חבל נחלתו כג טז
סימן טז
מי יכול לעבר שנה
שאלה[עריכה]
בימינו, מי רשאי ויכול לשנות את לוח השנה המופיע בטור (בסוף הלכות ראש חודש)1.
תשובה[עריכה]
א. נאמר בברכות (סג ע"א): "אמר רב ספרא, רבי אבהו הוה משתעי: כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו. הכריז [עליהם]: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש, כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית – ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת – ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? – אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ? – אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. – אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנדוי. [ע"ב] ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? – משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
וכך נאמר בירושלמי נדרים (פ"ו ה"ח): "חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה רבי תלת איגרן גבי רבי יצחק ורבי נתן בחדא כתב לקדושת חנניה. ובחדא כתב גדיים שהנחת נעשו תישים. ובחדא כתב אם אין את מקבל עליך צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק. קדמיתא ואיקרון תינייתא ואיקרון. תליתייא בעי מבסרתון אמרין ליה לית את יכיל דכבר איקרתנון. קם רבי יצחק וקרא כתיב באורייתא אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע. אמרין ליה מועדי י"י. אמר לון גבן קם ר' נתן ואשלם כי מבבל תצא תורה ודבר י"י מנהר פקוד. אמרין ליה [ישעי' ב ג] כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים. אמר לון גבן אזל וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אמר ליה אחריהם אחריהם. אמר ליה לינה ידע מה שבקית תמן. מאן מודע לי דאינן חכמים מחשבה דכוותי. מכיון דו אמר לא חכמין דכוותי ישמעון ליה. מכיון דאינון חכמין מחשבה דכוותי ישמע להון. קם ורכב סוסיא הן דמטא מטא הן דלא מטא נוהגין בקילקול".
בשני המקרים מדובר על עיבור שנה אחד לכל ישראל ולא שניים, מפני ששניים יביאו לפירצה שקרתה לפי הירושלמי, לאן שהגיעו שלוחיו השניים של חנניה עשו כארץ ישראל, ולאן שלא הגיעו נהגו בקלקול.
נראה שאין אפשרות לקבוע שנה מעוברת לכל מי שיודע, אלא צריך לכך סמכות מן הסנהדרין או מן הנשיא.
פרט למחלוקת של רס"ג עם בן מאיר לא ידוע לי לענ"ד, ערעור על החשבון, והחשבון המצוי בטור ומעובד לטבלאות הוא הקובע לכל ישראל יחדיו כל שנה ושנה. אף פוסק לא חלק עליו ולא שינה בו מאומה2 (חוץ מן המדפיסים שבבורות צמצמו עמודות בטבלא, ובדורנו החזירו עטרה ליושנה בספרי הטור החדשים). הלוח מוכן עד מחזור שי"ח כלומר 6042 לבריאת העולם.
ב. כתב בספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קנג):
"ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד. אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד (ברכות סג א יבמו' קכב א). ובזה קושי גדול חזק. והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן. ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. כמו שבא בפירוש (ספר' אמור פ"י) אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך. לא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבין זה מאד".
"ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים (ישעי' ב מיכה ד). וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו ביאור אין ספק בו".
נראה מדברי הרמב"ם שהחישוב ניתן לבי"ד הגדול, והם קבעו לדורות את הלוח, וכל הכתוב בטור כלוחות שנה הוא התכוונות לחשבונם בלבד. (וכורך בזה גם ישיבת מי מישראל בארץ ישראל).
וכ"נ מדברי ספר החינוך (פרשת בא מצוה ד): "ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושים היום שאין לנו חכמים סמוכים. דע שכך קבלנו שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חדשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו, ועל זה אנו סומכים היום".
ג. בהתאם לדבריו בס' המצוות פסק הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"א ה"ח):
"אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו, הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ, ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום". נראה שכוונת הרמב"ם לזמן שהיו קובעים לפי הראיה.
כך כתב הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"ה ה"א-ה"ג) בהמשך:
"כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום".
"ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה, אלא פעמים שיהיה יום שקובעין בו בחשבון זה הוא יום הראייה או קודם לו ביום או אחריו ביום... ".
"ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה, מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין".
ד. על שיטת הרמב"ם משיג הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קנג):
"אבל העניין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגית התלמוד בעניין הזה הוא מה שאומר שקדוש החדש ועבור השנה אינם צריכין ב"ד הגדול אלא שלשה והם מומחין כמו ששנו משנה שלימה בתחלת סנהדרין עבור החדש בשלשה עבור שנה בשלשה וכן שנו בשלישי מראש השנה (כה ב) ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו שניהם בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו. ואמרו בגמרא פשיטא סד"א דכיון דתנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכא נמי לקדשיה ביחיד קמ"ל. ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים כמשה רבינו וקאמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים. כלומר ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. וכן בעבור אמרו עוד בגמר סנהדרין (כו א) ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הוו אזלי לעבורי שנה בעסיא פגע בהו ריש לקיש. ובגמר ארץ ישראל (סנה' פ"א ה"ב) הזכירו מעשה אמרו לעבור שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא הקטן שבהם אמרו לו אמרו הרי השנה מקודשת בעבורה אמר השנה מקודשת בעבור אמר רבי יונתן ראה הלשון שלמדנו בן הנפח אילו הייתי אומר בעבורה הייתי אומר שאלו אחד עשר יום שהחמה עודפת על הלבנה אלא בעבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום. הרי שני התלמודים שוים שמחשבין ומעברין את השנה בשאר בתי דינין ובכל זמן. שלא היו החכמים האלו מכלל סנהדרי גדולה וסנהדרי גדולה כבר נתבטל דינה משעת חרבן כמו שבארנו"...
"וזהו הדין הנהוג להם מן התורה בין קודם חרבן בין לאחר החרבן אלא בזמן שהיה להם בית דין הגדול היה הדבר מסור להם והם היו המקדשים את החדש והמעברים את השנים לא ב"ד אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר עמהם. והיה מטכסיסם שאין מעברין את השנה אא"כ ירצה הנשיא, וכן בעדות החדש הוא היה המקבל העדות ומקדש את החדש ועם כל זה תיקנו שאם היה במקום אחר יהא כבודו מחול ולא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד ושם יקדשו החדש כמו שאמור באחרון שלראש השנה (לא ב). ומצוה מן התורה לעבר את השנה ביהודה לא בשאר א"י אבל אם היו החכמים הגדולים במקום אחר אפילו בחוצה לארץ ואין כמותם בארץ והם שנסמכו בארץ מעברין אותה שם כמו שאמרו באחרון שלברכות (סג א – ב) כשירד חנניה בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל שגרו אחריו שני תלמידי חכמים ואמרו לו מפני מה אתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ אמר להם שכך מצינו בעקיבא בן יוסף שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אמרו לו הנח לעקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו וירד אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי וירדתי אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים וכך אמרו לנו אמרו לו משמנו אם חוזר בו מוטב ואם לאו יהא בנידוי. והמתלמד מן המעשה הזה כי בלא רשות ב"ד שלארץ ישראל היה מעבר שנים וקובע חדשים. אבל יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב שנ' (ר"פ שופטי') ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותם".
"וכך אמרו במכילתא (ר"פ החודש) ר' יאשיה אומר מנין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלם ת"ל ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל. והוא העניין שפרשנו שהיה להם רשות כל ישראל והסכמה שלכלם, לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה. אבל כיון שגלו ונטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו כסנהדרי קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לקדש ולעבר אפילו בח"ל. וזה דבר הגון. ואמרו עוד בירושל' בראשון שלסנהדרין (ה"ב) בח"ל אין מעברין אותה ואם עברוה אינה מעוברת ביכולין לעבר אותה בארץ אבל כשאינם יכולין לעבר אותה בארץ מעברין אותה בח"ל יחזקאל עבר בח"ל ברוך בן נריה עבר בח"ל חנניה בן אחי ר' יהושע עבר בח"ל שלח ליה ר' וכו'. אבל אם אין בא"י ב"ד שלשלשה סמוכין ולא בחוצה לארץ שנסמכו בארץ כדין הסמיכה מן התורה עד יהושע מפי משה מפי הגבורה באמת שיתבטלו המועדות ולא יועיל חשבונינו בשום פנים כאשר הזכיר הרב. ואין הפרש וחלוק בדבר בין שנמחה משם אותות האומה לגמרי, שכבר היה זה כענין שאמרו במסכת יומא (נד א) ר' יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ושם אמרו רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י, ובין בהיות שם אנשים רבים מעמנו, אחר שאין שם בית דין ראוי לקדש ולעבר, רצוני לומר ב"ד שלשלשה סמוכין כדין. והיום בעונותינו כבר בטל הבית דין הזה ונעדר מכל ישראל".
"וראיתי לו עוד בהלכות קדוש החדש (פ"ה ה"א – ב) שאמר בזמן שאין סנהדרין בא"י אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין היום ודבר זה הל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראייה ובזמן שאין סנהדרין קובעין בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. נתקשה לו עוד הענין ושם הדבר מסורת וקבלה והל"מ מה שלא נאמר בתלמוד ולא הוזכר זה בשום מקום והוא עצמו זצ"ל הזכיר שם (ה"ג) כי בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי התלמוד עד ימי אביי ורבא לא היו קובעין בחשבון ועל קביעות א"י בראיה היו סומכין. וכבר בארנו שלא היתה סנהדרי גדולה נוהגת לאחר חרבן ואם היו נוהגין בה לא היה להם דין ב"ד הגדול ולא דין סנהדרין כלל. ועם כל זה לפי דבריו בספר הזה שהוא מודה שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ ב"ד או שיהיה בחוצה לארץ ב"ד שנסמך בארץ בטלו המועדות היום מכמה שנים שהרי אין בארץ ב"ד נסמך ולא בחוצה לארץ. וכן אפילו לדברינו שגם אנו מצריכין מן התורה בין בראיה בין בחשבון ב"ד שלשלשה והם מומחין והנה היום נעדר הבית דין הזה מכל ישראל. אבל מרפא הקושי הגדול הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה. שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם. והוא טעותם של המינין הקראין י"ש. לא כדברי הרב. ועל השואל להקשות מזו שאמרו (ר"ה ז א, סנה' יב א) אין מעברין את השנה לפני ראש השנה ואם עברוה אינה מעוברת אבל מפני הדוחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד. ותשובת זו השאילה שאין זמן העבור קבוע להם כי מן התורה אין להם אלא שלא יעברו אותה אחר ניסן דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ודרשו (סנה' יב ב, וש"נ) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל לפי שלא היו רגילין בעבור אלא בקרוב לאדר שנודע להם ענין האביב ופירות האילן ואם יקדימו להם בשנה מן השנים יבוא הדבר לידי שכחה ושבוש מפני זה היה להם תקון שלא יעברו אותה קודם ר"ה שמא ישכחו העם ויבאו לזלזל בחמץ בפסח ובמועדות והתנו שאם עברוה לא תהא מעוברת עד שיחזרו ויגלו חשבונם לעם בזמנו. וכך אמרו (שם א) חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן. אבל כיון שראה החכם הנזכר בזמנו ביטול המועדות לגמרי אם לא יעשה הקיבוע ההוא וראה תקון הכל בחשבון הזה אין מקדים ואין מאחר ושהדבר יותר מוסכם ומקובל על העם בדעתם המועדות בקביעות מאין שבוש ושנוי עמד וקדש חדשים ועבר השנים כולם לפי החשבון בב"ד ההוא הסמוך ובארץ הנבחרת כראוי. ואני סבור שאין קדוש החודש מעכב בחדשים ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצוה לפרסומי מילתא בעלמא אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החדש הזה מלא או חסר קורא אני בו אשר תקראו אותם. שהרי ר' אלעזר בר' שמעון אומר (שם י ב, ר"ה כד א) בין מלא בין חסר אין מקדשין אותו שנ' וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים, ור' אלעזר בר' צדוק, שהלכה כמותו (ר"ה כד א), אמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו. אלמא אין קדוש מעכב. וכן אמרו (שם כ א) שמצוה לקדש ע"פ הראייה, ואינו מעכב. והוא כל שכן בעיבור. ומה שאמרו (ב"ב קכא א) מועדי י"י צריכין מומחין ומועדי י"י צריכין קדוש בית דין, זה הוא למצוה. אי נמי צריכין בית דין קאמר לחשוב בהם ולהסכים ביחד אם מלאים אם חסרים ובשנים אם פשוטה אם מעוברת וכך אמרו (ר"ה ז א) שתא מעוברת בחושבנא תליא מילתא. ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותקן אותו לדורות בחדשים ובשנים קורא אני בהם אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם במועדם. וזה הענין הוא קיום החדשים והמועדות היום עד יבוא ויורה צדק לנו".
עולה מדברי הרמב"ן שראשי החודשים והעיבורים נקבעו מזמן הלל הנשיא (שהיה בתקופת סוף אביי ורב או אחריהם), ואין לשנותם עד שיבוא אליהו ויתחדש הקידוש עפ"י הראיה. ובקביעת הלל ובית דינו מתקיימת מצות 'אלה מועדי ה' אשר... במועדם'.
ה. באנציקלופדיה תלמודית (כרך לו, לוח השנה) סיכמו למי נתונה הסמכות לקבוע את לוח השנה כאשר אין מקדשים עפ"י הראיה כך: "בזמן הזה שאין לנו בית דין סמוכים לקביעות חדשים ושנים, כתבו ראשונים – לשיטתם שהקביעות על פי חשבון צריכה בית דין סמוכים - שאנו סומכים על הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא, שקידש את כל החדשים ועיבר את כל השנים העולים בחשבונו, עד שיבוא אליהו (ס' התרומות שער מה אות ד, בשם רז"ה; השגות הרמב"ן לסהמ"צ בד' הרמב"ם שם עשה קנג, וע"ש שצידד לומר שלא שקידש ועיבר בפועל, שהקידוש והעיבור אינם מעכבים, וא"צ אלא חשבון והסכמת ב"ד, והלל הסכים עם בית דינו לחשבון ותיקנו; רא"ה ביצה ד ב; החינוך מ' ד; ריטב"א ר"ה יח א וסוכה מג א; יסוד עולם מאמר ד פ"ט; חי' הר"ן סנהדרין יא א. וכ"נ בד' רס"ג שבציון 258, שסבר שהקביעות ע"פ החשבון קיימת, אף על פי שבני א"י אינם מסכימים לה, וע"כ שכבר נתקדשה ע"י הלל. ועי' רלב"ח בקונ' הסמיכה ד"ה עוד כתב וז"ל זהו, שכ"ה לגי' שלפנינו בסהמ"צ שם: שב"ד הגדול שבא"י כבר קבעו, אבל לגי' הרמב"ן: שב"ד שבא"י קבעו, מ' ב"ד בזה"ז, וע"ש מסקנתו, שבחידוש החשבון סומכים על הלל, וצריך ב"ד שבזה"ז לקביעות שבכל שנה), לפי שראה שהסמיכה מתמעטת ומתבטלת מישראל, ולא יהיה בית דין הראוי לקדש חדשים ולעבר שנים, ויבוא לידי ביטול המועדים (רמב"ן שם; רא"ה שם; ריטב"א שם; ר"ן שם), ואף על פי שאין מקדשים חדשים ואין מעברים שנים אלא במועדם, רשאי היה הלל לקדש ולעבר קודם זמנם, מפני שהיתה זו שעת הדחק (רא"ה שם וריטב"א שם ושם, ע"פ סנהדרין יב א. ועי' רמב"ן שם), ואין אנו נוהגים ראש חודש על פי קביעותנו, אלא על פי קביעותו של הלל, שהיה נשיא מבית דוד והיה יכול לקבוע חדשים (שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קלה)".
"ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהלל הנשיא לא קידש חדשים ולא עיבר שנים קודם זמנם, אלא קידש ועיבר שיחולו כל קידוש ועיבור בזמנו (אב"נ או"ח סי' שי אות ז ואילך. וע"ש, שהביא ראיה מהשוכח יעלה ויבוא בליל ר"ח, שאינו חוזר ומתפלל, לפי שאין החודש מתקדש בלילה, וע"כ שלא קידש הלל את החדשים מראש), ולדעתם, אין החדשים מתקדשים ואין השנים מתעברות עד שיגיע זמנם, ותהיה השעה ראויה לקידוש ולעיבור, ולפיכך אין הקביעות על פי חשבון חלה אלא כשיש בעולם בית דין הראוי לקדש חדשים ולעבר שנים – על בית דין הראוי לקבוע חדשים, עי' לעיל – או שהוא בזמן שראוי למנות בית דין לכך, ומה שחל הקידוש בזמן הזה, הוא מכיון שביד חכמי ארץ ישראל לסמוך דיינים לקידוש החודש ולעיבור השנה, לסוברים שאם הסכימו כל חכמי ארץ ישראל בזמן הזה למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים (ע"ע סמיכה (חכמים), ושם שרבים חולקים, ושי"ס שאף אם אפשר לסמוך, הסמיכה אינה מועילה לקדש חדשים), והרי הזמן ראוי לקידוש בבית דין, וחל קידושו של הלל הנשיא (אב"נ שם, בד' רמב"ם, שאילו בטל ישוב הארץ אין החשבון מועיל כלום, שדוקא אילו בטל לגמרי אינו מועיל, וכל זמן שלא נתבטל, נעשית הקביעות של הלל בשעה הראויה להיעשות בב"ד).
ויש סוברים שהלל הנשיא לא יסד אלא את עיקר החשבון, אבל הקביעות בכל שנה נעשית בבית דין שאינם סמוכים (עי' אחרונים דלהלן. וכ"נ לסוברים שיש מכללי החשבון שלא נהגו תמיד בזמן הגאונים, עי' ציון 34 בערך זה באנ"ת, שלדבריהם ודאי לא קידש הלל את החודשים כמו שהם, לפי אותם כללים שלא היו מוכרחים בימיו), מהם שכתבו, שכשקובעים בני ארץ ישראל ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש או מועד (צ"ב אם הכוונה שאמירה בפועל מעכבת, או שהכוונה לניהוג, וכן צע"ק אחרי שכבר נהגו ר"ח, מה המשמעות למועד), נעשה כאילו הם מסכימים שחכמיהם יהיו דיינים סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות מועדים, ובהסכמה זו נעשו חכמיהם סמוכים לענין זה, לסוברים שמועילה הסכמת חכמי ארץ ישראל בזמן הזה לסמוך דיינים, ולפיכך יש כח בידם לקבוע חדשים (ר"י בירב באגרת הסמיכה שבקונ' הסמיכה לרלב"ח ד"ה ועוד כתב הרמב"ן, ועי' אב"נ שם אות ו, שאף לדבריו [וע"ש שבטעות הביאו בשם רלב"ח] א"צ קידוש בפועל; שו"ת נפש חיה סי' א ד"ה ובזה: וגם אפשר, וד"ה וצריכין. ועי' רלב"ח שם ד"ה ועתה, שמפקפק שבזה"ז א"א לסמוך לדבר מסויים, אם לא נסמך לכל דבר), או שכיון שהקיבוץ הכללי שבארץ ישראל יש להם דין סמוכים לסמוך דיינים, יש להם דין סמוכים לקביעות חדשים, ודי בחשבון של בני ארץ ישראל לסמוך עליו (משך חכמה שמות יב א), ומהם שסוברים שלקביעות על פי חשבון אין צריך סמוכים (עי' אחרונים שבציון 53 בערך זה באנ"ת), ובזמן הזה נקבעים החדשים והשנים על ידי יושבי הארץ, שכאשר יושבי הארץ קובעים חדשיהם לפי חשבון הקדמונים וכפי מה שהם רואים בלוח, על ידי זה נקבעים החדשים והשנים, ומתקדשים המועדים התלויים בהם, בכל העולם (עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רלד. ומ' שא"צ מושב ב"ד כלל). ויש מן האחרונים שכתב, שלפי זה אף בזמן הזה ראוי שבית דין יעשו כל שנה לוח לקביעות חדשים ומועדים (נפש חיה סו"ס' א. ולדעתו, קביעות חדשים לפי חשבון נעשית אפילו בב"ד שאינם סמוכים), ותמהו על דבריו (אב"נ שם אות ה: שהרי הדבר מקובל דור אחר דור שאין קובעים כלל שום ר"ח. ועי' חת"ס ומשך חכמה שם, שנ' שהקביעות חלה ע"י שמתנהגים ע"פ הלוח, וצ"ב) ".
למדנו מסיכומם של בעלי האנ"ת שלפי רוב מנין ובנין של הראשונים צריך את סמכותו וסמיכתו של הלל הנשיא לקבוע חודשים ועיבורים. ומעט אחרונים רוצים לומר שגם לחכמי דורנו כח בדבר לשנות ולחדש.
ומן העבר עד דורנו, אנו רואים שאף פעם לא נגעו בחשבון המפורסם בטור ונקבע להלכה. וגם אם התעוררה בעיה מקומית לא שינו מהלוח, ואפילו שבכל מחזור יוצא ששנת שמיטה חלה בשנה מעוברת, או מוצאי שביעית בשנה מעוברת (עי' מאמרי בס' חבל נחלתו ח"ב סי' כה), בכ"ז לא שינו אף פעם, ועל כן גם משום מגיפת הקורונה אין לשנות כלל.
ורבש"ע יסיר מגיפה מעלינו וישיבנו לבריאותנו הגשמית והרוחנית ותתחדש הסנהדרין והסמיכה ונחזור לקדש עפ"י ראיית המולד, בב"א.