חבל נחלתו כג ה
סימן ה
הפסק בברכת המוציא
שאלה1
מי שברך 'המוציא' על הפת, ולפני שטעם, התחיל אחד הילדים הקטנים להשתולל, וגער בו האב ואמר לו: 'תתנהג כמו גדול', האם נחשב דיבור זה לצורך סעודה, כי לא נעים לאכול כך, כאשר יש השתוללות, ולכן זה נחשב צורך הסעודה. מה הדין אם אמר 'נו', או 'שה'?
תשובה[עריכה]
א. כתב הטור (או"ח סי' קסז) בשם אביו הרא"ש לגבי חיתוך הלחם בין ברכה לאכילה: "דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם".
למדנו מדבריו שמעיקר הדין כל שהייה בין ברכה לאכילה היא הפסק ואסורה, אמנם לא כל הפסק מחייב ברכה בשנית על הנאתו.
וז"ל הפרישה (או"ח סי' קסז, ב): "דחשיב הפסק מה שמתאחר וכו'. ואף על פי שכתבתי לעיל (סי' קסו ס"ק ב) דעד כ"ב אמות מיקרי תכף היינו דוקא במצות חלוקות כגון נטילה והמוציא אבל בין ברכה לעשיית המצוה קפדינן אפילו בכל שהוא".
וכן הביא הב"י (או"ח סי' קסז, ו-ז): "כתב הכל בו (סי' כד יז.) דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד כלומר אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו".
ב. נאמר בברכות (מ ע"א): "אמר רב: טול ברוך, טול ברוך – אינו צריך לברך, הבא מלח, הבא לפתן – צריך לברך; ורבי יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח, הביאו לפתן – נמי אינו צריך לברך; גביל לתורי גביל לתורי – צריך לברך; ורב ששת אמר: אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת".
פרש רש"י:
"טול ברוך – הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו: טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתים – אין צריך לחזור לברך, ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (פרק ג' דף ל"ו א'): סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכסוי הדם, הך שיחה צורך ברכה, ולא מפסקא".
"הביאו מלח – נמי אין צריך לברך, שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם".
"גביל לתורי – גביל את המורסן במים לצורך השוורים".
ובארו תוספות (ברכות מ ע"א): "הבא מלח כו' צריך לברך – דהוי היסח הדעת והכי אמרי' בפ"ג דמנחות (דף לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן הלכה. אם סח בין ברכת המוציא לאכילה ובין ברכת קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכא לסעודה כמו טול ברוך וכן בשחיטה צריך לחזור ולברך אי לאו ממילתא דשחיטה, כמו: העוד יותר בהמות ותרנגולים לשחוט או שיאמר אחוז היטב שלא ישמט לך שלא תפסל השחיטה אין זו הפסקה"...
לפי תוספות טעם איסור ההפסק משום היסח הדעת.
הוסיף המשנה ברורה (סי' קסז ס"ו ס"ק לד): "יאכל מיד – דלכתחלה אסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש".
ונראה שיש שלושה מיני הפסקים. אם שהה ולא הסיח דעתו, כגון שנתעטש או ניגב את חוטמו בין ברכה לבציעה אינו חוזר ומברך. אם הסיח דעתו לגמרי כגון ששוחח בדברים אחרים חייב לחזור ולברך, ואם דיבר לצורך הברכה והמצוה לא יחזור ויברך.
וכך הביא בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן קסז):
"א] דף קי"ב ע"ב שטה כ"ה: ולא נהירא לי דחשיב הפסק וכו'. נ"ב: ואין להפסיק לכתחלה, אבל בדיעבד אם הפסיק בלא שיחה בטלה אין צריך לחזור ולברך. ברכת אברהם ח"ד סימן צ"ו".
"ב] ומיהו אם שינה מקומו מבית לבית, וכל שכן אם לא אכל ושתה כלל ושינה מקומו מבית לבית, צריך לחזור ולברך. ברכת אברהם ח"ד סימן קל"ג".
ג. פסק הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ח): "כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה, ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה, כיצד, כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך שנית, וכן כל כיוצא בזה".
המחלוקת לעיל בסוגיא היתה על גדרי הפסקים לצורך הסעודה, ונפסק להקל ככל הדעות שהובאו בש"ס.
וכן עולה מדברי הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כב) וכן משיטה מקובצת (ברכות מ ע"א).
ועי' ירושלמי ברכות (פ"ו ה"א).
ד. אולם הבית יוסף (או"ח סי' קסז, ו – ז) באר שיש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם וז"ל: "נראה מדבריו (=רש"י) שאע"פ ששח מצרכי סעודה אם אינו דבר דשייך לפרוסת המוציא הוי הפסק וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו וכך נראה מדברי רבינו (=טור) וכן נראה מדברי המרדכי (שם) שכתב אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי להמוציא צריך לחזור ולברך, וכן נראה שהוא דעת התוספות (ד"ה הבא) שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אף ע"פ שהוא מצרכי סעודה: אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ברכות (ה"ח) ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנית כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. נראה מדבריו שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק ואין צריך שתהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא, דהא תנו לפלוני לאכול לא משמע מלישניה שאומר להאכילו מפרוסת המוציא וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא".
ובהמשך פסק ג"כ כרמב"ם. ועי' בב"ח שחיוה דעתו שניתן לדייק ברמב"ם להיפך. וא"כ כל הפסק שהוא לצורך הסעודה אפילו אינו לגבי אותה פרוסה שעומד לאוכלה עתה אינו הפסק ורשאי לאכול את הפת ללא ברכה מחדש.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסז ס"ו): "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך".
והדגיש יותר הלבוש (או"ח סי' קסז ס"ו): "ויאכל מיד, ויזהר שלא ישיח בין ברכה לאכילה, שאם שח בדברים בטלים הוי הפסק בין ברכה לאכילה וצריך לחזור ולברך: מיהו אם הפסיק ושח בדברים שהם מצרכי הסעודה אף על פי שאינם מצרכי פרוסת המוציא, כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח או לפתן או תנו לפלוני לאכול וכיוצא בדברים אלו, הם צורך סעודה ואינו צריך לחזור ולברך, ואפילו אמר הביאו מאכל לבהמה לא חשיב הפסק דזה נמי חשיב צרכי סעודה, דאמר קרא [דברים יא, טו] ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, שמע מינה שאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ואם כן הביאו מאכל לבהמה צורך סעודה היא. מיהו גם באלו יזהר לכתחלה שלא לדבר קודם שיאכל פרוסת הבציעה שלא להפסיק".
ה. מה נחשב קשור לסעודה שאינו הפסק.
כתב במגן גיבורים (אלף המגן או"ח סי' קסז ס"ו ס"ק ט): "ולא ישיח. אם בירך ברכה אחרת בין ברכה לאכילה צריך לחזור ולברך, רא"ם ח"א סי' ד' ". ועולה שאפילו ברכה שאינה צורך הסעודה כגון ראה ברק או שמע רעם וברך עליהם בין ברכה לאכילה, חוזר על ברכת הפת פעם נוספת.
והמשנה ברורה (ס"ק לז) הביא דוגמא נוספת: "ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק".
בפסקי תשובות (או"ח סי' קסז ס"ק ח) כתב: "ובכלל זה שיזהר לכתחילה כל שאינו לצורך הבציעה שלא לרמוז בעיניו ובאצבעותיו ולא לקרוץ בשפתיו, וכל שכן שלא להוציא מפיו כל מיני הברות שיש בהם משמעות של גערה או זירוז או הברת כעס או יגון ואנחה וכדו', שאפשר שהוא בכלל דיבור, וכן יזהר ויקפיד שלא לפזם ניגון בין הברכה לטעימה, אלא מיד אחר הברכה יטעום, ולכן גם יקפיד שלא יהיה המאכל חם ביותר שיצטרך להמתין או לנשף עליו לקררו".
והוסיף בס"ק ט: "אמנם אם ענה אמן יהא שמיה רבא וכו' או פסוק של קדושה וברכו וכו' בזה חוזר ומברך, כי הוא גם יותר מכדי דיבור".
ו. נחזור לשאלה דידן. נראה לומר שאמירה לקטן להתנהג כראוי אינה מצורכי הסעודה, אף לפי הרמב"ם ושאר הפוסקים, ולכן צריך לברך בשנית. ראשית משום שיש בה בכל ההפסקה יותר מכדי דיבור. ועוד משום שהדיבור אינו לצורך הסעודה אלא לצורך הסרת מונע צדדי. ולכן נלענ"ד שצריך לברך בשנית. ואע"פ שצעקות והשתוללות ילדים מונעים מתענוג הסעודה אין הם צורך פיזי אלא רק צורך נפשי שהמברך יכול להתגבר עליו.
אולם אם רק השתיקו בהברה: ששש... נראה שאין צריך לברך.
מסקנה[עריכה]
אם אמר לילד שיפסיק להשתולל או פייס אותו בדיבור שיתנהג כגדול, נראה שצריך לחזור ולברך אם הדיבור היה בין ברכה לאכילת הפת. ואם השתיקו בהברה בלבד כגון: ששש... או נו ולא הפסיק הפסקה מרובה אינו חוזר ומברך.
הערת הרה"ג יעקב אריאל
הפסק בין ברכת המוציא לאכילת הלחם ע"מ להשתיק את הילדים. ייתכן לומר שלמרות שהשתקה זו אינה צורך אכילה בכ"ז גם רצון לאכול בשקט נפשי הוא צורך אכילה ולכן אינה מהווה הפסק שהרי גביל לתורי נחשב בגמ' (ברכות מ, א) כצורך אכילה ולד' הרמב"ם המצוה להקדים את האכלת בהמותיו לאכילתו אינה אלא מידת חסידות (סוף הל' עבדים), ובכ"ז אינה הפסק. וע"כ הצורך הנפשי להקדים את בהמותיו אינו הפסק וא"כ ייתכן שהשתקת הילדים ע"מ שהארוחה תתנהל בשקט ובסדר אינה הפסק.