חבל נחלתו כג ו
סימן ו
לחם פשתן
שאלה
לחם פשתן האם חייב בחלה ומה מברכים על אכילתו בתחילה ובסוף?
הקדמה
לחם פשתן נעשה מקמח דגן ופשתן טחון, כ-40% פשתן וכ-55% קמח חיטה, בתוספת חומרים נוספים.
א. חיוב הפרשת חלה
כתב הרמב"ן (הלכות חלה (לא ע"ב – לב ע"א): "שמעינן השתא ממתניתין [לב ע"א] ומגמרא דאתמר עלה, דכל שעושה עיסה אפילו מן האורז עם החטים לעולם אינו נגרר אלא בשיש בה דגן כשיעור כרשב"ג, וכי יש בה כשיעור אף על גב דרובא אורז גורר, ואף על פי שאין בדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס, כיון דאיכא טעמא לא בטיל, ולא עוד אלא שגורר, ואילו שאר כל המינין עם החטים או אפילו אורז עם שאר ארבעת המינין אינו כן, אלא ודאי אם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינין (=שיעור לחיוב חלה) ועירב בה אחד מכל שאר המינין אזלינן בתר רובא, ואי רובא וטעמא דגן חייבת, ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא ופטורה, וכן הלכתא".
לפי"ד ברור שלחם פשתן, שאלה יחסי הכמויות בו – חייב בחלה.
וכן הבית יוסף (יו"ד סי' שכד) הביא: "וכתב הרשב"א בפסקי חלה שלו (סוף שער א) משמע שלא אמרו אלא עושה עיסה מאורז וחטים לפי שהאורז נגרר אחר החטין, אבל שאר המינים אין נגררים אחר החטים, וכדאמר רב אילא בשם ריש לקיש ירושלמי בפרק קמא דחלה (ה"א)". והביא זאת הט"ז (יו"ד סי' שכד ס"ק ט).
וכן פסק אף בילקוט יוסף (דינים לאשה ולבת סימן שכד – שיעור חיוב חלה ומינים המצטרפים סעיף ג):
"עיסה שהיא מעורבת מקמח חטה וקמח אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף על פי שרובה קמח אורז, כל שהיא בדרך אפייה. ואפילו אם אין שיעור חלה בקמח החיטים. אבל אם עירב שאר מיני קטניות שנילושו עם קמח חטה, אף שטעם החטה ניכר, מכל מקום אם אין רוב קמח חטה, אין העיסה חייבת בחלה".
כאמור בעיסה שלפנינו רוב של קמח דגן, וכיון שאופים במפעל בכמויות גדולות, ואח"כ מחלקים לאריזות קטנות יותר, יש שיעור קמח דגן החייב בחלה בתערובת. ועל כן העיסה חייבת בחלה.
ב. ברכה ראשונה
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רח ס"ט): "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות".
כזית דגן בכדי אכילת פרס הוא ששית או שמינית (תלוי בשאלה האם פרס הוא שלש ביצים או ארבע ביצים, וזית הוא כחצי ביצה) ולשאלה דידן אין לכך נ"מ, כי יש הרבה יותר מכזית בכדי אכילת קנס, אלא לפחות חצי מן העיסה היא דגן.
וא"כ אם היתה כאן עיסה המורכבת מדגן וקמח קטנית היתה ברכתו הראשונה המוציא ולאחריו ברכת המזון. אולם פשתן אינו נחשב כקטנית, ועל כן דינו של המאפה כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' קסח ס"ז): "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה"...
ורמ"א הגיה: "וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם)".
המקרה הנוכחי הוא 'בין' שני המקרים של פת הבאה בכסנין המובאים בשו"ע, היינו: אין בפת כיסים או מילוי של פשתן אלא הפשתן הטחון מעורב באופן אחיד בתוך התערובת, אולם אין מדובר שהוא נותן מעט טעם וכד' אלא הוא ממש חלק מהמאפה. כפי שמבאר המשנה ברורה (ס"ק לא) את הסתייגות הרמ"א: "שזה נקרא – היינו היכא דעירב בה בהלישה רק מעט דבש וחלב אינו בטל שם פת מחמת שנרגש הטעם".
אולם בלחם פשתן שיעורו הוא כארבעים אחוז מכלל התערובת והוא נותן טעם ומשנה את המאפה מלחם למשהו אחר. ולכן נראה שברכתו מזונות ואין זו פת.
כך כתב בחלת לחם (סימן ג ס"ק עט): "כנלענ"ד דדוקא בעירב עם קמח מיני קטניות הוא דמהני להתחייב, הא אם עירבו בירקות ופירות וכדומה, בכי הא אינו נעשה פת כלל ואע"ג דרובו דגן ויש בו טעם וכן הוא בשו"ע או"ח סי' ר"ח סעיף ט לענין המוציא וברכת המזון נקט ג"כ קמח מחמשת המינים עם קמח ממיני קטניות ועיי"ש במג"א ס"ק טו שכתב אם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים דינו נתבאר בסעיף ב דלעולם מברך בורא מיני מזונות. והטעם פשוט דירקות ופירות אינן נעשים לעולם פת ומ"מ נלע"ד דדוקא בשמעורב בהם הרבה מהירקות וכדומה באופן שנשתנה העיסה וניכרת. משא"כ במעט שאינו ניכר לא יצאה בזה מתורת לחם". ועי"ש שמחלק בין מצה מתובלת ששמים בה מעט תבלין למעורב הרבה פירות או ירקות.
נראה איפוא שמברך ברכה ראשונה מזונות ולא המוציא כי כמות הפשתן בתוך העיסה שינתה את טעמו ואין היא נחשבת כקמח דגן.
ג. ברכה אחרונה
לגבי ברכה אחרונה על תערובת קמח פשתן בקמח דגן כתב בערוך השולחן (או"ח סי' רח סי"ד): "והרמב"ם לא הזכיר ברכה לבסוף מעין ג' משום דזה לאו כללא הוא, דאע"ג דמזונות מברכין תמיד כשיש אף מעט מהקמח של ה' המינין, מ"מ ברכה אחרונה דעל המחיה אינו אלא כשיש כזית בכדי אכילת פרס מהקמח ובכה"ג מיירי הטור. ודבר זה ביאר רבינו הב"י בסעיף ט' שכתב עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדרה מברך במ"מ ועל המחיה ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברהמ"ז ודווקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו דגן כזית בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ברהמ"ז אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה ואם בשלו בקדרה מברך תחלה במ"מ ואחריו בורא נפשות עכ"ל וזה שכתב בפת באין כזית בכדי אכילת פרס דמברך לבסוף על המחיה ולכאורה היה לברך בורא נפשות כמו בבשלו בקדרה ויש שהקשה עליו כן [מג"א סקט"ו] אמנם טעמו הוא דכשאין כזית בכדי אכילת פרס נחתינן חד דרגא ולא יותר ולכן בפת דביש כזית בכדי אכילת פרס צריך ברהמ"ז, לכן כשאין כזית בכדי אכילת פרס נחתינן לעל המחיה ובתבשיל דכשיש כזית בכדי אכילת פרס צריך על המחיה ולכן כשאין כזית בכדי אכילת פרס בורא נפשות [א"ר סקי"ג ובדרישה תירץ באופן אחר ודוחק ע"ש וזה שכתב המג"א דאורז גורר ע"ש יתבאר אח"כ בסעיף כ"ג ודו"ק]".
במקרה דנן, כפי שהבאנו לעיל, יש יותר ממחצית קמח והרבה יותר מכזית בכדי אכילת פרס, ולכן כשם שברכתו הראשונה מזונות ה"ה ברכתו האחרונה היא על המחיה.
ד. פשתן אינו קטניות
כתב בפירוש המשנה לרמב"ם (כלאים פ"ב מ"ב): "והשמיענו שזרע הפשתן אינו מן הקטניות ואינו אלא כזרעוני גנה". וכן הביא משמו בהון עשיר ובתפארת ישראל למשנה זו. ואע"פ שהדיון שם הוא לגבי כלאים בכל אופן אם היה נחשב כקטנית זה היה דינו אף לדין כלאים.
וכ"כ הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ח): "הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים, האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון, והשני מהן הוא הנקרא קטנית, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן, והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן, וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה, כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק".
ומעניין שהרדב"ז (הל' כלאים פ"א ה"ח) כתב: "ומה שכתב בזרע פשתן שהוא בכלל זרעוני גנה הכי תנן פ"ב הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ"ד וכו' והודיענו דפשתן אינו בכלל הקטניות אבל הוא כזרעוני גנה ואף על גב דזורעין ממנו שדות כמו הקטניות ומשמע שירק הפשתן ראוי למאכל אדם כמו החרדל ומימינו לא ראינו מי שאכל ירק הפשתן ואפשר שכשמשקין אותו כגן הירק יהיה ראוי לאכילה".
אמנם זרע פשתן נאכל כאמור בפרקי דרבי אליעזר (היגר – "חורב" פרק כא): "והביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן".
וכן במשנה (בבא בתרא פ"ו מ"א): "המוכר פירות לחברו ולא צמחו ואפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן"... ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "המוכר פירות – סתם ולא פירש לאכילה או לזריעה".
"אפילו זרע פשתן – דרובא קונים אותו לזריעה, מצי למימר אני לאכילה מכרתיו. דאין הולכין בממון אחר הרוב".
ולכן אף לגבי שאלה דידן, אם ערבו בתוך קמח אין דינו כקטנית אלא כפרי או ירק שיובש ונטחן והוכנס לעיסה בכמות גדולה, שדינה כפת הבאה בכסנין ולא כקטנית.