חבל נחלתו כד לא
סימן לא
יציאת כהן בפתח שיוציאו ממנו את המת
שאלה1
האם מותר לכהן לצאת מן הפתח הראשי של בית הכנסת כיון שבעוד מספר שעות תוכנס גופת נפטר לתוך בית הכנסת ע"מ להספידו?
תשובה
א. במקרה בשאלה ודאי שמותר לכהן להיכנס לבית כנסת כל זמן שאין המת בתוכו, וכמובן לצאת ממנו לפני שהמת הוכנס לשם. כי כל השאלה היא על שער שאולי יעבור בו המת, אבל על 'לפני דלפני' אף אחד לא גזר.
השאלה היא לדוגמא בבית מלון, כאשר אחד האורחים נפטר בפתאומיות בחדרו, ובאחד החדרים האחרים על ידו נמצא כהן. את גופת הנפטר יוציאו מהמלון במסלול מסויים דרך יציאה מסויימת. האם כל המסלול אסור עתה למעבר כהנים אע"פ שהמת בחדר נעול? ומה הדין אם החדר פתוח? מה הדין של כהנים ששוהים בקומות אחרות של המלון? וכן מה הדין אם למלון כמה בניינים ונכנסים למתחם דרך שער מקורה, האם כהנים המתאכסנים בבניינים אחרים של המלון, מותרים לצאת את שער המלון או חייבים להשאר בחדרם.
ב. כתב בשולחן ערוך (יו"ד סי' שעא ס"ד): "חצר המוקפת זיזין ואכסדראות, וטומאה באחד מהבתים, אם כל פתחי הבתים והחלונות נעולים, טומאה יוצאת לתחת הזיזין והאכסדראות"; ובאר הרמ"א: "(והטעם, משום דהואיל וסוף הטומאה לצאת דרך שם, רואין כאילו יצאה; ולכן יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם (פסקי מהרא"י סימן כ"ד וכל בו), ויש מתירין (שם הביא בשם י"א), והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר)"...
המקור ככתוב בשו"ע, בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן כד, וכן בלקט יושר ח"ב, יורה דעה, עמ' פט ענין א):
"אשר דרשתני על אשר מחמירין הכהנים שלא לצאת בשערי החצירות והעיר ושער בית הקברות, עד שעבר המת חוצה לאותן שערים ופתחים, משום דסוף טומאה לצאת כדתנן בפ' קמא [נראה שצ"ל בפרק ז' וראה להלן הציון] דאהלות [פ"ז משנה ז'] המת בבית כו', ובפ' קמא ובפרק בתרא דביצה [דף י' ע"א ודף לז:] ובפרק הדר [עירובין סח ע"א] מייתי לה, אהא דיש ברירה לב"ה, ולב"ש אין ברירה, וכתבת דמקרוב בא מנהג הזה".
"דע כי לא מקרוב בא כי זה הוא קרוב לארבעים שנה, שהיה יום הנועד בארפור"ט, והיו שם ה' זקנים מה"ר איכל, מה"ר ליפמ"ן, מה"ר נת"ץ, מה"ר יחזקי"ה, מה"ר אברה"ם כ"ץ ז"ל, ושם נתחדשו אלו הדברים כך הוגד לי באגר"א. וגם נמצא פה אצלינו בנימוקי שנתחדשו לפני שאירי מה"ר שלום, שכתב שמה"ר מאיר ס"ל אסר לכהנים בווי"נא, שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה".
"אבל כתב ג"כ שמה"ר שלום ז"ל לא חשש לאסור זה, וכן נראה נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה. ונראה הטעם כיון דרש"י פירש בפ' הדר, דמה שטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת שם אף ע"פ שאינו תחת האהל של מת הלכה למשה מסיני הוא, ואין טעם בדבר. נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה, ונימא דכך היא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחילה מתוך האהל אל תוך האויר, הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל יאמרו האהל, הלכה, שאותו פתח טמא ולא מכאן ואילך, ואין לתמוה על חילוק זה".
"וכעין זה תניא בתוספתא על אותו משנה פתח גדול ופתח קטן, חשב להוציאו בפתח קטן טהור [נ"ל לומר: טיהר] את הגדול, ויש לי פרישות על המשניות דסדר טהרות. ופירוש בבא זו כגון שיש שער גדול ובה פתח קטן, והשאר אין פותחין רק לסוסים ולגמלים, אבל בני אדם הנכנסים והיוצאים אין פותחים להם אלא פתח קטן, ואם חשב להוציא אותו בפתח קטן, טהור השער. הא קמן דאע"ג דהמת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור, היינו כעין שחלקתי, ומה"ר שלום ז"ל חלק בענין אין לי פנאי להאריך".
"ותו דמאן לימא לך דהך טומאה דסופו לצאת הוי טומאה שנזיר מגלח עליה, ובסמ"ק מסיק דההיא תוספתא מתרצת היא, דעל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה, ודלא כמו שכתבו התוספות פ"ק דכתובות [דף ד ע"א בד"ה עד] בשם ר"ת דשבשתא היא. אמנם עיין באשירי בהלכות טומאה משמע דכהן מוזהר כה"ג, ע"ש דאפשר יש לחלק, מ"מ הואיל ורבנן קשישי חששו לאיסורי זה חלילה להפליג דבריהם, והמחמירין כמותם לשנות מנהג המקיל נמי לאו שפיר דמי".
"אמנם להחמיר בבית של צדוק הדין2 נראה דיפה כתבת דאין להחמיר בו כלל, דאדרבה אותו פתח בא לטמאות את האהל ואמרינן אין דנין ק"ו מהלכה. ואף על גב דרש"י פרק קמא דביצה פי' דגזירה דרבנן היא, וכן בפי' המשניות פרק שלישי דאהלות נמי פי' דגזירה דרבנן על הפתחים, פרק בתרא פי' להדיא דהלכה למשה מסיני הוא, וכן מוכח שם בגמ' להדיא. ומ"מ אפי' אי גזירה דרבנן נראה דמכל שכן יש לחלק, דלא גזרו חכמים אלא בפתח הראשון שבו מוציא המת לאויר העולם, ועיין באשירי בהלכות טומאה ותמצא מפורש קצת דין זה". וציטט זאת אף בב"י (סי' שעא, ד).
עולה ששיטת האוסרים היא משום 'סוף טומאה לצאת' כיון שבפתח זה יוציאו את המת אע"פ שהוא עתה מוגף, ולדעתם כהן אסור לצאת כבר עתה, והוא נטמא אם יוצא דרך שער שבו יוציאו את המת. ואילו שיטת המקילים סוברת שרק בפתח הראשון היוצא לאויר העולם אסרו – אבל כל שאר שערים הבאים אחריו – מותרים. וכיון שזו גזירת חכמים לא גזרו בשאר שערים. טעם נוסף להתיר שכיון שאין נזיר מוזהר עליה גם כהנים לא הוזהרו עליה.
עולה שבמלון (או בית חולים) כל הדרך, אף שדלתות מוגפות בין החללים השונים, כיון שכולם מחוברים בגג אחד לשיטת האוסרים הכהן אסור לצאת משם. ולשיטת המקילים עד ליציאה לאויר העולם מחוץ למבנה בו נמצא הנפטר, אסור במעבר כהנים אף למתירים, ולכן כהנים צריכים לעבור ולצאת רק דרך מסדרונות וחדרי מדרגות המוגפים למעבר בו יוצא המת (ועי' להלן שלמעשה רק במעבר גופו מן החדר עד לאויר העולם נאסרו כהנים כבר עתה. ולכן אם כהן יוצא לכיוון אחר, ואינו עובר בדרך יציאת המת – מותר, ורק כאשר מוציאים את המת והכהן שורה איתו באותו גג ואין דלת מוגפת ביניהם אסור). ובבניינים אחרים שיציאתם עם המת משותפת דרך שער מקורה, לשיטת האוסרים אסור כמו שער העיר, ולשיטת המתירים מותר למתאכסנים במלון בבניינים אחרים לצאת את שער המלון. לשיטת הסוברים שאין כהן מוזהר על כך כיון שנזיר אינו מוזהר על כך, נראה שאם המת נמצא בחדר שדלתו מוגפת מותר לכהן לעבור חוצה לו ואפילו לעמוד תחת המשקוף של החדר בו נמצא הנפטר כאשר הדלת מוגפת וחוצצת בין המת לכהן.
ג. בראשונים נוספים מובאת שאלה זו בשם הר"ש מאיורא:
כתב הריקאנטי (סי' תקפז): "מעשה שבא לפני הר' שמואל מאיורא על שני בתים שהיה זו לפנים מזו והיה חצר אחד בבתים והיה המת בפנימי ושאלו אם היה מותר כהן להיות בחיצונה והיה הרב רוצה לאסור מפני שסוף טומאה לצאת בצד החיצונה והכי נמי אמרינן גבי זיז שלפני הפתח שטמא בשביל זה ויש שרוצין להקשות לו אם כן אין כהן יכול לבוא פתח שער העיר כשיש מת בעיר וכן דרך פתח בית הקברות דכמו כן איכא סוף טומאה לצאת ואינה קושיא דשאני התם דשמא לא יוציאנו דרך שם אלא יקברנו בתוך העיר. והר' מנוח מחלק דלא אמר סוף טומאה לצאת אלא באהל שסמוך לאהל המת בלא הפסקת אויר. מיהו רבינו נתנאל מקינון הראה להר' שמואל שאין כהן מוזהר על סוף טומאה לצאת ואפי' תחת הזיזים ועל אסקופת הפתח יכול לעמוד. ובלבד שלא יהא שום פותח טפח להביא הטומאה".
וכן כתב באורחות חיים (הל' טומאה אות ה): "תנן התם המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים פי' אם יש דבר בולט כנגד [או] על גבי הפתח טמא מפני שסוף טומאה לצאת. נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין. חשב להוציא באחד מהן או בחלון שיש בו ד' על ד' הציל כל הפתחים ואפילו חשב משימות המת לדברי ב"ה ואפילו למפרע".
"כתב הבעל המנהל3 ז"ל מעשה בא לפני הר' שמואל על שני בתים שהיו [זו] לפנים מזו והיה חצר אחד ביניהם והיה המת בפנימי ושאלו אם היה מותר לכהן להיות בחיצונה והיה הרב רוצה לאסור משום דסוף טומאה לצאת בעד החיצונה הכי נמי אמרי' גבי (זז) [זיז] שלפני פתח הבית שטמא בשביל זה. ויש שרצו להקשות לו א"כ [היאך] כהן יכול לעבור דרך פתח העיר כשיש מת בעיר וכן דרך בית הקברות דכמו כן איכא סוף טומאה לצאת ואין זה קושיא דשמא אין מוציאו דרך שם אלא יקברנו בתוך העיר. והר' מנוח מחלק דלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא באהל הסמוך לאהל המת בלא הפסקת אויר. מיהו הר' שמואל מאוירא 'הראה אלה שאין בהן'4 מותר (=מוזהר) על סוף טומאה לצאת ואפילו תחת הזיזים ועל איסופת פתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהיה שם חור פותח טפח להביא טומאה עכ"ל". וכן כמעט באותה לשון בספר כלבו (סימן קיד). דברי תרוה"ד והכלבו הובאו בב"י (יו"ד סי' שעא, ד).
ד. נעלמה מעיני רוב העוסקים בשאלה, תשובת הרדב"ז (ח"א סי' תעו) המשיבה על דברי חלק מן הראשונים:
"שאלת ממני אודיעך דעתי על המת שצריך להוציאו דרך כמה פתחי מבואות אם יהיה כהן אסור לצאת באותו פתחי מבואות כיון שיש זיז יוצא לפני הפתחים".
"תשובה כיוצא בזו נמצא כתוב בספר כלבו וז"ל סיפר הר"ר יצחק בעל המנהג5 ז"ל מעשה בא לפני הר"ר שמואל ז"ל על שני בתים זו לפנים מזו והיה חצר אחת ביניהן והיה המת בפנימי ושאלו אם היה מותר כהן להיות בחיצונה והיה הרב רוצה לאסור משום סוף טומאה לצאת כנגד החיצונה הכא נמי אמרינן גבי זיז שלפני פתח הבית שטמא בשביל זה. ויש שרצו להקשות לו אחר כך היאך יכול לעבור כהן דרך פתח בית הקברות דכמו כן איכא סוף טומאה לצאת ואינה קושיא דשמא לא יוציאנו דרך שם אלא יקברנו במקום אחר. רבינו מאוירא הראה לר' נתנאל שאין כהן מוזהר על סוף הטומאה ואפילו תחת הזיזין ועל אסקופת פתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהיה שם חור פותח טפח להביא הטומאה ע"כ".
"ואני אומר לא כחומרי דמר ולא כקולי דמר אלא הפתח הראשון אשר המת עתיד לצאת ממנה אסור לכהן לעמוד שם לפי שדומה קצת לאהל המת, אבל שאר פתחים לא גזרו. ואפילו לדעת רבינו שמואל לא אסר אלא פתחים שאי אפשר לצאת ממקום אחר אבל אם איפשר להוציאו בפתחים אחרים לא אסר. ולפי שטתו צ"ל ג"כ שאם היה דרכו להוציאו בפתח זה אף על פי שיש פתחים הרבה אותו שדרכו לצאת בו אסור, והפתחים האחרים מותרים. ויפה הקשו עליו ולפי דרכו צריך לאסור גם פתח של בית הקברות כיון שדרך המת להוליכו משם והאוסרים אסרו גם פתח זה כאשר אכתוב לקמן בע"ה. ולפי דעתי למדוה מהתוספות6 וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"ז מטומאת מת וז"ל בתים הפתוחים לאכסדרה והמת בא' מהם אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה הרי הבית שער והבתים טמאים ואם לאו הבית שער טמא והבתים טהורים ע"כ. והרב ז"ל מפרש לה בבתים פתוחים ממש וכיון שדרכו של מת לצאת באכסדרה נטמאו גם הבתים כיון שהם פתוחים. והראב"ד ז"ל מצא בתוספתא טהורים והעמידה בשהדלתות מגופות. ומ"מ למדנו כי הבית שער טמא אף על פי שהוא פתח שני כיון שעתיד לצאת המת בו. ועוד למדנו שהדבר תלוי בדרכו לצאת בו דהא הכא איפשר להוציא את המת בפתח אחר לצאת דרך החצר שיש לבית כיון שדרכו לצאת באכסדרה נטמאו הבתים הפתוחים לאכסדרה. וכן תמצא שכתב מה"רר ישראל ז"ל בשם ה' זקנים שאסרו לכהנים לצאת בכל הפתחים שדרך המת לצאת אפילו שער העיר ושער בית הקברות וכתב הוא ז"ל שלא נהגו כן והמחמיר לשנות מנהג המיקל לאו שפיר עבד, ונתן טעם לדבר בין אם טומאת פתחים הלכה למשה מסיני ובין אם היא מדרבנן אם היא הלכה הוי בלא טעמא ואין למדין ממנה אלא לפתח הראשון ולא לשאר פתחים והבו דלא לוסיף עלה ואם היא מדרבנן לא גזרו אלא בפתח ראשון שיוצא בו המת לאויר העולם והטעם הוא כדכתיבנא לפי שהפתח הראשון קרוב להיות כאהל המת אבל שאר פתחים לא".
"עוד יש ראיה ממה ששנינו בתוספתא פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע"ג שניהם טמא חישב להוציאו בקטן טיהר הקטן את הגדול ופירש ר"ש כגון אותם שערים גדולים שבשער עצמו עושין דלת או חלון קטן לפי שאין רוצין כל שעה לפתוח לכל איש השער הגדול כי אם לצורך סוסים וחמורים הטעונים משאות ע"כ. הרי לך בהדיא כי המת עתיד לצאת תחת הדלת הגדול ויאהיל עליו ואפ"ה טהור וכ"ש שאר הפתחים ואהלים שעתיד המת לעבור תחתיהם שהם טהורות. ומה שכתב הראב"ד ז"ל בצד הפתח קאמר אינו מחוור דפתח קטן בתוך פתח גדול קתני משמע בתוך הפתח ממש וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בתוך הפתח. ועוד שאין נזיר מגלח על טומאת הפתחים עד שיהיה עם המת תחת האהל יחד וכן כתב הרמב"ם פ"ז מהלכות נזיר וז"ל כל אלו הי"ב טומאות שמנינו וכו' או היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל אחד הרי זה מגלח וכו' משמע בהדיא דדוקא בהני מגלח אבל לא על טומאת הפתחים כיון שאינו ביחד תחת אהל אחת. ושנינו בתוספתא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. ואף על גב דאיכא מ"ד דשבשתא היא ולא סמכינן עלה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה לאסור אפי' שאר פתחים וכיון שנהגו הכהנים במקומנו שלא ליזהר בזה מנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות מנהגם".
לפי הרדב"ז אין לנהוג כחומרא זו. ומלבד הטעם שאין כהן מוזהר אלא על טומאה שנזיר מוזהר עליה. מבאר הרדב"ז שגזרו רק על פתח ראשון ולא על שאר פתחים. ולפי"ז בשאלה ששאלנו מותר לכהן לעבור במסדרון לפני החדר שהמת בו, כל זמן שהדלת מוגפת. ואף לפי הר"ש מאיורא השאלה היא עד הפתח היוצא לאויר העולם אבל משם והלאה ודאי לא גזרו. כמו"כ אם יש לחדר בו המת נמצא פתחים אחרים גם אז כל זמן שהם סגורים ומוגפים מותר לכהן לעבור בכל השערים דרכם יוציאו את המת.
ה. הט"ז (יו"ד סי' שעא ס"ק ז) כתב על שיטת המתירים: "ויש מתירין. טעם לזה דלא אמרינן סוף הטומאה לצאת טמא אלא באותו פתח שמוציאין תחילה מתוך האהל ולא מתוך האויר הואיל ובאותה יציאה נטהר האוהל ע"כ אותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך". היינו הפתח הראשון שבו ייטהר אוהל המת אסור לכהן לעבור ורק הוא טמא, ובכך הסכים לרדב"ז.
וכך כתב הדגול מרבבה (יו"ד סי' שעא ס"ד):
"(שו"ע סעיף ד בהגה) ולכן יש מחמירין וכו'. ועיין משנה א' פרק י"א ממסכת אהלות מוכח כיש מתירין, אמנם לפי פירוש הרא"ש שם שכתב וכלים בחוץ בסדק, משמע דלא מטהרי בית הלל אלא כלים שכנגד הסדק ממש, משמע כהיש מחמירין. והא דמטמאי בית שמאי אפילו שכנגד הסדק יש לי בזה פירוש נחמד ואין כאן מקום להאריך. ואף על פי כן נראה לענ"ד להכריע להקל, ועד כאן לא כתב הרא"ש בסדק אלא לבית הלל דמטהרי בכל שהוא, ושם אין לומר שיכול להוציא המת דרך מעלה באויר, ואם כן ודאי סוף טומאה לצאת, לכן כלים שתחת האוהל אפילו בצד החיצון שאין הטומאה (ב)שם טמאים משום סוף טומאה לצאת. אבל בסדק שיש בו ארבעה מציל גם על צד החיצון, שהרי יכול להוציא דרך מעלה אף שאין הסדר להוציאו דרך מעלה. ופוק חזי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק ז' ממסכת אהלות משנה ג' וז"ל, או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי שיכול להוציא בו המת לאברים, אף על פי שהוא אסור, הנה הציל על כל הפתחים, ע"ש. הרי שאפילו יכול להוציאו באיסור מציל, קל וחומר אם יכול להוציאו דרך מעלה, וקל וחומר בשער העיר שיש למעלה אויר גדול דלא שייך לטמא משום סוף טומאה לצאת. ועל כל פנים מה שכתב החכם צבי בסימן ק"ג דאשתמיטתיה למהרא"י [תרומת הדשן ח"ב סימן כד] משנה ערוכה הנ"ל, ולדידי לא אשתמיט להו, רק היו מפרשים כפירוש הרא"ש. ואני תמה על החכם צבי, שאף שפירוש הרא"ש על סדר טהרות עדיין לא נתפרסם בימיו, מכל מקום הרי הראב"ד פרק ט"ז מטומאת מת הלכה ו' מפרש משנה זו בכותל שנסדק ולענין להביא את הטומאה, לא לענין לטהר מטומאה, ועם היות שפירוש הראב"ד תמוה דאם כן מה חילוק בין טומאה בחוץ וכלים בפנים לטומאה בפנים וכלים בחוץ, מכל מקום בשביל קושיא אין לדחות דברי הראב"ד לגמרי, ולפירוש הראב"ד לא אשתמיט להו משנה זו כלל. אמנם לדינא כבר כתבתי הנראה לענ"ד להקל".
וחיזק את טעמיהם בביאור הגר"א (שם ס"ק ט): "ויש מתירין. עט"ז: (ליקוט) ויש מתירין. וכ"ה במתני' ריש פי"א דאהלות הבית שנסדק כו' ובה"א כו' ולא אמרינן שסוף טומאה לצאת אלא תחת אהל א' והוא פשוט שם בכמה מקומות (ע"כ)".
עולה שהן הט"ז והן הגר"א סברו כרדב"ז שרק בפתח הראשון של החלל בו מצוי המת אסור הכהן ומותר לעבור בכל שאר הבית ובמסדרון וחדר מדרגות כל זמן שאינו תחת אהל אחד עם המת.
ובבית מאיר (יורה דעה סימן שעא) העיר: "[שו"ע סעיף ד (הג"ה)] ויש מתירין. נ"ב ועיין ר"י מטראני ח"א סי' צ"ז מתיר ג"כ וכן בח"צ כתב שהוא מותר גמור ע"פ משנה מפורשת וע"ש".
בפתחי תשובה (יו"ד סי' שעא ס"ק ח) מביא את תשובת מהרי"ט על מקרה שהיה אצל אביו המבי"ט. המקרה היה במת בשבת בחדר מוגף האם כהנים מותרים לצאת בשער המבוי וכיון שהיה בשבת השיב המבי"ט שמותרים. וז"ל פ"ת: "ויש מתירין. עי' בדגול מרבבה שהכריע להקל כיש מתירין אלו. ועי' (בתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ו) שכתב דודאי אילו היה טעם המחמירין משום סוף טומאה לצאת היה העיקר כדעת יש מתירין והיה ראוי לבטל המנהג, אך באמת הטעם הוא שמא יביאוהו בפתע פתאום ויאהיל עליהם ואף שלא מצינו שחשו חכמים בדבר מ"מ נכון ליזהר במצות כו' וכתב דמש"ה הורה אביו הרב המבי"ט ז"ל במעשה שמת אחד היה בבתים שסביבות השכונה באויר החצר ומופלגין מפתח החצר ומבתים שסביבות החצר והורה לכהן א' שהיה חוץ לחצר שיכנס ביום השבת לביתו ולא יחוש לחומרא של המנהג מאחר שלא נהגו אלא מפני החשש שמא יבא עליהם המת בטוחים הם בשבת שלא יבא ע"ש שמביא ראיה לזה. ועי' עוד בתשו' יריעות האוהל סי' ל"ג מ"ש לתרץ תמיהת (הח"צ) ז"ל וכוון בזה לדברי הדגמ"ר ע"ש. ועיין (בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ט)". ויש להעיר כי לפי המהרי"ט זוהי גזירה שלא יעבור ואינו נטמא בשעה שעובר אף למחמירים.
ו. בפירוש אליהו רבא (לגר"א, אהלות פי"א מ"א) מביא את שתי השיטות ומבררן:
"ובה"א כל שהוא, רי"א משום ב"ה פ"ט (=פותח טפח). תניא בתוספתא רפי"ב וכמה יהא הסדק הזה בה"א כל שהוא מלא חוט המשקולת ורי"א משום ב"ה פ"ט אמר רבי תמה אני אם אמר רבי יוסי בפ"ט לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד טומאה מבפנים וכלים מבחוץ אף על פי שאין בסדק אלא כל שהוא מלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק".
"פי' רבי תמה אם אמר ר' יוסי פ"ט לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד ולענין הצלה על הפתחים דאמרינן כזית פתחו בטפח אבל הכא בבית שנסדק טומאה מבפנים וכלים מבחוץ אף על פי שאין בסדק אלא כ"ש מלא חוט המשקולת ד"ה מפסיק. תניא בתוספתא פ"ח בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהן אם היה דרכו של מת לצאת בחצר, בית שער והבתים טהורין, ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורין. ופירוש הבתים פתוחין לאכסדרה והאכסדרה הולכת לפני כל הבתים ובית שער בסוף האכסדרה והאכסדרה היא מכוסה בתקרה ונשענת ע"ג עמודים כדרך שעושין לפני הבתים ופתוחה לחצר, והמת בא' מן הבתים אם היה דרכו של מת לצאת בחצר תחלה מן הבית לחצר ומן החצר לבית שער בית שער והבתים טהורין. ולא מטמינן לבית שער משום סוף הטומאה לצאת כי היכי דמטמינן במת בבית ולו פתחים הרבה. משום דלא מטמינן אלא באין אויר מפסיק בין אהל שהמת בתוכו לפתח וכולו סתום למעלה הוא דמטמינן משום סוף הטומאה לצאת דרך הפתח, אבל היכא שדרך המת לצאת תחלה בחצר מקום שאין אהל שם לא מטמינן תו לבית שער מקמי דאתא המת לגויה משום סוף הטומאה לצאת. ואם לאו שדרכו של מת לצאת מהאכסדרה לבית שער להדיא וליכא אויר מפסיק בין המת לבית שער וכולו סתום למעלה ויצא המת לבית שער דרך אהל בלי אויר מפסיק בית שער טמא כו'. ומהא דתוספתא ש"מ דלא מטמינן לפתח משום סוף הטומאה לצאת דרך שם אלא היכא דתצא הטומאה דרך שם כולו דרך אהל סתום וליכא שום אויר מפסיק אבל היכא דתצא מאהל שלה דרך אויר תחלה שאין שם אהל ואח"כ תצא דרך הפתח טהור. ולאפוקי מהני דמחמירין דמייתי הרמ"א בש"ע י"ד סי' שע"א סעיף ד' שלא ילכו הכהנים דרך שערי העיר שסוף המת לצאת דרך שם אלא כהני דמתירין דהא הכא נמי יצא המת דרך שוקי העיר תחלה שאין שם אהל והוא מפסיק בין המת לשערים וטהורין השערים".
לפי ביאורו של הגר"א אם אהל המת ושאר הפתחים פתוחים לאכסדרה הם טמאים, ואם הם מוגפים אין טומאה נכנסת אליהם ובית שער כל זמן שאין המת תחתיו מותר לכהנים לעבור בו מפני שאין אומרים סוף טומאה לצאת אלא עד אויר המפסיק.
ז. בערוך השולחן (יו"ד סי' שעא) באר את כל הצדדים בשאלה זו. פתח בסעיף ח:
"ודע שיש דבר אחד שמאד קשה לכהנים ליזהר בזה בהערים הגדולות והוא דהא קיי"ל דכל שסוף טומאה לצאת טמא הפתח ההוא וכדתנן בכל פ"ד דאהלות וא"כ בערים הגדולות שהרחוב ארוכה מאד והחומות והבליטות מחוברים זל"ז ונמצא ברחוב כמה מאות נפשות וא"כ כשיש מת באחד הבתים ובע"כ שמוציאים את המת דרך הפתח לרחוב וא"כ תחת כל הבליטה הוה כמו שהמת מונח שם ואסור לכהנים ליכנס לאיזה בית בכל הרחוב או לצאת מאיזה בית של הרחוב הזה דכשיכנס או יצא הוה כאלו הוא באהל אחד עם המת והיינו תחת הבליטה שמאהיל עליו ועל המת".
וטען כנגד המנהג בסעיף ט:
"אמנם באמת לפי מה שנתבאר לנו מרפי"א דאהלות מוכח להדיא דלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא בפתח הראשון שהמת מונח שם ולא מפתח הראשון ולהלן ולפ"ז לא שייך האיסור אא"כ מונח המת בהחדר הראשון שאצל הרחוב ודבר זה לא שכיח כלל שהחדרים הראשונים מכל בתי חומה המה פרוזדרות ואין שום מת מונח שם וזהו לשון המשנה הבית שנסדק וכו' טומאה בפנים כלים שבחוץ ב"ש אומרים עד שיהא בסדק ד' טפחים וב"ה אומרים כל שהוא ע"ש ואי ס"ד דאמרינן סוף טומאה לצאת על כל הפתחים מאי מהני הסדק הא סוף סוף יוציאו המת גם מהפתח השני אלא וודאי דזה אינו אלא בפתח ראשון וממילא דהסדק נחשב פתח ראשון ושוב אינו מטמא".
והסביר בסעיף י:
"והנה בכל המשניות דספ"ג ופ"ד דאהלות ומשנה ג' דפ"ז שם המת בבית ולו פתחים הרבה וכו' המובאה בש"ס בעירובין [ס"ח א] ובביצה [י א ל"ז ב] בכולם מיירי רק בפתח הראשון כמבואר למעיין שם אך מתוספתא דפ"ח דאהלות [הל' ד'] משמע קצת לא כן דתניא בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהן אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער כל הבתים טהורים ואם לאו בית שער טמא וכל הבתים טהורים ע"ש ופירשה הר"ש במשנה ג' דפ"ז וז"ל שיש לפני הבתים אכסדרה והאכסדרה פתוחה מכל צדדיה ויש לבתים בית שער מצד אחר [דגם יש בית שער של בית כמ"ש התוס' ביומא י"א א ד"ה יכול בשם הרי"ף ע"ש] והמת באחד מן הבתים אם דרכו לצאת בחצר לאכסדרה קרי לה חצר [דהיא על פני כל החצר כמ"ש רש"י ז"ל בסוכה י"ז א ד"ה וכן ע"ש] שמצד האכסדרה דרכו לצאת ולא דרך בית שער כל הבתים טהורין וכו' שדרך החצר יוציאו את המת ולא דרך בית שער ואם לאו שאין דרכו לצאת מחצר אלא מבית שער בית שער טמא וכל פתחי הבתים טהורין עכ"ל והנה המת שמונח בבית הוה הבית שער עכ"פ הפתח השני ומ"מ היא טמאה".
ובאר בסעיף יא:
"ולפ"ז נצטרך לחלק מהך משנה דפי"א או שנאמר דבית שער טפילה לבית והיא כבית עצמה או שנאמר דדווקא כשאויר מפסיק כהך משנה דבית שנסדק דאז נפסקה הסוף טומאה לצאת, אבל כל זמן שלא הפסיק אויר אפילו יש כמה חדרים וכמה פתחים הכל טמאים. ואם נאמר כן לא יהיה היתר לכהנים בהערים הגדולות אא"כ מוציאין המת דרך החצר אבל כשמוציאין מבתים להרחוב טמאה כל הבליטה. ואפילו לפ"ז רוב החומות נפתחין להחצרות ומוציאין המת מחומה לחצר ומהחצר להרחוב ויכולים הכהנים ליכנס שם בין דרך הרחוב ובין דרך החצר דאע"ג דהבליטה נמשכת גם על פני שער החצר מ"מ כיון שהפסיק אויר החצר לא אמרינן סוף טומאה לצאת כמשנה דבית שנסדק וכו'".
והוסיף בסעיף יב:
"והנה מדברי רבינו הב"י בספרו כסף משנה בפ"ז מטומאת מת דין ג' שהביא הרמב"ם תוספתא זו בגירסא אחרת והראב"ד השיג עליו וכתב כגירסת הר"ש ולדין זה אין נ"מ רק שבסוף הענין כתב רבינו הב"י וז"ל ואעפ"כ אכסדרה טמאה לפי שהיא טפילה לבית עכ"ל ומזה ראיה לתירוצינו הראשון".
וכתב בסעיף יג:
"אבל מדברי הגר"א בפירושו למשנה שם מבואר כתירוץ השני שכתבנו שגם הוא הביא תוספתא זו בריש פי"א וכתב שאינה סותרת להמשנה לפי שאויר מפסיק וז"ל ומהא דתוספתא ש"מ דלא מטמינן לפתח משום סוף טומאה לצאת דרך שם אלא היכא דתצא הטומאה דרך שם כולו דרך אהל סתום וליכא שום אויר מפסיק אבל היכא דתצא מאהל שלה דרך אויר תחלה שאין שם אהל ואח"כ תצא דרך הפתח טהור ולאפוקי מהני המחמירין דמייתי הרמ"א ביו"ד סי' שע"א שלא ילכו הכהנים דרך שערי העיר וכו' עכ"ל".
והעיר בסעיף יד:
"והנה רבינו הרמ"א כתב בסעי' ד' דמטעם סוף טומאה לצאת לכן יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף הטומאה לצאת משם ויש מתירין והמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר עכ"ל ולפי מה שנתבאר אין שום מקום לחומרא זו, ותמיה רבתא על המחמירין, ומקור דין זה הוא מפסקים של בעל תרומת הדשן [סי' כ"ד]. ומדבריו יש לי ראיה ברורה לשני התירוצים שכתבנו וגם למדתי מדבריו קולא גדולה בדבר הבליטות מהגגין שיהיו הכהנים מותרים בה בכל עניין כמו שנבאר בס"ד".
והביא בסעיף טו:
"וז"ל תרומת הדשן אשר דרשתני על אשר מחמירים הכהנים שלא לצאת בשערי החצרות והעיר ושער בה"ק עד שעבר המת וכו' שמהר"ם סג"ל אסר להכהנים בווינ"א שיצאו דרך שער העיר וכו' שמהר"ש לא חשש לאיסור זה וכן נהגו בגבולינו ונראה הטעם כיון דרש"י פי' בפ' הדר [עירובין ס"ח א ד"ה כולן] דמה שטמא הפתח שסוף טומאה לצאת הלכה למשה מסיני ואין טעם בדבר [ובביצה י' א ד"ה כולם פירש"י דגזרו חכמים וכו' ולאו דווקא דגם הלכה למשה מסיני נכלל בלשון זה כמ"ש התוי"ט באהלות פ"ז מ"ג ד"ה וב"ה ע"ש] נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה ונימא דכך היא הלכה דווקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מתוך האהל אל תוך האויר הואיל ובאותו יציאה נטהר האהל נאמרה ההלכה [כצ"ל] שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך וכו' עכ"ל הרי כתב טעם אויר וגם דווקא הפתח הראשון שהחדר ששכב בו המת נטהר ביציאתו אבל החדרים האחרים לא נטמאו מעולם כשהפתח נעול הרי שמסברת עצמו כתב כסברתינו שרק הפתח הראשון נטמא ולא יותר ועוד ביאר קולא גדולה כמו שיתבאר בס"ד בסעי' הבא".
והוסיף בסעיף טז:
"וכתב עוד וז"ל וכעין זה תניא בתוספתא פתח גדול ופתח קטן חישב להוציאו בפתח קטן טיהר את הגדול וכו' כגון שיש שער הגדול ובה פתח קטן וכו' הא קמן דאע"ג דהמת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור וכו' עכ"ל והנה לדבריו אף על פי שיוצא דרך תקרה של שער הגדול מ"מ כיון דההילוך הוא דרך שער הקטן שבתוכה טהור וא"כ לפ"ז אין שום טומאה על הבליטות היוצאין מהגגין אפילו בעובר דרך שם מפני שהיציאה אינה אלא דרך פתח הנמוך הימנה ובאמת אלולי פירושו הייתי מפרש כפשוטו שהשער הקטן עומד בשורה אחרי השער הגדול והמשקופות שלהם אינם בחיבור זל"ז ולפיכך טהור מיהו עכ"פ למדנו זכות מכמה פנים על הכהנים בהערים הגדולות כמו שבארנו בס"ד [ופלא שלא התעורר תרומת הדשן ממשנה דפי"א וראיתי שהדגמ"ר התעורר ג"כ ממשנה זו]".
עולה מדבריו שבמקום שיש הפסק אויר ממקום המת לשער היציאה, ודאי כהנים מותרים לצאת. ואף במקום שמְקוּרֶה ואין הפסק אויר, ויש כמה פתחים מותר כהן לצאת מפני שאינו אסור אלא בפתח הראשון והוא עתה נעול.
ועי' עוד שו"ת מהרי"ט (ח"א סימן צו), שו"ת חכם צבי (סימן קג), שו"ת פרחי כהונה (יו"ד סי' מז), חזו"א (אהלות סי' יז, יא).
מסקנה
אם המת נמצא בחדר מוגף מותר לכהנים השורים באותו בניין, לעבור במסלול יציאתו מן הבניין וכן לעבור בתוך שער העיר אם יש אויר מפסיק.