חבל נחלתו כד מה
סימן מה - מפעל שאחד מעובדיו אינו מוכן להתחסן לקורונה
שאלה
מפעל שבשגרה העובדים סמוכים זה לזה, ויש אחד העובדים שמטעמיו אינו מוכן להתחסן לקורונה, מה על המפעל לעשות?
פתיחה
אפילו שיתר העובדים התחסנו עדיין קיים חשש הדבקה על ידי מי שלא התחסן, הן בתור חולה שעוד לא התגלה, או בתור נשא (=מעביר), ולכן צריך לברר איך מתייחסים לעובד כזה. מצד המפעל עובד כזה עלול להדביק עובדים אחרים ולהשבית את עבודת המפעל או חלק ממנו לזמן מה.
מן השאלה נקיש לאסיפות אחרות.
נפתח בחובות האדם עצמו, ומהן נעבור ליחסים שבין האדם לציבור, איננו דנים בדיני תשלומין, אלא מה על האדם לעשות, ומה המפעל שהוא עובד בו צריך לנקוט כלפיו.
א. ספק וודאי
השאלה שלפנינו עוסקת בספק, אולי אדם זה שלא התחסן הוא נשא של הנגיף ויכול להדביק אחרים ואולי הוא מחוסן מעצמו. כיון שאין אפשרות לברר ספק זה (לפחות לכל אחד מכלל הציבור), ואנו יודעים כי המעבירים את הנגיף הם אלו שאינם מחוסנים, כל אחד שלא התחסן הוא בחזקת מי שיכול להדביק אחרים.
אף מי ששמר על כל ההרחקות כראוי, לפי דברי הרופאים האמונים על דרכי התפשטות הנגיף, אם אדם לא עבר חיסון כראוי יכול להידבק ולהעביר את הנגיף. ולכן נתייחס במאמר זה למי שלא התחסן כבעל פוטנציאל הדבקה ודאי.
אפשר לדמות זאת לגזירת דמאי בבית שני. כל מי שאינו בחזקת חבר כלול בגזירת דמאי, אעפ"י שאולי הוא מעשר פירותיו כראוי, אבל כיון שלא הביא ראיה שקיבל עליו חברות – הוא בחזקת עם הארץ ופירותיו דמאי.
ב. ונשמרתם לנפשותיכם
ברור שעל כל אחד כלפי עצמו, ומדין תורה להתחסן. כל הטענות כנגד החיסונים אינן עומדות אל מול המציאות המרה של תמותה גבוהה יחסית אצל חולים. ולכן חל חיוב מדין תורה להתחסן.
ג. אדם המזיק והחובל
אדם שלא התחסן עלול להזיק לממון המפעל בהקטנת היקף הייצור, ועלול להדביק אנשים אחרים ובכך לחבול באחרים, וגם לגרום להם נזק ממוני עקיף בכך שיהיו חולים ולא יכלו להרויח פת לחמם. ואף שספק אם ידביק, בכל זאת אנו רואים בעינינו שאנשים שלא מחוסנים – מדביקים, ולכן ברור שצריך לחוש לכך.
כתב הטור (חו"מ סי' שעח, א): "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו (=של חבירו) אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס".
לא נעסוק בחיוב התשלום, כיון שהאיסור להזיק איננו נובע מחיוב התשלום, אלא הוא איסור עצמי כדברי הב"ח (חו"מ סי' שעח ס"ק א): "כשם שאסור וכו'. כלומר לא תימא דליכא איסורא אלא לגנוב ולגזול כדכתיב בקראי [נ"א בקרא] אבל להזיק ממון שלו אין בו איסור אם משלם לו ההיזק אלא איסורא נמי איכא". וכן בארו האחרונים (עי' קובץ הישר והטוב גליון א במאמרו של הגרז"נ גולדברג זצ"ל). וכן לגבי איסור חבלה בהדבקת אחר, ברור שאין לו שום תלות בתשלום אלא הוא איסור עצמי, וחיוב זה חל אף על אדם שלא התחסן השוהה עם אנשים אחרים, אף שהם התחסנו.
ד. יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק
כתבו תוספות (בבא קמא כג ע"א ד"ה וליחייב):
"וא"ת ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור גחלתו מן הכלב אף על פי שאין לו רשות ליכנס לביתו כדי שלא יזיק אחרים ואפשר לשמור עצמו כדי שלא יכנוס כלב כדי ליטול חררתו. וכן משמע בהמניח (לקמן דף לא.) בשמעתין דקדרין דפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזק שלישי ואינו פושע לענין שיפטר ראשון בנזקיו".
וכן בתוספות (בבא קמא כז ע"ב ד"ה ה"ג אמאי) כתבו: "אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (דף כג. ד"ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".
ונראה שכלל זה התקבל להלכה, והביאוהו שטמ"ק בב"ק (כג ע"א, לא ע"א, לב ע"א), האגודה (בבא קמא פ"ב סי' לב), תוספות רבינו פרץ (בבא קמא לב ע"א ד"ה הכא דרבעה), יש"ש (ב"ק פ"ב סי' כג).
מהתנהגותם של אותם שלא מעוניינים להתחסן ניכרת התנהגות הפוכה, דאגה לעצמם יותר מלאחרים, ויש בכך חוסר מוסריות גדולה – אני חושש לעצמי שמא אפגע, יותר ממה שאני חושש לכם. ואף מבחינה מספרית הוא יחיד, והיכולים להיפגע מחוסר התחסנותו הם רבים.
אם הוא חושש אף לעצמו מהקורונה אלא שתולה עצמו ברבים שהתחסנו, שעל ידיהם יהיה חיסון העדר ואף הוא ינצל עימם, יש בכך התנהגות טפילית ואף היא לא ישרה ולא ראויה.
ה. הלכות שכנים
עד עתה עסקנו בחיוב האדם כלפי עצמו, מכאן נדון לחיובו כלפי סביבתו.
המיוחד בהלכות שכנים שכל אחד ברשותו רשאי לעשות כמעט הכל, אלא הבעיה היא כאשר זה זולג לרשות חבירו. כמו"כ בניגוד לדיני נזיקין שהפעולה מצד עצמה היא פעולת היזק, בדיני שכנים כל אחד עושה פעולות שאינן לשם נזק ואם הן היו נשארות ברשותו הן היו מותרות. ולכן בנזקי שכנים דנים במצב לכתחילה, מי צריך להרחיק את עצמו, ורק לאחר מכן בחיוב התשלום.
נתייחס לאי-החיסון כפעולה שמותר לאדם לעשות בשלו.
פסק הרמב"ם (הל' שכנים פ"י ה"ה):
"מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק, או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בהן אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו, במה דברים אמורים שאינו מרחיק? כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק. אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו, וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך".
הרמב"ם מחלק בין נזק שבא מאליו ובו הניזק צריך להרחיק את עצמו, לבין נזק בשעת עשייתו שאז המזיק צריך להרחיק את עצמו אף שעושה ברשותו.
הדבקה מסופקת בקורונה היא ודאי בשעת עשייתה כלומר בשהות המזיק על יד הניזק. אלא שהיא ניכרת לניזק רק זמן מה לאחר שהייתם המשותפת (ואם הניזק שהה ליד כמה שאינם מחוסנים קשה מאד להוכיח ממי נדבק). ולכן על המזיק המסופק (שלא התחסן) להרחיק את עצמו, שכיון שהוא מדביק בעת השהות המשותפת, אין זה 'בא מעצמו לאחר זמן' אלא 'כיורה חצים בחבירו', ובה הגדיר הרמב"ם שעל המזיק להרחיק עצמו, ובפירוש מעשי: אסור לו כשאינו מחוסן להיכנס למפעל שמא ידביק אחרים.
כתב בהגהות מיימוניות (הל' שכנים פ"י ה"ה):
"עוד אמר ריצב"א דלאו לכל מילי א"ר יוסי על הניזק להרחיק עצמו אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו מדתניא בתוספתא ר' יוסי מתיר שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה וכן משמע נמי בירושלמי דאמר טעמא דרבנן משום יישוב העולם בבורות ור' יוסי משיב כמו דאית לכון יישוב בבורות אף אנא אית לי יישוב העולם באילנות ומשרה וכרישים וחרדל כולן עיקר יישוב ותשמיש הן, וכן הנהו עצורי דשומשמי ונפצא דכתנא דאי לאו דגירי דיליה הוא ה"א דעל הניזק להרחיק, אבל אם לא היה מעשה של מזיק עיקר יישוב, אפילו ר' יוסי מודה דעל המזיק להרחיק עצמו".
היינו, באותם מיני תשמישים שבאים לאחר זמן ועל הניזק להרחיק עצמו, מגדיר ר' יוסי שדוקא תשמישים שהם עיקר תשמיש ברשותו, אבל 'אם לא היה מעשה של מזיק עיקר יישוב', כלומר אם אינו מן התשמישים הבסיסיים של אדם ברשותו, אז אף לר' יוסי על המזיק להרחיק את עצמו. פרנסה היא צורך בסיסי, אבל אין הוא מחוייב שיעשה אותה ליד חבירו, ולכן אם הוא עושה ברשותו הפרטית, ומי שנזקק למה שהוא מייצר – מקבלה מרשות המזיק, עליו להודיע לאחרים שאינו מחוסן ואחרים יקבלו את הזמנתם על ידי שליח וכד'. אבל אין הוא חייב להתפרנס ברשות אחרים ואם פלוני שאינו מחוסן רוצה להתפרנס בתוך רשותו של מישהו אחר עליו להתחסן, כדי שלא יזיק או שלא ייכנס לרשות של אחרים שהרי במקרה זה המזיק צריך להרחיק את עצמו.
ועוד, בניגוד לשכנים שלכל אחד רשות בסיסית לשימוש ברשותו כל עוד הוא לא מזיק לחבירו, עובד במפעל, נמצא במקום שאינו שלו – במפעל, והוא אינו שכן, אלא פועל במפעל שאינו שלו, ועל כן אינו רשאי לעשות כרצונו. ואם הוא מזיק למפעל אפילו בנזק שאינו באותה שעה – עליו להרחיק את עצמו. נמצא שלגבי עובד במפעל תמיד על המזיק להרחיק את עצמו.
במידה ואינו מוכן להתחסן1 נראה שרשות המפעל לפטרו מעבודתו.
ו. דיני שכנים בין יחיד לציבור
דין שכנים בין יחיד לציבור הוא שאפילו היחיד קדם הוא חייב להרחיק את עצמו מן הציבור. כאמור ברמב"ם (הל' שכנים פ"י ה"א – ה"ב):
"מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה, ובחרוב ובשקמה חמשים אמה מפני נויי העיר, וכל אילן הנמצא קרוב לעיר פחות מזה קוצצין אותו, ואם האילן קדם נותנין לו בני העיר דמיו, ואם היה הדבר ספק ולא נודע אי זה מהם קדם אין לבעל האילן דמים אלא נוטל עציו והולך".
"מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר, וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא א"כ היה לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חבירו או לנירו".
עולה בדיני שכנים, שיחיד עם ציבור תמיד המזיק חייב להרחיק את עצמו כדי שלא יוזקו הציבור, ואף אם ההיזק שלו קדם, בכ"ז הוא מרחיקו ומקבל דמים, אבל המזיק חייב להרחיק את עצמו, ועל כן אף עובד במפעל שמזיק לציבור העובדים כולם, מחוייב להרחיק את עצמו.
ז. חשש הדבקה בכינוס צבורי
הדינים הללו, שייכים אף לכל מקום בו נכנס וק"ו מתכנס הציבור. בבתי כנסיות, בחנויות, במשרדים ובכל מקום חוץ מביתו או מכוניתו. בכל מקום בו מי שאינו מתחסן יכול להדביק, מוטל עליו מצד שהוא מזיק או ספק מזיק להרחיק את עצמו.
וכיון שמוטל עליו כמזיק להרחיק עצמו אף הציבור יכול להטיל הגבלות על כל מי שאינו מחוסן שלא להיכנס לשם, בין אם זה סניף דואר ובין אם זה בית כנסת או חתונה וכד'. בכל המקומות הוא עלול להדביק, ועל כן הציבור יכול לתקן תקנות שלא ייכנס למקומות בו שוהה הציבור.
ח. עת מלחמה
מגיפת הקורונה, במדינה היא מצב של מלחמה. במלחמה ניטלים מן היחידים חירויות פרטיות והיחיד הופך להיות חייל בשירות המדינה. הוא מצווה לעשות מה שהמדינה מטילה עליו ולא מה שהוא מעוניין מרצונו הפרטי. ועוד במלחמה אין מספר מנהיגים – אלא מנהיג אחד, והוא מחליט בשיתוף כל יועציו ושריו מה האיומים הראשיים ואיך ראוי לתקוף ומאיזה כיוון ובאלו כוחות.
הדבר אמור לגבי החובות והמגבלות שהממשלה מטילה עלינו מחמת הקורונה, ולגבי היחס שאנו אמורים להתייחס להנהגת המדינה. כאמור לא שואלים אותנו היחידים מה ראוי לדעתנו, אלא הממשלה עושה לפי הבנתה את הטוב ביותר עבור כלל הציבור, ואנו היחידים חייבים לעשות, כי זוהי מלחמה. בעת מלחמה כל ההבנות הפרטיות של מומחים אלה ואחרים, שראוי לעשות כך ואחרת אינן שייכות, וצריך משמעת מלאה להנהגת המדינה. וכיון שהנהגת המדינה עפ"י התיעצות עם טובי הרופאים במדינה החליטו שכך ראוי, אף מי שאינו מעוניין מסיבות אלו ואחרות להתחסן מוטלת עליו החובה לכך.
המלחמה במגיפה היא כמלחמת מצוה, אין פטורים בגלל מגבלות פרטיות של נישואין או בניית בית ונטיעת כרם. היחידים הפטורים מחיסונים הם אלה שהמדינה הורתה להם לא להתחסן בגלל סיכונים. ועליהם להישמר מאד שלא יידבקו ושלא יגרמו לאחרים להידבק אם הם נשאים. ולכן אלה יבואו בקהל רק לאחר שהמדינה תתיר להם, ואל להם לזלזל בהנחיות המדינה, ולפגוע בעצמם ובאחרים.
ט. דיבור ושתיקה בעת מלחמה
אנו נמצאים במערכה לאומית כנגד הקורונה. כל העם נמצא בחצי השבתה כלכלית, לימודית וחברתית. כדי לחזור לפעילות מלאה בכל התחומים הממשלה הנבחרת מנהלת את המאבק, וכל דיבור של בקורת כלפי דרך המאבק, או הודעה שאין צורך להתחסן היא פגיעה בכוח השלטוני לנצח את המגיפה בעת הזאת, ופגיעה בכל העם. ולכן את כל הביקורת יש לשמור לעת אחרת ולועדת חקירה אם תקום, אבל באשר לדרך הלחימה במגיפה יש לשתוק ולא לבקר, ולעשות כפי ההוראות. ובמיוחד בדורנו שכל מילה מגיעה בתקשורת הפרטית ומופצת להמונים.
כך נאמר בסוטה (פ"ח מ"ו): "(שם) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה שנאמר (שמואל א' ד') נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם ולהלן הוא אומר (שם ל"א) וינוסו ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו'". את הזקיפין ובידם כשילין, מעמידים כדי לפגוע באותם הנסים מפחד המלחמה, מפני שהם במנוסתם יכולים לגרום למפלה של כל העם. אף אצלנו כל מילה של בקורת פוגעת באמון בצעדי הממשלה, ופוגעת בכל המלחמה במגיפה.
עד כמה הדברים מגיעים ניתן ללמוד מן האמור בבבא בתרא (כא ע"א): "ואמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס – מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל – על; דכתיב: כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זָכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: [ע"ב] מאי טעמא עבדת הכי? (רש"י: מאי טעמא עבדת הכי – שלא הרגת את הנקיבות.) אמר ליה, דכתיב: תמחה את זָכר עמלק. אמר ליה: והא אנן זֵכר קרינן! א"ל: אנא זָכר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה: היאך אקריתן? אמר ליה: זָכר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה: אמאי? א"ל, דכתיב: ארור עושה מלאכת ה' רמיה. א"ל: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור! א"ל, כתיב: וארור מונע חרבו מדם! איכא דאמרי: קטליה, ואיכא דאמרי: לא קטליה".
מלמד תינוקות, מלמד תורה שבכתב על מלחמת עמלק, ואחרי עשרות שנים נענש בגלל לימוד טעות בהלכות מלחמה.
כתב הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קמב עמ' קפג):
"והיינו טעמא דיואב שלא נזהר הרב בדבר כזה השייך למלחמת ישראל, וכל הנוגע לסדרי מלחמה בכלל פ"נ הוא, דמי יודע מה יולד יום. מש"ה כשביקש הרב דלישבקיה דלוקמי בארור, כמו אם היה מכשיל את התלמיד בדבר איסור בעלמא שאינו חייב מיתה, לא ציית ליה יואב מסיפיה דהאי קרא: ארור מונע חרבו מדם, כיון שאותו הענין הגיע לחיוב מיתה שהיה גורם מכשול לכלל ישראל".
"וזה ענין מה שאמרו בני ראובן ובני גד ליהושע כל איש אשר ימרה את את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, רק חזק ואמץ. ולכאורה אמאי הוא חייב מיתה הרי לא היה יהושע מלך אלא שופט. ותו מה זה ענין דבר מלוכה לב"ר וב"ג הא זה תלוי בדעת כל ישראל. אלא כ"ז היה שייך לדבר המלחמה באשר הוא היה המצביא את הכל למלחמה, ומנהיג מלחמה בשעתו דומה למלך תמיד. והיינו דאי' בסנהדרין סוף פ"ו דמכאן נ"ל דמורד במלך במיתה. ואלו היה מי ממרה פיו באשר ישלחנו, ירף לבב יהושע, ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם כנענים יותר מזה. ונמצא הוא רודף וחייב מיתה. וזהו שסיימו את דבריהם רק חזק ואמץ דמש"ה ימיתוהו רק כדי שיתחזק לבבו, ובשביל שהמה היו החלוץ למלחמה, להם היה נאה ומוכרח לומר כן".
אינני תובע דין מיתה ליוצאים נגד החיסונים ח"ו, אבל נראה שאף הם בכלל רודפים של כלל המדינה וראוי להם לשתוק בעת מלחמה, ולקיים את ציוויי הממשלה ואין להשוות את הדיבורים בענייני הקורונה לדיבורים בנושאים אחרים כלל. בנושא המלחמה בקורונה כל המדינה נלחמת יחדיו, אי אפשר לפצל את המערכה, בגלל אותם שהוסתו לא להתחסן, לא ניתן לפתוח ענפי חינוך מסחר וכלכלה, לא להתפלל בבתי כנסיות ולא לערוך שמחות בהמון – כי יש חשש של התפרצויות נוספות. בגלל מיעוט החיסונים והשארת ענפי הכלכלה סגורים הרבה מאד אנשים מובטלים, משפחות קורסות ועוד בעיות חברתיות מבעיות שונות. ולכן אותם המסיתים נגד החיסונים הם ממש רודפים של העם כולו, אפילו שהם חושבים שדבריהם אמת לאמיתה, כאמור שבשעת מלחמה על כל העם לנהוג כגוף אחד וחיים ומות ממש ביד הלשון.
סיכום
א. על האדם שלא מתחסן כפרט מוטלים החיובים מצד 'ונשמרתם לנפשותיכם', מצד אדם החובל והמזיק ומצד שראוי להישמר מלהזיק יותר משלא יוזק.
ב. מצד דיני שכנים הוא צריך להישאר בביתו ולא לבוא בקהל כלל. לא במקום עבודתו ולא בכל שאר המקומות שאחרים מסתובבים בהם.
ג. אנו נמצאים במצב מלחמה ועל כל יחיד מוטלת החובה להתנהג לפי הוראת המפקד היינו הממשלה.
ד. אסור לדבר במלחמה דיבורים הפוגעים בדרך המלחמה.