חבל נחלתו כד מא
סימן מא - שכר עבודה לשכיר שהוא שומר שכר כשהדבר הנשמר נאנס
שאלה
נהג שהוא שכיר קבוע בחברת הובלות, עבר תאונה שלא באשמתו. המשאית של החברה שהיתה ברשותו ניזוקה והיתה צריכה לתיקון, וממילא הוא לא יכל לעשות את מלאכתו באותו יום. האם הוא זכאי לשכרו?
תשובה
א. השכיר הוא שומר שכר על המשאית. שכן זהו כלי שהופקד בידו לצורך מלאכת בעל המכונית, וכיון שהוא נהנה מכך שהמשאית בידיו הוא שומר שכר עליה1.
כך נאמר בבבא מציעא (פ ע"ב)
"אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה, אבל לאחר ימי שאילתה – פטור". ובעמוד הבא: "איבעיא להו: פטור משואל וחייב כשומר שכר, או דלמא: שומר שכר נמי לא הוי? – אמר אמימר: מסתברא, פטור משואל וחייב כשומר שכר, הואיל ונהנה מהנה הוה. תניא כוותיה דאמימר: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני – אני נותן לך דמיהן, ואם לאו – אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. ונאנסו בהליכה – חייב, בחזירה – פטור, מפני שהוא כנושא שכר".
ופרש רש"י (ב"מ פא ע"א):
"הואיל ונהנה – בשאילה".
"מהני – להיות עליה שומר שכר עד שתגיע ליד הבעלים".
אף במקרה שלפנינו כיון שהכלי הופקד בידו לצורך מלאכתו הוא שומר שכר עליו.
שומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונס, וכיון שהתאונה לא היתה באשמתו הרי היא אונס ופטור עליה.
ב. אלא שמאידך הוא לא עבד בעבודת המעביד באותו יום כיון שכלי עבודתו ניזק, וממילא הסחורה לא הגיע ליעדה, ואם כן הוא לא זכאי לתשלום על עבודה שלא נעשתה.
כתב הטור (חו"מ סי' שלד, ב): "השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל, ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על גב שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר והבע"ה יודע נותן לו שכרו כפועל בטל, דלעולם לא יתחייב בע"ה אלא א"כ היה יודע והפועל לא ידע אבל אם שניהם יודעין או שניהן אינן יודעין – הפועל מפסיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה".
במקרה הנוכחי, ודאי שניהם אינם יודעים שח"ו תהיה תאונה, ונמצא שהשכיר אינו מקבל שכר על יום העבודה שנאנס ולא עבד בו.
וכך באר הבית יוסף (חו"מ סי' שלד אות א): "השוכר הפועל להשקות שדהו מן הנהר ופסק הנהר אם אין דרך הנהר לפסוק או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר פסידא דפועל וכו'. שם (עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים עביד דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. וכתב הרא"ש (שם) אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעל הבית אי נמי תרוייהו איבעי לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה".
וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שלד ס"א): "השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל".
ורמ"א הגיה: "וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל".
וכך כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' שלד ס"א):
"כבר נתבאר דכל אונס שאירע בהמלאכה עד שנתבטלה בין ששניהם היו יודעים שדרך האונס לבא או שניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל אבל אם בעה"ב יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעה"ב דפשע במה ששלחם והטעם דכיון שאין להטיל הפשיעה על הבעה"ב יותר מעל הפועל המוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה [טור] ואפילו תפיסה לא מהני בזה דאין זה דומה לכל מוציא דמהני לפעמים תפיסה דבכאן מעיקר הדין כן הוא דכששניהם ידעו כיון שגם הפועל פושע למה ישלם לו ואם שניהם לא ידעו כיון דגם הבעה"ב אנוס משמיא הוא דגזרי עליה דפועל שלא ירויח [נ"ל]".
נראה על כן כי מצד הדין לא מגיע לפועל שכר על היום שנאנס מחמת התאונה ברכב.
ג. אמנם יש לדון הן מצד מנהג המדינה והן מצד לפנים משורת הדין.
מצד מנהג מדינה – כנראה שאין זה הנהג הראשון ולא האחרון, שקרו להם תאונות בעבודתם. דברתי עם נהגים ועם סדרני עבודה בחברת הובלות וכולם בדעה שמי שעובד על בסיס שכר חודשי, אע"פ שקרתה תאונה והוא לא עשה את עבודתו באותו יום הוא מקבל שכר אף על אותו יום. ונראה שכן הוא מנהג המדינה.
יתר על כן, הנהגים איתם התייעצתי השיבו שאף אם הנהג היה אשם בתאונה אין מחייבים אותו לשלם את התיקון – כיון שחברת הביטוח משלמת את התיקון וכן הוא מקבל שכר חודשי כאילו עבד ביום זה כרגיל.
ד. מצד לפנים משורת הדין מסופר בבבא מציעא (פג ע"א): "אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא: הני דדרו באגרא ואיתבר – נשלם פלגא. מאי טעמא – נפיש לחד וזוטר לתרי, קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. בדיגלא – משלם כולה. רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמר".
פרש רש"י:
"דדרו באגרא – מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו, ונושא שני בדין בשני ראשיו, ונושא בו משא כבד.
"משלם פלגא – פועל שקבל עליו להוליך חביות ממקום למקום, ונשאם באותו מוט ונשבר – משלם פלגא".
"מאי טעמא נפיש לחד – ולא היה להטעינו לבדו".
"וזוטר לתרי – וכיון דאינו ראוי לשני משאות – דרך בני אדם להתחזק ולטוענו כאחד, הלכך דמי נמי לאונס".
"דדרו בדיגלא – עץ מפוצל בראשו, וקושר בו משא שני בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו, ומוטל על שתי כתפיו, וקורין אותו בלשון אשכנז גבל"א [מין קלשון, מלגז], וראשו של מטה ארוך, וכשעומד לפוש מציגו בקרקע".
"משלם כוליה – שפשיעה היא, שהרבה במשא של בני אדם".
"שקולאי – נושאי משאות, ותברו ליה שלא במקום מדרון, ובפשיעה, אי נמי בדיגלא".
"בדרך טובים – לפנים משורת הדין".
"וארחות צדיקים תשמור – סיפיה דקרא הוא".
ואם כן נהג שכיר שנוהג מספר רב של שעות, ושכרו הוא לא מן הגבוהים, ודאי שלפנים משורת הדין צריך לשלם לו את אותו יום כאילו עבד בו.