הנותן לשכוי בינה. ומיהו סומא2 לכולי עלמא יברך ברכת פוקח עורים, דהא קיימא לן דסומא פורס על שמע ויאמר יוצר המאורות לפי שנהנה שיורהו הדרך אשר ילך בה וכדלקמן סימן (נ"ז דין יד) [סט סעיף ב]". ועי' שערי תשובה (סי' מו ס"ק יב).
ד. במגן גיבורים ([אלף המגן], או"ח סי' מו ס"ק יח) כתב: "אפילו לא נתחייב, יש בזה ג' דעות דעת הרמב"ם ז"ל דלא יברך כל הברכות אלא א"כ נתחייב בהם, ודעת התוס' ורא"ש הוא לחלק בין ברכות שנתקנו על הנאתו כמו מלביש ערומים וכדומה לא יברך אלא בשעת הנאה וסומא אינו מברך לדעתם פוקח עורים, אמנם דעת הר"ן והכלבו דכלהו מברכין אף על פי שלא נתחייב בהם משום דהם ברכות השבח וא"כ סומא מברך ג"כ, ובלא"ה יש לומר דסומא יש לו הנאה מאור במה שאחרים רואין אותו דמה"ט פורס על שמע כמבואר לקמן סי' ס"ט ולזה כיון המ"א בס"ק י"ד וט"ס נפל בדבריו וצ"ל דסומא יברך פוקח עורים וע"ז ציין ועיין סי' ס"ט וכן הסכים בקול רמ"ז במגילה שם עם שלשה גדולים ע"ש, ועשה"ג שבררנו דעת התוס' והרא"ש והטור והכרענו כדבריהם וכ"כ בעט"ז שכן הסכים אתו זקנינו הגאון מוהר"ר יושע ז"ל בעל מג"ש דלא כרמ"א שהכריע כדעת הר"ן מול הנך רבוות' קמאי התוס' והרא"ש וטור".
והוסיף במגן גיבורים ([שלטי גיבורים] או"ח סי' מו ס"ח): "דאפילו לא נתחייב וכו' משטחת (אצ"ל משגרת) הלשון משמע דקאי על כל הברכות שהזכיר המחבר ואף אם לא לבש ולא חגר נמי מברך ובאמת שכן הוא דעת הר"ן פ"ק דפסחים והכלבו, וכן מצאנו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קנ"ג שדעת הר"י בר ברזילי הוא כן ולא הובא ביתה יוסף, אמנם דעת התוס' והרא"ש בברכו' פ' הרואה שם דאף דבשמיע' קול תרנגול מברך אף על פי שלא שמע משו' שאינו רק הודאה למקום שנתן לנו בינה וברא לנו כל צרכנו ואף אם אדם ישן בבית אפל הוא מבחין ביאת היום ע"י הקול של תרנגול אבל ברכו' שהם להנאתו של אדם כמו מלביש ועשה לי כל צרכי אם אינו נהנ' מהם כגון ששוכב על מטתו ערום אינו מברך ע"ש וא"כ ממילא בלא לבש ולא חגר אינו מברך לשטת התוס' והרא"ש ולפ"ז מה שנרשם ברמ"א כאן תוס' ורא"ש פ' הרואה הוא ט"ס כי התוס' והרא"ש והטור כתבו בהדי' דכל הברכות שהם להנאת האדם אינו מברך אותם אלא א"כ נהנה ולא פליגו על הרמב"ם ז"ל רק בשאר הברכות שמברכין על סידור העולם והנהגתו".
ובהמשך חקר בדעת התוס' והרא"ש.
אמנם למעשה הכריע הרמ"א שמברך את כולן, אפילו לא נתחייב בהן, וכן נוהגים בני אשכנז, ולא כמגן גבורים.
ה. כך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' מו סי"ג):
"וכתב רבינו הב"י בסעיף ח' כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או לא הלך או לא לבש או לא חגר אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם עכ"ל ורבינו הרמ"א כתב וי"א דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם וכן המנהג ואין לשנות עכ"ל ואין זה דומה למה שאין מברכים בתשעה באב ויום הכיפורים שעשה לי כל צרכי משום דכל ישראל אסורים אז במנעלים ולכן נ"ל ברור דלדעת רבינו הרמ"א גם אם לא יישן כל הלילה יאמר ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שנה מעיני וראיתי מי שכתב דבניעור כל הלילה לא יאמר שני ברכות אלו [א"ר סקי"ב] ולא נ"ל דודאי לפי דעת רבינו הב"י אין לומר אבל לרבינו הרמ"א דעל מנהגו של עולם מברכין א"כ ה"נ כן הוא ולכן לא דיברו הפוסקים בזה ומתי יברך הנותן לשכוי בינה אם דוקא כשיאור היום או אפילו קודם אור היום יתבאר בס"ס מ"ז ע"ש וכל ברכות השחר יכול לברך בפשיטות גם קודם אור היום [וראיתי בש"ת סקי"ב שגם דעת האר"י ז"ל לברכם גם כשניעור כל הלילה וכן האבל יכול לברך שעשה לי כל צרכי מפני שמברך על מנהגו של עולם]".
אמנם, המשנה ברורה (ס"ק כד) החמיר בברכות שלא התחייב בהן לשמוע מאחרים וז"ל: "דאפילו – עיין בספר אליהו רבא שכתב דברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה אין לברך אם היה ניעור כל הלילה ובפמ"ג ובשערי תשובה השאירו דבריו בצ"ע ומסיק בשע"ת דיראה לשמוע אלו השתי הברכות מאחר ויכוין לצאת ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם".
אולם נראה למעשה כי לפי הרמ"א וערוך השולחן מברך אותן. ולפי השו"ע כל מה שלא נתחייב בו לא יברך וישמע מאחרים או יברך ללא שם ומלכות.
הנותן ליעף כח, מגביה שפלים, סומך נופלים
ו. כתב הטור (או"ח סי' מו): "עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקדוש ברוך הוא עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגועה".
באר הבית יוסף (או"ח סי' מו, ו): "עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב וכו'. אף על פי שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה, ומצאתי שכתב האגור (הל' ברכות סי' פז) שראה מקטרגים עליה מטעם זה, והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן".
העיר הפרישה (סי' מו ס"ק כא): "עוד ברכה כו' הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד כו'. אף על פי שיש סמך לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה והרמב"ם והסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן וראיתי בקצת הסידורים ברכה אחרת שאינה נזכרת בתלמוד והיא מגביה שפלים ולי נראה דאין לברך אותה כלל והמברך אותה טועה. כתב בעיטור המברך סומך נופלים טועה עד כאן בב"י. וכן כתב מורי ז"ל (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ד ובחידושיו לטור) שאין לומר לאלו הברכות כלל. ור' מרדכי יפה כתב בשלחן ערוך שלו ברכת מגביה שפלים ותמוה לי מנין לו ואיך פסק נגד כל הדעות ואולי טעות סופר הוא".
ז. הב"ח (סי' מו ס"ק ט) השיג על הב"י: "עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנזים וכולי וניתקנה על שאדם מפקיד וכו'. כתב ב"י איני יודע איך היה רשות לתקנה כיון שלא נזכרה בתלמוד וכן כתב האגור שראה מקטרגים עליה והסכים ב"י שאין לברך אותה וכן כתב בשלחן ערוך וכן כתב מהרש"ל (שו"ת סי' סד ובחידושיו לטור). ואני תמה על דבריהם מי הגיד להם שניתקנה ברכה זו אחר התלמוד, אני אומר דהקדמונים היו גורסין כך בגמרא. ומה שכתב רבינו עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז רצה לומר אף על פי שאינה בסדורי ספרדים לפי שלא היה נמצאת ברכה זו בגרסתם בגמרא מכל מקום איכא למימר דהאשכנזים היו גורסין כך בגמרא. ואם תאמר למה תקנוה חכמי התלמוד יש לומר שניתקנה על שאדם מפקיד והלא יש לנו גדול מעיד על זה הלא הוא הסמ"ג (עשין כז קיד א) דקא חשיב בתוך י"ח ברכות ברכת הנותן ליעף כח ואף על גב דהרוקח לא הזכירה והאגודה (ברכות פ"ט סי' רי) חלק עליה וכתב זה לשונו: ולעולם אין מברכין סומך נופלים והנותן ליעף כח דאין נזכרין בתלמוד עכ"ל. מה בכך ודאי מדכתב כך אלמא דלא היתה נזכרת ברכה זו בגירסתו גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרוקח מדלא כתבוה אלמא דלא היו גורסים ברכה זו בתלמוד. אבל אנו בני אשכנז דקבלנו ברכה זו מאבותינו וגם הסמ"ג כתבה אין ספק שהיו גורסים כך בתלמוד. והלא ברכת מגביה שפלים שהעיד האגודה (שם) עליה שנזכרה בתלמוד שהרי כתב וזה לשונו כד מגבה רישיה אומר מגביה שפלים ועל הנותן ליעף כח השיג כיון שלא נזכרה בתלמוד אלמא דמגביה שפלים נזכרה בתלמוד לדידיה וכן כתב ב"י על שם העיטור וכן כתב הרוקח (שם) מגביה (ברכה) שמינית וכל שאר הפוסקים לא כתבוה והיא נמצאת בסדורים שלנו. אלמא דאיכא נוסחאות דגרסי לה בתלמוד ואיכא נוסחאות דלא גרסי לה ודכוותה בהנותן ליעף כח איכא דגרסי לה בתלמוד ואיכא דלא גרסי לה ולענין הלכה נראה דאין לגעור במי שמברך מגביה שפלים אף על פי שרבינו לא הזכירה מכל מקום הני אשלי רברבי העיטור והרוקח והאגודה כדאי הם לסמוך על עדותם ומשמע שכך היו נוהגין לומר ברכה זו ומי הוא שיבא לחלוק על קבלת הראשונים דקטנם עבה ממתנינו, וכן בברכת הנותן ליעף כח דהמנהג פשוט מקדמונינו ומאבותינו לאומרה אין רשות לשום גדול בדורו לגעור בשום אדם שלא לאומרה כל שכן שאין לשנות הסדורים שלא להדפיס ברכות אלו מגביה שפלים והנותן ליעף כח בין הברכות, ומי שעבר והסירם עתיד ליתן את הדין. מיהו הירא את דבר ה' ומוחזק בחסידות ואינו רוצה להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כיון דאיכא נסחי הכי והכי רשאי ומקבל שכר על כוונתו הטובה אבל לא יורה כן לאחרים כל שכן להסיר ברכות אלו מן הסדורים. אבל סומך נופלים היא ברכה לבטלה דלא אשכחן לא פוסק ולא מפרש בראשונים ובאחרונים שיש לאומרה והאגודה והעיטור העידו בפירוש עליה שלא לאומרה ולכן פשיטא שיש להסירה מן הסדורים".
ח. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' מו ס"ו): "יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין". ורמ"א הגיה: "אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה".
סיפר בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן מו, ה): "והכי נקטינן וכו'. נ"ב: וכ"כ בספר אות אמת, ומנהגינו לאמרה בלי הזכרת שם ומלכות. ורש"ל בתשובה סימן ס"ד כתב שאין לאמרה. וזה כמו שלש שנים בא פה תירי"א ת"ח מארץ הצבי והעיד ששמע שרבינו המחבר ז"ל חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה בהזכרת שם ומלכות על פי הקבלה, ועל פי עדות זו נהגו קצת לברכה בשם מלכות, וגערתי בהם שלא מפני עדות המעיד ששמע על פי השמועה נניח מה שכתב כאן ונבא לידי ברכה לבטלה. ועוד, שהטענה שכתב רבינו ז"ל שמאחר שלא נזכרה בגמרא אין לנו רשות לאמרה, טענה יפה היא, כמו שכתב הרא"ש על ברכת פדיון הבן שמצא בתשובות הגאונים שמאחר שלא הוזכרה זו בגמרא אין לאמרה".
והוסיף בסימן ו: "לכך נראה בעיני דאין לברך ברכה זו כלל וכו'. נ"ב: וכ"כ רש"ל בתשובה סימן ס"ד, וכן הוא מנהגינו".
אמנם בברכי יוסף (או"ח סי' מו ס"ק יא) כתב: "יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין וכו'. עתה נתפשט המנהג בגלילותנו לברך זאת הברכה, עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל (שה"כ דף ב ע"ב). כי אף דקבלנו הוראות מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה לברכה. ומה גם שכתב הרב כנה"ג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג. ודלא כהרפ"ח".
וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' מו ס"ז): "עוד ברכה נמצאת אצלינו והיא הנותן ליעף כח ואינה בגמרא ורבינו הב"י בסעיף ו' התרעם על זה אך אצלינו פשוט בכל המדינות לאומרה וכ"כ רבינו הרמ"א והאשכנזים אומרים אותה באחרונה קודם המעביר שנה מעיני, ובנוסחת ספרד היא אחר מלביש ערומים ואולי היה בנוסחתם בגמרא ברכה זו [ב"ח] וכתב הטור דברכה זו היא ע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו מחזיר לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגועה עכ"ל ועוד שאנו עייפי הזמן ואלמלי השגחה הפרטית לא היינו יכולין לעמוד אף יום אחד לזה מברכים שהקב"ה נותן לנו כח והנביא אמר מקרא זה לענין זה".
ולמעשה בני אשכנז אומרים אותה, ובני ספרד כפי שראיתי בסידורים גם הם אומרים אותה.
שעשה לי כל צרכי ביום כיפור ובתשעה באב
ט. ביום כיפור ובתשעה באב אנו אסורים בנעילת מנעל וסנדל.
כתב הטור (או"ח סי' תריג):
"כתב בעל העיטור איכא מ"ד שאין מברכין בי"ה נטילת ידים ושעשה לי כל צרכי כיון שאסור בנעילת הסנדל ובנטילת ידים ומסתברא כיון דבידו וברשותו הוא לנעול משום סכנת עקרב יכול לברך כמו בשאר ימים".
באר הבית יוסף (או"ח סי' תריג): "כתב בעל העיטור (הל' יוה"כ קו ע"ג) איכא מאן דאמר שאין מברכין ביום הכפורים על נטילת ידים ושעשה לי כל צרכי וכו' עד כמו בשאר ימים. כן כתב שם הרא"ש (סי' ג) והר"ן (ב. ד"ה והוי) וק"ל דמה טענה היא זו כיון שבמקום דליכא סכנת עקרב אסור לנעול היאך יברך שעשה לי כל צרכי וצריך לומר דהכי קאמר אילו לא היה צד היתר לנעול מנעלים ביום הכפורים ודאי לא היה יכול לברך אבל מאחר שאפשר למצוא צד היתר כגון היכא דאיכא סכנת עקרב אם כן לא נאסר לגמרי נעילת הסנדל והילכך שפיר מצי מברך ובלשון הרא"ש מדוייק זה יותר שכתב כיון דבידו וברשותו הן לנעלם כגון מפני סכנת עקרב מותר לברך וכיוצא בזה הוא לשון הר"ן: וכתבו עוד הרא"ש והר"ן (שם, פסחים ד. ד"ה מיהו בירושלמי) טעם אחר למה אינו נמנע מלברך שעשה לי כל צרכי ביום הכפורים אף על פי שהולך יחף מפני שעל מנהגו של עולם הוא מברך כשם שהוא מברך הנותן לשכוי בינה אף על גב דלא שמע קול תרנגולא ואין כן דעת הרמב"ם שהרי כתב בפרק שביעי מהלכות תפלה (ה"ח) ההולך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי וכבר כתבתי בזה בסימן מ"ו (נ. דיבור ראשון)".
היינו כמחלוקתם שהובאה לעיל כן תהיה מחלוקתם כאן. ונוסף נימוק לאומרה מפני שמותר לנעול מפני סכנת עקרב.
י. הדרישה (או"ח סי' תריג ס"ק א]) הביא עיקר דברי הב"י והקשה: "ותימה איך כתב בשם הרא"ש שמברך שעשה לי כל צרכי על סדר העולם ולעיל בסימן מ"ו כתב בית יוסף בשם הרא"ש אהך ברכה גופא כיון שהיא על שם הנאתו נתקנה אינה בכלל ברכות שהם על סדר העולם שוב ראיתי באשיר"י (דף צ"ב ע"ג) דלא הוזכר שם טעם זה ברא"ש על כן נראה לי דטעות סופר הוא בבית יוסף תיבת הרא"ש והר"ן לבדו כתבו דסבירא ליה כן בכל הנהו הברכות המסודרים זה אחר זה כמו שכתב בית יוסף בשמו לעיל סימן מ"ו אבל הרא"ש סבירא ליה כתוספות (ברכות ס: ד"ה כי פריס) אך על רבינו יש לתמוה מה שכתב שמברכין משום שבידו לנעול לכשיצטרך ולעיל בסימן מ"ו כתב השוכב על מטתו וכו' דלא יברך ושמא יש לחלק דשאני התם דשוכב על מטתו ואינו יכול ללבוש ולנעול מה שאין כן הכא דהוא בידו וברשותו או שאני ברכת שעשה לי כל צרכי שהיא ברכה כוללת ואינה מיוחדת דוקא לנעילת הסנדל אלא שתיקנוה לאמרה בשעת נעילה וכיון ששייכא גם אשאר הנאות וגם הנעילה היא בידו וברשותו לכך מברכין אותה וק"ל".
יא. בעטרת צבי (או"ח סי' תריג ס"ק ג) פסק: "והוא הדין שמברך שעשה לי כל צרכי, אף על פי דנעילת סנדל אסור, מ"מ הואיל דבידו לנעלם כגון מפני סכנת עקרב. וגם על מנהגו של עולם הוא מברך, כמו שמברכין לשכוי בינה אעפ"י שלא שמע קול תרנגול".
וכדבריו כתב הפרי חדש (או"ח סי' תריג ס"ב): "והוא הדין שמברך 'שעשה לי כל צרכי' אף על פי שאסור בנעילת הסנדל, דכיון דבידו וברשותו הוא לנעול משום סכנת עקרב, יכול לברך כמו בשאר ימים, כי היכי דכי לא שמע קל תרנגולא, מברך, שבידו הוא, כן כתב הרא"ש ז"ל [יומא פרק ח סימן ג]. ומיהו לפי מה שכתב הרב המחבר ז"ל בסימן מ"ו סעיף ח', דכל ברכה שלא נתחייב בה יברכנה בלא הזכרת השם, [הוא הדין הכא]. אלא שכבר כתבתי שם שלא נהגו בזה כדברי הרב ז"ל".
ובנהר שלום (סי' תריג ס"ק ב) חלק: "וברכת שעשה לי כל צרכי יש שכתבו לאמרה ויש חולקים וכל מקום שהפוסקים חולקים הקבלה מכריע כמ"ש הרדב"ז והכא הקבלה מכריע שלא לאמרה".
ודבריו תמוהים שכן הכרעת הרמ"א שכל הברכות מברך אפילו לא נתחייב, וכל מסקנתו היא לפי דעת השו"ע, ואף לדעתו קיים הטעם שיכול לנעול מחשש עקרב וכד'. וא"כ לפי הרמ"א ודאי חייבים אף ביו"כ לברך שעשה לי כל צרכי ובשו"ע לא פסק ולכן נראה שמותר לאומרה.