חבל נחלתו כד מד
סימן מד - הקורונה – מכת מדינה – תשובה להשגות הרב אריאל
בחלק כג סי' מא מספרי, כתבתי תשובה על כך שיש להתייחס לסגר בקורונה ביחסי עובד ומעביד כמכת מדינה. לגבי המדינה שהיא המעסיק הגדול ביותר במדינת ישראל, סברתי שאין להתייחס אליה כמכת מדינה, מפני שהמדינה היא שבחרה בדרך מלחמה זו.
הרה"ג יעקב אריאל שליט"א השיג עלי מספר השגות וכתבתי בכרך כג שאשיב בע"ה בכרך כד.
טענות הרה"ג יעקב אריאל בכרך כג
(חלקתי דבריו לסעיפים בהתאם לנושאים עליהם השיב, והתשובה עליהם).
א. לשיטת החת"ס יש לשלם לשכיר שהושבת מחצית משכרו.
לענ"ד הפשרה הסופית אינה מחצית משכורתו של השכיר, כי יש להביא בחשבון שלמעשה השכיר לא עבד והשכר המגיע לו אינו שכר מלא אלא שכר פועל בטל. ומשכר זה מגיע לו רק החצי, כי גם בעה"ב היה אנוס. כמו"כ יש לנכות משכרו את דמי הביטוח הלאומי, או החל"ת, אם קיבל, ואם החוק מתיר לו לקבל תוספת על מה שקיבל מהמדינה. אמנם בתחילת דבריכם הזכרתם תשלומים אלו, אך יש להזכירם בסיכום.
ואם מדובר בגננת ששכרה מקום והמשיכה לשלם דמי שכירות גם בזמן שהגן היה מושבת יש להשתתף בהוצאות אלו.
ב. לדעתכם, גזרת הסגר לא היתה מכה בידי שמים אלא החלטה אנושית של המדינה והיא שחייבת לפצות את הניזוקים על ידה. לענ"ד החלטת המדינה נבעה משיקולי פיקו"נ שמכת המגפה בידי שמים היא שגרמה להם. גם בריחה מן המלחמה בימי החת"ס הייתה החלטה אנושית של הבורחים כתוצאה מהסכנה שריחפה על ראשם. ובדומה לזה ניתוח אברי ההולדה של חולה עושה אותו סריס חמה ולא סריס אדם. למרות שרופא ב"ו הוא שסירסו, אך הוא עשה זאת כדי להציל את החולה מפני חשש פיקו"נ (ייתכן שאתם נאמנים לשיטתכם במאמר אחר בספר זה 'קווים מנחים לניהול סיכונים לאומי' שהסגר לא היה מוצדק).
ג. ובאשר לתשלום פיצויים מטעם המדינה לעסקים שניזוקו כתוצאה מהסגר, הבאתם סימוכין לכך מהרמב"ם הל' מלכים פ"ד שמלך המפקיע רכוש אזרחיו לצרכיו (וצורכי המלוכה) נותן דמיהם. אך לעו"ז הוא פסק במק"א לעניין מלחמה בפ"ה הל' ב-ג: 'מלחמת מצוה... כופה העם לצאת... ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו'. ושם לא כ' שנותן דמיהם. וכן מוכח מהמקור שממנו לקח הרמב"ם הלכה זו בב"ק ס, ב: 'מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, (ר"ל תמורת תשלום כמש"כ שם התוס') אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.' משמע שללא תשלום.
כי שני דינים שונים הם: דין הפקעת ממון לצרכיו ודין מלחמה (ור' לח"מ שם הל' ג). ואתם עצמכם השוויתם את היחלצות המדינה למלחמה במגפה למלחמת ישראל מיד צר. וא"כ כל הפקעה מלחמתית אינה מחייבת פיצוי. כי במלחמת מצוה הכל יוצאים אפי' חתן מחופתו ומסכנים את חייהם, לא יהיה ממונם חמור מגופם. ואילה"ק ממש"כ הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ד הל' ו: 'ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן.' שם הוא לא מפקיע את השדות לצורך ישיר של פריצת דרך למלחמה עצמה, אלא לצורך מזונם של חייליו. זה כלול בצרכיה הרגילים של המלוכה, לכן נותן דמיהן.
ד. מה גם שהסגר נועד להצלת בעלי העסקים עצמם ועובדיהם ולא רק להצלת אחרים, וכשאדם מוציא ממון לצורך הצלת עצמו אין מי שחייב לפצותו. אלא שהמדינה רואה את עצמה מחויבת לדאוג לאזרחיה שלא יגוועו ברעב, מדין צדקה, כי כך ראוי למלכות של חסד שתנהג, ולשם כך היא נכנסת לגירעון ע"מ לפרנסם, לפחות בכדי קיום, ולכסות חלק מהפסדיהם.
תשובת המחבר
א. שכר פועל בטל ממחצית שכר.
לפי הבנתי אין נותנים לפועל חצי שכר של פועל בטל – אלא מחצית משכרו המלא.
1) לא שמענו על 'קיזוז כפול': גם מחצית שכר ולא שכר מלא, ומזה רק שכר פועל בטל. ולכן כיון שכבר מקזזים משכרו מחצית (שהיא יותר ממה שפועל מוכן להפסיד בשכרו כדי שיבטל) לא יקזזו לו כפועל בטל.
2) אף החתם סופר לא הזכיר שכר פועל בטל.
3) נלענ"ד, ששכר פועל בטל הוא חלק מחיוב בעל הבית לשכרו של הפועל כשבעל הבית ידע מהאונס והפועל לא ידע, אבל כששניהם אנוסים ומטילים פשרה ביניהם, אין מודדים את שכרו כפועל בטל.
4) בתחילת תשובתי כתבתי שהפסיקה בתשובה אינה עפ"י חוקי העבודה והאבטלה במדינה. ואיני יודע איך זה משתלב בכל התשלומים של ביטוח לאומי עם המאושר על ידי המדינה, אלא כידיעה עקרונית לענייני חיובי עובד מעביד.
5) נראה לענ"ד שאם מחצית השכר משולמת כמשכורת, המעביד חייב במשכורת ברוטו, ויפחיתו לעובד את מס הכנסה וביטוח לאומי. אם המשכורת משולמת כמענק או מילגה המעביד חייב בחציה בפועל.
6) בדרך כלל ביטוח בא במקום החיוב העצמי בין המזיק לניזק (רכב, דירה) וכד'. ההוצאה לחל"ת על ידי המעבידים היתה כדי שביטוח לאומי ישלם את חיוב המעביד. ולכן השאלה בעיקרה היא תאורטית, אולם מלמדת על הדרך הנכונה מצד התורה להכריע בשאלה זו.
ב. האם הסגר נחשב כמכת מדינה.
לענ"ד תחשב מכת מדינה רק מכה שאין דרך אחרת להילחם בה באותה עת ונקטו בפעולה מסוימת. ועל כן אם מה שמסיר את פיקוח הנפש הוא סגר כללי אפשר לראות את הקורונה כמכת מדינה, אולם אם יש דרכים אחרות להילחם במגיפה, אם באמצעות סגרים מקומיים במקומות שהתחלואה גבוהה מאד, או באמצעות מסיכות והרחקות וכד', והמדינה בחרה בדרך הסגר הכללי – נראה לענ"ד שאין זו מכת מדינה.
הבריחה מן העיר מחמת מלחמה היא ג"כ אמצעי ההתמודדות היחיד שהיה בידי האוכלוסיה שלא רצתה להיקלע לשדה הקרב בין הלוחמים, ההסתגרות בבתיהם לא היתה מסייעת במקרה כזה.
ההשוואה בין סריס חמה למכת מדינה אינה נראית לי. לא כל ניתוח יחשיב את החולה לסריס חמה עי' בכ"ז באריכות בספרי ח"ד סי' כג.
אף למתירים סירוס בידי אדם מחמת פיקו"נ, זה נעשה מפני שזו דרך המלחמה היחידה באותה פגיעה, ואפילו תחשב בידי שמים אין זה מלמד על מגיפה, שהיא אמנם בידי שמים אבל יש דרכי התגוננות אחרים כנגדה.
ג. תשלום על הפקעת נכסים בזמן מלחמה.
הרב טען שהפקעת נכסים בזמן מלחמה אינה מחייבת תשלום של מלכות ישראל לבעל הנכס.
1) מן הרמב"ם לדעתי ניתן להביא ראיה להיפך, שנסמך על הכתוב בפרק הקודם שמלך הפורץ גדר נותן שכר.
שהרי כתב (הל' מלכים פ"ד ה"ו): "ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו". וא"כ מאי שנא דרך בתוך שדה, ומאי שנא פירות השדות בשניהם צריך לתת דמיהם. והרמב"ם למד את הסוגיא בב"ק האם מותר מלכתחילה להפקיע ולהציל עצמו בממון חבירו, ולמד שמלך אינו צריך נטילת רשות, ורשאי ליטול ממון חבירו להצלתו אבל משלם את אשר נטל מישראל (ויורחב להלן סעיף 3).
2) הרב טען (לשיטתו) שכשם שבמלחמת מצוה הכל יוצאים, כן לא יהא ממונם חמור מגופם. אבל יש להקשות ממונם הוא פגיעה ביחידים מסוימים, ואילו גופם הוא בכל היוצאים למלחמה, ומדוע שאדם זה שבשדהו צריך המלך לפרוץ לו דרך למלחמה ייפגע ממנה יותר מאחרים?! וכי אם המלך בחר לעבור בשדה של פלוני הוא חייב בכך יותר מן האחרים?! וניתן לומר שמזלו גרם, אולם בפעולה מתוכננת, וכי מוסרי וישר לומר מזלך גרם1?!
3) הרב הביא ראיה מן הנאמר בבבא קמא (ס ע"ב): "רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: חבול ישיב רשע גזילה ישלם, אף על פי שגזילה משלם – רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו".
הרב רצה להוכיח שמלך מדין מלחמה מותר להציל עצמו בממון חבירו ללא תשלום. אולם בפשטות הראיה שהביא מוכיחה שלא כדבריו, שכן השיבו לו שמדין מלך הוא פטור מתשלום, ולא מדין מלחמה, (ועי' בהערה האם היה לדוד באותו זמן דיני מלך2). ואם מדין מלך הרי הרמב"ם הכריע בבירור שמלך נותן דמים.
הרב פרש את השאלה הראשונה בסוגיא לפי רב הונא, שדוד ידע שמותר להציל עצמו בממון חבירו במקום פיקו"נ אך לא ידע אם צריך לשלם, וכדברי (תוספות בבא קמא ס ע"ב): "איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש".
אולם בירושלמי סברו שבעיית דוד היתה שונה כתב בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ה): "פשיטא ליה לאביד וליתן דמים. דילמא פשיטא ליה לאביד שלא ליתן דמים?! אי זה מהן יאבד ואי זה מהן יתן דמים של עדשים ושל שעורין. אלא של עדשים מאכל אדם ושל שעורין מאכל בהמה של עדשים אינה חייבת בחלה ושל שעורין חייבת בחלה עדשים אין עומר בא ממנה שעורין עומר בא ממנה".
מבאר בידיד נפש: "פשיטא ליה – היה פשוט לדוד לאביד וליתן דמים שאם יאבד את השדה וישלם עבור ההפסד, זה מותר מפני פיקוח נפש. דילמא פשיטא ליה לאביד שלא ליתן דמים? בתמיה! הרי לא יעלה על הדעת שהיה פשוט לו שיכול לאבד ולא לשלם. והבעיה היתה אי זה מהן יאבד ואי זה מהן יתן דמים, של עדשים ושל שעורין. וצדדי הבעיה היו, ...של עדשים מאכל אדם, ושל שעורין מאכל בהמה. מאידך של עדשים אינה חייבת בחלה, ושל שעורין חייבת בחלה. עדשים אין עומר בא ממנה, שעורין עומר בא ממנה".
וכפירושו של ידיד נפש העיר בקרית מלך (הל' מלכים פ"ד ה"ו):
"ונותן דמיהן, ירו' סנהדרין פ"ד ה"ו פשיטא לי' לאביד וליתן דמים כו' ועי' ב"ק ס' ב' תד"ה מהו שחולקים".
וא"כ לפי הירושלמי (שלא השיבו לו שהוא מלך ורשאי שלא לשלם דמים) השאלה היתה איזו שדה לשרוף, ופשיטא להו שגם מלך משלם דמים על שדה ישראל ששרף במלחמת מצוה.
נשוב לבבלי, הרי בעמוד הבא (בבא קמא סא ע"א) נאמר: "בשלמא למ"ד הני תרתי, היינו דכתיב: ולא אבה (דוד) לשתותם, אמר: כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי". א"כ דוד לא נהג כפי שהורו לו הסנהדרין מדין מלך שהוא פטור מתשלומים על הצלת עצמו בממון חבירו.
ויגיד עליו רעו. לפי רבנן או רבה בר מרי, בסוגיא שם, שאלת דוד היתה: "מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: חבול ישיב רשע גזילה ישלם, אף על פי שגזילה משלם – רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו".
וכאן השאלה היתה האם המעשה מותר, והשיבו לו שלמלך המעשה מותר – היינו לגזול על מנת לשלם.
וכך מביא זאת הבית יוסף (חו"מ סי' שנט, ב): "ומ"ש ואסור לגזול אפילו על מנת לשלם. בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סא:) דריש לא תגנובו (ויקרא יט יא) על מנת לשלם ובפרק הכונס (ב"ק ס:) דריש קרא (שמואל ב כג טו) דויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער וכו' דגדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישי שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישים של עדשים של פלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם (יחזקאל לג טו) אף על פי שגזילה משלם רשע הוא, אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות לך דרך ואין מוחין בידך".
ד. הסגר נועד להציל בעלי עסקים ממיתה, והמציל חבירו פטור מתשלומים על הצלתו.
טיעון זה ג"כ אינו נכון לענ"ד.
הניצולים מהסגר זו האוכלוסיה שבסיכון, והצילו אותם על ידי שסגרו את כל אוכלוסי המדינה בבתיהם.
כמו שבארתי במאמרי בכרך כג – בסמכותה של מדינה להטיל סגרים, אבל הכנסת כל האוכלוסיה לסגר כדי להציל כ- 300,000 איש היא לא חכמה ולא מוצדקת מוסרית. ראוי לסגור אותם 300 אלף איש בצורה הכי שמורה, להפריש מתוך משפחות את האוכלוסיות בסיכון – זקנים וחולים ולהכניסם לבתי מלון בתי אבות וכד'. ולא להכניס 9 מליון איש לסגר. ואותם בעלי עסקים שהם מבוגרים בעצמם ונמצאים בסיכון יחליטו אם הם מוכנים להיכנס לסיכון. אולם שהעולם יידון לפי מיעוטו זה לא שמענו.
ודוגמא בענין דומה, יש חולים במחלת 'כרסת' (צליאק) שגלוטן שהוא חלבון הנמצא בהרבה מזונות יכול לסכן את חייהם. בתי חרושת למזון חייבים לרשום על התוצרים שלהם שהם מכילים גלוטן, אבל לא הועלתה ההצעה, שבגלל חולי הכרסת, יפסיקו ליצר את מוצרים המכילים גלוטן, אלא המיעוט צריך לקבל על עצמו שיש כלל האוכלוסיה שאינה רגישה לגלוטן, ולכן האוכלוסיה הרגישה תשמור על עצמה. ולא כל האוכלוסיה תפסיק לצרוך גלוטן מפני המיעוט שלו הוא מסוכן.
כמו כן אין סוגרים את חופי הרחצה בגלל אלה שאינם יודעים לשחות, הם ביודעם שאינם יודעים לשחות, ישמרו על עצמם שלא ייכנסו לסכנה אבל אין הכלל חייב לנהוג לפי המיעוט.
הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)
א. מדינה מכה ומכת מדינה
לענ"ד אין זה מסמכותנו להתפלמס עם קובעי המדיניות אם היה צריך בכלל לעשות סגר או לעשות סגר מסוג אחר. הנגיף חדש ולא מוכר ואין די ניסיון כיצד להתגונן מפניו. המנהיגות פעלה, מכוח סמכותה הציבורית, עפ"י הבנתה, וב"ה יצאנו בשלום מהמגפה, כולל בעלי העסקים עצמם שניצלו ב"ה בין היתר כתוצאה ממדיניות זו. למעשה המדינה הטילה סגר ועצם הסגר הוא מכת מדינה. מה לי מכה הפוגעת בכל המדינה, מה לי מכה שהמדינה עצמה מכה, זו וזו היא מכה כללית שאין לומר למישהו מסוים שרק מזלו גרם.
ב. תשלום פיצויים
מהרמב"ם רואים בעליל ששני דינים הם: א. פרשת המלך בפרק ד שלפיה המלך מפצה את האזרחים על החרמת רכושם. ב. מלך בשעת המלחמה בפ"ה שם אינו חייב בפיצוי. אמנם כוח ההפקעה בשניהם הוא מדין מלכות, אך יש דין מלכות מכוח פרשת המלך ושם יש פיצוי. ויש דין מלכות מדין שום תשים עליך מלך, שם אין פיצוי. גם רב שסובר שכל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו מודה שמלך מוציא למלחמה מכוח הדין השני. וכמו שהגמ' בב"ק ס, ב אומרת מלך פורץ גדר ופטור מלשלם. ומה שהבאת ממנהג המדינה, שהיא מפצה על נזקי מלחמה, ב"ה שאנו חיים במלכות חסד שהיא מפצה חקלאים על פגעי טבע ואזרחים על שרפות גדולות וכן על נזקי מלחמה וכד' (ור' מש"כ באהלה של תורה ח"ה סי' כ).