חבל נחלתו כב מב
סימן מב
נתקל ברכב חונה שעמד במקום אסור
שאלה
[עריכה]אדם החנה את רכבו מול חניה מוסדרת, מעבר לכביש, באופן המקשה מאד על היוצאים מהחניה. כמה מהיוצאים מן החניה פגעו ברכבו החונה וגרמו לו נזק.
האם הם חייבים בתשלום על פגיעתם ברכבו, האם הוא חייב על נזקים שנגרמו להם?
תשובה
[עריכה]א. כתב הטור (חו"מ סימן תיב):
"א] המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ואם הוזק בו בעל הכד חייב".
"ב] ואפילו הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו בדבר שאין לו רשות לעשות מתחילה חייב ואם הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקום פנוי שלפני בית הבד שפעמים מניחין שם כדים כשבית הכד מלא או כיוצא בו ובא אחר ושברו ונתקל בו חייב ואם הוזק בו בעל הכד פטור שהיה לו להסתכל לפניו ואם הוא אפילה שאינו יכול להסתכל ונתקל בו ושברו פטור ואם הוזק בו בעל הכד חייב אף על פי שהניחו ברשות".
"ג] ואם מילא כל הדרך כדים שא"א לעבור אפי' שברם בידים פטור".
במקרה הנוכחי הוא מניח את מכוניתו ברשות הרבים במקום שאסור לחנות בו, אלא שדרך בני אדם לבדוק היטב לאן הם נוסעים עם רכבם, ולכן ישנה בעיה בהשוואה בין כד ברה"ר שאנשים מהלכים בה, לכביש שאנשים נוסעים בו ברכבם שדרכם להתבונן בדרכים.
ב. כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' תיב ס"א):
"המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים בדרך הלוכן ואינו פושע בשבירתו אבל אין לפוטרו מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כמ"ש בסי' שצ"ה, וזה המניח שינה שהניח כדו במקום הילוך רבים דבאדם לא אמרינן כן כיון שהוא בר דעת [תוס' ר"פ המניח]. ולכן אלמלי היה דרכו להתבונן בדרכים היה חייב בשבירתו ולא גרע מביעוט דאף לבהמה מחייבינן אף במקום שראשונה שינתה כמ"ש סוף סי' שפ"ט אבל כיון שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הוי כאנוס בשבירתו ולכן אם הוזק בהכד חייב בעל הכד דזהו כבור ברה"ר שחייב בין הפקירו ובין לא הפקירו כמ"ש בסי' תי"א סעיף א' דההפקר אינו מועיל כיון שעיקר הנחתו היה באיסור כמ"ש שם סעיף ח'".
מתבאר מדברי ערוך השולחן שאין לחייב אדם מטעם ששינה ולכן מותר לאחרים לשנות בו, טעם זה שייך רק בבהמות ולכן הטעם המחייב בכד הוא משום שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים.
אולם כאן במכונית דרכם של בני אדם להתבונן על מקום נסיעתם, ועל כן לכאורה יש לחייב את את הנהג שפגע ברכב העומד במקום האסור.
ג. טעם נוסף להחמיר על המזיק. כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' תיב ס"ג): "הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כמו במקום פנוי שלפני בית הבד שלפעמים כשבית הבד מלא מניחין שם כדין או אפילו בשוק מן הצד במקום שיש רשות להניח הכדין ובא אחר ונתקל בו ושברו חייב דהאדם כשהולך במקום כזה צריך להתבונן בהלוכו כיון שיש רשות לאנשים להניח שם כליהם ולכן אם לא התבונן ושיברן הוי קרוב לפשיעה וכ"ש דאם הוזק בו המהלך פטור בעל הכד".
המקום שאותו אדם החנה את רכבו אסור בחניה מאותן חששות של פגיעה ברכב בעת יציאה מהחניה המוסדרת. אולם למעשה, הרבה אנשים מחנים כך את רכבם, וניתן לדמות זאת קצת למקום שיש לו רשות להחנות את רכבו, וצ"ב1.
ד. אלא שיש להעיר שאע"פ שדרכם של נהגים להתבונן בדרכים, בכ"ז אם המדובר בנסיעה לאחור אפשרויות הראיה מוגבלות (אע"פ שהיום רכבים חדשים מצוידים במצלמת נסיעה לאחר, וכן חלק מבעלי הרכבים מצויידים בחיישני נסיעה לאחור), ועל כן בהרבה מצבים כאשר יש רכב החונה ומפריע לנסיעה לאחור, צריך להיעזר במכוון שאינו תמיד בנמצא. ודומה הדבר לממלא רשות הרבים כולה חביות.
דין ממלא רשות הרבים חביות שאין דרך לעבור, ועל כן השוברם פטור, אינו תלוי בדרכם של בני אדם להתבונן, אלא בכך שהממלא פשע במעשיו.
כך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תיב ס"ב): "...ואם היתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתם. ואם נתקל בה והוזק בעל הכד חייב. וכן כל כיוצא בזה. ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור2. ומיהו אם בשעה ששיברם הוזק בחרסיה, פטור, אף על פי שזה מילא כל הדרך, דאיהו דאזיק אנפשיה.
וא"כ אף אם יש לו רשות להניח, אם מילא את הרשות – הנתקל פטור והממלא רה"ר חייב!
ה. במקרה דנן, צריך לקבוע מדד, מה יחשיב זאת כממלא רשות הרבים בחביות שהממלא חייב, ומה יחשיב זאת כמניח את הכד ברה"ר שהמניח פטור (במקרה דנן מפני שדרך בני אדם לעיין בדרכים בשעת נסיעה).
נלענ"ד שהקובע הוא קושי היציאה מהחניה המוסדרת. אם החונה היוצא מחנייתו זקוק למכוון שיסייע לו לצאת מבלי לפגוע ברכבים החונים במקום האסור, סימן שהחונה במקום האסור חסם את יציאתו מהחניה, ועל כן הוא זקוק לסיוע, אם החונה אינו זקוק למכוון – המחנה במקום האסור אינו נחשב כממלא רה"ר.
מדד זה, תלוי רבות במיומנות של נהגי הרכבים החונים, ולכאורה גדר 'ממלא' תלוי מאד מי החונה בחניה המוסדרת.
ונלענ"ד שצריך לדון עפ"י הנהג המתחיל שאינו מיומן. והטעם, מפני שמי שהחנה וחסם יציאה בצורה מסודרת אינו יודע מי החונה, ועל כן אם הוא חונה במקום אסור, עליו להעלות בדעתו שהנהגים שירצו לצאת מן החניה וחנו כחוק, הם נהגים מתחילים שאינם מיומנים ביציאה מהחניה, ועל כן כאשר הוא חונה במקום האסור עליו לקחת זאת בחשבון.
נראה איפוא, שאם נהג מתחיל זקוק למכוון, החונה במקום האסור יחשב כלפי נהג זה כממלא רה"ר בחביות, ועל כן אם לא היה לו מכוון ופגע ברכב החונה במקום האסור פטור על הפגיעה בו.
ו. המחנה רכבו במקום שאסור לחנות בו – הוא כמניח בור ברשות הרבים. בבור יש פטור של תורה: "שור ולא אדם חמור ולא כלים" (ב"מ כח ע"ב). היינו: על נזקי כלים פטור המתחייב בנזקי בור, לעומת זאת על נזקי אדם חייב ופטור רק האדם הניזק מת. וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תי סכ"א): "נפלו כלים בבור והוזקו או נשתברו, פטור, שנא': ונפל שמה שור או חמור (שמות כא, לג), שור ולא אדם, חמור ולא כלים; ולא נתמעט אדם אלא ממיתה, אבל אם הוזק בו חייב; אבל על הכלים פטור, בין אם נשברו לגמרי בין אם הוזקו".
בהשלכה למקרה שלפנינו: על הנזק לרכב החונה כחוק ויצא מהחניה ונתקל ברכב שחנה שלא כחוק – עליו פטור החונה שלא כחוק, אבל אם הנהג שיצא מהחניה נפצע הוא חייב עליו.
ז. כתב התורה תמימה (הערות דברים פרק כב הערה קפא): "וכן קיי"ל לענין נזקין שחייב אדם על האונס כרצון [עיין ב"ק כ"ו ב'], וטעם הדבר נראה משום דחובה יתירה על האדם להזהר שלא יזיק לזולתו וכמש"כ התוס' בב"ק כ"ג א' דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק, ולכן צריך האדם לחשוב גם גדרי האונס שאפשר לבא ולהזהר מזה, וכמו דאמר שם הזיק כשהוא ישן חייב, מפני דהו"ל לחשוב גם מזה".
וקל וחומר במקרה שלפנינו שהחונה במקום אסור מול חניות מוסדרות עליו לחשוב שרכבו יינזק כתוצאה מן היוצאים מן החניה.
ח. יש לשאול מדוע לגבי המוציא זבלו לרה"ר חייב בנזקי אדם וכלים כאמור בשולחן ערוך (חו"מ סי' תיד ס"א): "לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו זבל; ואם הוציאם, קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהם זכה מעת שנידושו והשביחו... ואף על פי שהם כהפקר, אם הוזק בהם אדם או בהמה, הרי זה המוציא חייב לשלם". ולכאורה הרי 'שור ולא אדם חמור ולא כלים'. ונראה שזהו חלק מן הקנס.
ט. לישוב שבו היה האירוע הנ"ל, הצעתי שיתקנו תקנה ישובית שבעל רכב החונה במקום האסור יהיה חייב אף בנזקי הרכב הנפגע, וכיון שתקנות הקהל חלות על כל הציבור, מכאן ולהבא מי שיחנה שם יהא חייב אף בנזקי הנתקל.
מסקנה
[עריכה]במידה והחונה במקום אסור, חוסם ביציאתו את החונים כראוי, עד כדי כך שהם זקוקים למכוון כדי שלא יפגעו בו, ויצאו ופגעו בו פטורים מנזקיו.
נספח – בוררות
תיאור התביעה
א' תובע את ב' על כך שפגעה ברכבו ועל כן הוא צריך להחליף דלת ימנית קדמית (2000 שקל).
א' החנה את רכבו על יד המרפאה, בשולי הכביש הרחוקים מהמרפאה כשהחלק הימני של הרכב עם שני גלגלים עומד על הכביש (קדמי ואחורי).
ב' יצאה מהחניה המסודרת שליד המרפאה בנסיעה לאחור, ולא התבוננה על החונים בצד הנגדי, ולאחר כשני מטר! פגעה ברכב של א'.
דיון הלכתי
1. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תיב ס"א):
"המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בו ושברו, פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ואם הוזק בו, בעל הכד חייב".
במקרה הנוכחי: המכונית חנתה במקום שאסור לחנות בו, אולם ב' שנסעה לאחור היתה צריכה להתבונן כדי שלא תפגע בשום דבר. ולכן שני הצדדים 'שותפים' בנזק.
2. עוד כתב השולחן ערוך (חו"מ סי' תיב ס"ב):
"הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב. ואם הוזק בו המהלך, בעל הכד פטור, מפני שהיה לו להסתכל. ואם היתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתם. ואם נתקל בה והוזק בעל הכד חייב. וכן כל כיוצא בזה. ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור. ומיהו אם בשעה ששיברם הוזק בחרסיה, פטור, אף על פי שזה מילא כל הדרך, דאיהו דאזיק אנפשיה".
המקרה הנוכחי קרוב ל'מילא כל הדרך כדים', כיון שב' היתה צריכה לצאת מחניה בנסיעה לאחור כאשר במסלול היציאה שלה החנה א' את רכבו (לפי דברי ב' היא פגעה בו לאחר כ-2 מ' נסיעה לאחור), נמצא שהוא הקשה עליה מאד את היציאה. (היא יכלה להיעזר במכוון, או לנסוע לאחור ולפנים כמה פעמים כדי שלא תזיק, אילו היתה רואה את מכוניתו של א').
במידה והרכב של א' נחשב כממלא רה"ר בכדים, ב' פטורה לגמרי על הנזק שנגרם לרכבו של א'.
3. יש להוסיף, כי נסיעה לאחור יותר מסובכת ו'השטחים המתים' רבים, כמו"כ לרכב של ב' אין חיישני נסיעה לאחור המתריעים על מפגע בדרכו. וא' שהחנה את רכבו במקום האסור היה צריך לקחת זאת בחשבון שחלק מן היוצאים מהחניה נוסעים לאחור, ועל כן סכנת הפגיעה ברכבו גדולה יותר.
4. יש להוסיף שפגיעתה של ב' ברכב של א' היא הפעם השלישית שפוגעים ברכבו של א', לאחר שהחנה את הרכב באותו מקום שאסור לחניה, ובמקרים דומים של נשים אשר יצאו מן החניה של המרפאה בנסיעה לאחור והזיקו לרכבו. (ודבר זה עצמו משונה איך הוא לא חש לממונו? עי' משלי כו, יא).
5. כתבו תוספות (ב"ק כג ע"א ד"ה וליחייב): "ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק". דברים אלו אמורים במקרה הנוכחי לגבי התנהגותו של א', חנייתו במקום אסור המקשה על היציאה של רכבים שחנו כחוק הוא סוג של נזק להם, ועל כן הוא יכול היה לטעון בפעם הראשונה: לא העליתי על דעתי, אבל תמוה מאד איך חזר על אותה פעולה שלש פעמים בלא לחוש לצער שהוא גורם לאחרים, הן בכך שהוא מקשה עליהם את היציאה מן החניה והן בתשלום שחייב אותם על נזקיו.
הלכה למעשה
נראה לי להטיל פשרה, בגלל 'שותפות' שני הצדדים בנזק. ב' לא הסתכלה על נסיעתה לאחור ופגעה ברכב של א'. אבל א' שותף בנזק הן בחניה במקום אסור, והן בכך שהפריע מאד ליוצאים מן החניה המוסדרת ליד המרפאה.
ועל כן, על ב' לשלם לא' שליש מנזק הדלת (666 שקל).
המלצות
1. להתקין חיישני נסיעה לאחור.
2. להחנות רכבים עם הפנים לכיוון היציאה.